שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "רוח ומים" מאלבום הסולו של דני סנדרסון "קונגו בלו" משנת 2005.

---

יש מקומות שהשמש זורחת בהם חזק. ובכל זאת גם מקומות כאלה אינם אלא צל של המקום הזה. מקום שבו הבריכות הכחולות-בהירות נראו כמו פיסות שמיים שנמסו ונזלו אל תוך המדבר בשלוליות דביקות. האדמה הייתה בהירה, הדקלים חיוורים. כיסאות כתר לבנים שבורים נחו סביב כמו שלדי אדם חשופים. הכל היה פריך מרוב אבק שהתקשה. גם אם היה כאן פעם משהו כהה, הוא כבר דהה עד לובן.

גל יצא לסיבוב הקבוע שלו בתוך האור הבוהק. הוא בדק כבר את הבריכות של הקטנים ואת בריכת הגלים והאבובים, ורפרף על העשבים השוטים. נותר לו רק עוד סיבוב ליד המגלשות הגדולות ואז מאחורי המגלשות הלבנות.

מיד כשעלה על גשר העץ הקטן והחלוד שמע קול מוזר, גבוה. הוא התקדם לעבר הקול, שבקע מתוך המנהרה של המגלשה התכולה הגדולה שעברה בתוך גבעה קטנה. רק לא עוד רוח מערות. אין לו כוח ליבבות המוזרות של הרוחות האלה מקומראן, שארכיאולוגים חפרו אותן החוצה והן מחפשות מקום אחר לייבב בו לנצח. משום מה הן חושבות שפארק המים שלו הוא המקום הנכון. בפעם הקודמת גירשו את הרוח הרעשנית ההיא ממש בכוחות אחרונים.

הוא טיפס על המגלשה עד לפתח המנהרה ונכנס מיד אל האפלולית. הוא סרק אותה היטב, פעמיים. היו בה צמחים ומבין השברים צצו נמלים ועכבישים ושני נחשים קטנים אבל אפילו לא רוח מערות אחת. מוזר. הוא היה בטוח ששמע יללה מגיעה מכאן.

הוא הקיף את המגלשה מלמטה, לבחון את הברזלים החלודים שעוד החזיקו אותה בשיפוע. אולי זאת הייתה סתם חריקת חלודה? אבל לא. הנה הוא שמע את זה שוב. הפעם קרוב יותר. וזאת לא הייתה יללה. הוא שמע קצב ומרווחים. מישהו עמד ושר שם.

הוא נשא את מבטו אל המגלשה הצהובה שהתעקלה מעליו בחצי עיגול מדויק, עם מוטות הברזל שבלטו ממרכזה ושיוו לה מראה של חצי גלגל אופניים ענק. הקול הגיע מלמעלה, מהקצה העליון של המגלשות הגדולות. הוא לא הלך לשם בדרך כלל. זה היה חלק מההסכם, אבל הפעם לא הייתה לו ברירה. הוא עלה במדרגות, וככל שהתקרב המילים נהיו ברורות יותר. זה היה שיר איטי:

"… היו רוחות גדולות כנף,
היה רקיע עז וחם,
היתה ג–"*

ילדה קטנה, בשמלה מנוקדת וקוקו מהודק הסתובבה אליו ממקום מושבה בראש המגלשה הצהובה, כאילו עוד רגע היא עומדת לגלוש בה. כשראתה אותו היא הפסיקה לשיר את השיר הלא מוכר. אם כי זה לא יכול להיות. לא ייתכן שהיא רואה אותו. הוא בטח גרם לברזלים לגנוח כשעלה לכאן והבהיל אותה.

הוא תהה אם עליו לגרום לברזלים של המגלשה לחרוק חזק יותר ולהפחיד אותה, או לחכות שתלך לבד. בני אדם מיעטו להגיע לכאן. הם עברו ליד, מרחוק, אבל לא התקרבו. הגדרות והשערים מנעו מהם. אם כבר הגיעו, הוא בדרך כלל הבחין בהם מראש כשהתגנבו מעל השער הנעול תמיד. בדרך כלל צעירים. בדרך כלל בלילה. מתגנבים עם תיק משקשק מתרסיסי צבע לגרפיטי או סוחבים שישיית בירות וגיטרה. הוא היה נותן להם ליהנות קצת, ואז מתחיל לגרום לכל הדברים לחרוק קצת, ואם התעקשו להישאר הוא היה משמיע הדי פכפוך של מים במגלשות ואגלי צרחות של ילדים מתגלשים. זה היה עושה את העבודה. אבל אותה הוא משום מה לא שמע נכנסת לכאן. ולמה שתבוא בכלל בשעה הקודחת הזאת. הוא התקרב אליה, כדי לבחון אותה מקרוב, והיא הרימה את ראשה והביטה בו. ממש בו. הוא מצמץ. היא לא יכולה להביט ממש אליו, כי לא רואים אותו. ובכל זאת היא חייכה אליו. ממש אליו.

"היי", היא אמרה.

הוא לא הגיב.

היא צחקה. "אני כזאת מפחידה בעיניך?"

"את… רואה אותי?"

"ברור. למה לא?"

"כי אני רוח".

"בסדר. גם אני. כאילו, חצי, כאילו שלושת רבעי. לא משנה. אני רואה אותך".

כל כך הרבה שאלות עלו בראשו. איך היא נוצרה? מאיפה באה? מה זה חצי רוח, או שלושת רבעי? בגלל זה היא נראית מוצקה יותר? מה בדיוק היא עושה כאן? איך היא מ–

"אתה מוכן לשבת? קשה לי להסתכל עלייך ככה כשאתה עומד, שב במגלשה השנייה".

הוא הביט רגע על המגלשה התכולה והיסס. זה בסדר, אמר לעצמו. אתה לא עובר על שום הסכם אם אתה לא מתגלש. מכאן נראה הפארק הריק כמו מפה קטנה לתיירים.

"אני רותם", היא אמרה.

"גל", ענה. והם הנהנו זה לזו.

"אז…" הוא מצא בתוכו את האומץ להגיד, "שלושת רבעי רוח אנוש".

"כן".

הוא הנהן.

