הביתה

השמש צובעת את השמים בענני דם וענפי המכנף נעים חרישית. יש מעט מאוד דברים שישוו לשעה הזאת, השעה הזקנה של היום. עוד פחות דברים משתווים לכוס תה טובה. אפשר להוסיף גם כיסא נדנדה, מסרגה או שתיים וחתול; ככה דמיינתי תמיד את הזקנים.

את ישנה על הספה, יד אחת מכסה על העיניים מול האור המתעמעם, יד שנייה צונחת בעקבות הספר שכבר נמצא על הרצפה. לפעמים, ילדה שלי, אני חושבת שאת עובדת קשה מדי. את בטוח דואגת קשה מדי. בתה שהכנת לי לא נגעתי כמובן, וקרום דק צף על הנוזל הכהה שבכוס כמו שכבה עדינה של אבק. יש דברים שאני יכולה להסתכל עליהם ימים שלמים – על כוסות תה מתוק מדי שאת מקפידה למלא עד החצי כדי שלא אשפוך; על האלבום הישן עם כל האנשים המתים בתוכו שאת מדפדפת בו מולי לאט כשנדמה לך שאני עצובה; עלייך כשאת ישנה ככה, בשקט, רגע לפני שתתעוררי בבהלה כי אולי יצאתי.

כשאת ישנך ואני אינני, את מסתכלת עלי לפעמים בעיניים האלה, הגדולות, כמחפשת את אותי שבשקט. אני רוצה לומר לך שהכל בסדר, שאני לא מפחדת יותר; שמאחורי הדבר שבין המילים שלא מצליחות להיאמר אני עדיין קיימת; שאני אוהבת להסתכל בך כשאת איתי, גם אם נדמה לך שכבר אין שם אף אחד.

אבל אני לא זוכרת איך.

 היה היתה ילדה קטנה שנולדה בסערה. ביום בו באה לעולם היו השמים כבדים ונמוכים, מלאים גשם שלא נאמר ורוח פרועה, רדופת עלים. נערה עייפה אחת תעתה ביער, נמלטת מסיפור ישן מאוד שפסע אחריה בשבילים, מצעדים כבדים שקראו בשמה שוב ושוב כאילו שכחה אותו.

יש ריצה כושלת, נואשת של חיות עייפות וקטנות מדי; השביל ארוך עד אינסוף ונשימותיה רדודות-חטופות והחשכה יורדת ויורדת, ומעבר לעיקול הדרך מגיעים בפשטות עוד עיקול ועוד אחד, וכבר היה כאן הינשוף הזה בעיניו הבורקות, והעץ מוכה הברק שתוכו הרקוב חשוף לשמים – הנערה נוכחה שהשביל שקרן, וכעת היא אבודה, לגמרי אבודה. היא נחה לרגע, מתנשמת בקושי, הצרור כבד בזרועותיה כמו היו בו העננים כולם, ועם הגשם הנשבר על צמרות העצים מתפצח באוזניה שוב הקול הרך, השורקני, מבטיח הבטחות – חזרי, רק חזרי ואעשך מאושרת, אעשך למלכת הפיות, מלכת העשבים והיער, מלכת החרקים לחי הרגליים והחשכה שיורדת תחת האבנים, עמוק עמוק אל לבו הרותח של העולם –

בצעקה צרודה היא ניתקה ממקומה וכושלת הלאה, הלאה, לכל מקום מלבד הכאן והעכשיו. אבל השביל ארוך אינסוף והאוויר נגמר.

ובלב היער יש בקתה. ואולי מסביב לבקתה צומח יער; ושם זקנה קמוטה וחתול. בבקרים לוגם החתול חלב מצלוחית ירוקה-שקופה שמונחת על מפתן הדלת, בדיוק במרכז כתם השמש החביב עליו. אחר כך הוא מתמתח, או מתקמר, או מהמהם לעצמו בחתולית. הזקנה בוחשת בקלחת מבעבעת שמעליה רוחשים אדים, וממלמלת שמות רכיבים סודיים כמו 'זנב דרקון' או 'נשימת חיפושית'. לפעמים היא גם פולטת אנחות של זקנים, אבל זה רק כשאף אחד לא מקשיב.

