מעבר דירה

הלילה חם מדי בלי מיזוג, וכל מה שאני יכול לעשות זה להפוך את הכר שוב ושוב. החלון פתוח, כמובן, אבל אפילו האוויר בחוץ מסרב להיכנס לדירה. האוויר מת, כמו כל השאר כאן. בעיטה אחרונה בסדין ששימש לי שמיכת קיץ, עדיין חם מדי כדי לישון. אני מתיישב.

אני יודע שאבא היה מצליח לתקן את המיזוג. גם אם לא הייתי יודע את זה בעצמי, מחר בבוקר שאר הדיירים כבר ידאגו להזכיר לי. אין הרבה בנייני מגורים כיום עם מיזוג מרכזי, אם כי על הרבה דברים במשפט הזה אפשר לחלוק. כמו "מגורים". או "כיום". אני מעביר כמה דקות בבהייה בקיר שמולי, שוקל מה לעשות עכשיו בזרם מחשבות-לא-מחשבות של שתיים בלילה. החזרה לסדין ספוג הזיעה קורצת פחות מסבב לילי בבניין, אבל התחרות צמודה. חולצת סוף קורס ומכנסי טרנינג לאחר מכן ואני מוכן לצאת. אני לא נועל את הדלת אחריי. ראשית, כי מעטים הרגעים שאב הבית זוכה בהם לפרטיות בבניין. ושנית, כי בכל מקרה הדלת תחכה לי פתוחה כשאחזור. זה אחד החוקים של הבניין: הדלת של אב הבית פתוחה תמיד.

חולצת סוף הקורס היא לא שלי. אחד הקטעים המעצבנים של הבניין הוא שאתה לא מגיע עם הדברים שלך, אלא עם דברים שאתה זוכר. במקרה הזה זה אומר שכשהגעתי הנה לא מצאתי בארון חולצות שהחמיאו לי, או את אלה שלבשתי הכי הרבה. למשל כשאבא עזב מצאתי בארון את חולצת הבר-מצווה שלי – מכופתרת ולבנה שכבר אז הייתה קצת קטנה עליי, ונותרה קטנה גם עשרים שנה אחרי. אבל חולצת סוף הקורס התאימה לי בול, אפילו הייתה קצת גדולה באופן מבורך מול הלילה החם הזה. היא הייתה של חבר מהתיכון, שנתן לי אותה אחרי שהתלוננתי שחולצות סוף מסלול של ג'ובניקים כמוני מביכות. בהתחלה התפדחתי ללבוש את הסמל של מודיעין שדה. עם הזמן הנוחות גברה.

"חם", אומר לי מר שהרבני, ושולף אותי מהרהוריי. לא שמתי לב שהגעתי כבר לקומה שלו.

"כן", אני עונה. "אני מנסה לטפל בזה". זה שקר, אבל ללא זדון. אני רוצה לטפל בזה. אני פשוט לא יודע איך. מר שהרבני בוחן אותי לרגע, עיניים כחולות בהירות שקועות בסבך קמטים, חוסים תחת גבות לבנות ודלילות.

"חם", הוא אומר שוב.

אני מהנהן. הוא לא יעזוב אותי עד שישתכנע שאני באמת מטפל בזה. "חשבתי לעלות לגג, לבדוק שהמדחסים לא תקועים או משהו".

"אל תעלה, תרד", הוא מניד בראשו. "זה בעיה במשאבה, חותם לך".

"אני אבדוק את זה על הבוקר". אני רואה עכשיו שדלת הדירה שלו נשארה פתוחה, ומריח את ריח הכמון שנודף ממנה למסדרון, וללא ספק יחלחל לשטיח הדהוי הפרוס לאורכו.

"זה יוחאי?" אני שומע את קולה של גברת שהרבני מתוך הדירה, כולו דבש ובשמים בצנצנות זכוכית.

"כן", משיב בעלה. "הוא אומר שהוא עולה לגג".

"תגיד לו שייכנס רגע".

"מה את רוצה ממנו?! תני לו לתקן את המזגן, שנחזור לישון".

"אברם!" אני שומע את קולה צועק.

"היא אומרת שתיכנס רגע", הוא אומר לי, כאילו לא עמדתי שם. עד כמה שאני רוצה שהשיחה עם מר שהרבני תסתיים, אני יודע שלא כדאי לי לסרב לאשתו, אחרת רק אמצא אותה עוד שעה מחכה לי במסדרון כשאחזור. היא לא תיטור לי טינה, אבל בעלה יעמוד מאחוריה כמו כלב נזוף. לא שאני מחבב במיוחד את מר שהרבני, אבל לא הייתי רוצה לסבך אותו איתה. גם לי יש לב.

חוץ מזה, אני מזכיר לעצמי כשאני נכנס לדירה לפניו, זה מה שאבא היה עושה. אבא שלי היה אב בית טוב. אב בית טוב, כך הוא הזכיר לי שוב ושוב, מקשיב לדיירים שלו. אני מוצא את גברת שהרבני – חנה, כפי שהיא תמיד מתקנת אותי – יושבת מול מראת האיפור שלה. מברשת הסומק שבידה עוברת על לחיה בתנועות מעגליות קטנות, ואני מודע לכך שהיא מתאפרת לכבודי.

"אני אהיה איתך בעוד רגע, מותק".

אני נזכר בפעם הראשונה  שראיתי אותה לפני עשרים שנה, מגובה המותן של אבא. אז עוד הייתי פה רק בלילות, רק בחלומות כשהייתי מבקר את אבא, כשהוא עוד היה אב הבית. זה היה לפני שהגעתי הנה באופן קבוע, אחרי המוות שלי. היא הציעה לי אז תה עם הל ועוגיות חמאה, שני דברים ששנאתי במיוחד בגיל שלוש-עשרה, אבל אבא דרבן אותי בנחמדות לקחת, ואני ישבתי ונחנקתי מעוגייה יבשה מדי וניסיתי להקשיב כשהם דיברו על וילון שנתקע בחדר השינה שלה. הבניין נראה חי יותר בימים ההם, עם כל האירוניה שבדבר.

