רחוק כמו הכוכבים
כשכל מקום בעולם נמצא ממש מעבר לדלת, לאן עוד נשאר לברוח?
כל רגע חשוב בחיי קרה מול דלת.
זה לא נכון, כמובן. אולם כרגע זה מה שאני מרגישה.
הדלת שלפני היא הפרימיטיבית ביותר שראיתי מזה שנים רבות. מרובע אפור ירקרק עם מתיר-ממדים משמאל, בליל של כבלים, שבבים והבזקי אור קטנטנים. אבל היא תפעל. ברגע שאפתח את הדלת, היא תתיר את ממדי מרחב הזמן המיותרים שבין הדלת הזאת לבין הדלת שבכדור הארץ. כל שאצטרך לעשות הוא לעבור דרכה, ואהיה בחזרה בבית.
צופים ממלאים את משטח הדשא הסגול שעליו בנו את הדלת. חומה של פרצופים להוטים, נדחפים אל המחסום האלקטרוני. האנשים הספורים בצד הזה של המחסום – בלה ושלושת חברי המועצה האחרים – שקטים וממלכתיים. העננים חולפים ממעל, מהירים וחופשיים ברוח הדרומית. הגירוד המוכר מזדחל תחת עורי, כאילו אני חשה כה לכודה עד כי גופי עצמו הופך חלק מהכלוב. רגלי רועדות מרוב צורך לרוץ. לרוץ ולרוץ עד שאהיה רחוקה וחופשייה.
אבל אין לאן לרוץ. פשוט אין יותר.
הפורם הוא רטט קל בכף ידי השמאלית. גם החלק הזה יעבוד בקלות. מספיק שאגע עם הפורם בכבל הנכון והדלת תיעלם.
זעם ותסכול שוטפים אותי ואני יודעת שזה לא יהיו קשה כמו שחשבתי. זה לא יהיה קשה בכלל. אני חיה לכודה ומופתעת שאף אחד כאן לא רואה את זה.
שהם באמת מאמינים שאני אפתח את הדלת שלהם.
בפעם האחרונה שעמדתי לפני דלת כל כך מגושמת הייתי בת שש. אז היא הייתה הגרסה החדישה ביותר, והוריי היו כמובן הראשונים שהתקינו את הדגם החדש.
כל כך הרבה אנשים צפו בי אז – תריסר מנהלים מהחברה שפיתחה את הדלתות, כמה מנהיגים זרים ומאות עיתונאים. אמי הובילה אותי אל הדלת והרפתה מידי. כשהרמתי אליה את ראשי בציפייה שתפעיל אותה, היא אמרה, "עשי את זה את, סילבנה".
המתח בקרב הצופים הורגש היטב. אפילו הילדה המופתעת אך שופעת האמון חשה בו מתפתל באוויר. אינני זוכרת אם הרגשתי שהוא גם מתפתל סביבי, לוכד אותי בשפופרת דקה של חיים, עם עתיד אפשרי אחד בלבד.
עדיין מדהים אותי שהניחו לזה לקרות כך. אמי הניחה לתאוות הפרסום שלה להאפיל על השכל הישר. עם כל הכישרון, כמה סביר לצפות שילדה מתוחה בת שש תצליח להתרכז מספיק כדי לפתוח דלת, בפעם הראשונה, בניסיון הראשון שלה?
מה שהיא לא ידעה הוא שזה לא היה הניסיון הראשון שלי. למרות האזהרות החמורות של הוריי, פתחתי דלתות כבר שנה שלמה, מאז שהבנתי בפעם הראשונה איך להפעיל אותן בכך שאסובב את הידית עם המוח שלי יחד עם היד. לא עמדתי בפיתוי של חציית מסגרת המתכת המעוותת אל מדבר רחב ידיים או עיר מושלגת או חוף טרופי ולחוש באוויר הזר ממלא את גופי הקטן.
יכולתי לפתוח את הדלתות, אבל לא ידעתי איך לקבוע את נקודות הציון, כך שכל פעם מצאתי את עצמי משתמשת בנקודות הציון של מי שהשתמש בדלת לפני. וכשהייתי עוברת בדלת אל הצד השני ומגלה לאן הגעתי, וכמה רחוק אני נמצאת מהמקום שהייתי בו רק לפני רגע, הייתי שואפת קודם כל שאיפה עמוקה ואז פורצת בצחוק רם של עונג.