"ועכשיו אתה רוצה לדעת מה זה אומר".

הוא חייך חיוך נבוך.

"זה בסדר. כולם רוצים לדעת. זה פשוט סיפור ארוך. קללה שהסתבכה. ככה יצא".

"אה, אוקיי", אמר. קללות היו עניין מבאס. הוא לא רצה לחפור.

"מה איתך?" שאלה

"רוח מים", ענה.

"כן, ברור", היא גלגלה עיניים ועשתה תנועה מהירה שהקיפה את פארק המים החלוד והריק שנח לרגליהם. "אבל למה אתה נראה כמו בן אנוש? אתה אומנם לח אבל היית אמור להיראות כמו מים, לא? במקום זה אתה נראה כמו זכוכית".

היא צדקה. רוחות מים נראו בדרך כלל כמו מעגלים פועמים של הדי מים שנעים מהמרכז החוצה ואז שוב פנימה.. והוא? במבט ראשון אפשר היה לראות בו בטעות רוח אנוש, משום שדמה לילד אנוש בן 11 בערך, בשיער שחור רטוב דבוק לראשו, לבוש בגד ים פלסטיקי ירוק. ועם זאת חסר לו בבירור אותו טשטוש שקוף מוזר שהיה לרוחות אנוש. במקום להתערפל, מראה הדברים דרכו נשבר כמו אור דרך בריכה. מזל שעדיין היו בו פעימות המים האלה, קלושות ככל שיהיו, להוכיח שהוא באמת רוח מים.

"אה…" לא היה  לו כוח להסביר והוא משך בכתפיו, "זה קשור באיזה נער שטבע פה בדיוק כשסגרו את הפארק". הוא ממש ניסה לגרום לזה להישמע פשוט, ולא היה בטוח שהצליח.

הם שתקו.

"אתה לא ממש דברן, מה?"  היא אמרה.

הוא גירד בראשו. "אני… לא הייתה כאן רוח כבר שנים".

"באמת?" היא זקפה את גבותיה. "מה עם כל החברה מהבריכות של לִידוֹ? הבנתי שיש שם שבט. וזה לא רחוק".

"לא…" הוא מלמל. "הם נשארים שם".

"אה", אמרה. גם אם חשדה שהוא מסתיר משהו, היא לא אמרה כלום. "אז מה אתה עושה כל היום?"

"סתם. רודף. את יודעת".

"כן, אבל אין כאן אנשים. את מי אתה רודף?"

"באים הרבה", שיקר. האדם האחרון שהיה כאן היה סטודנט לצילום, שהגיע לפני חודשיים ולמען האמת הוא דווקא לא רדף אותו בכלל, כי היה נחמד להסתכל עליו עובד. היה לו ציוד מורכב ורחפן משוכלל שהוא שלח לאוויר וצילם איתו את הפארק מלמעלה. ובכלל, כל הקטע של רוחות לרדוף מקומות נועד רק כדי שתהיה להם פרטיות, ואצלו מה זה משנה בכלל. כולם באו והסתלקו מכאן גם ככה אחרי זמן קצר. החום הנורא של השמש היה יעיל יותר מכל רדיפה.

"אבל מה אתה עושה כשלא?" התעקשה.

"עושה סיור", אמר. "מעיף רוחות של מערות. מטפל ברוחות אנוש מסדום או מהמחנה הירדני שמנסות להתנחל כאן. כאלה".

"וואי, רוחות אנוש מסדום הן כאלה מוזרות", אמרה. "רואים שהן רעות".

הוא הנהן. הוא מעולם לא פגש רוח אנוש מסדום. לא היה להן מה לחפש רחוק כל כך, בקצה השני של הים. מבחינתו הן היו בסך הכול שמועה. אבל הוא היה צריך להמציא לה משהו כדי שלא תדע שאת רוב הימים שלו הוא העביר בשכיבה על הגב מתחת לפטרייה בבריכת הקטנטנים, כשהדי המים הרדודים שהיו שם פעם משתכשכים סביבו ומלווים את מחשבותיו. רוחות לא אמורות לעשות את זה. בטח לא רוחות מים. הן אמורות לנוע כל הזמן. איכשהו הוא יצא קצת אחרת.

הם שתקו שוב.

"טוב, אז שנתגלש?"

"מה?"

"נתגלש", אמרה. "אנחנו כבר כאן. אז תחרות מי מגיע קודם וזה?"

"מה? לא. תתגלשי את".

"די, נו, זה כי המגלשה שלי יותר מהירה?" היא נעצה בו מבט ועיקמה את ראשה. "אין מצב. יאללה, בוא".

"לא, אין לי כוח". הוא התרומם במהירות לעמידה. "התגלשתי כבר הרבה פעמים. זה לא כזה מרגש כבר. אני אפגוש אותך למטה". והוא התחיל ללכת לכיוון המדרגות היורדות.

"מה יש לך?" קראה אליו. "זה מלא הליכה".

"לא אכפת לי", אמר, והתחיל לרדת.

בדרכו למטה שמע אותה צועקת בחדווה תוך כדי הגלישה. הוא צעד אל עבר הבריכה הקטנה אליה יצאו המגלשות וניסה להעמיד פנים שהכול בסדר.

"יו, זה מטורף!" היא קראה אליו  כשטיפסה אל שפת הבריכה החרבה. "אין שום חיכוך וזה פשוט טס!" היא קפצצה והקוקו שלה קפצץ איתה. "ריחפתי בסוף כמה מטרים! קולט? כאילו אני רוח אוויר! איך המגלשה הכחולה? אותו דבר?" ולפני שהספיק לענות היא כבר רצה משם כשהיא קוראת, "אני חייבת לנסות את הכחולה".

הוא חיכה לה שם עד שנזרקה אל הבריכה מתוך הלוע התכול. היא באמת נראתה כאילו ריחפה עד שנעצרה.

"תקשיב, זה מושלם!" אמרה. "לא מבינה איך החברה מלִידוֹ לא באים לכאן כל הזמן! יאללה, אני הולכת ללבנות. רוצה לבוא?"

"לא. אני נשאר".

היא נעצה בו מבט מוזר ואז רצה משם.

