עיר העתיד תחת מצור
אהוד מימון בוחן שתי נקודות מבט על חזון העיר העתידנית של המדע הבדיוני ומנסה להבין על קצה המזלג איך הגל החדש והסייברפאנק התייחסו לחזון האוטופי של קודמיהם.
אחד הדימויים האופייניים ביותר של ראשית המדע הבדיוני, וגם אחת הקלישאות המפורסמות ביותר שלו, היא העיר העתידנית. זוהי קריה מסודרת ונקייה של רחובות רחבים ושקטים, שבהם נעות בדממה מכוניות דמויות דמעה ומהלכים אנשים נבונים ושלווים, לבושים גלימות זהובות ולבנות. דרך אגב, גם האנשים בה בדרך כלל לבנים וזהובים. אין חובב מדע בדיוני שאינו מכיר את הדימויים האלה.
העיר העתידנית הזו היא במידה ידועה התגלמות מובהקת של הפן האוטופיסטי של המדע הבדיוני. היא מייצגת עולם חדש וטוב יותר, עולם נקי, שקט ויעיל. זהו עולם שמשרת את תושביו, שמגלמים אף הם את התכונות הנעלות של האנושות לאחר שהותירו מאחור את הצד החייתי והבהמי של האדם. העיר העתידנית מתיימרת במידה רבה להציג את השלב הבא בהתפתחות האנושות.
במאמר הקצר הזה אני רוצה לדון בדרך שבה שני סיפורי מדע בדיוני מתקופות שונות טיפלו בעיר העתידנית הזאת, ולהראות איך כל אחד משקף את התקופה שבה הוא נכתב. המוקדם מהשניים הוא הסיפור "האורב בעיר שבקצה העולם" של הרלן אליסון, שיצא לאור בשנת 1967 כחלק מהאסופה "חזיונות מסוכנים" ומייצג את "הגל החדש" של המדע הבדיוני. השני הוא "רצף גרנסבנק" של ויליאם גיבסון (1981) – אחד מסיפורי המדע הבדיוני הראשונים של גיבסון, המשתייך לזרם הסייברפאנק. היחס של הסיפורים הללו לעיר העתידנית נגזר מהיחס של התנועה או הז'אנר שאליו הם מתייחסים למדע הבדיוני ההיסטורי שהצמיח את העיר הזאת במקור.
"האורב בעיר שבקצה העולם" מספר את סיפורו של ג'ק המרטש, שהובא באמצעות מסע בזמן אל העיר העתידנית, שאליסון מקפיד לתאר אותה ואת תושביה אליסון בפירוט. תושבי העיר הזאת, המתקדמת מאוד מבחינה טכנולוגית, מתעללים בג'ק בדרכים מעודנות ומרושעות. חלק מהסיפור ג'ק מבלה באותה עיר ובחלקים אחרים אליסון מחזיר אותו ללונדון של קיץ 1888, השנה שבה ביצע את מעשי הזוועה שלו.
בעזרת ההנגדה בין שתי התקופות ושני המקומות, ובאמצעות העמדת ג'ק המרטש מול אנשי העיר העתידנית, אליסון מערער על הדימוי המקובל של העיר העתידנית. כשהוא מפגיש את ג'ק עם תושבי העיר, וכמובן כשהם מתעללים בו, אליסון מציג את התושבים כמפלצות, ובהשלכה את העיר עצמה כמקום מפלצתי. בשלב מסוים ג'ק אומר את זה במפורש ומאשים את התושבים, "אתם הנכם המפלצות". כך אליסון חושף את השלמות לכאורה של תושבי העיר העתידנית כציפוי דק חיצוני של "תרבות" המכסה על יצרים אנושיים שפלים.
התנועה הלוך וחזור בין העיר העתידנית ולונדון הוויקטוריאנית יוצרת הקבלה ברורה בין הערים האלה. אם בהתנהגות התושבים אליסון חושף את התשתית הפראית שלהם, הרי שבהקבלה בין הערים הוא מבהיר שהעיר העתידנית היא צאצאית ישירה של קודמתה הוויקטוריאנית. כלומר, היא אינה באמת יצור חדש, איננה מהפך בארגון החברתי של בני האדם, אלא בבואה של העיר הוויקטוריאנית. לכן אין פלא שתושביה יכולים להיות מפלצות ממש כמו ג'ק המרטש.
הטיפול של גיבסון בעיר העתידנית שונה לגמרי. "רצף גרנסבק" מספר את סיפורו של צלם שמשימתו היא לתעד את הבניינים ה"עתידניים" שנבנו בארצות הברית, ובעיקר בקליפורניה, בהשפעת המדע הבדיוני הפופולרי וכעת נותרו זנוחים ומתפוררים. הבניינים האלה מייצגים את עתיד שלא היה, הבטחה שלא התממשה.