כשהייתי בבית, הרגשתי כאילו אני רק מעמידה פנים שאני נושמת. כאילו האוויר באחוזה המרווחת ההיא לחץ עלי מכל הכיוונים, כיווץ לי את בית החזה, עורר בי גירוד של תשוקה להימלט. בימים ההם ראיתי בדלתות מפלט, לא חלק מהמלכודת. בימים ההם היו בעולם רק כמה מאות דלתות, כמה מאות מקומות שיכולתי להגיע אליהם בקלות על ידי קביעת נקודות הציון ואי אלו צעדים.
כך שחייכתי אל אמי בביטחון מלא כשהנחתי יד אחת על צד הדלת והתרכזתי. נדרש לי זמן מה ללמוד לעשות את זה נכון, את הפיתול הקטן ההוא במוח, אבל עכשיו כבר עשיתי את זה כמעט ללא מאמץ.
כרגיל, הדלת הגיבה לדחיפה המחשבתית שלי וחשתי משהו עצום ומורכב נגלל ונפרם ממני. חלל הדלת הפך צלול ובהיר. דרכו ראיתי – ראינו כולנו – אבני מרצפת זהובות מחוספסות תחת שמיים תכולים להפליא.
"מישהו רוצה לאכול צהריים בירושלים?" אמרה אמי, והצופים הריעו. אני הייתי החברה ה-27 במשפחת פסטיין שהפגינה יכולת לפתוח דלתות. פרט למשפחתי היו בכל אוכלוסיית העולם פחות ממאה איש שהוכיחו את יכולתם לעשות את זה.
פניי כאבו מרוב שחייכתי, גאה ביכולתי, מתענגת על תשומת הלב ובמיוחד להוטה לעבור בדלת. לא ביקרתי בירושלים מעולם.
זה היה לפני שהבנתי שאין מקום שאינני יכולה להגיע אליו – ושלא משנה לאן אלך, לעולם לא אהיה רחוקה כהוא זה מהבית.
בדיוק כמו אז, גם עכשיו אני חשה את משא האנשים הצופים בי. את הציפייה החרישית, את נשימתם העצורה.
מה ששונה זו העוצמה המפתיעה של שנאתי אליהם, אל כל אחד ואחת מהצבועים האלה.
הם הבטיחו. ועכשיו הם עומדים כאן, בלי בושה, ומצפים שאפר את ההבטחה שלהם בשבילם.
זעם מתלקח בי. אני כבר לא בת שש. הפעם אני יודעת בדיוק לאיזו מלכודת אכניס את עצמי אם אפתח את הדלת. ואני לא עומדת להניח לזה לקרות. לא אחרי שגיליתי סוף סוף איך זה להיות חופשייה.
בשנה שבה עליתי לתיכון פרצה מגפת התאבדויות של בני נוער, שחבקה כל מדינה שהדלתות הפכו שכיחות בה. מכתב התאבדות מפורסם אחד, הראשון שהפך ויראלי, הסביר את הסיבה: "אני לא מסוגל לעמוד בידיעה שאני לא יכול להתרחק מהעיר הזאת, שאין כזה דבר 'רחוק'".
בגיל ארבע עשרה הייתי פתוחה מאוד להשפעה. נעלתי את עצמי באמבטיה והצמדתי סכין מטבח לפרק ידי. ניסיתי ללחוץ עליה ולהחליק אותה על עורי, אבל זה כאב. שמתי פלסטר על החתך הזעיר, החזרתי את הסכין למגירה ולא ניסיתי יותר.
במבט לאחור אני לא בטוחה שאפילו ניסיון התאבדות היה מבהיר לאמי עד כמה הרגשתי לכודה עד ייאוש. היא פטרה את התקפי הדיכאון שלי כשלבים בגיל ההתבגרות. אולי היא צדקה, אבל אני לא ראיתי שום אור בקצה המנהרה.
