אמבר – מלך, נסיך, יורש / רוג'ר זילאזני
עם עובד קיבצו את עשרת ספרי סדרת "אמבר" הזכורה לטוב בשני כרכים עבים. קרן לנדסמן סוקרת את הכרך הראשון בעלילותיהם של קורווין והאחים המטורפים ותאבי הכוח שלו.
אדם מתעורר ללא זיכרון בחדר ריק. הוא מגלה שהוא גם חזק, גם מהיר וגם רודפים אחריו ברנשים מפוקפקים. הוא נס לבית מוגן שמתגלה כמלכודת וחובר לברנש מפוקפק אחר שנראה שהוא לטובתו וקורא לו קורווין. האיש מוביל אותו בדרך שמשתנה תוך כדי נסיעה בין עולמות פלאיים, מכניס אותו לארמון שנמצא מתחת למים, שם הוא מהלך על דגם קסום על הרצפה ומקבל את זכרונו בחזרה. וכל זה קורה לפני עמוד 90.
קורווין מגלה שהוא לא מצא את הזמן הטוב ביותר לקבל את זיכרונו מחדש. הוא מבין שהוא אחד היורשים של כס המלכות באמבר – העיר האמיתית היחידה, שכל שאר העולמות אינם אלא צללים שלה. על כס המלכות של אמבר מתנהל מאבק אדיר שסוחף אחריו את כל העולמות – עולמות הצללים – ואת כל בני משפחתו של קורווין, שכמובן נדחק היטב לאמצע המאבק.
במהלך הספרים אנחנו מגלים את השפעות אמבר על הצל, וחשוב מכך, את השפעתה של אמבר על ממלכת התוהו והקשר בין שתי הממלכות. במהלך הספר לא ברור לגמרי מהי ממלכת התוהו רק שהיא נראית כמו תוהו, אבל בית המלכות שלה חביב ונעים בהרבה מבית המלכות של אמבר.
הנסיכים – קורווין ואחיו – חולפים דרך הצללים ומעוותים אותם למטרותיהם בלי להקדיש בדל מחשבה לאנשים שחיים בהם. קורווין מסביר מדי פעם שכיוון שחייהם של נסיכי אמבר ארוכים כל כך, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להיקשר לאנשי הצללים, אולם אין בזה כדי לתרץ מדוע הם מזלזלים גם באנשי אמבר עצמה. נראה כאילו כל העולם חג סביב אותם שישה נסיכים ושש נסיכות, ואין שום קשרים מחוץ למשפחה הקטנה והסבוכה הזו. אפילו דמויות שאמורות להיות חשובות קיימות ביסודו של דבר רק כדי שהתככים והמזימות יסתבכו עוד יותר.
ספרי אמבר, שיצאו לאחרונה בישראל בהוצאה מחודשת בשני כרכים עבי כרס, הם פנטזיה אפית נטולת דרקונים אבל שופעת קרבות חרבות, עולמות חלופיים, תככים ומזימות. "תשעה נסיכים לאמבר", הספר הראשון בכרך הראשון המאגד חמישה ספרים, היה בין ספרי הפנטזיה הראשונים שקראתי, ובמשך השנים חזרתי אליו מדי פעם רק כדי להיזכר בעולמות הצל המשונים ובמשפחה המטורפת של קורווין.
לצערי הרב העולם שבשעתו ריתק אותי והעשיר את דמיוני, נשחק עם השנים. כיום הקרבות שלו נראים לי פשטניים, ההרהורים הפנימיים של קורווין מייגעים, הדיאלוגים מלאים בהצהרות מובנות מאליהן, והכי גרוע – הדמויות שטוחות ושוביניסטיות.. כל אישה נמדדת על פי יופיה ותככנותה. קורווין מתפלא כל פעם מחדש כשהוא פוגש אישה ישרה (יש אחת כזו), ובאופן נדיר ביותר הוא לא פוגש אף מכוערת.