לפעמים דופק מישהו בדלת, דפיקה רכה, מהוססת, כמעט גירוד בעץ המתקלף; או אז החתול נועץ בו מבט ירוק רושף של חתולים, והזקנה מקרטעת, לא בחפזון, אל חור המנעול ומקרקרת "'סתלק מפה!" אם הם עקשנים, ואם יש מזל באוויר, ואם היום יפה והזקנה לבה טוב עליה, ואם המבקר הלא-קרוא השכיל ללטף את החתול ואם השמש במקום הנכון בשמים – אולי הדלת תפתח.

בבוקר ההוא לא היתה שמש בכלל, וודאי שלא כתם על מפתן הדלת. עננים אפורים, עייפים מסערת האתמול, תפחו בהתמדה בשמיים הנמוכים והכל היה רטוב. החתול שפסע מעדנות החוצה הופתע לגלות ערימה לחה של סמרטוטים מזוהמים ונערה כרוכים זה בזה על הסף. הוא נגע בה בכפה חקרנית, והסתמר כשפלטה גניחה צרודה. אבל זה היה הקול היחיד שהשמיעה, ואז התרפה גופה והיא שכבה שקטה מאוד. החתול יילל בשאלה – נראה שלא התכוונה לגרד בדלת.

"מי שם?" גנחה הזקנה, והוסיפה שיעול ממושך כדי שיהיה ברור שאין בכוונתה לפתוח, יהא הזר אשר יהא. אולם כל תשובה לא הגיעה, והחתול יילל שוב. מצרור הסמרטוטים שלפתה הנערה הדוממת ענה לו פתאום קול יללה חזק ותובעני ונעלב, והחתול כמעט קפץ לאחור מגודל ההפתעה.

"זה אתה, קטני?" הזקנה פתחה את הדלת לחרך צר, אולם החתול התעלם ממנה והשתופף בריכוז מול הקול המחוצף. "מה זה פה ומי זה פה? הסתלקי מכאן מיד, את שומעת?" אמרה הזקנה, אף שהיה ברור למדי שהנערה אינה שומעת עוד דבר. הבכי הפעוט נמשך, דק וצלול ומרגיז מאין כמותו.

"הומפף", אמרה הזקנה, ודומה שזה סיכם את העניין. היא התכופפה, מהר מכפי שאפשר היה להעלות על הדעת שהיא מסוגלת, ובתנועת יד מהירה ומתורגלת, כשל מי שפשט עור או שניים בחייו, חשפה את צרור הסמרטוטים מעל התינוקת הבוכה. "ומי את?"

התינוקת חדלה לבכות באחת ונעצה מעלה זוג עיניים כחולות-אפורות של תינוקות. לרגע אחד בחנו זו את זו בשתיקה. "לא ולא", אמרה הזקנה. "את תינוקת ואני זקנה, זקנה יותר מכפי שתהיי אי פעם בחייך, ובוודאי חכמה יותר. אין כאן אוכל בשבילך וגם לא מי שידאג לך. מוטב היה לך להינטש על מפתן בקתת חוטבי עצים, או על מדרגות ביתה של איכרה שמנה וטובת לב. כאן אין אנשים טובי לב, רק החתול והוא רשע גדול. שלום!"

אולם במקום לטרוק את הדלת מאחוריה כפי שהתכוונה לעשות, נשארה הזקנה על עומדה והתבוננה מטה. התינוקת צחקקה. "אל תפעילי עלי את תחבולות התינוקות שלך", אמרה. "גם אני הייתי תינוקת פעם. אני יודעת בדיוק איך הדברים מתנהלים". היא אספה בכבדות את חצאיתה והתיישבה על אבן נמוכה, שנועדה בעבר הרחוק לביקוע עצים. עצמותיה חרקו במחאה. "זה היה מזמן", הודתה הזקנה, "אבל יש דברים שלא שוכחים. לאמא שלי היו עיניים כאלה, אפורות ומטופשות בדיוק כמו שלך". היא הרימה את הברדס שכיסה את ראשה של הנערה, ושמטה אותו מיד בחזרה. יש עקבות שדי בהן כדי לגלות לאיש היער המיומן שטורף גדול יצא לצוד.