חנה מסיימת את הטאצ'ים האחרונים ומסובבת את הכיסא שלה כלפיי. "אברם", היא קוראת, "תכין לילד תה".

"זה בסדר", אני מנסה למחות, אבל בעלה כבר נמצא במטבח ומדליק את הקומקום החשמלי. חנה מהדקת סביבה את חלוק המגבת שלה ומנופפת בביטול בידה.

"אין דבר, אין דבר", היא אומרת. "זה יעשה לך רק טוב. מחמם את הסרעפת, פותח את העין השלישית". אני לא מבין מה הקשר בין סרעפת לעין השלישית, אבל מחליט לא להיכנס לזה. אני בוחר גם להתעלם מזה שהיא קראה לי ילד. אני מתיישב בשקט. כעבור דקה גם התה שלי מגיע.

"תודה", אני אומר, למרות שהלילה חם מדי לתה. אני מניח אותו בזהירות על אחת התחתיות המוכתמות שפזורות על שולחן הקפה.

"בטח, בטח. איזו מן מארחת אהיה אם לא אציע תה לאורחים", היא מגחכת.

אני מצפה שהיא תשאל על המיזוג, או תצביע על אחד מעשרת אלפים הנזקים הקטנים בדירה שלה ותבקש שאתקן אותו. אבל למדיומים יש נטייה להפתיע אותך.

"אתה נראה חיוור. אתה אוכל כמו שצריך?" היא שואלת.

"אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שאכלתי, האמת". הכנות שלי מפתיעה אותי.

חנה מצקצקת בלשונה. "לא טוב, לא טוב", היא נוזפת. "בשביל מה אני תמיד מזמינה אותך לארוחת שישי?"

"תעזבי את הילד!" מוחה מר שהרבני. "אם הוא לא רוצה לאכול הוא לא חייב לאכול!"

חנה פונה לבעלה, וכל המתיקות שלפני רגע הרעיפה עליי מתחלפת בכיווץ גבות והרמת סנטר. "זה שהוא לא חייב לאכול לא אומר שהוא לא צריך לאכול", היא מטיחה בו. "אם אדם לא רוצה להתנהג כמו בן אדם, שייצא החוצה מהבניין כבר עכשיו ויהיה אחד מהם! באמת, בשביל מה אנחנו נשארים פה אם לא בשביל זה".

אני מתנועע באי-נוחות בכורסה. בדומה לכל הדיירים, אני לא אוהב לחשוב על הבחוץ, ועוד פחות מזה על הדברים, הרוחות חסרות הצורה שמשוטטות ברחוב. נראה שחנה מבחינה באי-הנוחות שלי, שכן היא מניחה את כף ידה על ידי במגע מנחם, כמעט אימהי. אני נרגע קצת.

"אה! כמעט שכחתי", היא קופצת. "הכנתי משהו לדייר החדש".

אני זוקף גבה. "דייר חדש?"

חנה מהנהנת בהיסח דעת ומתחילה לחטט בשידה הסמוכה. בתקופה של אבא היה נכנס לבניין דייר חדש כל כמה חודשים. לאחרונה, לעומת זאת, הדיירים הלכו והתמעטו והדירה החדשה האחרונה אוכלסה לפני יותר משנה וחצי. אני מסתכל על מר שהרבני. "איזה דייר חדש?"

"מה אתה שואל אותי?!" הוא נובח. "אתה אב הבית, לא?"

לפני שאני מספיק לענות לו חנה כבר דוחפת לי חבילה קטנה ליד. על פתק קטן שמודבק עליה כתוב בכתב יד מסולסל: "לכבוד: הדייר החדש, דירה 104. ברוך הבא לבניין! אנחנו בטוחים שיהיה לך יותר טוב כאן מהאלטרנטיבה. מאחלים: חנה ואברם שהרבני, דירה 508".

אני מרים את מבטי ורואה את הפנים הגאות של חנה, ולידם את פרצופו האדיש של בעלה. במבט ראשון האיום הקל שהשתקף מהפתק לא ניכר בפניהם. אבל יש שם משהו, בעיניים של שניהם, שנדרש לי רגע לזהות. בדל של שיגעון, ציפייה, אפילו התרסה. בין רעב לייאוש. אני נזכר שוב באבא שלי.

"העבודה פשוטה", נהג לומר על תפקידו בבניין, "וזו בדיוק הנקודה. עבודות פשוטות צריכות ידיים פועלות". הוא לקח אותי איתו כשהיה צריך לעשות תיקונים. אני זוכר שהיה צריך לחווט מחדש את החשמל בקומה שבע, אחרי שהדיירים בקומה התלוננו שהפלואורסצנטים מהבהבים. היו אז יותר דיירים, גם בקומות העליונות. היום רוב הקומה ריקה, אבל כל עוד מישהו גר בבניין צריך אב בית. זה היה אבא שלי. הוא לקח אותי איתו לכל עבודה בבניין ודאג שגם אני אשתתף. נראה שאפילו אז הוא כבר הכין אותי לתפקיד. או שהבניין ידע.

"אתה לא יכול לצפות שהם יטפלו בזה בעצמם, אתה מבין", אמר לי, כשידו המושטת מצפה שאניח בה מברג. "הם בנו את הבניין. אכלסו אותו. אבל צריך מישהו שיטפל בו. ידאג שהדברים…" ובשלב הזה הוא סובב את המברג בידו, כמחפש את המילה.

"יזרמו?" הצעתי.

אבא הנהן. "יזרמו", הסכים. "כשדברים לא זורמים, יש סתימות. מאוד בעייתי שיהיו סתימות בבניין כזה". אני זוכר שאפילו אז, בגיל שלוש עשרה, משהו בזה צרם לי. השפלתי את מבטי אל השטיח האדום, המרופט. כעבור רגע הרגשתי את ידו של אבא על ראשי, פורעת לי את השיער.

"היי", הציע, "מה אתה אומר שבשבוע הבא נחליף את השטיח ביחד?"