שיר פופולרי של הלפטונים, "מוות זה הרחוק היחיד", נאסר להשמעה בעקבות התאבדות המונית במועדון ריקודים. לאחר מכן הוא זכה לפופולריות מטורפת, עוד יותר מקודם. השמעתי את השיר הזה שוב ושוב, נעולה בחדרי, ומקצביו הדחופים, הנואשים, היו הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי. היה זה כאילו הדופק הצורם הזה זרם בדמי, כאילו לא סבלתי להתקיים בתוך גופי. הייתי צריכה לבקוע מעורי, לברוח, ולא היה שום מקום שאפשר לברוח אליו. יכולתי לטוס לצד השני של העולם ועדיין לא הייתי רחוקה מביתי יותר מאי פעם בעבר.
אמי לא דאגה לי, אפילו לא לרגע. היא המשיכה להתקין עוד ועוד דלתות חדשות, שיצרו את הבית הבינלאומי המפורסם שלנו: הסלון בטוקיו, המטבח ברומא, חדר השינה שלי בניו יורק, המרפסת הקדמית בקוסטה ריקה. כל דלת, אמרה לי, הרחיבה את אופקינו. ועם כל דלת חשתי את הכלוב שלי הולך ומתכווץ. כל פעם שהסתובבתי, הסורגים היו קצת יותר קרובים.
ניסיתי להסביר את זה פעם לאמי. השיחה לא עלתה יפה.
מישהו מתחיל למחוא כפיים, מוקדם מדי, ומהסים אותו. אני מדכאת את הדחף להביט בקהל וממשיכי למקד את מבטי בדלת.
לפני שהם בנו את הספינה, האלפיאנים מעולם לא היו אלא קבוצת שוליים דתית משונה. אולם לאחר שהכריזו שהם לא יניחו להקים דלתות בכוכב הלכת שאליו התכוונו לנסוע, המרתי את דתי באופן רשמי והתחלתי לפלוט שטף של אמירות דתיות ממש עד לרגע שבו גז שנת החורף של הספינה השתיק אותי.
אבל תמיד מסוכן לתפוס טרמפ עם אנשים שסדר היום שלהם שונה משלך. בניגוד לקבוצות דתיות אחרות, האלפיאנים לא ראו בדלתות תועבה – לפחות לא מרביתם. פשוט מצא חן בעיניהם להתרחק מהערכים שהפכו לחלק מתרבות הרוב על כדור הארץ. לא קל להיות מיעוט בחברה שיש בה תקשורת ותחבורה מיידיים. התאים להם להתנתק למרחק של כמה שנות אור.
מטרה אצילית, או מגוחכת, תלוי בנקודת המבט. בכל מקרה, היא החזיקה מעמד רק ארבע שנים. הדבר הראשון שגילינו אחרי הנחיתה היה שלכדור הארץ הייתה כעת תקשורת מיידית והיא יכלה להשתמש בטכנולוגיה של הספינה שלנו כדי לשלוח לנו הודעות בזמן אמת. הלחץ לבנות דלת התעורר מיד. הבטיחו לשלוח לנו מוצרי מותרות מכדור הארץ, אספקה שתסייע לנו בשעת חירום, מפלט אם ניאלץ להתפנות. השימוש במילים כמו "ביטחון" ו"לכודים" ו"תועלת הדדית" גבר והלך.
המועצה דנה בדלתות קרוב לשנה, ובהחלטה אם להעמיד אותן בכלל למשאל עם. זה היה בלתי חוקי ובלתי דמוקרטי והמהומה שפרצה טרם שככה.
הישיבה האחרונה, לפני ההצבעה הסופית, נמשכה יומיים. חלק מהאנשים ויתרו והלכו הביתה, אבל לא אני ולא אף אחד מהקנאים האחרים. אני נאמתי את הנאום האחרון, אבל כל הטיעונים המדויקים שהכנתי מראש נרמסו תחת עקבי הברזל של בלה, עד שלבסוף אמרתי, על סף דמעות, "חלקנו הגענו לכאן כדי להתרחק מדלתות".
הם רק הביטו בי בפנים חתומות.
לא חיכיתי לספירת הקולות. למחרת בבוקר יצאתי למשלחת מיפוי של דרום היבשת, וכשחזרתי כעבור חמישה חודשים הדלת הייתה כמעט מוכנה.
בלילה שבו חזרתי השתכרתי, אפילו יותר מאשר ביום שבו החלטתי לעלות על הספינה האלפיאנית. למחרת בבוקר התחברתי לאינטרנט תחת שם משתמש שאף אחד לא הכיר, והתחלתי לחפש אנשים ששנאו את הדלתות לפחות כמוני.