הוא נאנח והתיישב על אחד הספסלים המתפרקים. היא חושדת. הוא ידע שהיא חושדת, אבל מה הוא יכול לעשות. זה היה חלק מההסכם וזהו. היא תגלה, נאנח. וכשהיא תגלה, זה יהיה נורא. כמו כששבט בריכות לִידוֹ גילו. הם באו לשחק בפארק די הרבה עד שגילו. מרוב גועל הם פשוט הסתלקו. גם ככה הם לא חיבבו אותו ולא כל כך דיברו איתו, זאת האמת, כי הוא נראה כמו רוח אנוש במקום רוח מים רגילה, אבל לפחות הם באו והפיגו את השיעמום. הוא שכנע את עצמו שטוב לו יותר בלעדיהם, כי הם עשו המון רעש והוא דווקא אהב את השקט המדברי של המקום, עם החריקות החרישיות של המתכת הנחלדת לאיטה ברוח החמה. ובכל זאת עלתה בו עכשיו תחושת החמצה גדולה, כשידע שרותם תעזוב כשתגלה את האמת. היה נחמד לגוון קצת.

הוא קם ועבר לשבת ליד הדקלים היבשים, במקום שבו לא ישמע את קריאות ההנאה שלה כשהתגלשה שוב ושוב.

השמש כבר התחילה לשקוע מאחורי הרי יהודה כשהיא חזרה.

"טוב, אתה חייב להסביר לי למה אתה לא מתגלש!" אמרה.

"כי אני לא רוצה".

"אבל אתה רוח מים. אתה הרושם שהשאירו כאן המים! אתה אמור ליהנות מכל רגע איפה שהיו המים, לא?"

"ככה זה וזהו", הוא בטש באדמה וערפל קטן התרומם סביב רגלו.

"טוב", אמרה. "אז מה עושים עכשיו?"

"לא יודע. מה עושים?"

"לא יודעת. תראה לי עוד דברים".

"אין כל כך מה עוד לראות", אמר. רק זה חסר לו. שהיא תסתובב ותמצא את המקום של מיכאל. "השטח שלי קטן. רק הפארק. שם זה הרוחות של הירדנים. חצי מהזמן אני לא מבין אותם. שם זה הרוח של המלון. סנובית כזאת, לא יוצאת משם לעולם, כי שאר המקומות לא יפים כמו שלה. מכאן והלאה זה הרוחות של מים קדמונים, ושם זה הרוחות של בריכות לִידוֹ".

"שמעתי שיש גם רוחות אדמה איפה שהבולענים", אמרה.

"כן. גם אני שמעתי. אבל לא פגשתי אף אחד מהם. לא יודע איך הם".

ורוחות אדמה אחרות? לא בנו כאן משהו גדול?"

"כמו מה?"

"כן. נכון…" היא הרהרה רגע. "רוחות צמחים בטח לא, כי כלום לא צומח… רוחות אש גם לא, כי אין מה שיבער… רוחות אוויר?"

"לא שמעתי על רוחות אוויר". הוא קימט את מצחו. "איך האוויר נעלם?"

"מה, אתה רציני? נו, כשיש מקום שלם שכולו מתכסה אדמה או מים, כל האוויר שהיה שם הופך לרוח. הן די חמודות. נראות כמו שבשבות קטנות כאלה".

"פגשת כזאת?"

"בטח. בנמיביה. יש שם עיר כזאת שנראית כאילו היא בגרמניה, כי בנו אותה גרמנים. קטע הזוי. והם עזבו או משהו והחולות הנודדים פשוט מילאו את הבתים. מלא רוחות אוויר קטנות היו שם".

"וואלה", אמר. "היית בנמיביה". הוא לא הבין איך. רוחות אנוש, קצת כמו רוחות יסוד, כבולות לאזור שבו מתו, כמו שהוא כבול למדי לפארק המים. הוא יכול להתרחק קצת, נניח עד החוף או עד קומראן אם היה לו כוח לרוחות אנוש עזובות ורוחות של מערות שמחפשות בית, אבל הוא לא יוכל להתרחק יותר מדי. איך בדיוק היא הגיעה עד נמיביה?

"אני הולכת לכל מקום שיש רוחות. הייתי במלא מקומות בעולם".

"אבל איך?"

"כמו שאני פה", חייכה אליו. "כי אני לא ממש רוח, אז אני יכולה לנדוד".

"כי אמרת שאת שלושת רבעי רוח".

"כן, בדיוק, סוג של".

למרות שלא היה לו נעים לשאול, כי בכל זאת. היא אמרה שהייתה מעורבת בזה קללה, הוא לא הצליח להתאפק. "מה זאת אומרת סוג של?"

היא בחנה אותו לרגע ואז צחקקה לעצמה. "מה כבר יקרה? אין פה אף אחד בשומקום הזה ולך אין לאן לברוח". והיא הניפה את ידיה לצדדים ובהדרגה, עם קרני האור האדומות של השקיעה, ראה אותה גובהת ומתמצקת עד שהפכה מילדה קטנה למשהו אחר לחלוטין. צורתה הייתה כצורת כדור ענק מרחף, ובורות קטנים ושחורים נפערו עליה. בורות שנעו בקולות יניקה מחליאים.

נכאה. גל נותר נטוע במקומו. היא הייתה נכאה. איך לא חשד. איך היה יכול לחשוד. הוא רק שמע על היצורים האלה. מאין לו שהם יכולים לשנות את צורתם לצורת רוח אנוש. מה יעשה? לאן יברח? הוא חייב לברוח. היא תבלע אותו. היא תבלע אותו.

איכס, קול בקע בתוכו. אני משאיר אותך לבד ואלה החברים שאתה פוגש? מה זה הדבר הגועלי הזה?

אני אסביר אחר כך, מלמל אל הקול, ולפני שהנכאה תבחין שאין מי שמתרשם מהפגנת הכוח שלה הוא פרץ בריצה פראית אל עבר המקום של מיכאל. הוא לא ידע אפילו למה. אולי כי קיווה שהקרוואן השבור ייתן לו הגנה, ואולי כי הלילה הגיע ומיכאל התעורר וקיבל את ההחלטות במקומו. זה לא משנה. הוא רץ בכל כוחו, כשהוא מדלג מעל העשבים, אל תוך הקרוון העזוב שהיה פעם המשרד של מנהל הפארק.