עשרים שנה מאוחר יותר ועכשיו אני אב הבית ואבא שלי איננו. הלך בדרכם של כל העוזבים – לרחוב. האם הפך לאחד מאותם חזיונות רפאים שמשוטטים תחת נורות ההלוגן או סבל את נחת ידם, לא אני ולא אף אחד מהדיירים יכול להגיד בוודאות. אבל יש רק דרך אחת החוצה מהבניין.

אני מניח את חבילת העוגיות העטופה של גברת שהרבני על שולחן הקפה. "כדאי שאלך", אני אומר.

"לא לא". היא תוחבת את החבילה לידי. "אני בטוחה שאתה תראה אותו לפניי. תן לו את החבילה בשמנו. כל כך הרבה זמן עבר מאז שהגיע דייר חדש לבניין. ותאמר לו בבקשה, בשמי, שהוא תמיד מוזמן לקריאה בכף היד".

לגג או לדייר. זו השאלה שמלווה אותי בצאתי מהדירה. בידיי חבילת העוגיות של חנה. המילים של אבא שלי מטות בסופו של דבר את הכף. חלק גדול מהעבודה הזאת, אם אפשר לקרוא לה ככה, זה לוודא שהעניינים זורמים. דייר חדש יכול לתקוע את הזרימה הרבה יותר מתקלה במיזוג. תוך רגע אני כבר יורד במדרגות שבקצה המסדרון.

אני לא מספיק לרדת אפילו חצי קומה לפני שחדר המדרגות נשטף בהדי התנשפות מאומצת וצעדי ריצה שעולים לעברי. אני מציץ מעבר למעקה ומגלה זוג עיניים מבוהלות מציצות בי מלמטה. לדייר החדש יש שיער חום מדובלל, אף מעוקל, וזיעה, המון זיעה. הוא בחור צעיר, צנום. ובעיקר, הוא נראה מפוחד. הוא סוקר אותי לרגע במבטו ואז פונה ובורח. אני קורא לו לעצור, אבל תוך רגע הוא כבר נעלם במחשכי קומה ארבע. לא התחלה מזהירה.

כשאני מגיע לקומה אני יודע שאין לי צורך לרדוף אחריו, או לחפש אותו. אין לו באמת לאן לברוח. לבניין יש רק גרם מדרגות אחד, מאחוריי. רוב הדירות בקומה הזאת ריקות, ודירות ריקות תמיד נעולות עד שמישהו עובר לגור בהם. הדירות המאוכלסות יהיו גם הן נעולות בשעה כזאת, כי הדיירים שלהן ישנים או שלא יצאו מהן כבר שנים. אבל בעיקר לא צריך לרדוף אחריו כי זאת קומה ארבע – הקומה שלי. הדלת של אב הבית תמיד פתוחה, כמו שאמרתי, אבל יותר מזה, אב הבית תמיד זמין. בסופו של דבר, בין שהוא רוצה ובין שלא – כל פנייה שיעשה וכל מסדרון שיעבור בו יובילו אותו בסוף אליי. על כל בעיה בבניין יש אותי, ואין בעיה גדולה יותר מדייר מפוחד.

בעיקול שבקצה המסדרון אני רואה אותו, וכנראה גם הוא רואה אותי כי הוא שוב בורח. רגע לאחר מכן הוא מגיח מאחוריי ונעצר. אני מסתובב אליו בידיים מורמות.

"הכול בסדר. אני יודע שאתה מבולבל, אבל אני יכול להסביר".

שוב הוא בורח, הפעם לכיוון השני, ומגיח כעבור רגע בדלת שמימיני. הוא ממצמץ, מזיז את שפתיו בלי להוציא הגה וחוזר לרוץ. אני נאנח. בסופו של דבר הוא ימצא אותי, והשעה המאוחרת כבר מתחילה להשפיע עליי. מוטב שנקיים את הפגישה אצלי בדירה.

אני פותח את הדלת לסטודיו הקטן שבו אני גר. הפתעה, הדייר החדש שם. אותו מבט מבוהל, אותה תזזיתיות.

"אני בגיהינום?" הוא שואל.

אני שוקל את זה לרגע. "לא", אני עונה לבסוף.

"מי אתה? למה אתה לא עוזב אותי בשקט?"

"אני יוחאי, אב הבית פה", אני מסביר. "אפשר להציע לך משהו לשתות?"

אני חצי מצפה שהוא יברח שוב, אבל נראה שהוא כבר מבין שזה לא ילך לו. הוא מהנהן קלות, ואני מוזג לו מים קרים מהמקרר שהוא גומע במהירות. זה טריק שלמדתי מאבא כדי להרגיע את הרוחות. הם לא באמת נהיים צמאים, אבל זה מסוג הדברים שקשה לוותר עליהם כשאתה מגיע לבניין. החיים הם הרגל שקשה להרפות ממנו.

"איך קוראים לך?" אני שואל.

"אלכס", הוא משיב.

"אלכס. מה עשית כשהיית בחיים?"

הוא בוהה בי. "למה 'היית?'"

"תן לזה רגע". השעה עכשיו כמעט שלוש בלילה, לי יש פחות כוחות בשעות האלה, ובכל מקרה קל יותר לתת להם לעבד את זה לבד. אבל נראה שאלכס מתקשה לעבור את המשוכה המנטלית הזאת.

"אלכס, אתה מת. סוג של. אתה… אוקיי", אני מכחכח בגרוני. "אוקיי. כשהיית בחיים, היית רואה דברים, נכון? או שומע, או יודע. זה שונה אצל כל אחד מכם, אבל –".

"כן!" הוא קוטע. "אבל איך, זאת אומרת, מאיפה אתה יודע את זה? אף אחד לא אמור לדעת את זה".

"אם זה לא היה נכון, לא היית פה. אתה נמצא בבית למדיומים מתים. קוראי מחשבות או… או ידעונים. חוזי עתידות", אני מסביר. "ש… מתו", אני משפיל את עיניי.