אני פוסעת צעד נוסף לעבר הדלת ומרימה את ידי. הפורם כואב. רטט מתמשך תחת עורי. וידאתי שאף אחד אחר לא ייפגע כשאשתמש בו, אך לא שאלתי אם יהיה בטוח לשבץ אותו בידי. אני לא רוצה לדעת את התשובה.
חוץ מזה, זו תזכורת טובה. כל הגוף שלי רטט ככה פעם, מהצורך לברוח מחיי המחניקים, לרוץ עד אובדן נשימה, עד שאהיה במקום שלא הייתי בו קודם. הייתי עושה הכל כדי להימלט. ליצור מקום רחוק באמת, שכן לא נותר כעת שום מקום כזה בכדור הארץ.
לבסוף מצאתי את המקום הזה, מקום עם דשא כחלחל, יבשות שלא נחקרו ושלושה ירחים אדומים בהירים. ועכשיו האנשים האלה רוצים לקחת אותו ממני.
באופן אירוני, בכדור הארץ הייתי צריכה לעבור בדלת על מנת להגיע לספינה האלפיאנית. כולנו היינו צריכים. היו פה ושם מתנגדי דלתות קנאים – אחד מהם היה חבר הכת שנתן לי את הפורם – שניסו לטוס. אולם נותרו מעט מאוד מטוסים, וטיסה כזאת הייתה יקרה מאוד.
טסתי פעם. "יקר" לא ממש הטריד מישהו במשפחתי. היה מרגש להמריא, להתרחק מהאדמה, לצפות בכל מה שתחתי מתכווץ ומתרחק. להרקיע מעל העננים, לחלוף במהירות מעל שמיכה לבנה. ההרגשה הייתה מדהימה. כעבור אחת עשרה שעות נחתנו בארץ רחוקה, במקום שבו בנו בקתות על כלונסאות מעל מי טורקיז ודקלים התרוממו על רקע הרים כחולים.
אבל זיהיתי את זה. הייתי בבורה בורה פעמים רבות בעבר, כילדה. פסעתי מבעד לדלת, דרך אחת הבקתות הללו אל סדרת גשרים חינניים שנמתחו אל עבר הים. הדקלים והבקתות המוגבהות היו מוכרים לי. פשוט לא ידעתי איך קוראים למקום.
אני מרגישה עדיין את הטעם כאילו זה היה אתמול: האכזבה האדירה שלי כשהבנתי שכל הארצות הרחוקות שחלמתי לבקר היו בעצם מקומות שכבר הייתי בהם.
שאין דבר כזה ארץ רחוקה, או שום דבר רחוק. לא כשכל מקום ומקום בעולם נמצא במרחק צעדים ספורים.
מישהו מתייצב לצדי, ומזווית עיני אני מזהה מסת שיער שחור סבוך. בלה. אני פונה להביט בה והיא מחייכת לעברי. אך לא עבורי. חיוכה נועד למצלמות. בלה לעולם לא תוותר על זמן מסך.
בלה חושבת שאנחנו עדיין חברות, גם אחרי שנעמדה במועצה ופירטה את הטיעונים שהכריעו בעד פתיחת הדלת. לא טרחתי לנפץ את אשליותיה, כיוון שאין הבדל גדול בין להיות חברה של בלה ללא להיות חברה שלה.
במוחה של בלה עולים רעיונות אקראיים משונים, נדבקים כספחת והופכים לאמונות שהיא דבקה בהן מעל לכל ספק. אלפיאניזם הוא אחד מאותם רעיונות. בהמשך ערכה של הדלת השתנה. עוד אחד מהרעיונות המוזרים שלה הוא שמאחר ששתינו חלקנו את אותו תא שינה במסע לכאן, יש בינינו קשר שאפילו כעסנו ההדדי לא ינתק.
טוב שלא ניסיתי מעולם לשכנע אותה לרדת מזה. בסופו של דבר זה היה שימושי.
לאחר שיצרתי קשר עם כת בדלנית, כרתתי בריתות עם אנשים שגרמו לשיערי לסמור – וגם, הזכרתי לעצמי, לא היו שותפים לסדר היום שלי – ביליתי את הלילה על גג ביתי, צפיתי בשניים משלושת הירחים האדומים חולפים בקשת מעלי וניסיתי להחליט אם אני באמת עומדת לעשות את זה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא חייבת. שאולי, אם לא אפתח את הדלת, אף אחד אחר לא יוכל.
