היא לא תדע

שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "היא לא תדע", מהאלבום הראשון של להקת גזוז.

זה היה אמור להיות מהיר, אבל התנועה הפתאומית שלי לא הייתה מספיק פתאומית לצערי, והיא הצליחה להביע התנגדות.

שרה הייתה כבדה ממה שחשבתי. היא תמיד נראתה לי צנומה, ובוודאי לא הייתה גבוהה ממני. ציפיתי שתהיה קלה יותר מהאחרים, אך לצערי התבדיתי.

הזזתי את השולחן לכיוון הקיר והסרתי ממנו את המפה. כשרכנתי לרצפה עם הגיר הצבעוני, נשמע צילצול טלפון נייד. צליל החלילית שפתח את השיר הסגיר את זהות המתקשר. חווה אלברשטיין הייתה הזמרת האהובה על שרה.

ניגשתי לתיק העור בצבע הבורדו של שרה ושלפתי מהכיס הצדדי את המכשיר. על הצג הופיע שם המתקשר: "אברם שלי".

ארץ אשר הרריה נחושת, אבל עצביה ברזל, שרה חווה.

"לעזאזל", סיננתי. למה הוא לא התקשר כששרה יכלה עדיין לענות? פרק הזמן עד שאברם יפנה למשטרה התקצר משמעותית.

ארץ אשר ירדפוה אויביה, והיא את אויביה תרדוף במרדף.

הטלפון המשיך לנגן את השיר עד שגווע, וכעבור כמה שניות חזר להשמיע אותו שוב. החזקתי את המכשיר בידי ומוללתי את אצבעותיי ביד השנייה. קפצתי שפתיים בזמן שחווה אלברשטיין המשיכה להטיח בי את מילותיה.

כשהצלצול גווע בשנית הטחתי את המכשיר על הרצפה. ניגשתי למטבח, חזרתי עם אחד מכיסאות האלומיניום ומעכתי את הטלפון השבור עם רגל הכיסא עד שהטלפון יצא בוודאות מכלל שימוש. הייתי צריך לדאוג לזה מראש, אך הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, זה לא היה מתוכנן.

אברם ייאלץ לחפש את דודה שרה באמצעים אחרים. נקווה שלא יבוא לכאן, לפחות לא בזמן הקרוב.

הסיטואציה עם דודה שרה הזאת לא הייתה צריכה להידרדר מלכתחילה, אך ברגע שהבנתי שהיא מתחילה לחשוד, לא נותרה לי ברירה. היה לי ברור שמסוכן לבחור קורבן פחות אנונימי, אך עדיין מסוכן הרבה יותר לתת לשרה ללכת למשטרה.

חזרתי לטקס. אחזתי מחדש בגיר הצבעוני ורכנתי אל הרצפה. התחלתי לשרטט את המצולע בתקווה שלא יהיו עוד הפרעות, אחרת אאלץ למחוק אותו ולדקלם את התפילה מחדש.

היא שנאה שהזימון לא התבצע באופן רציף.

כשסיימתי עם קו הטורקיז, לקחתי את הגיר בצבע הבורדו ושרטטתי קו נוסף לידו. הייתי צריך לכתת רגליים בין כמה חנויות עד שמצאתי את הגוונים המסוימים האלה. כשעשיתי את הטקס בפעם הראשונה עם צבעי תכלת ואדום פשוטים, זה… לא נגמר טוב. מזל שזה היה רק ניסיון עם הכלבלב של השכנים.

הרמתי את שרה מהרצפה והנחתי אותה על השולחן. הוצאתי מהתיק את חבילת אזיקוני הפלסטיק, חוקיו הנוקשים של הטקס קבעו כי על ידיה ורגליה להיות קשורות לרגלי השולחן. נכון שהוא היה בסך הכול שולחן בהרכבה עצמית ולא ניחן במראה מרשים במיוחד, אך הוא היה ארוך מספיק לגופה, כך שאוכל להצמיד את גפיה לרגלי הרהיט.

הוצאתי מהתיק את המספריים ועמדתי לגזור את שמלתה, ואז עצרתי. מה אם לא הזרקתי לה מספיק סם הרדמה? מה אם היא תתעורר באמצע ולא אצליח להשתיק אותה בזמן, או שאאלץ לנקות שוב את החדר? החדר היה חייב להיות נקי ומבריק לקראת הטקס. זה מה שהיא אהבה.

בדקתי שוב את הדופק של שרה. כלום. נשמתי לרווחה והמשכתי.

התחלתי לגזור את שמלתה. ניסיוני לימד אותי שעליי לבצע שני חתכים ארוכים ואנכיים מקצה השמלה עד הכתפיות, ועוד שתי גזירות על הכתפיות עצמן. לאחר מכן היה קל יחסית לשלוף את השמלה.