המקום הדיף ריח עז של בני אנוש, והוא התכופף מאחורי הספה הירוקה המתפוררת. יידרש לה זמן למצוא אותו שם. הוא לא הראה לה את המקום הזה, ורוחות מים לא נוטות להיכנס למקומות סגורים ויבשים.

מה זה היה? קולו של מיכאל צף שוב.

נכאה. מלמל אליו.

מה זה נכאה? זה נשמע תנ"כי.

הסיוט שלנו. מלמל גל. הסיוט של כל הרוחות. הן אוכלות רוחות. היא תבלע אותנו.

מאיפה הבאת את זה?

לא יודע. זה ידע של רוחות. יש נכאה והיא אוכלת רוחות.

זה לא פייר. אני גם רוח. למה לי אין לי מושג?

כי אתה רוח אנוש. הידע שלכם די מוגבל. כמוכם.

אל תהיה קרצייה. תסביר לי.

גל שתק רגע. לפעמים מיכאל היה כזה מעצבן. אוקיי, אמר. אין הרבה מה לספר פה. היא יצור שאוכל רוחות. זהו.

אז מה אתה הולך לעשות?

כלום. אין מה לעשות נגדה.

מיכאל שתק רגע. אז זהו? כאילו, אנחנו נהיה ארוחה של מפלצת וכאילו, ניעלם?

גל לא ענה אבל הוא ידע שמיכאל שותק כי הוא הבין את המצב. בשנים האחרונות הם למדו להבין זה את זה די טוב. לא שהייתה להם ברירה. הם היו תקועים ביחד. במצב נורמלי, רוח הילד שטבע במים של הפארק הייתה נשטפת הלאה. אבל המשטרה הגיעה, המנהל ברח למקסיקו, הביטוח גלגל אחריות והקיבוץ הסתכל לצד השני. לכולם היה נוח כשבבת אחת הפארק נסגר וזרימת המים המתמדת פשוט פסקה. כל האין-מים האלה הצטברו לרוח מים, בזמן שרוח האנוש עדיין שם. באופן בלתי מוסבר נוצרה רוח מים עם רוח אנוש בתוכה. עניין לא נעים.

בהתחלה, הם רבו בעיקר על הדמות שלהם. מריבות כואבות. אחרי שניסו להיפטר זה מזה ללא הצלחה, כל אחד מהם ניסה להפוך למראה הכי נוח עבורו. למיכאל היה קל יותר, כי הייתה לו דמות ברורה ואילו גל היה רק מעגל טיפות. בסוף הם הגיעו להבנה שמיכאל מקבל את הדמות, ומסכים בתמורה לישון כל היום ולקום רק בלילה. השמש גם ככה הייתה מסנוורת מדי בשבילו. בלילות היה מטייל קצת לקיבוץ וצופה בטלוויזיה של התושבים, מעמיד פנים שהוא משחק כדורגל על הדשא או משוטט על החוף עם התיירים שישנו שם באוהלים או בצימרים, וצופה בהם שוחים, אוכלים, ישנים, נעקצים וחוזר חלילה. מיכאל ידע שגל לא מתלהב מהפעולות האנושיות האלה, אז הוא השתדל לא להסתובב עם בני אנוש כל הלילה. והוא גם הסכים לתת רק לגל לדבר עם רוחות אחרות ולרדוף את בני האנוש שהגיעו, אף על פי שהוא חשב שזה לא מוסרי. גל הבטיח בתמורה לא לגלוש במגלשות, כדי לחסוך ממיכאל את זיכרון רגעי המוות שלו, וגל כיבד את זה.

לא שהם לא רבו. בשנה הראשונה, בכל רגע של חוסר הסכמה, הם ניסו לדחוק זה את זה החוצה ממה שהרגישו שהיה הם. הם דחפו ומעכו והגיעו לקצה מסת-הרוח שלהם, אבל חוץ מלהתיש את עצמם הם לא הצליחו להיפרד אפילו בטיפה אחת. כשהבינו שזה לא עובד הם ניסו להשתיק זה את זה. קרב סתימת פיות אכזרי וכואב. אחר כך הם עשו חרם הדדי של חודשיים, שנשבר רק כשהתמודדו מול רוח מערות מעצבנת.

בסוף הם למדו להסתדר לא רע, בהתחשב בנסיבות. חבל שאי אפשר לומר אותו דבר על שאר הרוחות שהגיעו לפארק. כשהרוחות גילו שיש רוח אנוש בתוך גל, תנועת הפעימה שלהן קפאה לרגע במקום, ואז הם נרעשו בשצף, התיזו על גל טיפות רוח דוקרניות ונעלמו. אף אחד מהם לא חזר, ואפילו לא התקרב למה שהיה בעיניהם תועבה.

"אני יודעת שאתה כאן", נשמע מרחוק קולה של רותם, כלומר הנכאה, שלבשה שוב את צורתה של הילדה, בטח כדי שתוכל לדבר. הפיות המגעילים שלה לא נראו מתאימים לשום דבר פרט ליניקת רוחות. "לא יעזור לך להסתתר, רוח מים מתוק שלי. אתה יודע שלא. שאבתי רוחות כל כך יותר חזקות ממך. היי, בדרך הנה שאבתי אפילו רוח סדום. היא הייתה כזאת מרה. אבל לא כמוך. אתה רוח כיפית. שותק, נותן מקום. ממש חמודי קטן".

היא נשמעת מעצבנת נורא, אמר מיכאל.

היא יודעת שהיא מנצחת, ענה גל. וחש בתוכו את הרעד של מיכאל.

אולי נברח לרוחות האלה ליד ים המלח? החבורה הזאת.

לא… אין סיכוי. היא תתפוס אותנו כבר בדרך. הסיבה היחידה שאנחנו עוד כאן היא שהיא לא יודעת איפה אנחנו.

חייב להיות משהו שאפשר לעשות.