אם לא די בכך, בכל המאבקים הנשים נדחקות הצידה ולא ממלאות תפקיד, למעט סצנה אחת בקרב אחד. גם כשאחת הנשים כמעט עושה משהו מהפכני, גבר מצליח לגזול אותו ממנה. וכמובן בשתי הזדמנויות נפרדות שניים מהאחים מעירים על אחיותיהם, "אילו רק לא היינו בני משפחה לגמרי הייתי מבצע בה את זממי".
אם הנשים הן רק תככניות וחתרניות, הרי שהגברים כולם גברים-גברים – ששותים, מעשנים ונלחמים. אף אחד מהם לא מעלה בדעתו לעשות משהו שונה, כמו כתיבה, אמנות או סתם, אתם יודעים, חי את חייו. מדי פעם קורווין מתגעגע לתקופה שבה התבדח עם פרויד או השתעשע עם ון-גוך. למרות זאת, פרט לפסיכואנליזה בגרוש ואי אלו הרהורים פילוסופיים איננו רואים כל שינוי באופיו עקב השנים שבילה בכדור הארץ. הוא עדיין גבר-גבר, בדיוק כמו כל אחיו, שנלחם, מעשן ושותה, ומדי פעם פוגש בחורה נאה וסוחף אותה למיטתו.
העלילה גם היא לא מתוחכמת. הדמויות נעות ממאורע אחד למשנהו, מדי פעם מתככות תככים וזוממות מזימות אולם הן שטחיות בדיוק כמו קלפי הטראמפ שעליהם הן מצוירות. אף אחד מהגיבורים אינו משתנה ולו מעט בחמשת הספרים. אין שום הבדל בין קורווין ברגע שקיבל את זיכרונו מחדש לקורווין של סוף הספר. הוא אמנם משנה פה ושם את דעתו על אחיו ואחיותיו ועל אמבר עצמה, אולם הוא עצמו נשאר ללא כל שינוי, למרות כל מה שקרה לו. היחיד שעובר שינוי מול עינינו הוא בראנד, אחד האחים של קורווין, ולכן הוא הדמות המעניינת ביותר.
בנוסף, בשם התסבוכת העלילתית מופיעה כל כמה עמודים דמות שמסבירה לכולם שכל מה שהם חשבו היה שגוי, והאמת שונה לחלוטין. טוויסטים עלילתיים כאלה יכולים להיות מעניינים כל עוד הם מופיעים בתדירות נמוכה לספר, אולם קשה להתמודד עם אמינות העלילה כשכל כמה עמודים עלינו לשנות את כל מה שאנחנו יודעים.
אם לא די בזה, בערך באותה תדירות קורווין חדל ממעשיו ומסכם לנו את כל מה שקרה עד כה. גם זה לא היה נורא בכלל אילו היה קורה פעם אחת כהכנה לטוויסט גדול. כשזה חוזר על עצמו ארבע פעמים במהלך הכרך הענק הזה, זה כבר מציק.
וכאן בעצם טמונה הבעיה הגדולה של ההוצאה החדשה של הספרים. הרי לא מדובר בספר אחד אלא בחמישה ספרים שיצאו לאור בין 1970 ל-1978, וכל אחד מהם היה צריך למשוך את הקוראים להמשיך לספר הבא, ולהזכיר להם מה קרה בקודמו. כשקוראים כל אחד מהספרים בנפרד אין שום בעיה עם התזכורות הללו, או עם הטוויסטים הבלתי צפויים. הם קורים פעם אחת בכל ספר, וזה הגיוני ומקובל. ברגע שכל הספרים מאוגדים ביחד קיימת ציפייה שהם יעבדו כספר אחד – והם לא. אלה עדיין חמישה ספרים מאוגדים ביחד, שכמובן לא נערכו מחדש לצורך הוצאתם בספר אחד. התוצאה היא עלילה לא קוהרנטית, עמוסה פרטים לא רלוונטיים וטוויסטים מעצבנים וללא האפשרות להגיד לעצמך "נו, אבל זה ספר קצרצר – הבא בתור יהיה מעניין יותר".
עוד בעיה היא שהספרים גם לא תורגמו מחדש לקראת ההוצאה החדשה, והתרגום המקורי של דורית לנדס התיישן. כיום הוא נראה תרגום עתיק, לא שוטף, ולעיתים נוטה לחזור באופן מילולי מדי על המקור האנגלי.