עם הקורבנות הראשונים, כשהייתי בן 16 בערך, לא הייתה לי שום טכניקה. לא בפיתוי, לא בהרג ובוודאי לא בהעלמת ראיות. את הבושה הגדולה ביותר חוויתי בהכנות לטקס. בזבזתי פעם שעה שלמה בניסיון להפשיט את הגופה, ואז כפליים מכך בגילוח וניקיון. למזלי זה היה בסוף שבוע שבו הוריי שהו מחוץ לבית, אז אף אחד לא חשד. שוטר דפק בדלת כמה ימים לאחר מכן ושאל אם מישהו אצלנו נתקל בקשיש הדמנטי שנעדר כבר קרוב לשבוע. שום שריר בפניי לא זע כשהשבתי בשלילה.

אני כבר לא זוכר איך קראו לזקן הזה. אני רק זוכר שהתקשיתי מאוד בהכנה שלו, ושהיא אהבה אותו מאוד. היא לא הייתה צריכה לומר לי. הרגשתי את זה.

על סמך לקחי העבר חיפשתי צלקות על גופה של שרה, ואז הפכתי אותה וחיפשתי מאחור.

היא דרשה אותם שלמים ואסתטיים, ועם כל האיברים.

פעם פספסתי חתך של ניתוח תוספתן שעשה מנתח זהיר ואסתטי במיוחד. היא זעמה עליי. חשתי כאב חד באגן, והתמוטטתי על הרצפה בכאבים. זה היה כאילו עכברוש עטוף להבה עם שיניים מחודדות כרסם את גופי ותלש את בשרי. רק אחרי שעה ארוכה של ייסורים הכאב נפסק. צלקת קטנה הופיעה על גופי, באותו מקום שבו הייתה על הגופה.

"סליחה", לחשתי אז, עיניי דומעות, "אני מצטער. זה לא יקרה שנית". היא סימנה לי לצאת מהחדר. התרוממתי מהרצפה באיטיות, כשידי מכסה את הצלקת הטרייה והצורבת, והשארתי אותה לבד.

מיקום הצלקת לא הותיר ספק לגבי האיבר שנלקח ממני כעונש.

פתחתי בכוח את פיה של שרה ובדקתי היטב גם את שיניה – היום כבר קשה להבחין בין שיניים אמיתיות למושתלות. לשוני נגעה מבלי משים במקומות בפי שבהם חסרו השיניים. לא נותר לי מספיק כסף לשתלים נוספים.

גזזתי את שערותיה של שרה במספריים. מכונת הגילוח הייתה לידי, אבל אהבתי לגזוז קודם ביד.

היא השקיפה עליי כל הזמן הזה. העמדתי פנים שלא הרגשתי, אבל חשתי בכל רגע ורגע את המגע העדין של עיניה. ידעתי שהיא יודעת שאני מרגיש אותה. היא אהבה לדעת שמצייתים לה באופן מדויק.

גילחתי את ראשה של שרה, ואז את שיער הערווה שלה. אולי כדאי שאפתח מספרה, הרהרתי. צברתי מיומנות בתחום, אז אפשר להניח שלא יחסרו לי לקוחות. ואם לא יחסרו לקוחות, הגיוני להניח שגם קורבנות לא יחסרו.

הגופה שפעם כונתה שרה נותרה ערומה וחלקה. עמדתי זקוף ליד השולחן וחיכיתי לה.

לרגע חזרתי בעיני רוחי לחדר הקטן שהיה לי בבית ילדותי. הייתי יושב שם שעות ארוכות וחושב, עורג, מתאווה לה. לילה ויום הייתי חולם עליה בהקיץ ותוהה האם היא יודעת.

העלאת הקורבן החלה כעבור כמה חודשים. משהו בתוכי גרם לי לתהות, ואז להבין, את רצונותיה.

כשהיא ניאותה לבסוף לקבל את מתנותי, בכיתי מולה בדמעות אושר. האם היא תסכים לקבל גם את זו?

ניצבתי כזקיף מלח ובפנים חתומות. עיניי היו נעוצות בתמונה שעל הקיר. דמותה ניבטה אליי. מבטה כישף אותי, כתמיד. שוב, כבפעמים הקודמות, צפה בי תקווה מחודשת שהיא תדבר אליי, תגיד לי משהו. בעומק ליבי ידעתי שזה לא יקרה, וליבי שוב שקע כאבן. למרות זאת, ניצבתי מולה והיישרתי מבט אל הדמות שבתמונה.

לאחר דקות ארוכות עיניה החומות מצמצו. פניה עטורות השיער הארוך, שעד כה צפו לנקודה לא ברורה, זעו והביטו לתוך עיניי. היא העבירה את ידה בשיערה, ואז הסיטה את מבטה לעבר שרה. חיוך קטן היה נסוך על שפתיה, והיא קמה מהסלע, אותו סלע ששיווה לה מראה של דמות דוממת השקועה בהרהורים.

היא קרבה אט אט לעבר מסגרת התמונה שלה, כדמות על מסך טלוויזיה הזוכה לצילום תקריב בתנועה איטית. החיוך על שפתיה נמתח עוד ועוד. כשראשה נגע בחלקה העליון של המסגרת וכף רגלה השיקה לתחתית המסגרת, גופה החל להתפוגג באדים של צבעי פסטל קְרֶמיים. האדים עטפו את כל גופה, הסמיכו והפכו לענן שהתפרץ לתוך החדר בזרזיפי עשן דקיקים. הם דמו בעיניי לחוטים עדינים.