אני אומר לך שאין. כולם יודעים את זה. נכאה זה הסוף. זה כמו המוות לבני אנוש. היא בטח אכלה כבר מאות רוחות. אולי אלפים. הדבר היחיד שמצליח להרוג אותן זה אם אתה מצליח להאכיל נכאה במישהו חי. אז אלא אם הצלחת להזיז חפץ ממשי בזמן שלא שמתי לב, אני לא רואה איך נכניס לפה שלה ילד.

ככה?

כן.

שיט.

כן.

"גל", קולה של הנכאה נשמע הפעם מכיוון אחר.

היא מתקרבת.

אני יודע.

"טוב, זה כבר לא כיף", היא המשיכה לקרוא אל הפארק. "איפה אתה? אתה כזה קטן ומסכן שאני בקושי מרגישה אותך. היית אמור להיות גדול וחזק עם כל המים האלה שזרמו שוב ושוב באותו מקום, אבל אתה בכלל בצורה של ילד. איזה מוזר אתה. נו, אני לא יכולה לחכות לטעום אותך".

אילו היה יכול להתנשם בכבדות, זה מה שהוא היה עושה. אבל הוא רק נראה כמו ילד, ולא היה לו צורך לנשום. הוא שמע את קולה הולך ומתקרב. ומה בדיוק הוא יכול לעשות? מה?

"אתה יודע, לא באמת שיקרתי לך", נשמעה שוב הנכאה מהכיוון השני. "אכלתי כל כך הרבה רוחות שאפשר להגיד שאני שלושת רבעי רוח".

כאילו שאכפת לו מהשקרים שלה עכשיו, חשב גל.

לחוף. אנחנו צריכים להגיע לחוף.

למה? גל לא הבין מה מיכאל רוצה ממנו. החוף לא היה רחוק, אבל בינם לבינו היה שטח פתוח, והם יהיו חשופים שם לגמרי.

היא קרובה. רוץ לחוף.

לא רוצה. היא תתפוס אותנו.

לא, אנחנו לא יושבים פה ומחכים למות. די, אמר מיכאל, וגל הרגיש את גופו מתרומם נגד רצונו, קופץ מעל הקלסרים השבורים הפזורים על הרצפה ורץ החוצה במהירות. כבר שנים שמיכאל לא השתלט לו ככה על הגוף, בכוח. איך הוא מעז? ודווקא עכשיו, ועוד לשטח של בני האנוש? אבל לא היה להם זמן לריב. הם רצו על החול והעשבים השוטים, אל עבר האורות הרחוקים של קו החוף ואל קולות אוהלי הקמפינג על הדשא. בזמן שעברו במהירות דרך הגדר, כשהם משאירים עליה רמז קלוש של רטיבות, שמעו מאחור את תרועתה של הנכאה וידעו שהבחינה בהם. הם ימותו. זהו. זה הסוף.

הם נעצרו על הדשא שליד המלתחות של החוף והסתובבו לקראת הנכאה המתקרבת. סביבם הלכו ובאו בני אנוש בכפכפים, נושאים מגבות ושקיות. איש מהם לא הבחין בדבר – לא בהם, שעמדו קפואים מפחד על הדשא, ולא בנכאה, שדלגה היישר לעברם בקוקו קופצני ושמלת נקודות.

"חוף ים! מלא בני אנוש חיים! זה חדש. אתה אמור לשנוא אותם. אתה רוח כל כך מוזרה", היא צחקקה. "אף פעם לא פגשתי כמוך".

"גם אני לא פגשתי כמוך", אמר גל, אבל זה היה בעצם מיכאל, שדיבר מגרונו לראשונה אי פעם.

"טוב, אני שמחה שנפגשנו", היא חייכה אליו, ונראתה כאילו היא מתכוונת לזה בכנות.

יש לי תוכנית. אתה סומך עלי? אמר לו מיכאל.

לא. ענה גל.

אנחנו גם ככה הולכים למות, נכון?

כן.

אז בוא נמות בסטייל.

מה זה אומר?

משהו שאומרים בסרטים, אתה יודע. פשוט לא למות בלי לנסות משהו קודם.

כמו מה?

כמו זה.

ומיכאל התחיל לדחוף את גל מבפנים. כאילו לא למדו כלום וחזרו שוב לרגע אחרי שנוצרו, וניסו שוב להתנתק זה מזה ללא הצלחה.

מה אתה עושה, זעק גל, כשהוא נמתח ומתעוות.

תדחוף, נו, תדחוף. השיב לו מיכאל.

בינתיים מולם הנכאה, שלא שמה לב לב לקרב המוזר שהתחולל בתוך רוח המים שמולה, הפכה שוב לכדור היונק המבחיל. הוא הרגיש את האוויר סביבם נשאב ונמתח, כשבתוכו מיכאל המשיך לדחוק אותו אחורה ולהימתח היישר לעבר הנכאה. עוד רגע הם יתפוצצו מרוב כאב. איזה דרך דפוקה למות. מרוב כעס הוא דחף את מיכאל בכוח וציפה לחוש את כאב המתיחה מתגבר, אבל במקום זה… משהו בדחיפה הצליח, או שמא היה זה משהו בשאיבה, זה לא היה ברור בדיוק. אבל בבת אחת, בצליל פקיעה מוזר, גל מצא את עצמו מתעופף לעבר קיר המלתחה ומשתטח על הדשא הלח ממי הממטרות. הוא ניסה להתרומם, אבל לא היה מסוגל כי לא היו לו רגליים להתרומם עליהם, ולא ידיים להרים בהן את גופו. ובכל זאת הרגיש את עצמו מתרומם, בתנועה שהייתה יותר… היאספות או התלכדות, או משהו אחר שמעולם לא חווה קודם.

הוא הביט על עצמו. במקום הרגליים היחפות ובגד הים הירוק שלבש תמיד, הוא ראה רק מעגל מים קטן, שהוא זיהה בקלות כמראה הרגיל של כל רוח מים. הוא הפך להיות רק רוח מים, בלי מיכאל רוח האנוש. מה שהמריבות ביניהם לא הצליחו לעשות, עשתה הנכאה עם היניקה המפחידה שלה.

הנכאה! הוא הביט קדימה וראה את מיכאל שרוע על הדשא ליד הנכאה, שנראתה מופתעת מכך שקורבנה עף פתאום לכיוון בלתי צפוי. היא הפכה מחדש לילדה המעצבנת ומיקדה את כל תשומת ליבה במיכאל.