משהו לא מתחבר לי, וכנראה גם לו. אף פעם לא קל לעבור דירה, ובעיקר כשהמעבר הוא בין חיים למוות. אבל עד עכשיו אף דייר חדש שפגשתי לא היה עד כדי כך מופתע. מדיומים נוטים להבין באופן אינטואיטיבי את המהות של המקום הזה, אפילו יותר ממני, זה שמטפל בו. נכון שבדרך כלל יש קשיי הסתגלות, אבל הם יודעים למה הם פה, יודעים מה משך אותם לכאן. על אלכס עובר משהו אחר.

"הקולות היו אמיתיים?" הוא שואל. בבת אחת ההבנה פושטת בי.

"אתה לא ידעת".

"לא", הוא לוחש. "כאילו, מדיומים? רבאק אחי", קולו מתחזק. "מה אני, בן שמונים? למה שאני אאמין בחרא הזה?".

יש משהו במה שהוא אומר, אני חושב. אני לא יודע איך הוא מת, אבל הוא מת צעיר וזה נדיר בבניין. רוב הדיירים הגיעו לפה כשהם כבר זקנים, עולם האמונה שלהם בא מעידן אחר. אני מניח שלבחור צעיר כמו אלכס, שגדל בעולם המודרני והרציונלי, יהיה קשה יותר להאמין בדברים כמו חיזוי עתידות. אבל בכל זאת הוא כאן.

"אמרת שהיו קולות?" אני שואל לבסוף.

הוא מהנהן. "הייתי שומע קולות, כשהייתי ילד. כל מיני. אבל אז אמרתי לאבא שלי והיו כדורים. הרבה כדורים. מאז פחות שמעתי קולות".

זה מסביר את הבריחה שלו. המקום הזה מקשה על החושים של כולם, ועל אחת כמה וכמה על מישהו שכבר רגיל שמטילים ספק בתפיסת המציאות שלו. אלכס מניח את הכוס הריקה על השולחן שלי ומביט בפתק על החבילה של הזוג שהרבני.

"זה בשבילך. זוג שכנים מהבניין. הם כנראה הרגישו שנכנסת. העוגיות של גברת שהרבני קצת קשות, אבל הן ממש סבבה עם קפה".

"אני לא מבין מה לעזאזל הולך פה".

"לגיטימי", עניתי. "תראה. כשאנשים כמוך, שיש להם קולות, או חזיונות, בקיצור אנשים שיכולים להבין מעבר לכל השאר, מתים, אז כשאנשים כאלה מתים הם לא הולכים לאיפה שכל השאר הולכים. לפחות לא בהתחלה. הם באים לכאן. הם מקבלים דירה בבניין".

"למה?" הוא שואל.

אני משיב לו במשיכת כתף. "אין לי מושג. גם לאף אחד אחר אין, נראה לי. אלא אם כן הם משקרים". אני בוחן מקרוב את פניו של אלכס. מדיומים מטבעם יודעים יותר ממה שהם אומרים, ואולי, אולי, התמימות של אלכס תעזור לי להבין קצת יותר את המקום הזה.

"כל מה שאני יודע", אני ממשיך, "הוא שמי שמגיעים לפה מקבלים עוד זמן, אם הם רוצים. יש דירה שמלאה בדברים שאתה זוכר. יש ספרים, את רובם כבר קראת אבל כנראה אתה אוהב אותם אם הם פה. טלוויזיה עם תוכניות שראית, גם אם אתה לא זוכר שראית אותן. בסך הכול לא דיל רע". אני נותן לדברים לחלחל. "יש גם את הדיירים האחרים, אבל רובם מעדיפים לבלות את הזמן שלהם פה לבד. לא יודע למה". אני נועץ בו מבט ארוך. התגעגעתי לראות אנשים בגילי.

"ואתה גם גר פה?" הוא שואל.

"כן, אבל אני לא כמוהם. או כמוך, לצורך העניין. אני אב הבית".

"אבל מה זה אומר?!" אלכס צועק ומזנק מהכורסה שלי. סערת הרגשות מפציעה מחדש על פניו הבורקים מזיעה. "אב הבית בבניין של מתים?"

אי אפשר לא לצחוק. כששומעים את זה, בעיקר אחרי כל כך הרבה זמן, זה פשוט מצחיק. כשאני נרגע אני אומר, "זה אומר שאני מטפל בכל מה שצריך לטפל. המקום הזה, הוא לא אמיתי. אבל הוא כן. אתה מבין? יש נורות שצריכות החלפה, ודלתות חורקות. אבל זה לא שאני יוצא רגע לטמבורייה לקנות שמן לצירים. הכול פה, פשוט צריך מישהו שיעשה את העבודה. שיגרום לדברים לזרום".

"וזה אתה?" הוא שואל. אני שומע את הפקפוק בקולו.

"זה היה אבא שלי פעם, וכנראה גם אבא שלו לפניו? אני לא בטוח. גם לא תמיד הייתי בבניין הזה. היו לי חברים, עשיתי צבא. אבל…" אני מושך בכתפיי. "עכשיו אני אב הבית. ואם אני לא אטפל במקום הזה הוא יקרוס. אולי אפילו באופן מילולי, אנא עארף".

ניכר בו שהמידע הזה מכביד עליו. יש ימים שהוא מעיק גם עליי. אני מרגיש יותר סימפטיה אליו משאר הדיירים. אני מציע לו שנלך לדירה שלו, אבל הוא מסרב.

"אני חושב שאני פשוט צריך קצת זמן לעכל, אחי", הוא אומר לבסוף, ואני מהנהן. רגע לפני שהוא יוצא מהדירה הוא פונה אליי בחזרה בחצי חיוך שבור. "אבל אם אני כבר פה, אפשר לעשות משהו לגבי המזגן?"

אני משפשף את העיניים ומביט שוב במדחס שמולי על הגג. אין שום סימן שמשהו תוקע אותו, אבל מסיבה לא ברורה המאוורר מסרב להסתובב. השעה כבר קרובה לארבע, אולי אפילו חמש לפנות בוקר. ברור לי שכבר לא אחזור למיטה. אולי אם אצליח לתקן את המיזוג אוכל לנוח קצת במהלך היום. אני מושיט את ידי לארגז הכלים שלי ושולף ממנו מברג כדי לפרק את השבכה שמגנה על המנגנון של המדחס. אני חושב שוב על אלכס. אני חושב שוב על אבא.