"זה משנה מעט את המצב", מלמלה. "והרי לא רק אמא יש לך – הייתה – אלא גם אבא, אלא אם כן מטעות אותי מאוד עיני הזקנות. מאיפה צצת, תינוקת קטנה?"

התינוקת פיהקה, אגרופיה הקטנים מונפים באוויר. רעם כבד ועמום התגלגל בשולי היער. "ומישהו מחפש אותך, בזה אין ספק", הזקנה היססה. מעל ארובת הגג היתמרו האדים מקדרה מסתורית שנחה על האש, החתול נעץ בה עיניים ירוקות וכל אנשי הכפר פחדו ממנה, פחדו עד כדי כך שכשיצאה לשוק בכובעה השחור המחודד, הילדים נמלטו בצווחות כשהסתובבה אליהם והמבוגרים הלכו פתאום הרבה יותר מהר. והיא באמת היתה זקנה, והתינוקת היתה מאוד תינוקת. רעם נוסף התגלגל, הרבה יותר קרוב מהראשון. הזקנה נאנחה וקמה בדי עמל.

"אבל רק לכמה ימים", אמרה. "עד שנמצא לך איכרה שמנה".

אבל הן לא הספיקו למצוא איכרה שמנה. הרעם בא ועטף את הבקתה הקטנה, והשמיים האדימו מאוד אף ששמש לא היתה בהם. הקירות נעו בדבר ההוא שלא היה רוח, שטלטל את הבית בחמת זעם כשגילה את הנערה הקרה השוכבת בחוץ, והסערה התגברה וצרחה. אחר כך עלה הקול הלחשני מבין הסדקים והתאבך מחור המנעול, שרט את זגוגיות החלון וחרק עם קורות הגג. הוא הבטיח דברים שאין להבטיחם, איים והתחנן וליחש, אבל דלת הבקתה נותרה סגורה.

התינוקת הושכבה לישון בגיגית הכביסה על יד האח המבוערת, אבל האש השתקפה בעיניה הפקוחות, הרעבות, וגם היא וגם הזקנה, ששקעה בכיסא הנדנדה שלה בשתיקה זועפת, האזינו להוא שדפק בחוץ.

"אני לא יכולה להחזיר אותה", אמרה הזקנה לחתול שהביט בה בתוכחה. "היא תגדל עם נימוסים רעים מאוד. איזו התנהגות מבישה!"

ענף יבש נחבט בתגובה בחלון הקרוב אליה, אולם הוא לא נשבר.

"יש אנשים", מלמלה הזקנה בלחש שנשמע מסוף היער ועד סופו, "שלא ילמדו לקח לעולם.". והיא קמה אל החלון הסדוק, פתחה אותו וצרחה החוצה, כדי להתגבר על קול הסערה, "זאת הבקתה שלי! והיער שלי! והתינוקת שלי! ואתה תסתלק מכאן!" טריקת החלון היתה מספקת כמעט כמו הצרחות, אם כי, כפי שהודתה הזקנה בצער בפני החתול, כנראה יעילה באותה מידה.

היום התחלף ללילה כמעט בלי להרגיש, וכעבור כמה שעות החלה התינוקת לבכות. היה זה בכי דק, שקט, שונה מאוד מהקול התובעני של הבוקר. "אין לי מה לתת לך", רטנה הזקנה. "אמרתי לך קודם – אנחנו במצור, וזו אשמתך המלאה. אין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה". התינוקת המשיכה להתייפח חרש, ולבסוף נרדמה. החתול התכרבל לצדה, מבטו חולף מהדלת לחלונות וחוזר חלילה. מדי פעם התבונן בזקנה, שפיטמה את מקטרתה בשאריות הטבק והתנדנדה בכסאה.

בחצות נשמעה דפיקה בדלת.

"תסתלק", אמרה הזקנה, וקולה לא חרק עוד. אדרבה, הוא היה צלול וברור, אף על פי שהיא אפילו לא קמה ממקומה. אוויר קר נשא את הקול הלחשני לתוך החדר, עיצב לו צורה וצלילים. "התינוקת שלך? אולי. אבל גם בכל ילד יש שני צדדים. ומה בדבר הנערה ששוכבת שם בחוץ?"