הוא צריך לברוח. אבל הוא לא יכול להפקיר ככה את מיכאל. מצד שני, מיכאל הוא זה שהביא אותם לכאן. שיסתדר בעצמו. אבל מצד שלישי מיכאל הצליח סוף סוף להפריד אותם.

הוא התנחשל לכיוונו של מיכאל. מיכאל הביט בו, ואז נעץ בו מבט מלא משמעות והניד קלות בראשו. משום מה מיכאל רצה להישאר שם לבדו, בחברת הנכאה. גל בלם את עצמו והסתתר מאחורי שיח. אם יש למיכאל תוכנית, שילך על זה.

"נעים מאוד", אמר מיכאל לנכאה ונעמד על רגליו היחפות.

הנכאה הביטה בילד העומד מולה בבגד הים הירוק שלו וכיווצה את גבותיה. "אתה לא רוח מים", אמרה ובחנה את הערפל היציב והאפרורי שממנו היה עשוי עכשיו מיכאל.

מיכאל הניד בראשו. "לא. אני רוח אנוש".

קולה התקשח. "אבל לפני רגע היית רוח מים", אמרה.

"כן".

"זה לא יכול להיות", נבחה.

"עובדה". מיכאל חייך. איך הוא מצליח לחייך אליה ככה, בלי פחד? לגל לא היה מושג.

"אני לא מבינה!" היא רקעה ברגלה.

"מה, זאת הפעם הראשונה שזה קורה לך?" אמר מיכאל. "איזה נכאה פושטית את". זה רק עצבן אותה יותר.

"מה אתה בכלל חושב לעצמך, רוח אנוש מטונפת. אכלתי אולי 300 רוחות של בני אנוש ועשרות רוחות מים, וגם לא מעט רוחות אדמה ואוויר, ובניינים, ומכוניות, וכלבים. אפילו אכלתי רוח של רוח!"

"מה? אין דבר כזה", פלט מיכאל.

"הא!" אמרה, "זה מה שאנשים חושבים. שזאת תהיה רוח של אוויר. אבל לא. זאת רוח אחרת. רוח של רוח. זה לא סתם אוויר שהתמלא במשהו, אלא רוח שהייתה פעם רוח חזקה, עד שכבר לא היה לה איך לנשוב. אכלתי כזאת בתל אביב. חיפשתי אותה במיוחד ברחובות ליד הים, בקצה הבריזה. לקח לי זמן, אבל מצאתי אותה. רודפת את המקומות שהיא נשבה בהם פעם. היה לה טעם מלוח כזה, שאתה לא מאמין".

"וואלה, אבל זה מתל אביב. כאילו, הייתי בתל אביב מלא פעמים. מה עם דברים בחו"ל?"

מה הוא עושה, הרהר גל. דווקא עכשיו הוא מוצא זמן להתעניין במסע הקטל של הנכאה?

"אתה רציני? בכל אירופה זללתי רוחות של טירות נטושות. ואפריקה בכלל. מלאה רוחות אנוש טעימות מכל המלחמות. ובסין! אח! אכלתי שם אפילו רוח של קומקום קיסרי. לא היית מאמין מה יכול להפוך לרוח אם בני אנוש רק משקיעים בו מספיק תשומת לב ואז נוטשים אותו".

"וואלה?" הוא אמר. "מה, נגיד עם…" הוא ניסה, אבל לא מצא באמת שום דבר להוסיף. "מוזיקה?" הוא זרק את הדבר הראשון שעלה לו לראש. "יש רוחות למוזיקה שמפסיקים להקשיב לה?"

הנכאה פתחה את פיה לענות, אבל נעצרה ועיקמה את אפה. "מתי נהיית פטפטן כזה, הא?"

"הרבה זמן לא היה לי עם מי לדבר", ענה.

"כל הקטע היה שהיית רוח מים בצורה של רוח אנוש, עם נצנוצים יפים כאלה. ועכשיו אתה סתם רוח אנוש אפורה", אמרה. "אני לא מבינה. אתה אמור להיות מיוחד. שמעתי עליך מרחוק. רוחות פטפטו על הצורה המוזרה שלך מכאן ועד יוון. עד שהוצאתי מהרוח סדום הזאת את הדרך אליך לפני שאכלתי אותה. איכס. היה לה טעם של מלח ועשן. ובסוף אתה סתם רוח אנוש פשוטה. אני לא מבינה את זה בכלל", והיא התחילה להקיף את מיכאל ולבחון את בגד הים הפלסטיקי שלו, כאילו משם תגיע התשובה. "נו, ספר לי איך זה קרה", אמרה. "אתה חייב!"

"אני… אה… זה קורה כש…"

"מגיע הלילה!" קראה והניפה את ידה באוויר. "אני יודעת! הייתה שקיעה ואתה רצת משם! זה העניין!"

"כן… כשמגיע הלילה", אמר מיכאל. גל שמע את המתח בקולו של רוח האנוש. "כן. בבוקר אני רוח מים ובלילה רוח אנוש. זהו".

"אווו…" אמרה הנכאה, ואפילו ממקום המסתור שלו גל חשב שהוא רואה את עיניה בורקות. מרוב התרגשות היא בכלל לא שמה לב שמיכאל מאלתר. "זה ממש מעניין! אבל…" והיא עיקמה את פיה, "עכשיו אנחנו צריכים לחכות לבוקר כדי לראות את זה קורה? אוף. כבר רציתי לאכול אותך מהר. זה לא הוגן!" היא רקעה ברגלה. "יודע מה?"

"מ… מה?" ענה מיכאל.

"נראה לי שאין לי סבלנות לחכות. בוא נראה מה יהיה הטעם שלך". והיא הפכה בבת אחת שוב למפלצת זרוּעת הפִּיות היונקות. מיכאל ניסה לסגת אחורה אבל מעד על הדשא. הנכאה פערה את פיותיה ורכנה מעליו כשהיא משמיעה את קולות היניקה הדוחים. גל לא הסתכל. הוא לא היה מסוגל. אילו היה אמיץ כמו מיכאל, אולי היה מנסה להתנפל עליה ולהעיף אותה ממנו. אבל הוא בסך הכול היה רוח מים של פארק מים יבש. לא של איזה ים עתיק או נהר עצום. סתם רוח של מים עם כלור, ממוחזרים על ידי משאבות. איזה כוח יש לו מול נכאה.