אני עדיין חושבת ש"תשעה נסיכים לאמבר" הוא ספר שכדאי לקרוא ולהכיר, אולם קשה לי יותר ויותר להמליץ על המשכיו, ובפרט על הספר שמאגד את כולם יחד.
(הוצאת עם עובד, 2017. מאנגלית: דורית לנדס. 877 עמודים).
מסכימה. אמנם לא קראתי את ההוצאה החדשה, אבל חווית הקריאה האחרונה שלי של הסדרה הייתה די דומה. אני למעשה נמנעת מלקרוא אותה מחדש כדי לשמר את הנוסטלגיה.
אלה ספרי נוער שלצערי לא שורדים את מחסום הגיל. מאוד נהניתי מהם בגיל העשרה, גם העשרים פלוס. כשעברתי את גיל 30 הם הפכו למהנים הרבה פחות והפגמים צפו הרבה יותר.
אני עדיין אמליץ על הסדרה לבני נוער, כי היא מאוד כיפית לקריאה ומעניינת. למבוגרים אני לא ממליצה. יש דברים יותר טובים לקרוא.
החמישיה הראשונה עומדת היטב במבחן הזמן – היא מרתקת ונשארת אחד האפוסים המרהיבים שנכתבו בעולם הפנטסיה.
כמו ספרים רבים, בנושאי פטריאכיה – היא מיושנת – זה הולך יחד עם תאריך הכתיבה.
הדבר לא מוריד מהעוצמה והיופי של הסדרה.
החמישיה השניה פחות חזקה, מאז ומעולם הייתה כך, אבל למי שנהנה
מאוד מהחלק הראשון – שווה קריאה.
מתי לקרוא?
קריאה מומלצת ראשונה אכן מתאימה כבר לנוער, אבל אפשר בהחלט
ליהנות גם בהמשך, כאשר בתור אדם מפוכח ובוגר יותר אתה רואה
את הפגמים באופי הגיבורים ואת הסיפור בצורה שונה.
בקיצור – ממליץ בחום.
הביקורת המגמתית ביותר שקראתי. עדיף שלא היתה נכתבת.
אפשר פשוט שתכתבו פה מאמרים של ביקורת מגדרית, למה צריך לשים 5-10 מילים על ספרות מד"ב כעלה תאנה?
פנטזיה, אם לדייק. לא מד"ב.
ואם כבר בדיוק עסקינן – יש בביקורת כולה שלוש פסקאות שמתייחסות בדרך כלשהי למגדר או לפמיניזם. השאר דן בשלל נושאים אחרים.
אחלה ביקורת 🙂
באופן כללי, אני נוהג להמליץ על אמבר ספציפית לקוראים שמרגישים שספרי פנטזיה מרגישים להם שבלוניים ומוכרים, והם מחפשים משהו *אחר*.
היא מוכרת מספיק כדי לפעול על אותם השרירים בערך, אבל הרקע והאווירה והמרגש הם שונים לחלוטין; לקורא הנכון, זה יכול להיות חדשני ומפתיע.
אני מסכים מאוד עם יעל שהדמויות והעלילה כאן שטוחות למדי (אני אישית לא זוכר מהם כמעט כלום). בניית העולם היא מה שאני זוכר כמרשימה — הרעיון של אלפי צללים ושיקופים של העולם, והנסיעה בינהם; יצירות מופלאות כמו קלפי הטראמפ, או הליכה ב-Pattern, או "רבמא" ההפועה. רעיונות מגניבים ומפתיעים, ומאוד ויזואליים.
אני זוכר גם כמאוד יוצא-דופן את הרעיון של ספר שממוקד בפוליטיקה (טוב, "פוליטיקה") — כלומר, בתככים ומזימות נבזיים, כשגם הגיבור הוא אחד מהזוממים והמתקוטטים. זה עולם מאוד *אחר* מהסיפורים ההירואים או ההרפתקניים, שהם יותר מוכרים בז'אנר.