בטכנולוגית הדלתות קיימת מגבלה אחת משמעותית ביותר, שערוצי הדת טחנו אותה למוות בכל לילה. שום מטיף, רב או סגפן לא הצליח להשלים דרשה בלי לעצור לרגע ולהתענג על כך ששום מכונה לא מסוגלת להשפיע על ממדי המרחב-זמן. ברור שצריך מכונה כדי לעשות את זה, אבל המכונה לא יכולה לעשות את זה מעצמה. אין שום סיבה תיאורטית שמסבירה למה לא, אבל הן לא. חייב להיות שם אדם, שיעשה את מה שהוא או היא עושים – ללחוץ על כפתור, למשוך במנוף, לא משנה מה, כל עוד זה נעשה בידי אדם ולא מכונה.
וכל עוד האדם ניחן בכישרון הנחוץ.
אדם צריך להיות נוכח בכל פעם שדלת נפתחת, מה שאומר שלכל אחד עם המיומנות מובטחת הכנסה לכל החיים. בתיאוריה, כל אחד יכול לעשות את זה, וזה מה שהאלפיניאנים תומכי הדלת בונים עליו. אבל דרוש סוג מסוים של ריכוז מחשבתי, מה שאני חושבת עליו כפיתול של המוח. כמו כל מיומנות, יש אנשים שאינם מסוגלים לזה בכלל. חלק מאיתנו טובים בזה יותר מאחרים ונראה שמדובר בנטייה משפחתית.
אולם רק במשפחות מעטות. סנגופטה, קוואל, באלשוב. והכי מפורסמת – מפני שאותנו זיהו ראשונים – פסטיין.
לא היו סנגופטים, קוואלים או באלשובים בעולם הזה. אבל היו עשרים אלף בני אדם אחרים, והמועצה הייתה מוכנה לתת לכל אחד ואחד מהם לנסות. פעם העריכו שהיכולת לפתוח דלתות קיימת אצל אחד מכל עשרת אלפים בני אדם.
אולי אוכל להסתכן בזה.
אולם כשהירחים נעלמו מאחורי האופק והשמיים השחירו הרגשתי את תחושת המלכודת המוכרת משתלטת עלי. כבר כמעט שכחתי איך זה לראות את העתיד הנפרש לפנייך כדבר שיש לחשוש ממנו, לדעת שאת יכולה לכל היותר לצפות שתתרגלי לגרור את עצמך קדימה לשארית חייך. לדעת שאין דרך מוצא, שאין לאן לברוח, שאין למה לקוות.
בהיעדר הירחים הכוכבים נראו בהירים, חדים ומנצנצים, כאילו אני יכולה להושיט את ידי ולגעת בהם. הסבתי את פני מהם ופרצתי בבכי.
כשהפורם מזמזם תחת עורי, אני מרשה לעצמי לנעוץ בבלה מבט זועם. עיניה מתרחבות. כאילו רק עכשיו היא מבינה לבסוף עד כמה אני נואשת.
מאוחר מדי. אני קרובה מדי ואיש לא יכול לעצור אותי עכשיו.
קבעתי להיפגש עם בלה בקפה קטן ברחוב ארץ, פינה חמימה עם ספות ירוקות בפינות ומאפים יקרים להחריד, אך בהחלט ראויים למחירם. היה זה אותו מקום שבו נפגשנו בפעם שעברה, לפני פגישת המועצה, כשעשיתי מאמץ עקר לשנות את דעתה. זו הייתה שיחה איומה. מוחה של בלה לא פתוח לשינויים, לא כשמדובר באחד הרעיונות שלה.
הפעם לא טרחתי לנסות לגרום לה להבין. ניגשתי ישר לעניין מעל פשטידת גרגירי יער. "אני רוצה להיות זאת שתפתח את הדלת".
"בתור כפרה?" קולה של בלה היה כה מלא עוקצנות עד כי נדהמתי שהיא הצליחה לדחוף לתוכו גם את המילים.
