הצל של אנדר / אורסון סקוט קארד – ביקורת בית שמאי
פעם היה אנדר. הוא היה ילד קטן וחכם מדי לטובתו שלו, שנבחר ואומן כדי להציל את העולם מפלישת החרקים הנוראיים, שברחו מספריו של היינלין. אחריו בא בין, והוא חכם נורא. סיבה טובה להסתייגות.
"הצל של אנדר" הוא ספר מקביל ל"המשחק של אנדר" – הדמויות הן אותן דמויות, קו העלילה הוא (בערך) אותו קו עלילה, והסוף המפתיע הוא אותו סוף (בלתי) מפתיע. ומאחר שאת הסוף אתם כבר יודעים, בואו נתחיל בהתחלה.
פעם היה אנדר. הוא היה ילד קטן וחכם מדי לטובתו שלו, שנבחר ואומן כדי להציל את העולם מפלישת החרקים הנוראיים, שברחו מספריו של היינלין. אנדר, לא היה יחיד בלימודיו. יחד איתו בבית הספר ללחימה היו כזכור עוד תלמידים רבים, אך אף אחד מהם לא הגיע לרמתו של אנדרו וויגין, הידוע גם בשם הקוד "אנדר".
או כך חשבנו.
מסתבר שאחד מהילדים האחרים בבית הספר ללחימה היה יותר חכם מאנדר. הרבה יותר חכם.
מאוד חכם.
אחושלוקי חכם.
חכם יותר מהאפיפיור.
וויל האנטינג כלבלב לידו.
אותו ילד נקרא… בין.
כן. אותו בין הקטן, שגוייס מרחובותיה של רוטרדאם, עיר אוכלת יושביה, הוא חכם. מאוד חכם. וכן הלאה, כמובן. בראשית חייו נדד בין ברוטרדאם, בין חבורות בריונים כיתום אומלל ורצחני, שלא זכה לטעום אהבה ושהרגש זר לו. אבל מאחר והוא ממש מבריק, הוא מגוייס לחיל החלל. גם שם הוא מבריק, ואינטיליגנטי יותר מכולם.
בזאת מיצינו את מחציתו הראשונה של הספר. בין חכם. בין פיקח. בין חייב לשרוד. המורים הם בבונים טפשים ומוגבלים לידו. הוא יותר חכם מכולם, אבל הוא לא מצליח להבין מדוע כולם אוהבים את אנדר. מדוע חייליו מוכנים ללכת אחריו עד קפאה חליפתם. אבל הוא יותר חכם מכולם.
חציו השני של הספר עוסק בבין לאחר שפגש את אנדר. לאחר ששירת תחתיו. הוא עדיין לא מצליח להבין את האמפתיה שאנדר מכיל, אך הוא עדיין חכם. הוא פשוט לא מפגין זאת. תחת זאת הוא הופך לעותק של אנדר, ומתנהג בדיוק כפי שאנו זוכרים את אנדר מהספר הראשון. גם ככזה – הוא די מחליא.
שלא יובן בטעות (חלילה) ש"הצל של אנדר" הוא ספר גרוע. להפך, הוא קריא, מרתק ומעורר מחשבה. הוא נותן מימד נוסף למאורעות רבים שאירעו ב"המשחק של אנדר", החל ממשחק הדמיון וכלה באנשים שהרכיבו את צבאו של אנדר.
הבעייה היא רק עם דמותו של בין. הוא פשוט מבריק מדי. הוא לא אנושי.
הספר מציג גם מספר דמויות חדשות. הראשונה הוא אשיל/אכילס – בריון מרחובותיה שורצי העכברושים של רוטרדם, שהוא לא בחור נחמד. בכלל לא. צילו רודף אחר בין במשך כל הספר.
דמות מרכזית שנייה שאנו פוגשים לראשונה בספר זה היא אנדר וויגין. לא, זהו אינו אותו אנדר וויגין שאתם חושבים שאתם מכירים. זה מישהו אחר, שבמקרה יש לו את אותו שם. הוא גיבור נועז, שכל בית הספר נושא עיניו אליו. הוא תקוותם היחידה של המורים. הוא מנהיג רב תושייה וקר מזג. הוא חלאה.
כאמור, זה לא אותו ילדון מפוחד שאתם זוכרים.
אם מעניינת אתכם נקודת מבט אחרת ומסקרנת על "המשחק של אנדר", זהו בדיוק הדבר הנכון. בעצם, זהו הדבר היחיד.
(ונא להתעלם מהסוף המתקתק והדביק. אפשר גם בלעדיו).
כמה זלזול וחוסר הבנה כלפיי אחד הספרים הגדולים של המדע בדיוני.
"הבעייה היא רק עם דמותו של בין. הוא פשוט מבריק מדי. הוא לא אנושי." איזה שטויות , ברור שהוא לא אנושי
בספרות מדע בדיוני הדמויות לא חייבות להיות אנושיות.
בגלל שבין היה לא אנושי ובגלל שאנדר היה סופר אנושי , קארד שם את האצבע על מה שעושה אותנו אנושיים
לך תקרא ספרים של רם אורן
הביקורת על הספר לא אומרת שום דבר. מסבירה מה מסופר וזהו. הטענה טיפשית מובן שהסופר ניסה לעשות את בין מעט לא אנושי מרוב חכמה כי בעצם רוב סיפרו מתבסס על העובדה שהוא חכם ברמה אחרת והמחקר של האחות קרולטה תופס מקום חשוב בעלילת הספר. ובעצם בהוספת עניין לספר. כאשר הסופר עושה ספר בו בעצם מסופר אותו הסיפור מנקודה שונה הוא חייב להוסיף נקודה חדשה וחזקה במיוחד כדי לגרום לספר להיות יותר מסתם העתק קצת שונה של הראשון, בכך שהוא מוסיף את נקודת האנושיות של בין בתור נושא מרכזי וחדש הוא הופך את הספר למרתק וטוב בעיני עצמו.
ממליצה לכולם לקרוא את הספר הזה.