צנצנת של רצון טוב

נקודות על חבילה

את שומרת על פרופיל נמוך כשאת בחוב חמצן. שוטטות רק מחמירה את המצב בכל מקרה. אז הייתי במתח כשזקיף הופיע בכוך שלי והקיש בדלת.

החלקתי החוצה ועמדתי מול הרובוט השלדי הממורק.

"אלכס מוֹסֶט?" הוא שאל.

לא היה טעם לשקר. הזקיף כבר סרק את פניי. הוא רק המתין לאימות טביעת קול. "כן, אני אלכס", עניתי.

"מנהל הנמל רוצה לראות אותך".

בלעתי את רוקי. "הוא היה יכול לשלוח לי הודעה".

"אני נמצא כאן כדי ללוות אותך". הרובוט הושיט זרוע שברירית, שאצבעותיה פונות אל המסדרון.

חלל עולה כסף כשאתה במסלול. טיפוסים בתחתית הסולם, כמוני, ישנו בכוכים שנערמו זה על זה בעשר קומות לאורך המסדרון. כששכבתי על הגב בכוך שלי וצפיתי בתוכניות הבידור שהגיעו מכוכבי הלכת, החיים בתחנת חלל נשמעו אקזוטיים ומרתקים.

הם באמת היו כאלה, למי שנמצאו במעלה הסולם. הייתי בחדרים הללו: מקומות עם חלל מבוזבז. רהיטים. מקום להתהלך בו.

זה היה אקזוטי.

השגת חלל בחלל החיצון נמצאה עמוק בתחתית רשימת הצרכים שלי.

קודם אוויר. אחר כך מזון.

כל דבר מעבר לזה היה מותרות.

מנהל הנמל צפה אל מעמקי החלל ואני המתנתי בדממה בפתח הדלת של חדר המבצעים, בתקווה שאם אישאר שקטה הוא לא יבחין בי.

מבצעים היה תלוי קרוב למרכז מבנה העל של התחנה. שלפוחית תלויה בקצה מנהרה ארוכה. אפשר היה לראות את התחנה מאחורינו: קילומטרים רבים של גלגל ממתכות אקזוטיות, מסתובב לאיטו.

אין כוח משיכה במבצעים, או בכל מקום אחר במרכז. חישורים נמתחו מהגלגל למרכז והמרכז היה המקום שבו ספינות עגנו, טופלו וכדומה.

אז ריחפתי לי בדממה באוויר, הרבה אחרי שהזקיף נחפז לצאת לשליחות אחרת של מנהל הנמל, ותהיתי מה קורה הלאה.

"צברת משיכת יתר". אמר מנהל הנמל אחרי שספינה דמוית מחט, בעלת להבים נוצתיים ארוכים, החליקה תחתינו אל מפרצי העגינה.

הוא הסתובב לעברי, אף על פי שארובות עיניו רוקנו מתוכנן מזמן. כוחו של הרגל. עיניו האמיתיות היו כעת כל מצלמה וכל דבר מכני שיכול לראות.

מנהל הנמל התקרב אליי. הפיגום שעטף אותו היה ממונע, זרוע ארוכה שהניעה אותו לכל מקום שרצה בחדר.

מאות כבלים, שחוברו לקרקפתו כמו שיער, נאספו יחד ונשזרו בחזרה לאורך הזרוע של הפיגום. צינורות פינו החוצה פסולת. צינורות אחרים הזרימו פנימה דם מטוהר ונוזלים אחרים.

"צר לי", גמגמתי. "התנועה דלילה. מספר ההזמנות צנח. לקחתי שיעורים. אפילו לימודי שפות…" השתתקתי למראה היד המצומקת מתרוממת, כף היד כלפי מעלה.

"אני יודע מה עשית". עיניו הסומות של מנהל הנמל פנו בחזרה אל מעמקי החלל בחוץ. עור פניו הנוקשה כמעט שלא הסגיר רגשות, קולו המלאכותי היה חסר גוון. "לא היינו נותנים לך להגיע למשיכת יתר אלמלא הפגנת מאמצים של רצון טוב".

"ועבור זה", אמרתי, "תודתי נתונה לכם".

"הספינה שבדיוק הגיעה נושאת עימה אפשרויות עבורך", המשיך מנהל הנמל בלי להתייחס למה שאמרתי. "אינני יכול לאפשר לך לצבור עוד חובות  בתחנה, כך שאצטרך להקפיא אותך. על מנת לשלם על ההקפאה וחוב האוויר שלך אני אקנה את החוזה שלך. נפשיר אותך רק לעבודות ודאיות. אני אקבל אחוזים. תהיה לך אפשרות לקנות את החוזה שלך בחזרה ברגע שיהיו לך מספיק משאבים נזילים".

בדיוק מזה חרדתי. אבל הוא רמז שקיימת חלופה. "והאפשרות השנייה שלי?"

הוא נופף בידו והולוגרמה של הספינה שראיתי לפני רגע נכנסת למעגן הופיעה באוויר. "הם מחפשים חבר מקצועי".

"לספינה שלהם?" הפתעה בצבצה בקולי. לא קורצתי מחומר של צוות. נשלחתי קפואה לתחנה, סתם עוד פגרטיק. אנשים כמוני לא זכו להישאר ערים במהלך המסע. אין מספיק מקום.

מנהל הנמל משך בכתפיים חיוורות. "הם לא היו מוכנים לומר לי למה. הייתי צריך לחתום על הסכם סודיות רק כדי שיגידו לי מה הם מחפשים".

הבטתי בספינה הארוכה. "אני לא בוט-זיונים. הם יודעים את זה, נכון?"