מתברר שהעמדת הפנים שלי שאנחנו עדיין חברות, לא הייתה מוצלחת כל כך, מה שאמר שלא היה לי מה להפסיד. לא טרחתי להרחיק את העוקצנות גם מקולי. שנאתי את בלה כפי ששנאתי פעם את אמי, אבל הייתה לי הצדקה טובה יותר. "את מוזמנת למכור את זה ככה, אם את רוצה. המתנגדת האחרונה שבאה לכפר על טעותה. תוכלי לעשות מזה נאום יפהפה".
בלה בחנה אותי מבעד לעיני פלדה כהות. היא צבעה קודם את שיערה, כך שפניה הפכו ללוח צבעים אמנותי: עיניים כמעט שחורות, עור חום בהיר, שיער זהוב שמסגר את מבטה הנוקב. "בסדר. לא משנה למה את רוצה לעשות את זה. למה, בשם כל כוכבי הלכת, שאנחנו ניתן לך לעשות את זה?"
נשימה עמוקה. ברגע שאומר את זה לא תהיה דרך חזרה. אבל בניית הדלת אמורה להסתיים בתוך יומיים וברגע שלאנשים תהיה גישה לספריות הארץ הם יגלו בכל מקרה. "מפני שאני פסטיין".
היא הביטה בי לרגע כאילו לא שמעה אותי, או שלא הבינה. ואז "מה?" ולפני שהספקתי לענות, "זו היית את?"
משכתי בכתפיי והיא המשיכה להביט בי. בתוך הדממה שמעתי את רחשי השיחות מהשולחנות סביבנו: אישה מתכננת משלחת מיפוי, זוג בני נוער מתבגרים עסוקים בפלירטוט חובבני, מישהו מספר כמה הוא מתגעגע לשמיים כחולים. זה מה שרציתי להיות כל חיי: סתם אדם רגיל שיכול לשבת בבית קפה בלי שיהיה כבול על ידי כישרון או אחריות, על ידי מיומנות שלא ביקשתי, כישרון שהורי וידאו באמצעות הפריית מבחנה לוודא שיהיה לי. שתי אחיותיי הגדולות היו כישלונות, נפלים, פסטייניות בלי כישרון של פסטייניות, והם רצו לוודא שיעבירו את הכישרון לילד אחד לפחות. כי זה היה חשוב כל כך.
כל כך עייפתי מלהיות חשובה. ובכל זאת, הנה הצבתי את עצמי שוב בעמדה חשובה. הייתי האדם החשוב ביותר בעולם.
אולי אני טועה. אולי אי אפשר לברוח, אפילו בלי הדלתות. אולי סתם שכנעתי את עצמי שהדלתות היו מה שגרם לי להרגיש לכודה.
"אני יכולה להוכיח", אמרתי, מכיוון שבלה עדיין לא אמרה דבר.
היא הנידה בראשה. "אין צורך בכך. אני רואה את זה עכשיו. יש לך פנים של פסטיין".
אין לי. אבל אנשים תמיד מתעקשים לראות אותם ברגע שהם יודעים מי אני.
"למה?" שאלה בלה לבסוף. "אחרי כל ההתנגדות שלך, למה לך לרצות לפתוח את הדלת בשבילנו?"
"כי אני רוצה לעוף מכאן", פלטתי, עם ייאוש כן בקולי.
לא שאפשר באמת לברוח, כמובן. לא עוד. לעולם לא.
אני פונה מבלה ומושיטה את ידי השמאלית אל מתיר הממדים. זמזום הפורם הולך ומתגבר כשהוא מתקרב אל הדלת. ברגע שאחבר אותו למתיר הוא ישמיד את הדלת בהבזק מסמא עיניים, וגם – לפחות להלכה – ישגר את כל מרחב הזמן הרב-ממדי באזור לנפילה חופשית, מה שלא יאפשר לבנות עוד לעולם דלת נוספת.
אני שואפת שאיפה עמוקה, עוצמת את עיניי, רק לרגע, ופוסעת את הצעד הנחוץ קדימה.
הדלת מזמזמת וקול מוכר אומר, "הכול בסדר בצד שלכם?"
אני נעצרת. כל גופי מתלהט ואז קופא.
"אמא?" אני לוחשת.