החוטים הסתלסלו מול הקיר שעליו הייתה התמונה תלויה, אך עכשיו הייתה זו רק תמונת נוף הנשקף מצוק שבמרכזו סלע שטוח גלמוד. סילון האדים הדקיק המשיך להסתלסל ולהתערבל מולי, התעבה והגביר את מהירות סיבובו.

פתאום עלה בנחיריי ניחוח יסמין. מולי ניצב עמוד עשן מסתחרר בצבע לבן קְרֶמי בגובה של אדם. ואז, באיבחה אחת, הסיבוב נעצר והאדים התפוגגו. הענן נעלם והיא הופיעה במקומו.

מבטה ננעץ בי והיא פסעה לאיטה קדימה. עיניה הקרות היו יפות כל כך. החוויתי בידי לעבר הקורבן שהכנתי עבורה. היא הסיטה את מבטה לעבר שרה והחלה לפסוע לכיוונה.

אישוניה התרחבו ככל שקרבה לקורבן. היא נעמדה וליטפה את ראשה המגולח של שרה. אף שהיא לא חייכה, למדתי לזהות את הבעת שביעות הרצון שלה.

היא עצמה את עיניה ושאפה אוויר דרך אפה, להתענג על ניחוח הקורבן. ראשה נע מצד לצד וגופה התנועע בתאוותנות. היא פקחה שוב עיניים.

שפתיה נפשקו והיא חשפה את שיניה. תחילה הן נראו רגילות למראה, אך ככל שלסתותיה נפתחו יותר ויותר, כך שיניה התארכו וקיבלו צורה מחודדת. היא גהרה אט-אט לעבר הקורבן שהוכן לה. כששפתותיה נגעו בצוואר החפץ שכונה בעבר שרה, ננעצו לסתותיה על הבשר כצבת אימתנית.

נסוגתי צעד מהיר אחורה.

היא תלשה את מעטפת גוף הקורבן בתנועה אחת חדה. השולחן והקורבן שעליו נצבעו אדום. שלולית דם נקוותה על השולחן וטפטפה לריצפה בקצב גובר והולך. ידעתי שאוכל לחטא את הרצפה לאחר מכן בלי לעורר חשד. כבר עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בעבר.

היא חדלה לרגע מהלעיסה והביטה בי.

"סליחה", מלמלתי. צעדתי לעבר הדלת, יצאתי וסגרתי אותה מאחוריי. תמיד כיבדתי את הפרטיות שלה. נעלתי את הדלת מאחוריי.

עצמתי את עיניי ונשענתי על דלת החדר הנעולה, מותש. זה לא נהיה קל יותר בחלוף הזמן, אך לא הייתה בי כוונה להפסיק.

היה לי חשוב להוכיח את עצמי למענה. להראות לה מה אני מסוגל, יכול ורוצה לעשות.

להראות לה כמה היא חשובה לי. כמה עמוק הרגש שאני חש כלפיה כל חיי. עד כמה הרגש הזה ראוי להיקרא אהבה.

מבעד לדלת שמעתי אותה מרוכזת בסעודה שהכנתי לה. היא לא הוציאה הגה מפיה. נותר לי רק לקוות שהיא לא תשאיר שרידים מהגופה, כדרכה תמיד.

עם כל קורבן נוסף שהבאתי לה היא נראתה פחות שקופה. פחות ערטילאית. הטקס החוזר ונשנה הפך את גופה ממשי יותר, מוצק יותר. מציאותי יותר. כל אדם אחר היה רואה בה סיוט, אך בעיניי הייתה היא חלום העומד להתגשם.

והפעם, יותר מתמיד, היא נראתה ממשית וקיימת. עוד כמה קורבנות יהיה עליי לספק לפני שקיומה יהפוך עצמאי והיא תוכל להינתק מהתמונה? שלוש? שתיים?

מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי בחזרה. אולי לא הרגישה בזה צורך. ואולי השוני בינינו היה רב מדי כדי שאוכל להבחין בהפגנת רגש כזו מצידה.

ואולי היא עדיין לא הבינה מה אני מרגיש. אולי היא עדיין לא יודעת.

ואולי היא גם לא תדע לעולם.

הסיפור נכתב בהשראת השיר "היא לא תדע" של להקת גזוז, מהאלבום "גזוז"

היא לא תדע

היא לא תדע שאני אוהב אותה,
אוהב אותה כל חיי.
היא לא תדע שאני אוהב אותה,
אוהב אותה כל חיי.

בין קירותי בחדרי הקטן
יושב וחושב עליה.
מאיר כוכב מנצנץ מעלי,
תפילתי לבטח שומע.
דרכי שקטה ואבודה,
לילה ויום נמצא בחלום
שהיא לא תדע.

היא לא תדע…

היא רק תמונה שתלויה על הקיר,
עיניים חומות, גן עדן.
לי כבר ברור שאותה לא אכיר
וליבי שוקע כאבן.
כל יום אני רואה אותה,
חומר ביד חולם בודד
אך היא לא תדע.

היא לא תדע…