הימנון לליבוביץ' / וולטר מ' מילר

הזהרה: בביקורת הזו מוזכרים פרטים רבים מאמצע הספר ומסופו. המבקר מאמין שאין בידיעת הפרטים הנ"ל כדי לפגוע בחוויית הקריאה של הספר נטול הפואנטות הזה.

התפתחותו המהירה ביותר של המדע הבדיוני חלה פחות או יותר במקביל למלחמה הקרה, ואכן רוחה של המלחמה הקרה שורה על חלק ניכר מיצירות המדע הבדיוני המשמעותיות שנכתבו ברבע השלישי של המאה העשרים. זה נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בז'אנרים הפוליטיים יותר שבתוך המדע הבדיוני, ובייחוד בספרות הפוסט-אפוקליפטית.

אחת היצירות הבולטות ביותר בז'אנר הפוסט-אפוקליפטי, אם לא החשובה שבהן, היא "הימנון ללייבוביץ" מאת וולטר מ' מילר – יצירה כבדת ראש ומהורהרת המספרת על המתרחש בעולם בין שתי שואות אטומיות – זו שגרמה הציוויליזציה המוכרת לנו, וזו שתגרום התרבות אשר תקום מחורבות תרבותנו שלנו. היצירה יצאה עכשיו בהוצאת אודיסיאה במהדורה מחודשת, אחרי שנים רבות שבהן נעדרה מהמדפים, ועל כך יש לברך.

במוקד העלילה נמצא מסדר הנזירים על שם הקדוש לייבוביץ', טכנאי יהודי ששרד את המלחמה האטומית, הצטרף בסופה כפליט למנזר אלברטיאני, התנצר והקים כעבור זמן מה מסדר משלו, במטרה לשמר את שרידי הידע האנושי אחרי השואה. בשלושה שערים בעלי שמות תנ"כיים, הספר מלווה את המסדר במשך שלוש תקופות שונות: "יהי אדם" – תקופת שיקום האנושות בימי הביניים שאחרי האסון; "יהי אור" – הרנסנס שבתום ימי הביניים ותחילת שיקום הציוויליזציה; ו-"ייעשה רצונך" – שיא התפתחות התרבות והמדע המחודשים, רגע לפני הנפילה הבאה. בתוך כך מילר משלב רעיונות פוליטיים, הגותיים ותאולוגיים, ליצירה רבת רבדים ומרתקת.

יש להודות שרוב הספרות הפוסט-אפוקליפטית שעסקה בסכנות האטום לא השתמרה יפה אחרי המלחמה הקרה. הסכנה עודה קיימת כיום – ויש שיאמרו שאף יותר מבעבר – אבל המציאות עצמה השתנתה. ספרים שבאו אך ורק להתריע בפני הסכנה של תקופתם, מעניינים היום הרבה פחות, אפילו ספרים מצוינים כמו "יומו של השלש-רגל" של וינדהם. שלא כמו אחרים, "הימנון ללייבוביץ'" ממשיך לרתק גם כיום, והוא אף היה עבורי מהנה יותר בקריאה השנייה.

הספר ממשיך לרתק, כי המוקד שלו אינו הפוליטיקה של ימיו והצורך לעצור את הטפשות האנושית ולמנוע מלחמה גרעינית, אלא נושא גדול ואוניברסלי יותר – רעיון האפוקליפסה עצמו ומקומם של המוסר ושל הגורל בתוכו. כאשר העיסוק הזה בגורל ובמוסר משתלב עם היחס הביקורתי מאוד של מילר כלפי רעיונות הקידמה, התוצאה היא ספר מרתק ומעורר מחלוקת, שמציג בצורה הוגנת את הקונפליקט בין שני הצדדים, ואינו מכריע באופן ברור ביניהם.