כשאמי גילתה את מדוע באמת המרתי את דתי לאלפיאניזם, היא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע ממני לעלות על הספינה. היא מצאה שופט שהכריז עלי בלתי כשירה, היא תבעה את האלפיאנים על השפעה לא הוגנת, היא מצאה ידוען שיהפוך את זה למסע הצלב הפרטי שלו.
שמעתי על כל מאמציה מאוחר יותר – הרבה יותר מאוחר – אחרי שהתעוררתי משנת החורף. למזלי הצלחתי למנוע ממנה לגלות את התוכניות שלי עד שהספינה עזבה, והסוויתי את זהותי טוב מספיק כדי שלא תוכל לציין מי מהאלפיאניות הייתה בתה. בלעדי המידע הזה אפילו היא לא יכלה לגרום להם להחזיר את הספינה.
אבל כשצפיתי בהקלטות, עברה בי צמרמורת כשהבנתי עד כמה הייתה קרובה.
צפיתי בכולם. כל אחד מהראיונות הדומעים, המתחננים והכועסים, ועדיין לא הבנתי אם היא באמת הבינה אי פעם למה הייתי חייבת לעזוב.
בדיעבד, אמי סבלה כנראה מתסמונת חרדה קלאוסטרופובית. זו הייתה תופעה חדשה כשהייתי צעירה. הפרעת שוליים נפשית שקיבלה המון זמן מסך, אך השפיעה בעיקר על אנשים שהיו לא יציבים מלכתחילה. כשעזבתי, השפעתה התפשטה כבר לכרבע מאוכלוסיית המדינות המפותחות. מרוב שאנשים התרגלו להגיע לכל מקום שרצו, הפחד להיתקע במקום ללא דלת שיתק אותם. במקרים קיצוניים אפילו המחשבה על מקום ללא דלת עוררה בהם חרדה.
אנשים שלקו בתסמונת החרדה הקלאוסטרופובית היו אלה שהקימו את תנועת הדלתות הפתוחות. היא מימנה את בניית הדלתות במדינות הלא מפותחות, ובכך שינתה את העולם מהיסוד.
מקום גדול, אהבה אמי לקרוא לזה. חברה חופשית יותר. ואולי זה היה נכון, במרבית המקרים.
אך עבורי, העולם הפך יותר ויותר קטן בכל פעם שפקחתי את עיני.
הייתי בת שבע עשרה כשקראתי לראשונה כתבה על המשלחת האלפיאנית. חלמתי עליה במשך שבועות. על הספינה שטסה הרחק, למקום זר בין הכוכבים הרחוקים.
מקום שיחדל לנצח להיות רחוק, אלא אם כן אעשה את מה שבאתי לעשות ואשתמש בפורם המזמזם מתחת לעורי.
דממה שוררת בצד השני של הדלת. לבי הולם חזק עד כדי כך שהוא כואב לי יותר מהזמזום בכף ידי.
צליל פצפוץ פתאומי ממלא את החלל שבין המתכת האפורה-ירקרקה ואז אני רואה אותה. ברור שזו תמונה מוקרנת – היא מפצפצת ומתנודדת – ואפילו אמור להיות בלתי אפשרי, היות שהדלת לא נפתחה עדיין, אבל מי יודע לאן התקדמה הטכנולוגיה בכדור הארץ? דמותה מכה בי כאגרוף. שיער שחור מתפתל סביב צוואר אלגנטי, עצמות לחיים גבוהות, עיניים שחורות גדולות. אני נועצת את מבטי בעיניים הללו וחשה מחנק.
בתנועה אחת של ידי אני יכולה לנתק את הקשר הבלתי קרוא הזה, לקומם מחדש את שנות האור שניסיתי לשים בינינו.
"שלום, אמא", אני אומרת, המילים שורטות את דרכן החוצה.
היא ממצמצת לעברי ומחייכת. אמי לא חייכה אלי כך – כאילו אני באמת מראה רצוי – מאז היום שבו ניסיתי להסביר לה עד כמה אני שונאת את הדלתות.
"אומרים שאני דומה לה", היא עונה ומוחי, באיחור, נכנס להילוך ומזכיר לי שהפעם האחרונה שראיתי את אמי הייתה לפני שבעים שנות ארץ. "ברוכה הבאה לכדור הארץ, דודה סילבנה. ציפינו לך".
לא אמי. אמי מתה מזמן. היא לא קיימת אפילו בצד השני של הדלת הזאת.