קולות היניקה התגברו. הוא ניסה לא לשמוע, להתרכז בפעימת המים שלו, שהפכו מהירות וחזקות יותר ויותר, אבל כלום לא עזר. הקולות התחזקו ונהיו רועשים וגבוהים ו… מצפצפים? משהו בהם החל להישמע חנוק ומוזר. הוא  בלי להתכוון הוא הביט קדימה. מיכאל עדיין היה שרוע על הדשא, אבל הנכאה, בדמות הכדור, כבר לא ריחפה באוויר כמו קודם. במקום זאת היא התגלגלה על הדשא אנה ואנה.

גל העז לבצבץ מאחורי השיח. מיכאל נעמד והביט בנכאה מתגלגלת על הדשא כמו כדור ענק שנבעט ברגלי שחקנים בלתי נראים. מיכאל נסוג מעט לעברו, וגל העז להתקרב אליו.

"מה קורה לה?" אמר.

"היא אכלה יתוש", חייך מיכאל. זיק של משובה ניצת בעיניו, שהמשיכו לעקוב אחרי כל תנועותיה של הנכאה.

"מה?"

"יתוש. היא אכלה יתוש. כבר חשבתי שזה לא יקרה. היא דיברה ודיברה ודיברה ולא נראה שזה עובד. אבל כנראה לוקח לזה זמן להשפיע".

גלגולי הנכאה על הדשא הלכו ונחלשו ואיתם רפו קולות היניקה.

"איך הצלחת לגרום לה לבלוע יתוש?"

מיכאל הצביע אל האוויר סביבם. "אתה לא רואה כמה יתושים יש פה? רק הייתי צריך להעמיד אותה על הדשא. ידעתי שאם היא תדבר מספיק היא תבלע לפחות אחד".

"איך ידעת את זה?"

"ידע של בני אנוש". מיכאל חייך שוב.

גל פעם פעימות חזקות בחזרה. "זה… זה אדיר".

"תודה". והוא התבונן בגל. "סוף סוף אני יודע איך אתה נראה".
"כן…" אמר גל והסתובב. הפעימות שלו האטו בהדרגה. הוא הפך לנחשול וזרם סביב חברו. "בחיי שזה היה מפחיד. אני לא מבין איך הצלחת לגרום לה לדבר כל כך הרבה!"
מיכאל שילב ידיים, וזקף את סנטרו. "אני די גאה בעצמי. פשוט נזכרתי בילדה מעצבנת בכיתה שכל הזמן רצתה לדבר על איך היא טיילה בחו"ל עם ההורים שלה. כל מילה שאמרת לה מיד גרמה לה לדבר על איזה מקום שהיא הייתה בו. הנכאה הזאת הייתה מעצבנת כמוה".

"אני…" מלמל גל. "אתה היית כל כך אמיץ".

מיכאל משך בכתפיו. "היה לנו מזל".

"זה היה הדבר הכי אמיץ שראיתי בחיים שלי".

מיכאל הסמיק. "אני לא אמיץ".

"בטח שכן!"

"לא!" מיכאל הפנה לו את גבו.
"מה יש לך?" גל זרם אל מול מיכאל.
"אתה לא מבין. אני לא אמיץ. בכלל לא". והפנים שלו נהיו בבת אחת רציניות כאלה, ועצובות.

"אבל אתה ניצחת נכאה! זה הדבר הכי אמיץ בתולדות הרוחות. כל הרוחות של העולם הולכות לדבר על זה מאה שנים לפחות".

"אבל זה לא נכון. באמת".

"אני ראיתי הכול. מה לא נכון?"

"אתה חושב שזה אומץ? זה לא. זה היה פחד. פחדתי שוב למות בגלל שאני כזה פחדן".

"אני לא מבין…"

"אתה יודע איך מתתי?" מיכאל השפיל את עיניו אל כפות רגליו.
"כן, טבעת במגלשה".
"אבל איך! אני עליתי למעלה למגלשות הגדולות ופתאום, לא יודע מה קרה לי, לא הצלחתי להתגלש בכלל. בכלל. פשוט ישבתי שם ולא הצלחתי להתגלש, וקפאתי כולי, ושמעתי צלצולים כאלה באוזניים והייתה לי סחרחורת, ואז איזה ילד דחף אותי ומרוב פחד לא הצלחתי לנשום והמגלשה והמים ו… פשוט טבעתי". הוא הרים את מבטו אל גל. "אני לא אמיץ בכלל. אני מתתי מפחד, מילולית. אני הפחדן הכי פחדן שיש. זה הכול מרוב פחד".

"אם אתה הפחדן הכי פחדן אז מה אני?" לחש גל. "אני ראיתי אותך לבד מול נכאה, ובמקום לעזור התחבאתי מאחורי שיח".

"אבל סימנתי לך לעצור, כי הייתה לי תוכנית".

"כן, אבל לי לא היה מה מושג מה היא. תודה בזה. אני פחדן יותר גדול".

"די, נו", אמר מיכאל.

"אתה רואה? אני חושב שאתה אמיץ. ואני די בטוח שכל קהילת הרוחות תחשוב ככה כשנספר להם. איך רצת לפה, איך משכת את הזמן בדיבורים".

"סתם אלתרתי". אמר מיכאל, אבל גל ראה את הנוקשות בכתפיו דועכת. "חשבתי שהיא עלתה עליי כשהיא הבינה שאני מדבר הרבה יותר ממך. אבל היא קלטה את הכול לא נכון".

"כן, מאיפה היא הביאה את היום ולילה האלה?".

"בדיוק. מה אנחנו, שרק?"

"מה?"

"נו, הסרט שראינו לפני כמה ימים בטלוויזיה בקיבוץ. מצחיק כזה, עם מפלצת ירוקה?"

"יש בו רוחות?"