אני יודע שאבא השאיר לי את ארגז הכלים הזה. אני גם יודע שהוא בוודאי לא קנה אותו בעצמו, ושכמו כל דבר אחר כאן הבניין פשוט סיפק אותו. למה הבניין לא יכול לתקן את עצמו – אין לי מושג. אני תוהה על זה הרבה. אלכס הוא לא היחיד שלא זוכר איך הוא מת. אני גם לא זוכר. אני אפילו לא בטוח שמתתי. רק שחייתי חיים אחרים ואז מצאתי את עצמי פה. אבל אני זוכר איך אבא שלי מת, בכל אחת משתי הפעמים שזה קרה.

הפעם הראשונה הייתה כשהייתי ילד. אבא היה פועל בניין שהתקדם להיות מפקח, אבל הלב שלו נשאר למעלה בפיגומים. הוא העדיף להיות אחד מהחבר'ה, לעבוד עם הידיים, אבל עם אישה וילד הוא היה חייב ללכת על המשכורת הטובה יותר, גם אם היא באה על חשבון העבודה שאהב. אני יודע שאת רוב זמנו הוא בילה על הקרקע, ועלה לעזור לחברים שלו רק בעבודות שדרשו ניסיון. כשהוא נפל, לא באמת היה לנו את מי להאשים. רציתי, כמובן. רציתי להאשים את כל העולם. זה היה שבוע לפני הבר מצווה שלי.

אז התחילו החלומות שלי. הייתי מצטרף אליו בלילה בבניין הזה, שחציו מלון נטוש וחציו מבנה שיכון באר שבעי. לפעמים התעוררתי בבוקר בדמעות, אבל לא בהכרח מצער; בלילות האלה היה לי אבא. בחלומות שלי, שלנו, הוא לימד אותי את העבודה שלו כאב בית, בהתחלה דרך תיקונים קטנים שעזרתי לו לעשות ואז בשיפוצים רציניים יותר. אני זוכר שאמא התגאתה בי נורא על מה שידעתי לעשות כאילו מעצמי, ואמרה לכולם, "תראו! יוחאי הקטן מחונן עם הידיים שלו, בדיוק כמו אבא שלו". כולם שמחו. אף אחד לא ידע שאבא היה זה שלימד אותי. החלומות באו והלכו, אבל אף פעם לא נעלמו לגמרי. אני זוכר איך התבאסתי כשרציתי להראות לו את התעודה שלי מבית הספר, אבל לא יכולתי להביא אותה איתי בחלום. הוא שמח כשאמרתי לו את הציונים שלי, גם אם לא יכולתי להראות לו אותם.

כשהגעתי לבניין כדייר, הוא כבר לא שמח. הוא קילל, וזה היה נדיר אצלו. לא זכרתי איך מתתי, אבל הייתי כבר בן שלושים וקצת כשזה קרה. באיזשהו מקום אני חושב ששנינו ידענו שזה יבוא – אחרת למה הבניין הביא אותי לכאן כל פעם מחדש? מה הטעם ללמד אותי את העבודה אם אני לא אמשיך אותה? אבל אבא קיבל את זה קשה יותר ממני. בלי שאמר את זה במפורש, ידעתי שמבחינתו זה היה המחיר הכבד ששילמנו על השנים שבהן בילינו יחד אחרי שהלכתי לישון. זכיתי לגדול עם אבא, גם אם רק בצורה חלקית, והכול בשביל להגיע הנה במקומו בסופו של דבר. הדברים שלי הופיעו ישר בדירה שלו, הדירה של אב הבית, אפילו שהיו בבניין דירות ריקות. זמן מה חלקנו דירה, וזה היה נחמד. אפילו לא באמת הצטערתי שמתתי. זה לא שהשארתי יותר מדי מאחור. היו לי מעט חברים, לא הייתי בקשר זוגי. הרגשתי רע על אמא, זה כן. אני בטוח שגם הוא. אבל לפחות היינו יחד, עבדנו יחד, גרנו יחד. שוב היה לי אבא.

אני חושב שבגלל זה נדרש לי כל כך הרבה זמן לראות מה עבר עליו. איך לאט-לאט הדברים שלו התחילו להיעלם מהדירה ויותר מהדברים שלי הופיעו. כשהדיסק שלו של כוורת נעלם, הוא לקח את זה קשה. עזרתי לו להפוך את כל הדירה, אם כי שנינו ידענו שלא נמצא. הבניין נתן והבניין לקח. עם הזמן הוא התחיל לשלוח אותי יותר ויותר לתיקונים במקומו. התחלתי להכיר יותר את הדיירים. ברוב התיקונים כבר ידעתי לטפל לבד, ואפילו נהניתי להצליח בכוחות עצמי. אבא בילה הרבה במיטה, ומבחינתי הוא הרוויח את זה. שינוח, חשבתי.

אבל הוא לא באמת נח. כשלא היה במיטה הוא העביר את הזמן על הגג, צפה ברחוב למטה ובספק-דמויות-ספק-צורות-בערפל שעוברות בו. והוא חזר לעשן. זכרתי במעומעם שהוא עישן גם כשהייתי ילד, ושמתישהו הוא הפסיק. אני חושב שזה קרה כשאמא הפסיקה ושהוא עשה את כהזדהות איתה. פתאום, חיים ומוות לאחר מכן, הוא התחיל להתעורר כל בוקר עם חפיסה של קאמל בכיס האחורי. אני עדיין שואל את עצמי מדי פעם למה דווקא את זה הבניין סיפק לו. שוחחנו אז פחות ופחות. אני הייתי עסוק עם הבניין. תמיד הייתה מסילה ליישר או חלון שיצא מהמסגרת. ניסיתי לסדר שמדי פעם נאכל ארוחת ערב ביחד, אבל הוא הלך לישון יותר ויותר מוקדם, ולא רציתי להעיר אותו.