מה עוד עשוי היה להפסיק להתקיים בשבעים שנה? מה עוד היה עשוי להשתנות?
אני לא יודעת. אפשרויות נפרשות לפני בפעם הראשונה מאז שהמועצה אישרה את בניית הדלת.
אני מהדקת את אצבעותיי סביב כף ידי השמאלית, מרימה את היד האחרת, הדוממת, ופותחת את הדלת.
פעם נוספת, היות שחזרתי לכדור הארץ, עלי לעבור בדלת בדרכי לספינה. אבל אני חייבת לעבור בדלת כדי להגיע לכל מקום שהוא. אחרי שבעים שנה אין שום דרך אחרת לנוע.
אני לא מגיעה להרבה מקומות. רק לשניים, למען האמת. השני מביניהם הוא המשרד של הרופא היקר במיוחד שהסיר את הפורם מכף ידי ובדק את הנזק דרך שגרה. עם הזמן, הוא אומר, אוכל להשתמש ביד כמעט כמו בעבר.
השכר המופרז שאני משלמת לו איננו על ההסרה או הטיפול. הוא מקבל תשלום עבור שתיקתו.
"עוד ארבעה חודשים, פחות או יותר", אומר לי מתכנן הספינה. הוא התרגל לביקוריי השבועיים. מדהים כמה מהר אנשים יכולים להסתגל, וכמה מהר הם יכולים לעבוד, כשאת משלמת שכר גבוה פי שלושה משכרם הרגיל. "ואז היא תהיה מוכנה לטוס".
הרחק, אל מרחבי החלל. המחשבה הזאת מעוררת בי רטט, אפילו שאני יודעת – עכשיו – שאין דבר כזה מרחק. לא עוד.
כשאגיע לאריאסטה, הכוכב הכמעט-בטוח-ניתן-ליישוב שיועציי המליצו עליו, חברי המתיישבים לא יהיו אלפיאנים. בחרתי בקבוצה מעורבת של אידיאליסטים, נוודים ואנשים נרדפים. אף אחד מהם לא מחזיק בהתנגדות דתית תקיפה לדלתות.
לא משנה כמה רחוק נטוס. ברגע שנגיע לשם, ברגע שיהיה לנו זמן לבנות דלת, כדור הארץ יהיה במרחק של צעד אחד בלבד.
אבל זה יהיה כדור ארץ אחר, כיוון שאריאסטה הרבה יותר רחוקה מסימליאון. אנו נתעורר מהשינה לא בעוד שבעים שנה אלא בעוד חמש מאות. וכשנבנה לבסוף את הדלת ונדרוך מחדש על אדמת כדור הארץ, הוא יהיה מקום שונה לחלוטין. מקום שלא ביקרתי בו מעולם. מקום זר וחדש ושונה לחלוטין מכל מה שהכרתי.
ואם לא, אוכל לעשות את זה שוב. אני לא יכולה להתרחק בחלל, לפחות לא באופן משמעותי, אך אני יכולה להתרחק כמה שארצה אל העתיד.
הפעם, לא אלחם בחברי המתיישבים כשיחליטו לבנות דלת. למעשה, אני להוטה לעמוד מולה.
כל הצילומים מ-unsplash.com. הצלמים (מלמעלה למטה): Victoriano Izquierdo, ספרד; Tj Holowaychuk, קנדה; Abdrik Langfield Petrides, קנדה; Linford Miles, בריטניה; Beto Galetto, ברזיל; Kelly Sikkema, ארה"ב
מעולה! איזה רעיון נהדר וכתוב נפלא
הרעיון של לברוח מהכל באמצעות הזמן, כשאי אפשר באמצעות המרחק, הוא.
עוברת בי צמרמורת מהמחשבה עד כמה רחוק צריך לברוח לפעמים.
יופי של סיפור ויופי של תרגום.
ולחשוב שאף אחד לא צריך לברוח לשום מקום… שהמקום, או המצב, שאליו רוצים להגיע נמצא כאן, בפנים, במקום שבו נמצאים כל המקומות והמצבים. קרוב יותר מהדלת הקרובה ביותר.
וואו, מעולה!
תודה רבה על התרגום!
כיף לגלות שהאתר הזה עוד קיים ומתרגם סיפורים משובחים.