אלו נקודות החוזק של אמבר כפי שאני זוכר אותם. אבל עבר הרבההההה זמן מאז שקראתי, ולא מפתיע אותי לשמוע שאלו לא הספרים שמשתמרים הכי טוב…
הבעיה בתרגום זה לא שהוא התיישן רע, זה שהוא היה תרגום רע מלכתחילה.
אני מסכים שהעלילה של אמבר בספרים 3-4 הוא מאד חלשה עקב סיבוכים שלא לצורך דבר. הסיבות בגינן אני חושב שמדובר באחת מפסגות הפטזיה אי פעם תלויות במשקל המיתי, הסימבולי, האיקוני והפילוסופי של הספר. בדגם שהוא מציג, אם תרצו.
עם זאת, ועד כמה שאהבתי את הספר כשקראתיו באנגלית, לא צלחתי אותו בעברית, ואני מתקשה מאד להבין איך אנשים שקוראים בו בעברית מצליחים להנות ממנו. כך גם קרה לי עם אדון האור ששבר אותי מהר מאד בעברית, אך כבש אותי כשקראתיו בשפה אחרת. אני לא מכיר את תרגומיה האחרים של דורית לנדס, אבל נראה כי את זילאזני היא גומזת באופן קבוע.
כך שבפשטות, אני מתקשה לראות הצדקה למהדורה חדשה אם אינה מכילה תרגום נורמלי.
ניסיתי לקרוא את אמבר לפני כעשור, כי זכרתי את הספרים לטובה, אבל כאדם מבוגר זה פשוט לא עבד.
האמת, אני לא בטוחה אם הבעייה שניסיתי לקרוא כמבוגרת, או כי פשוט הספר לא צלח את הזמן. אולי שניהם.
אצלי, לפחות, זה בכלל לא היה קשור לביקורת פמיניסטית. הספר לא היה מספיק טוב כדי להמליץ עליו לילדים שלי.
בניגוד, לדוגמה, להוביט, שעליו המלצתי בחום. ואנחנו קוראים אותו ואכן מעלים תהיות למה אין שם דמויות נשיות. אבל לגמרי קוראים אותו. כי הוא ספר שכן צלח.
אמבר לא עומד בקריטריונים של ספרות בת זמננו.
לבוא בטענות אל הביקורת של קרן כאילו לא היה בה דבר מלבד קריאה ביקורתית פמיניסטית זה פשוט לא נכון. תקראו את הביקורת שוב.
תרגום מיושן הנו תכונה המשותפת כמעט לכל ספר בן למעלה מ 15 שנה שתורגם לעברית, בכל ז'אנר. הבחירה של עם עובד (ככל הנראה ממניעים כלכליים), לא לתרגם מחדש, מחייבת לבחון את הספר כאבן דרך ספרותית, ולא כיצירה עכשוית.
בראיה כזאת, לבקר את הספר למשל על מיזוגניה, זה כמו לבקר את "אוהל הדוד תום" או "הקלברי פין" על גזענות. להסתכל על כל דמות בנפרד, במקום להתיחס לעלילה כולה, זה לראות את העלים, ולפספס את היער.
ביצירה זו זילאזני חידד והעביר לעולם במד"ב/פנטזיה את דמות האנטי-גיבור שמגלה שהוא גיבור, ומתחיל באודיסיאה לתפיסת מקומו הנכון בעולם. הוא לקח מיתוסים מאגדות עם (למשל "ילדת הירח"), בו הדמות המובילה לא יודעת מניין ומה היא, ולבסוף הופכת לשליטה. קו ישיר מחבר בין הספר הזה ל"פרסי ג'קסון" ו"הארי פוטר", ועשרות חיקויים נוספים.
העולם המרובד המתואר בספר, אחראי ישירות ליצירות מאוחרות כמו "המגדל האפל", וליקומים מקבילים בכתיבת סיברפאנק כגון "סנואוקראש". הוא לקח מבנה עולם מיתולוגי, למשל היווני, עם עולם האלים , בני האדם, ושאול, תוך בניית גיאומטריה, קשר בין העולמות, וטקסי מעבר. כל אלה מופיעים, ויופיעו, בספרות הפנטזיה והמד"ב עוד שנים רבות בזכות יצירתו זו.