בלילה שבו איבדתי אותו בפעם השנייה הוא היה זה שהעיר אותי. שמעתי את המיטה שלו חורקת, ואני זוכר שהיה לי מוזר נורא שהוא קם בשלוש בלילה. פקחתי עין אחת וראיתי אותו מתלבש, ג'ינס דהוי וחולצה מכופתרת קצרת שרוולים. הוא הסתדר, הסתרק. אחרי שיצא מהדירה, קמתי והלכתי אחריו, בשקט. עקבתי אחריו כל הדרך עד לדלת הכניסהלבניין. בלובי הצר שבמורד המדרגות קראתי לו. ידו, שנחה על ידית הדלת המחלידה, עצרה לרגע. הוא הסתובב אליי. שאלתי אותו מה הוא עושה ובעיניים של אבא ראיתי הכול וכלום. ככה, בשקט, בלי תשובה, הוא יצא לרחוב. ניסיתי לעצור אותו, אבל לא העזתי לחצות את שלוש המדרגות בכניסה לבניין והוא כבר היה על האספלט בחוץ. הוא לא פנה להביט בי בחזרה. השיער המאפיר, הדליל, היטשטש בשעה שהוא השתלב בתוך נהר הצורות שזרמו ברחוב. זה היה הדבר האחרון שראיתי ממנו, ענן אפור נעלם בתוך נהר אפור. כשחזרתי לדירה כל הדברים שלו כבר נעלמו וחולצת הבר-מצווה הייתה תלויה בארון במקום שעד אותו בוקר היה בו סרבל העבודה שלו.

הבעיה לא במדחס, אני נאלץ להודות בסוף. שעה ומשהו בזבזתי עכשיו על הגג בלפרק ולהרכיב אותו מחדש ועדיין הוא לא הסתובב והמיזוג בבניין למטה לא חזר לפעול. אור ראשון של בוקר מבליח מאחוריי. אני מנסה להתרכז בתחושת הכישלון והלֵאות שהתמצקו לכדי כאב ראש דחוס, ולשלח את התחושה לאורך כל הגוף בניסיון עקר לדלל אותה. כל מה שאני משיג זה שעכשיו העייפות מחלחלת לי לעצמות. באפיסת כוחות, אני קורס לאחור על הגג. בעודי שרוע שם אני מודע במעומעם לצליל של כפכפים על גג זפת, שנעצרים לידי.

"אתה מצטרף אליי לכוסית זריחה, אני מבין?" אני שומע קול מוכר.

"לא היום, מיכאל", אני רוטן. הוא שואג בצחוקו העמוק. מיכאל גר בקומה העליונה, ממש מתחת לגג. הוא הדייר היחיד בקומה שלו, אלא אם הספיקו להגיע עוד דיירים חדשים שלא הייתי מודע אליהם, כמו אלכס.

"חבל, עד שאתה כבר פה", הוא משיב. "מצאתי את עצמי בבוקר עם בקבוק ערק, היית מאמין?"

אני מקים את עצמי לישיבה ומיכאל מתיישב לידי בשיכול רגליים כשפניו אל השמש העולה. הוא בחור גדול, מקריח, אבל תמיד שופע שמחת חיים. אני מחבב את מיכאל, בדרך כלל. ההתלהבות שלו תמיד נראית לי יותר אותנטית משאר הדיירים.

"לא מוקדם לך לשתות?" אני שואל כשהוא מוזג לי כוסית.

"לא מאוחר בשבילך? מה זה, היית ער כל הלילה?"

אני מהנהן ומחווה בראשי אל המדחס. "המיזוג. קשה לישון".

"אה", הוא אומר בביטול. "אני לא דואג – אתה תתקן את זה בסוף". במשך כמה רגעים הוא לא אומר כלום, אלא רק לוגם. "ראית שיש דייר חדש?" הוא שואל.

"כן", אני עונה, "אלכס. עושה רושם שהוא בחור טוב. קצת לחוץ מהמעבר".

מיכאל מרוקן את הכוס ומוזג עוד אחת. אני עדיין לא נגעתי בשלי. סקרנות חדשה ולא מוכרת מתעוררת בי.

"תגיד, מיכאל", אני שואל, "מה עשית לפני שהגעת לבניין?"

מיכאל משתהה לרגע לפני שהוא פוצח שוב בצחוק הסרעפתי שלו. "וואו, אני לא זוכר מתי פעם אחרונה ששאלו אותי משהו כזה", הוא עונה. "הרבה זמן לא חשבתי על הלפני. מה קרה שאתה שואל?"

אני מושך בכתפיי. קול חריקה נשמע ממעמקי תעלות האוורור שמעבר למדחס ומסיח את דעתי.

"טוב", הוא ממשיך, "הייתי כמו כולם פה בקטע הזה. יכולתי להרגיש דברים. הייתי טוב ב… לנחש, נקרא לזה. האמת, לא עשיתי עם זה הרבה. זה בעיקר היה טריק של ברים. התחלתי ככה עם בחורות". חיוך ערמומי עולה על פניו. "כשניחשתי מה צבע התחתונים שלהן, תמיד צדקתי". למרות המבוכה מדבריו, קשה לי להסתיר את חיוכי. כעבור רגע אני מסתובב לעברו ומניח לעצמי להסתוור קצת מהשמש הזורחת.

"זה לא מחרפן אותך לפעמים?" אני שואל. "זאת אומרת, אף אחד מכם, מהדיירים, לא מדבר על זה אבל לפחות לי יש מה לעשות פה. תמיד יש משהו לתקן. אבל אצלכם…"

"לאאא", הוא עונה. "להפך. לא שלא היה לי כיף בחיים שלי. אולי היה לי מזל, לא יודע. אבל דווקא עכשיו, בבניין, מקבלים צ'אנס להסתכל על זה ולצחוק".

אנחנו יושבים ככה עוד כמה דקות וצופים בשמש זורחת על רחובות הרפאים. כאב הראש שלי מתחיל לחלוף, אבל העיניים עדיין נעצמות מאליהן. "טוב", אני אומר לבסוף, "נשאר רק לבדוק את המשאבות במרתף". אני שולח יד אל כוס הערק שלי, מתוך תקווה שהמשקה ייתן לי את מעט האנרגיה שאני צריך, אך מגלה שהיא ריקה. אני פוקח עיניים ומתבונן מעל הכוס במיכאל. "סורי אח שלי", הוא אומר בלי שמץ של אשמה. "היית איטי מדי".