מסדר הנזירים האלברטיאני של לייבוביץ' הקדוש עומד במוקד העימות בין המוסר (שאותו הוא מגלם בהיותו מסדר נזירים קתולי) ובין הידע והקידמה (שאותם הוא מגלם בהיותו מוקדש לשימור הידע המדעי), ומתווך ביניהם. המקום שהוא נמצא בו הוא דרך הביניים – זו המשלבת בין אהבת הידע ובין שיקול הדעת והמחשבה על משמעות מעשי האדם ומקומו מול הבריאה. הדרך הזו מובילה לקונפליקט בלתי נמנע עקב המאבק בין האידיאלים הסותרים המנחים את המסדר, והדבר מומחש היטב בכל שלושת חלקי הספר דרך המגעים שיש לחברי המסדר עם גורמים מהחוץ: שודד הדרכים, המלומד והרופא, בהתאמה.

במקביל למגעים אלה, משתנה גם עמדתו של המסדר כלפי העולם החיצון: בראשון מנסה נזיר להגן על הידע שהוא נושא מפני שודד דרכים נבער; בשני אנו עדים לצומת הדרכים שבין בערות לקידמה והמלומד ואנשי המנזר נמצאים, ביכול, ברמה כמעט שווה; ובשלישי התרבות החילונית המגולמת בדמותו של איש רפואה צמחה והיא קוראת תיגר, מתוך עמדת כוח פיזי ופילוסופי, על תפיסת המוסר הדתית של אב המנזר. השלב האמצעי, לפחות בעיניי, הוא המעניין ביותר, בשל היותו נקודת מפנה.

בצומת זה נפגשים ת'ון טאדאו, מלומד חילוני מבריק המחפש את הידע האבוד המוסתר במנזר, ודום פאולו, אב המנזר. על ת'ון טאדאו לבחור בין הציווי המוסרי לבין השאיפות הפוליטיות של פטרונו המלכותי. המטריאליזם המנחה אותו בבחירה זו מסב לאב המנזר מצוקה קשה]:

"… עמדו בפניו (של ת'ון טאדאו. ר"ש) כמה אפשרויות: להסכים עמן, לא להסכים עמן, או לראותן כתופעה שמעבר לשליטתו, כשטפון, בצורת או רוח סערה. הוא קיבל אותן אפוא כבלתי נמנעות – כדי לחסוך מעצמו לבטים מוסריים. שיהיה דם, ברזל ודמע…
כיצד יכול אדם לחמוק כך ממצפונו ולהתנער מאחריותו בקלות כה רבה! אב המנזר קצף בלבו פנימה." (ע' 190).

העמדה הזו, של חוסר נטילת אחריות, חוזרת אצל ת'ון טאדאו שוב ושוב, והוא בוחר בחירה מוסרית רק פעם אחת, כשמדובר בהגנה על אנשים בודדים. בה בעת הוא מסרב בתוקף לשקול את משמעויות הידע בתוך ההקשר הפוליטי האנושי. במקום אחד לפחות מילר אף מקשר את חוסר יכולתו של המדען לשקול את משמעות הידע הטהור, לשאלות תיאולוגיות שלכאורה אינן קשורות כלל למציאות הפוליטית העכשווית: "מדוע אתה שואף להמעיט בערך העבר, ואפילו ליטול את צלם האדם מהציוויליזציה האחרונה? כדי שלא תצטרך ללמוד משגיאותיהם? או שמא אינך יכול לשאת את הרעיון שאינך אלא 'מגלה מחדש', ואתה שואף להיות גם 'בורא'" (ע' 206).

ואכן, לדת יש תפקיד מרכזי בספר, וכך גם לסמלים הדתיים. החוט המקשר בין שלושת חלקי הספר הוא נווד תמהוני – משהו שבין היהודי הנודד ללזרוס – מי שהילדים קוראים אחריו: "תביטו! תביטו! זה לזר הזקן! דודה שלי אומרת שזה אותו אחד שאדוננו השו (האיות כך במקור; ר"ש) הקים! תראו! לזר! לזר!" (ע' 230). לזרוס/יהודי-נודד זה עובר חולף לו בין הדורות, חוזה בהולדתם ובמותם של אנשים ושל חברות שלמות ונשאר הגורם הקבוע שצופה מהצד בתהפוכות האנושות ובמשוגותיה וממתין לבואו של המשיח הגואל, ועל פניו ארשת קבועה של לגלוג. מעל ליהודי הזה מרחף האיום המתמיד מצד לוציפר, המזוהה באופן מוחלט עם סכנות האטום. הזיהוי הזה מובע באופן מילולי וחד-משמעי, עד כדי כך שלאחר שעלה החשד לנפילה של פצצה אטומית בודדת, כותרות העיתונים הודיעו "לוציפר נפל".