"לא חושב…"

"אז לא ראיתי. רק אתה. אני כנראה ישנתי באותו זמן".

---

שתי הרוחות בחנו את הנכאה ששכבה לרגליהן ולא נעה. מיכאל נגע בה בקצה הבוהן. כלום לא קרה.

"נשאיר אותה ככה ונלך?" שאל מיכאל.

"נראה לך?" ענה גל. "אנחנו חייבים לקרוא לכל הרוחות בסביבה ולספר להם".

"חייבים?"

"ברור".

"אוקיי", ענה מיכאל. "אבל אפשר לעשות את זה מחר בבוקר, נכון?"

"כן", חייך אליו גל. גם לו לא התחשק לעשות עכשיו את הדרך לרוחות של בריכות לִידוֹ בלילה, והמחשבה על שינה טובה נעמה לו. הוא גם רצה להתאמן קצת ולראות עד כמה גדול הוא יכול להיות לפני שהוא פוגש את הרוחות המעצבנות האלה. אם הוא רוצה להרשים אותם עם המראה החדש שלו, הוא חייב להיות הכי גדול שהוא יכול.

כשפנו יחד בחזרה אל פארק המים שלהם, גל הניח חלק מעצמו על כתפו של מיכאל.

"איכס, אתה רטוב", אמר לו מיכאל.

"אני רוח מים", ענה לו גל. "למה ציפית?"

---

בבוקר גל התעורר כשמיכאל דחף את ידיו אל תוך עננת הטיפות שלו.

"מה נסגר", אמר גל ופיהק.

"יש אוטובוס בחניון".

שניהם רצו אל החניון הריק. אם תיירים מגיעים בשעת בוקר מוקדמת כזאת הם חייבים לרדוף אותם מהר החוצה.

גל נעמד בחניון והביט סביבו. שום אוטובוס לא נראה באופק. רק השמש הלבנה הגדולה התחילה לעלות מאחורי אדים ורדרדים מעל לים המלח.

"נו, הנה", אמר מיכאל והצביע מולם. "אוטובוס".

גל הביט במיכאל, ואז שוב לכיוון שאליו הצביע. "מה אתה רואה?" שאל אותו.

"אוטובוס".

"איזה אוטובוס?"

"אגד. אדום כזה, כמו של קייטנות".

"כמו של התיירים שבאים לחוף?"

"לא… ישן יותר. עם שלושה פסים אדומים. למה אתה שואל? זה מול הפרצוף שלך".

"אני לא רואה אותו".

"למה אתה לא רואה אותו?"

"כי הוא שלך", אמר גל. "רק שלך".

"אני… לא מבין", אמר מיכאל, אבל משהו בקול שלו השתנה. גל ידע שהוא כבר מבין. רוחות אנוש מבינות כשנפתחת להם הדרך להמשיך הלאה.

מיכאל הביט בו, ואז הסיט את מבטו ובעט קלות באספלט של החניון. "הוא נראה כמו האוטובוס של הקייטנה שהביאה אותי לפה", אמר. "אני חושב שהוא ייקח אותי מכאן".

"אני יודע. ככה זה אצל רוחות אנוש. אתם עוזבים כשאתם יכולים להמשיך הלאה. אני מניח שפשוט היינו צריכים להיפרד כדי שזה יקרה".

"כן, כנראה", מלמל מיכאל. פתאום הוא התנער. "הוא צופר", אמר והתקדם כמה צעדים קדימה. הוא הסתובב אל גל, כשרגל אחת שלו מורמת אל מדרגה בלתי נראית, נופף לשלום, ונעלם.

גל ידע שהוא צריך ללכת עכשיו לבריכות לִידוֹ, לספר את הסיפור שיהפוך לאגדת הרוחות הגדולה מזה מאה שנה ויותר. הסיפור על מלחמת הגבורה של רוח אנוש ורוח מים בנכאה. בעיקר רוח אנוש, אבל מה זה משנה? רוחות יוסיפו פרטים, והקרב עוד יגדל ויהפוך מדיבורים על הדשא בחוף לקרב הירואי, ואולי גם גל יזכה לתפקיד של לוחם אדיר. הוא יוכל להוסיף עוד פרטים על הדרך שבה העיף מתוכו את מיכאל לעבר הנכאה. זה יעזור. ואולי גם ייקח לעצמו חלק מהבעלות על הרעיון להביא את נכאה לדשא. מיכאל המשיך הלאה, לא נראה לו שיהיה לו אכפת.

אבל הוא צריך לעשות משהו קטן קודם, לפני שהפארק הקטן שלו יתמלא רוחות סקרניות ורועשות. הוא חזר אל הפארק, עבר את הגשר, עלה במדרגות החורקות, התיישב בראש המגלשה הצהובה ודחף את עצמו למטה. הרוח שרקה באוזניו והד המים שהיו שם פעם פכפך סביבו בעליצות כשטס במהירות מטה, מתעקל עם המגלשה ונזרק אל הבריכה מלאת הדי המים. לעזאזל. הנכאה צדקה. זה באמת היה נהדר.

---

הסיפור נכתב בהשראת השיר "רוח ומים", מאלבום הסולו "קונגו בלו" של דני סנדרסון, 2005.

רוח ומים

תני לרוח ולמים
להידפק על החלון,
ואנחנו בינתיים
לא נלך לשום מקום.

שהשמש תתחבא לה
אחרי ענן קודר.
בלי ויכוח נוותר לה,
בלעדיה נסתדר.

זה הערב שידענו,
ברכות הוא ישתלט,
ועכשיו שהוא עימנו
לא יוכל להימלט.

התקרה המטפטפת,
שתמשיך לעד בכלל.
כאן בשקט אלטף את
שערך המתולתל

שירעישו השמים,
שירעידו הבתים,
בין ברקים לבין כוס יין
נדבר במבטים.

לא תיארנו אף לרגע
שסופה כזאת תצוץ,
שום דבר אינו דומה לה
גם לא הסופה בחוץ.

תני לרוח ולמים
להידפק על החלון,
ואנחנו בינתיים
לא נלך לשום מקום.

---

* מתוך השיר "לזאת היה לא טוב". מילים: נתן אלתרמן; לחן: חנן יובל ונפתלי אלטר