מיכאל מלווה אותי למרתף, בעיקר כי נראה שאין לו משהו טוב יותר לעשות. כשאנחנו פונים למסדרון של הקומה הראשונה מגיעים לאוזנינו הדים רפים של מהומה. אני מביט במיכאל, שמושך בכתפיו, ואנחנו ממשיכים ללכת. מעבר לעיקול אנחנו רואים קהל גדול של דיירים. זה חריג, הם לא עושים את זה בדרך כלל. בין שמונה לעשרה דיירים מתגודדים שם, חלקם בגבם אליי, וחוסמים את המסדרון. כשגברת שהרבני מבחינה בי היא מהדקת את צעיפה הדק סביב כתפיה ומחישה את צעדיה לעברי.

"יוחאי!" היא קוראת בלחישה נרגשת, "הבחור הצעיר הזה, הוא העיר כבר את כל הבניין! אתה חייב לדבר איתו".

"מי?" אני שואל, למרות שהתשובה כבר ברורה לי.

"החדש, החדש, נו", היא עונה. "תסתכל".

עכשיו אני רואה שהדיירים לא עצרו סתם במסדרון, אלא התאספו משני צידי הדלת של אחת הדירות. ביניהם ניצבת ערימה גבוהה של חפצים: חולצות מבולגנות, מגזינים, משחות שיניים, מנורת שולחן עם נורה שבורה, עפרונות שנחצו לשניים ועוד הר קטן של דפי שורות שקומטו לכדורים. מבט מהיר על פני הדיירים לא חושף דבר. אני מרים את אחד הדפים ומיישר אותו. על הדף יש ציור ילדותי בקווים גסים – משהו שנראה כמו שמש, ומתחתיה בית, או בניין, עם כמה דמויות לא בפרופורציה. הדפים האחרים לא מועילים באותה מידה. בעודי בוחן את הציור, ספל זכוכית שמוטח החוצה מהדירה מחטיא במעט את ראשי, ומתנפץ על קיר המסדרון. שברי הזכוכית שלו מקשטים את ראש הערימה, שעכשיו ברור לי כיצד נוצרה.

בלב כבד אני פונה להציץ פנימה. בתוך הדירה אני רואה את אלכס צמוד לקיר שמול הדלת. הוא יושב על הרצפה וידיו, שנשענות על הברכיים, מכסות את ראשו השמוט. הדירה כמעט ריקה, ומה שנשאר ממנה מונח שברים-שברים על הרצפה, או תלוי מהמסגרות המנותצות על הקירות. אני מודע לזוגות העיניים של הדיירים שנחות עליי. הלוואי שזו הייתה בעיה של מישהו אחר. אני בולע רוק ונכנס.

"היי", אני אומר. "אתה בסדר?"

אלכס מרים את עיניו אליי, ולרגע הוא לא נראה בן עשרים ומשהו, אלא זקן בהרבה. אני מחכה, ובסופו של דבר הוא מניד את ראשו באיטיות.

"אוקיי", אני אומר, "רוצה לספר לי מה קרה?"

אחד הדיירים, מר לוינשטיין מהקומה השישית, צועק מהמסדרון "תגיד לו שזו לא דרך להתנהג, לעשות את כל הטררם הזה!" אני לא מספיק לענות לפני שאלכס תופס שבר של מדף עץ מהרצפה וזורק אותו למסדרון. העץ חולף על פניי, פוגע בקיר ומצטרף לערמה.

"חבר'ה", אני מנסה להרגיע את הרוחות, "שנייה". אני פונה חזרה לאלכס. "דבר איתי. מה קרה?"

"אני מת", הוא אומר. כל כך הרבה זמן עבר מאז שמישהו ציין את זה בתור בעיה, שנדרש לי רגע לחשוב על תגובה טובה יותר מ"נו?"

"אני מת", הוא ממשיך, "וכל המקום הזה הוא לא אני. אני מסתכל מסביב על… על כל החרא הזה", הוא מחווה בידיו לעבר ערמת השברים בחוץ, "ואין פה שום דבר שהוא רק שלי. חיים שלמים, וזה הכול בחירות של אנשים אחרים".

אני מגיש לו ברפיון את הדף שהרמתי קודם והוא שוב נד לשלילה. "זה עשיתי בשבילו. אבא שלי רצה שאני אצייר את הקולות".

לרגע אני מרחם עליו. הדירה שלך בבניין נהיית מי שהיית בחיים, ואם כל מה שמקיף אותו פה לא נראה לו שלו, זה כמעט כאילו הוא לא באמת חי. אין לי באמת כישורים לטפל במשהו כזה. כשאני מסתכל אחורה אל שאר הדיירים אני רואה שהם מסתודדים. כשהם רואים אותי מסתכל בהם, הם פונים כאיש אחד להביט בי. ידו של אלכס נשלחת ולופתת את פרק כף ידי. אני מסתכל עליו ורואה בעיניו את אותו מבט מפוחד שהיה לו כשפגשתי אותו בפעם הראשונה. הוא מסיט את עיניו ממני, ואז לדיירים, ושוב אליי, בתחינה.

"אל תלך", הוא אומר. אני לא בטוח מה מדאיג אותו כל כך.

"תכף אני חוזר", אני עונה, ומושך את ידי ממנו.

במסדרון הדיירים מקיפים אותי. "נו?" שואל אחד מהם. "זה בלתי נסבל ככה", אומרת אחרת. אני נאנח.

"תראו", אני פונה אליהם, "הוא פשוט ילד מפוחד".

הדיירים מחליפים מבטים, באופן שמתחיל לעלות לי על העצבים. מה הם לא אומרים לי? אני מחפש בקהל את מיכאל ומוצא אותו נשען על הקיר הנגדי. המבט שהוא משיב לי קר, ונראה זר על פניו, המחויכות תמיד. מר שהרבני מימיני הוא זה שמפר את הדממה לבסוף.