ברק היכה באחד העצים, קרוב עד כדי כך שאפשר היה להריח את העשן. הריח הלך והתקרב.

"אני לא פוחדת ממך", אמרה הזקנה. "ואני לא סובלת שקרנים".

היא קמה ממקומה וכרעה לצד הגיגית, וכעת, מה מוזר, זה היה כל כך קל. היא התבוננה ברצינות בתינוקת הישנה, ובלחייה שעדיין נראו עליהן עקבות הדמעות. "את באמת קטנה מדי", מלמלה. "זה לא בסדר".

בזהירות הרימה את התינוקת, עוטפת אותה היטב בשמיכה שריפדה את הגיגית, אף שכבר לא היה קר. להפך, האוויר היה חמים והעשן ערפל את הרצפה. החתול התבצר מעל הארון, ממאן להצטרף, והתינוקת פקחה את עיניה, שהיו כעת עכורות וכבר לא כל כך כחולות.

"אתן אותך למישהו שידאג לך", אמרה הזקנה. "ואשמור עלייך עד שהסיפור ייגמר, עד שאני אגמר ואוכל לחזור לכאן, למקום שאני שייכת אליו; ואת תגדלי ותהיי טובה ואמיצה וחכמה, ואלה יהיו הסיפורים הכי טובים".

הווילונות מתערסלים ברוח, לאט לאט כאילו משהו בתוכם נושם. השארת את הטלוויזיה פתוחה – אולי יהיו חדשות. החלב נגמר ואת יצאת החוצה ונעלת את הדלת אחרייך. אני עוברת בכל החדרים, מחפשת משהו שאיננו ואולי זאת את. אני בודקת הכל: שמיכות, ארונות, עציצים. שמתי את זה כאן, אני יודעת, רק סובבתי את הראש לרגע וזה נעלם, מוזר איך שדברים הולכים לאיבוד בבית הזה, ספלים ומפתחות ומילים.

יש רגעים בהירים שבהם הזיכרון חוזר אלי ואני כמעט מספרת לך את האמת. וברגעים כאלה החיוך שלך מתרחב מאוד, העיניים שלך מודאגות עוד יותר ואת מהנהנת ומושיבה אותי על הכורסה כאילו אני אישה זקנה. את נלחמת בי בכוסות תה ובמילים מרגיעות, ובתמונות של אנשים מתים ששכחתי את שמם כשעוד היה בסדר לשכוח. ואני מחייכת ושוקעת אלייך, כי מכל הדברים שזזים כאן ממקום למקום – אותך הכרתי ראשונה.

המפתח מסתובב במנעול אבל אני לא זזה. הווילונות כל כך יפים, מתחילים את עצמם שוב ושוב עם הרוח, וכמה טוב לאנשים שגרים כאן. אני מחכה, כי עוד מעט תבואי לקחת אותי, ובאמת כשאת נכנסת – אחרי שחיפשת אותי בבהלה בכל החדרים – אני שואלת מיד, "הולכים כבר הביתה?"

את נעמדת במקום, זקופה מאוד, ואז מחייכת ואומרת, "בואי, אני עושה לנו תה", למרות ששוב תשתי רק שוקו. אני זוכרת – יש דברים שלא שוכחים.

את מוליכה אותי למטבח, ובאמת נמצאים שם השולחן שלי והמקרר שלי, הירוק. ואנחנו שותות תה, והיום מתקרר לערב, ואת מדליקה את כל האורות כי העובדת הסוציאלית אמרה לך שככה מונעים את הדיכאון. אבל אני שמחה, גם כשאני לא זוכרת איך – כי את כאן, נאבקת בי שאינני עם כוסות התה המגוחכות שלך; עם אותן מילים סבלניות שוב ושוב; עם אלבום התמונות שמשעמם אותך עד דמעות; עם דיווחים על אירועים קטנים, תפלים, קצרים מספיק כדי שאוכל לעקוב אחריהם. וכי את חכמה ואמיצה וטובה, כמו שהבטחנו זו לזו שתהיי, ומספרת סיפורים טובים בהרבה ממה שיכולתי לחלום בבקתה אחת מוכת עשן וחושך.

כי בקרוב, בקרוב אלך הביתה.