צעירים מכדי להתפרסם

לאחרונה הגיעו אלי כמה וכמה מכתבים מבני נוער שביקשו שאייעץ להם איך להוציא לאור את הספר שכתבו ותהו אם גילם יקשה עליהם להגיע לדפוס. הם רצו במיוחד לדעת אם יופלו לרעה משום שהם רק בני שלוש עשרה/ארבע עשרה/חמש עשרה/שש עשרה וכו'?

בפשטות, התשובה היא לא. כשאתם שולחים מכתב בקשה למוציא לאור או לסוכן אינכם חייבים לספר בני כמה אתם. השיקול היחיד בקבלת החומר שהגשתם או בדחייתו יהיה איכותו.

קורה שהגיל הצעיר דוקא מסייע לפרסום. את היצירה הראשונה שלי פרסמתי כשהייתי בת תשע. זו היתה פואמה קצרה שהתפרסמה בניוקאסל מורנינג הראלד. אמי שלחה אותה וגילי פורסם לצדה. אמנם אין כל ספק בגאוניותה של הפואמה, אך רבים הסיכויים שאלמלא הייתי בת תשע היא לא היתה זוכה להתפרסם. בדיעבד, היותר משהתגאיתי על הפרסום, הוא הביך אותי. הילדים בבית הספר הציקו לי עד דמעות לכל אורך השנה. ימים מאושרים.

כשהגעתי לגיל 15, פורסמו כבר כמה וכמה סיפורים אחרים שלי ופואמות. חלקם אפילו ללא צורך בהתערבות הורית. בכל אחד ואחד מהם נכתב גילי לצד שמי. לאחר מכן, לא פורסם שום דבר שכתבתי עד לשנות השלושים לחיי.

מה קרה?

שוב התשובה פשוטה: התחלתי להתחרות מול מבוגרים. הפסקתי לציין את גילי והתחלתי לשלוח לבמות בוגרות יותר.יצירותי לא השתוו לרמה הנדרשת ממבוגרים. לא זכיתי להתפרסם שוב עד שימי כילדת-פלא נותרו הרחק מאחור.

הנערה שהייתי נתקפה עקב כך ביאוש עמוק. ביום הולדתי השבע-עשרה חוויתי משבר אמצע החיים. הנה אני, בת שבע עשרה ועדיין לא פרסמתי ספר באורך מלא! הייתי כשלון גמור! איפה טעיתי?

ועוד תשובה פשוטה: בשלב ההוא לא הייתי טובה מספיק, ורק אחרי שלמדתי לכתוב ולשכתב ושוב לשכתב הגעתי לרמה הראויה. כל עוד לא התנערתי מהאמונה שהטיוטות הראשונות שלי מושלמות וששכתוב אינו אלא ליטוש קל של פני שטחו של סיפור. האמת מסובכת בהרבה. וכפי שהתברר לי באיחור רב, היא גם הרבה יותר מהנה.

אילו הייתם אומרים לי אז שאני לא טובה מספיק ושעלי ללמוד עוד הרבה מאד על כתיבה, לא הייתי מאמינה לכם. למעשה, במחשבה שניה, אנשים באמת אמרו לי את זה בזמנו. אבל הם היו מנומסים ואמרו שיש לי "פוטנציאל גדול" וש"עתיד מזהיר מצפה לי". בלה, בלה, בלה. לא רציתי להקשיב. רציתי להתפרסם ומיד! לפני שאהיה בת עשרים ואחת או, חלילה, בת שלושים שתשישות הזקנה תמנע ממנה ליהנות מכך.

כיום אני מודה, כמובן, מעומק לבי על כך שאף אחד לא עשה שירות דוב והוציא אותי לאור בתקופה ההיא. הצלחתי לשמור על חלק הארי של רוח הנעורים שלי ו… ובכן, יש פוטנציאל.

מזלם של שניים מחברי שפר עליהם פחות. עוד בנעוריהם פורסמו יצירות שלהם בבמות למבוגרים. שניהם נחרדים בדיעבד מהפומביות הרבה שבה נערכו לימודיהם ושלבי התפתחותם המוקדמים ככותבים ושהם לא יוכלו לעשות דבר כדי לסלק את ההוכחות לצעדי הבוסר המוקדמים שלהם. שניהם מתחרטים שלא השקיעו זמן רב יותר בליטוש מלאכתם במקום בניסיונות נואשים להוציא את יצירתם לאור.

אבל כיצד תוכלו ללטש את מלאכתכם?

קראו המון. כתבו המון. בסדר הזה. אין כמעט סופרים טובים שאינם גם קוראים טובים.