העימות העקרוני בין הדת ובין עולם הדעת החילוני מגיע לשיאו בחלקו השלישי של הסיפור, כשהרופא – סמל החילוניות – מציע אתיקה חליפית לזו שמעמידה הכנסייה בפני מאמיניה. קונפליקט זה מגיע לשיאו כאשר המוסר היחסי של הרופא מציע למחנה גדול של נפגעי קרינה את הגאולה הפרטית והמעשית מאוד, שהמשיחיות הדתית לא יכולה לספק. בניגוד לגאולה הרוחנית המשיחית של הכנסייה, לרופא יש כוח לגאול אנשים מסבלם. הקונפליקט האתי הזה משמעותי מאוד, ובניגוד להעדפה היחסית שהפגין מילר כלפי אב המנזר כאשר זה התעמת עם המלומד הרנסנסי, כאן כבר לחלוטין לא ברור מי צודק. האם זהו הרופא המשכך את סבלם של אנשים אך משרת באותה עת את המדינה המביאה עליהם את הסבל, או שמא זהו איש הדת המציע גאולה רוחנית אך ממעיט בחשיבותו של הסבל הפיזי העכשווי ביחס לתוכנית האלוהית הכללית.

"הימנון ללייבוביץ'" מציע לקורא שפע של רעיונות, אך גם תסכול רב. התסכול הזה נובע הן ממסריו הפסימיים של הספר והן מהדברים הטכניים הפשוטים ביותר. אחרי הכל, קל מאוד לקורא היהודי (ובמידה רבה לכל קורא שאינו קתולי) לפספס את שלל הרבדים והאנלוגיות הנוצריות המשובצות לכל אורך העלילה, וגם שלל הציטוטים המופיעים בסיפור בלטינית מקשים מאוד על הקריאה. ההסברים הנלווים אליהם בהערות השוליים אמנם מסייעים להבנה, אך מסרבלים מאוד את הקריאה, עד כדי כך שבעמודים מסוימים יש יותר מחמש הערות שוליים נפרדות. הקושי הטכני הזה פוגם בהנאה של קריאת הספר.

ובאשר לפסימיות, הציטוט הבא אומר אולי את הכל:

"ככל שבני האדם עשו את גן העדן מושלם יותר, כן פחתה סבלנותם כלפיו, וכלפי עצמם. הם יצרו גן תענוגות, וככל שהלך זה וגדל בעושר ובעָצמה וביופי, כן הלכו הם ונעשו אומללים יותר ויותר: שכן היה זה, כנראה, קל להם יותר לגלות שמשהו חסר בגן – עץ כלשהו, או שיח שאינו יכול לצמוח בו. כשהעולם היה [לבדוק מקור] שקוע בחשכה ובהריסות, אפשר היה להאמין בשלמות ולייחל לה. אבל כאשר הכל נעשה נוצץ מהגיון ומנכסים, החל האדם לחוש בצרות קוף המחט, והעולם חדל להאמין ולייחל. ובכן, שוב עומדים הם להרסו – את גן העדן עלי אדמות, המתורבת והמשכיל, העומד להיקרע שוב לגזרים, כדי ששוב יוכל האדם לקוות מתוך החשכה והחורבן." (עמ' 252-253).

הלאה הקידמה והנאורות, קדימה לוציפר, היידה לזרוס. כולנו נידונים לנדוד לנצח עם לייבוביץ' ולחזות בקומן ובנפילתן של ציוויליזציות. לנצח נצחים, ללא סיכוי ממשי לגאולה: לא זו הטמונה בדת, ולא זו שמבטיחה לנו הקידמה.

טרי ביסון – על פגישתו עם מילר טרם כתיבת ספר ההמשך