אט-אט גיבור הסיפור מתחיל לחזות הזיות של העתיד המושלם הזה – כלי הרכב והמבנים, יחד עם הדמויות המושלמות שמאכלסות אותם, פולשים לחיי היומיום שלו. אותה "אמריקנה שלא הייתה" שאותה הוא נשלח לצלם, "ילדי שנות השמונים האבודות" כהגדרת המספר, כפי שדמיינו אותם חלוצי המדע הבדיוני, מופיעים לא קרואים וללא אזהרה בשנות ה-80 האפרוריות של הצלם, שהן כמובן שנות ה-80 של גיבסון עצמו. זו נקודת הפתיחה של הסיפור, ועיקרו הוא הניסיון של גיבור הסיפור להיפטר מההזיות שפלשו לעולמו. בניגוד לג'ק המרטש אין לו אינטראקציה אמיתית עם הדמויות האלה – הוא אמנם רואה אותן, אך הן אינן ערות לקיומו.
היחס השונה הזה לעיר העתיד ותושביה נובע מהיחס השונה של "הגל החדש" והסייברפאנק לעבר של המדע הבדיוני.
הגל החדש הוא ביסודו זרם שמרד במדע הבדיוני שקדם לו, ואי אפשר למרוד במשהו בלי להתייחס אליו. סופרי הגל החדש דרשו ליצור מחדש את המדע הבדיוני שעליו גדלו ולהעניק לו משמעויות חדשות ואופי חדש ועמוק יותר. זה בדיוק מה שעושה אליסון בסיפורו: הוא מקבל את העיר העתידנית של ראשית המדע הבדיוני כפי שהיא, אבל חושף רבדים חדשים שלה ושל תושביה. במידה רבה מדובר בעיבוד מחדש של נושאים קיימים בסגנון אחר.
היחס של הסייברפאנק לעבר של המדע הבדיוני היה מהפכני יותר מזה של הגל החדש. סופרי הזרם הזה טענו שתוקפו של המדע הבדיוני נובע מהחיבור שלו לעולם שבו הוא נוצר, ושסופרי הדור שקדם להם איבדו את החיבור הזה. מכאן נבעה הדרישה שלהם לחבר מחדש את הז'אנר לכאן ולעכשיו של תקופתם, שנות ה-80 של המאה ה-20. האופי הזה, והזמן שחלף מאז ראשית ימי המדע הבדיוני, אפשרו לאנשי הסייברפאנק לזנוח לחלוטין את המדע הבדיוני הקלאסי.
בניגוד לאליסון, גיבסון לא הרגיש צורך לעבד מחדש את העיר העתידנית. כשהוא התייחס אליה היא הופיעה אצלו כהזיה שכופה את עצמה על המציאות שלו. מבחינתו העיר העתידנית איבדה מהממשות שלה, וכדי לכתוב מדע בדיוני של כאן ועכשיו חדשים יש לסלק את שרידי ההזיות שהיא מטילה על ההווה.
זו כמובן אינה הסיבה היחידה לטיפול השונה של שני הסיפורים האלה בעיר העתידנית. לאופיים של הכותבים הייתה בהכרח השפעה מכריעה על כתיבתם, ואין לשכוח גם שסיפורו של אליסון נכתב בעולם שיצר רוברט בלוך בסיפור אחר שמופיע באותה אסופה, ולכן חלק מהשורשים של הסיפור הזה נטועים שם. ובכל זאת, אני סבור שאופי התנועות ויחסן לעבר של המדע הבדיוני מסבירים במידה מסוימת את היחס שהם מציגים כלפי העיר העתידנית.
ראוי לציין שלביא תדהר כתב סיפור המבוסס על סיפורו של גיבסון שבו חווה הגיבור מעבר לתל אביב אוטופית בנוסח חזון אלטנוילנד של הרצל. הסיפור מופיע בקובץ תל אביב נואר.
מדוע אתה חושב שהסיפור של לביא תדהר מבוסס על זה של גיבסון? הוא כתב את זה איפה שהוא?
עבר זמן מאז שקראתי את הסיפור של לביא בקובץ, אבל הקשר היחיד שאני זוכר הוא בהתגלות של עיר אחרת בתוך חיי הגיבור. התמה של עיר חלופית שנראית כהזיה או מתגלה לפרקים בתוך המציאות היום-יומית חוזרים שוב ושוב בסיפורים של תדהר. זהו אחד הנושאים החוזרים, למשל, בסיפורים שלו על חיפה.
http://www.sf-f.org.il/sf-f/old_site/story_1197.html
יש מאפיינים אחרים שקושרים בין הסיפורים לדעתך?
אהוד.
כשקראתי את הסיפור הוא נראה לי דומה מאוד לסיפור של גיבסון וגם הזכיר לי את עצור את הצפלין הזה של פריץ לייבר. זה נראה לי סביר מאוד שהוא התבסס על שני הסיפורים הללו ובמיוחד זה של גיבסון.
כאמור, אני לא חושב כך. היצירות של לביא מלאות בערים חופפות, בערים שלא היו, שצצות בתוך עולמות אחרים. זה נושא קבוע אצלו. אין גם, למיטב זיכרוני, מאפיינים מסוימים של שתי התל-אביב שלו בסיפור זה שמזכירים את העיר של גיבסון.
אהוד.