לעולם אל תשלחו לפרסום את הטיוטה הראשונה. אפילו אם הפיתוי עצום. כלומר, כתבתם טיוטה שלמה! שיר/סיפור/רומן שלם! יש לו התחלה, אמצע וסוף! תחושת ההישג כה גדולה עד כי אתם להוטים לחשוף כמה שיותר מהר את עבודתכם הגאונית לעיני שאר העולם.

אל תיכנעו לתחושה זו.

המתינו כמה שבועות לאחר שסיימתם לכתוב משהו, ואז קראו אותו שוב, שכתבו אותו (ואני לא מתכוונת רק לתיקון שגיאות כתיב), ותנו לאנשים שעל דעתם אתם סומכים (לא להוריכם. לרוב הם יאמרו לכם בכל מקרה שזה נהדר) להעיר עליו. אם יש לכם חברים שקוראים הרבה תנו להם אותו. או למורה שדעתו נאמנת עליכם. תנו אותו לכמה שיותר אנשים. האמינו לי, רובם לא יחזירו לכם הערות.

שאלו את הקוראים מתי הם השתעממו. בקשו מהם לספר לכם את העלילה. זוהי דרך נהדר לזהות האם הקוראים קוראים את מה שאתם חושבים שכתבתם. מדהים לגלות באיזו תכיפות זה לא קורה הם קראו משהו אחר.

כשהם מעירים לכם את הערותיהם, שכתבו את יצירתכם פעם נוספת. רבות מההערות יהיו מעצבנות להחריד ופילו מטומטמות ותרצו בגללן לנתק כל קשר עם האידיוט שאמר אותן. אל תכנעו לדחף הזה. אל תכנעו לדחף לומר להם כמה הם מטומטמים. אל תכנעו גם לדחף לבכות (זו יכולת שטרם למדתי לשלוט בה עד הסוף). במקום כל אלה הביטו בחלקי השיר/הסיפור/הרומן שלכם שהטרידו את כל הקוראים. גלו איך יש לתקן אותם. סביר להניח שהפתרון שתמצאו יהיה שונה ממה שהם הציעו (בעתיד, כשתזכו לפרסם את יצירותיכם, תגלו שאותו דבר נכון גם לעורכים שלכם).

אחת מהדרישות העיקריות מסופר מקצועי היא לדעת איך להתייחס לביקורת. לאחר שיצירתכם תתקבל לפרסום, העורך או העורכת שלכם יבקרו את מה שכתבתם ויבקשו מכם שכתובים. שכתובים על גבי שכתובים בדרך כלל. ולאחר שהטקסט יעבור את השכתובים הללו הם ישכחו בדרך כלל לספר לכם כמה נפלאה היצירה שלכם. לא תקבלו הרבה גביעים. מטרתם העיקרית של העורכים היא להיפטר ממה שדפוק. זאת אמורה להיות גם מטרתכם.

ולא פחות חשוב: היזהרו לא לשקוע יותר מדי בשבחי הקוראים. אם לקוראים שלכם יש רק דברים טובים לומר על כתב היד שלכם, תהנו מדבריהם, אך התייחסו אליהם בחשדנות. מעטות היצירות שמגיעות לשלמות כבר בניסיון הראשון (שכתבתי את המאמר הזה כמה וכמה פעמים ולאחר מכן נתתי לסקוט לקרוא אותו ועדיין נותר מקום לשכתובים קלים נוספים).

כשהגיע כתב היד שלכם לרמה הטובה ביותר שביכולתכם להשיג – אם מדובר ברומן, התהליך אמור לארוך חודשים ארוכים, ואפילו שנים – אז ורק אז שלחו אותו להוצאה לאור.

אך איך מפרסם רומן?

בקושי רב. מאוד מאוד קשה להוציא ספר לאור, יהיה גילכם אשר יהיה. רוב הרומנים לא יגיעו לעולם לדפוס. אפילו הטובים שבהם.

איאן אירווין מתאר את התהליך כולו במאמרו "האמת על אודות הוצאה לאור". אני ממליצה לקרוא את המסמך במלואו. הוא מדכא, אך מועיל להפליא. הלוואי שהייתי קוראת אותו כשהייתי בת חמש-עשרה.

בהצלחה. אל תתייאשו ממכתבי דחיה. ברוכים הבאים למועדון. אין סופר בעולם שלא נדחה. והרבה.

ג'סטין לרבליסטר חיה בסידני שבאוסטרליה עם בעלה, סופר המדע הבדיוני וספרי הנוער סקוט ווסטרפלד, וכותבת למחייתה: מאמרים על המדע הבדיוני האמריקני בשנות הארבעים והחמישים, ספרים על הנשים במדע הבדיוני, וגיחות קצרות לבאפי ולסיפורים קצרים פרי עטה. בשנה האחרונה היא החלה לפרסם סדרת פנטסיה לנוער פרי עטה.