דמיינו סיפור כזה: תושביה המוצלחים מאוד של המושבה האנושית הראשונה על הירח מנסים לשרוד בשלום ולחיות את חייהם בשלווה. אך הדברים משתבשים כשהתערבות אלימה של גורמים מכדור הארץ בחייהם של תושבי הירח מאיימת על עתידם, והם מוצאים את עצמם מחויבים להתייצב ולהילחם על חירותם. ברקע הסופר נוגע בפוליטיקה, כלכלה, טאבואים מיניים וכמובן טכנולוגיה עכשווית ועתידנית, שמתוארת בצורה ריאליסטית מאוד.

כעת יתעוררו בוודאי חובבי המדע הבדיוני הקלאסי ויגידו, "בטח! הוא מדבר על 'עריצה היא הלבנה'!". הם יטעו. למרות הדמיון השטחי, "ארטמיס" הוא ספר שונה מאוד מקלאסיקת המדע הבדיוני המפורסמת, והסופר אנדי וייר הוא ממש לא רוברט היינליין. וכן, זה לגמרי לזכותו.

גיבורת הספר, ג'אז (ג'זמין) בשארה, היא בחורה צעירה שחיה במושבת ארטמיס על הירח – חמש כיפות שמתחת להן חיים כאלפיים מתיישבים. זוהי מעין עיר קטנה עם מערכת חוק מאוד בסיסית ומינימלית ברוח הכלל "חיה ותן לחיות" – עוד מחווה לתפיסת ה"אין כזה דבר כמו ארוחות חינם" של היינליין. הכל מותר, אבל אם פגעת במישהו – החברים והמשפחה שלו יבואו לכסח לך את הצורה.

ג'אז, שהגיעה מערב הסעודית לארטמיס בגיל שש, היא נציגה טיפוסית של הדור הראשון על הירח – פטריוטים מקומיים שלא מחכה להם דבר בכדור הארץ. לפרנסתם הם תלויים בעסקי התיירות מכדור הארץ, ולא פחות מכך, בתעשיות לייצור עצמי בירח, שמספקות להם חמצן, אוכל, מים, מחצבים ושירותים למיניהם. אבל המצב הזה לא יציב וטכנולוגיה חדשה עומדת לשנות את חייהם. כשלקוח עשיר משכנע אותה לחבל עבורו במכונות החציבה שמספקות חמצן למושבה, ג'אז נקלעת לליבם של מאבקי כוחות שיעצבו את עתידה ואת עתיד ארטמיס כולה.

כמו בספרו הקודם והמצוין "לבד על מאדים", וייר מוכיח שוב שהוא סופר מיומן שכותב מדע בדיוני טכנולוגי וריאליסטי מאוד. אחרי שב"לבד על מאדים" הוא שאל "מה דרוש כדי להגיע למאדים ולשרוד שם", ב"ארטמיס" הוא בוחן בצורה דומה את ראשית ימי ההתיישבות האנושית על הירח. בשני הספרים הוא עושה את זה באמצעות דמות אחת, נבונה להפליא ורבת תושייה, שנלחמת על חייה בסיוע קבוצה קטנה של חברים שרוצים בטובתה.

המאבק הזה על החיים מלווה בהרבה מאוד פרטים. וייר משרבב לסיפורו הסברים מפורטים על כימיה של הפקת מחצבים, ריתוך בסביבה נטולת חמצן, הישרדות על הירח, כלכלה, קצת פיזיקה ואפילו אי אלו משוואות מתמטיות.

שתי סיבות מונעות מגודש המידע הזה לפגוע בהנאה מהקריאה: הראשונה היא שזה פשוט מעניין. מסקרן להבין מה דרוש כדי לחיות בסביבה העוינת כל כך של הירח, והסופר מצליח בדרך כלל להעביר את המידע הזה במידה הנכונה ובהקשר המתאים. הסיבה השנייה היא הדמויות. העלילה עצמה אומנם אינה מורכבת במיוחד, אבל החיים של ג'אז כן: יש לה אקס מיתולוגי, יחסים טעונים עם אביה ועם חלק מחבריה, אופי מרדני ועצמאי מאוד, ובעיקר חטא מהעבר שרודף אותה ומכתיב רבים ממעשיה. התכונות האלה, ויחסיה עם הדמויות הקרובות לה, הם מה שמניע את העלילה. הטכנולוגיה והמדע מסביב חשובים, כמקובל במדע הבדיוני הקשה, אבל הם תורמים לעלילה ולא באים על חשבון הסיפור.

וייר מוכיח את עצמו בשני ספריו הראשונים ככותב מיומן וטוב בסוגה שדי נזנחה בשני העשורים האחרונים: ספרים ריאליסטיים על כיבוש החלל. עד כה הוא עושה את זה מצוין. בספריו הבאים הייתי רוצה לראות אותו מאתגר את עצמו יותר ככותב, ומנסה את כוחו גם בכתיבת סיפורים אחרים.

(הכורסא הוצאה לאור, 2018. מאנגלית: דידי חנוך. 356 עמודים)