פחות חשוב ספרותית, אך בהחלט מסחרית, הנה ההוכחה כי מבנה של סידרת פנטזיה ארוכה , ספר אחר ספר, עובדת כלכלית. מזכיר למישהו את "משחקי הכס"?
חובב מד"ב ופנטזיה, שרוצה באמת להבין מניין פורחים הפרחים, ראוי שיקרא סידרה זו.
לצערי (באמת לצערי) אני מסכים עם קרן.
הסדרה הזו הייתה באופן קבוע בעשיריה הראשונה של יצירות מד"פ הכי טובות שקראתי מימי.
בפעם האחרונה שניסיתי לקרוא מחדש זה לא הלך וחלק גדול מהסיבות לכך נכתבו במאמר הביקורת של קרן.
כמו עוד יצירות: אדון האור, עריצה היא הלבנה, כל ספרי טרזן, רוב הספרים של לארי ניבן, רוב הסיפורת של אסימוב, כל ספרי ז'ול וורן ואפילו, אוי לחילול הקודש (לא לגמרי אבל קצת) "חולית".
אני חושב שזה לא נכון לבקר ספר שאהבנו בעבר.
הביקרות תהיה על פי רוב סובייקטיבית כיוון שאי אפשר להשתחרר מהעבר והאכזבה שנגרמת עקב הקריאה החוזרת.
בנוגע לפמניזם, לדעתי אין בספר כזה מקום לביקורת. הספר נכתב בשנות הארבעים והתיאורים של הנשים והגברים מתאימים לרוח התקופה.
סדרת אמבר נכתבה בשנות השבעים, בטעות כתבתי ארבעים.
להגיד שקורווין לא משתנה נשמע לי מאד מוזר.
הרי היה מדובר במישהו שכשהוא קיבל את זכרונו בחזרה רצה להיות היורש. ובמהלך הספרים אנחנו רואים שהוא מתבגר, וחלק מההתבגרות שלו זה ההבנה שלו שהוא לא רצה את הכס כשלעצמו, אלא בגלל היריבות עם אחיו.
בעניין 'קשה להתמודד עם אמינות העלילה כשכל כמה עמודים עלינו לשנות את כל מה שאנחנו יודעים.' – זו בדיוק היתה השיטה של JJ אייבראמס בסידרה ALIAS… כל עונה התחילה באופן שנגד את קודמתה (וכך גם ב'אבודים'). זה היה השטיק שלו.
זו מניפולציה יצירתית מצויינת, כמובן אם היא עשויה טוב, ולא צריך לומר כמה 'אבודים' הצליחה, למרות שלא היה לה סוף, או התחלה. מפתיע שבתור יוצרת, קרן לא מעריכה את המקוריות שבכך.
באשר ל'גברים-גברים' (ומזל ש-ליה גיל מ'הישרדות' עונה 1 הכניסה את הניב הזה לשפה), מרבית ספרי הפנטסיה הקלאסיים הם כאלה, לרוב באו מלווים באיוריו של פרזטה שהדגימו את הפיזיות הזו. אפילו רוברט ג'ורדן התחיל כמחבר המשכים לסידרת 'קונאן' של הווארד.
קורווין שעבר שינוי בהחלט אינו אותו אחד שהיה, וניתן לראות את זה בסצינה מכרעת בסוף 'תשעה נסיכים' (סצינה שאגב לא נפתרה לאורך כל חמשת הספרים). אילו לא היה משתנה, לא היה מציל את בלייז.
התרגום מצויין, וחוץ מכמה כשלים טכניים ('תותחים' במקום רובים) עדיין קריא ורץ. לנדס של שנות האלפיים בהמשכי חולית, היתה הרבה פחות מוצלחת, אם נשווה.
את אותה ביקורת אפשר להעביר על כמעט כל הספרים של היינלין… אני עדיין חושב שהסדרה הזו נפלאה, ופותחת את המחשבה, מציעה נקודת מבט מעניינת על יקומים מקבילים ותיאוריות פיזיקליות שעדיין לא נפתרו.