"הוא לא שכן טוב", הוא אומר. הנהון כללי עובר באספה.

"רגע", אני משיב, "שנייה. אני אומר לכם, הוא פשוט… הוא לא רגיל לחיות כמוכם עם היכולות שלו. הוא אמר לי קודם שהוא אפילו לא ידע – רגע!" אני זועק כשהם מתרחקים ממני. מבטיהם נשארים חתומים ולא נראה שהם עומדים להשתנות. זה קרב אבוד, וכולם נושאים עיניים אליי, אל אב הבית.

אני שומע תזוזה מאחוריי ובין רגע מוצא את עצמי מוצמד לקיר בפניי אליו. אלכס מחזיק יד אחת שלי מאחורי הגב, ואני מרגיש את כתפו מתחפרת לי בין השכמות. "תעזבו אותי!" הוא צועק.

אני מודע במעומעם לכך ששאר הדיירים התרחקו בדיוק כמה שצריך כדי לא לעמוד בדרכו. הם ראו אותו קם, או שראו את הנולד ופשוט לא טרחו להגיד לי.

בידי החופשית אני מצליח לשלוח מרפק אחורה ולפגוע לו באוזן. אחיזתו בי נחלשת ואני מצליח להיחלץ ממנה. עכשיו אני רואה שהוא מביט סביבו בהיסטריה, עיניו עוברות מדייר לדייר, עם פני האבן שלהם. הוא נעצר על גברת שהרבני, שנראית כעת פחות כמו הדמות האימהית שאני מכיר ויותר כמו עריצה נוקשה וחסרת רחמים. הוא שועט עליה. היא לא זזה במילימטר.

בזינוק אינסטינקטיבי אני מצליח להסיט אותו ממסלולו. אנחנו נאבקים זה בזה מול קהל דומם. לרגע אני גובר עליו, אבל הוא נעזר במשקל גופו כדי להדוף אותי אל המשך המסדרון. תוך רגע אנחנו כבר בחדר המדרגות. אי שם במעמקי תודעתי, החלק שאינו עסוק במאבק עם פסיכופת שגילו חצי ממני מבין שהגענו אליו הרבה יותר מדי מהר. המסדרון התקצר, או שמא המדרגות הן שהתקרבו – שאלה ליום אחר. אנחנו מתגלגלים, חבולים ודואבים, לקומת הקרקע ומגיחים לתוך הלובי. הוא נעמד ראשון, כמה מטרים ממני. אני זקוק לרגע נוסף לפני שאני מתיישר, אבל כשאני נעמד לבסוף אני רואה שכל שפת הגוף שלו השתנתה.

"אני…" הוא מגמגם. "למה אני פה?" הוא שואל לבסוף. "אני לא כמוהם. אני הייתי בן אדם רגיל, סתם מישהו".

אני מתקרב אליו בזהירות. "אתה לא חייב להיות פה", אני אומר. שנינו מסתכלים על הדלת הכבדה שלפנינו.

"מה יש שם בחוץ?" הוא שואל.

"לא יודע", אני אומר. זו תשובה כנה. ראיתי את הבחוץ וראיתי אנשים יוצאים אליו, אבל מה יש מעבר? אין לי צל של מושג. אני רק יודע שאף אחד שראיתי יוצא לא חזר.

הוא מסתכל אליי בעיניים לחות. לבסוף הוא מהנהן, הנהון איטי של השלמה. הוא ואני הולכים זה לצד זה אל דלת הכניסה ופותחים אותה. מעבר לה, שלוש מדרגות בטון מפרידות בין הבניין לרחוב, לצללים שעוברים בו. כמו תמיד, חוש פנימי מזהיר אותי לא ללכת הלאה. זה אותו חוש שאומר לך לא להתקרב יותר מדי לקצה של צוק, מתוך פחד לא מוסבר שתקפוץ. אני שומע רחשים מאחוריי, וכשאני מסתובב אני מגלה את הדיירים עומדים במרחק של כמה צעדים מאיתנו.

"זה הם", לוחש אלכס. "הם הסיבה שאני לא מתאים פה. זה לא אני, זה הם!"

הדיירים לא אומרים דבר, רק צופים. משב הרוח מהדלת הפתוחה מרענן, ואני מגלה לראשונה כמה חם לי. אלכס מקרב את פניו אל פניי ולוחש, "תקשיב, זה באמת לא אני. אני לא רציתי לקפוץ עליך, לא רציתי להרביץ. אתה מבין אותי, אנחנו לא חיינו כמוהם", הוא אומר. "בחייאת, אתה מבין אותי, נכון?"

הוא צודק, אני מבין אותו. באמת, באמת שאני מבין אותו. ואני מבין גם שיש לי עבודה לעשות. אני אב הבית, כמו אבא שלי לפניי. הבניין דורש והבניין יקבל. בתנועה זריזה אני דוחף את אלכס במורד שלוש המדרגות אל הרחוב. הוא מועד ואז מצליח להתיישר ומביט בי, המום. הוא מתקרב בחזרה, אבל נבלם לפני המדרגות. מעולם לא ראיתי דייר שהצליח לעלות אותן. רגע לפני שאני סוגר את הדלת אני רואה את המבט מלא האימה שלו. בפעם הבאה שאפתח אותה, אלכס כבר לא יהיה שם.

אני פונה אחורה. הדיירים מנהלים שיחות חולין או עושים את דרכם בחזרה למדרגות. גברת שהרבני מזמינה אותי לעלות אליה לקפה אחר כך ופונה עם בעלה ללכת. אני שומע קול מתכתי חורק, וכעבור רגע נהיה נעים יותר במסדרון. מיכאל מניח יד על כתפי וקורץ. "רואה", הוא אומר. "אמרתי לך שתצליח לתקן את המיזוג".

כל העייפות שדחיתי פוגעת בי בבת אחת. אני עושה את דרכי בחזרה לדירה שלי. יהיה לי יותר קל לישון עכשיו, כשהמזגן פועל.