"הם יודעים את זה. הם הדגישו שהם אינם מעוניינים בשירותי מין".

"אני אהיה מחוץ לתחנה. מחוץ להגנה שלך. זה עדיין עשוי להיות מה שהם רוצים".

"זה אכן סיכון. עד כמה, אינני יכול למדל עבורך". מנהל הנמל הקיש באצבעותיו והספינה התפוגגה. "אולם לשוכרים יש דירוג מוניטין גבוה ביותר על עסקאות עבר. הם מדענים עצמאיים: ביולוגיה, בוטניקה ובלשן אחד".

אז הם כנראה לא רצו בי כצעצוע שיעבירו ביניהם.

כנראה.

"סעיף אונס בחוזה?" שאלתי. עמדתי להיות על ספינה, מופשרת, לבדי, עם צוות שמעולם לא פגשתי. היה עליי לחשוב על הגרוע מכל.

"אסור בתכלית. אם כי אובדן חיים בתאונה לא גבוה באותה מידה, מה שאומר שהייתי ממליץ להנמיך את הקודם, על מנת למנוע פיתוי לרצוח אותך אחרי אונס תיאורטי, כדי להימנע מקנס גבוה יותר".

"זין", נאנחתי.

"היית רוצה לעיין בנתוני המוניטין שלהם?" שאל מנהל הנמל. ולרגע חשבתי שהוא נשמע מודאג.

לא. הוא פשוט היה הוגן. הוא בילה מאתיים שנה בהתמקחות עם ספינות על סחורות, דלק, תיקונים, שירותים. ההגינות הייתה מובנית. כל קיומו של היצור שלפניי, חציו אנושי וחציו מחשב, סבב סביב הגינות. הגינות תסדר לך עסקים חוזרים. הגינות תסדר לך מוניטין טוב.

"מה ההצעה?"

"חצי נקודה על החבילה", ענה מנהל הנמל.

"ואנחנו לא יודעים מה החבילה, או כמה זמן זה ידרוש… או שום דבר אחר". נשכתי את שפתיי.

"הם הבטיחו לי שחצי נקודה תכסה את החוב שלך ויותר. זה לא אמור להימשך יותר משנה".

שנה. עבור חצי אחוז. חצי אחוז ממה? זה יכול להיות מטען שהם מובילים. או שהיות שמדובר בצוות של מדענים, זה יכול להיות פרויקט כלשהו שהם עובדים עליו.

כל זה רק הציף עוד שאלות.

שאלות שלא אקבל תשובה עליהן אלא אם כן אחתום. נאנחתי. "אז זהו זה? שום הלוואות? שום ארכות?"

מנהל הנמל נאנח. "אני כפוף לבעלי המניות של הגֵּדָה שבנו את הקומפלקס הזה והוא בבעלותם. כבר מתחתי את הסמכות שלי בכך שסיפקתי לך ארכה של חודש. החוב חייב להיפרע. אני מצטער".

הבטתי החוצה אל חשכת החלל שמחוץ למבצעים. "חרא של אפשרויות בכל מקרה".

מנהל הנמל לא אמר דבר.

שילבתי את זרועותיי. "עשה את זה".

מסע על ידי גֵּדָה

זרועות העגינה העבירו את ספינת החלל ממרכז המעגן, לאורך אחד החישורים, לעגון על אחד הגלגלים. הייתה כבידה בספינה כולה, הודות לסיבובה עם הגלגל.

אורכה של ספינת החלל היה כארבע מאות מטר. מבחוץ: חלקה וממורקת מפגיעות אבק החלל במהירויות המסחררות שאליהן הגיעה. מבפנים, הבנתי שעליתי על כלי רכב חורק, עתיק ומיושן.

סיבים אופטיים נשפכו מתוך הצנרת שלהם, עדוּת לתיקונים מאולתרים. לכלוך וזוהמה דבקו בפינות ובסדקים. באוויר היה ריח של זיעה, ושל דברים גרועים מזה.

אדם סגול-שיער, בעל עיניים שחורות לחלוטין, קידם את פניי במנעל האוויר. " החבר?" שאל. הוא נשא מקל הליכה גדול.

"כן". הרפיתי מהמטען המתגלגל מאחוריי וקדתי. "אני אלכס".

הוא קד בחזרה. באופן ראוותני יותר ממני. אולי אפילו מעט בלעג. "אני אוסלו". בכל פעם שהניע את מקל ההליכה שלו, גרגירי חול קטנים נעו בתוכו ורשרשו. הוא נטף קוצר רוח, ומעט חרטה בקמטי עיניו. "זה הכול?"

הבטתי אחורה אל המזוודה הבודדת שמאחורי. "זה הכול".

"אם כך, ברוך בואך לספינה", אמר אוסלו בשעה שהדלת לתחנה נטרקה. הוא הניף את המקל והבזק אור עיוור אותי.

"היית צריך לסרוק אותי לפני שנעלת את הדלת", אמרתי. המקל לא היה סתם מקל. הגרגירים המרשרשים הקטנים הללו היו גנרטורים שרתמו אנרגיה קינטית עבור המכשור שבתוכו. הוא הסתובב והחל ללכת. מיהרתי להדביק אותו.

אוסלו חייך והבחנתי בניבים קטנטנים תחת שפתיו. "הזהות שלך אושרה, אז הכול נגמר טוב. אה, ולמען הפרוטוקול, גם האחרים לא ממש בקטע. עכשיו, רק כדי לסבר את האוזן, אתה הרמפרודיט, נכון?"

הסמקתי. "אני מה שאצלנו החברים נהוג לכנות דו-מגדרי, כן". מאיפה לעזאזל היה אוסלו? התקשיתי לאכן את ההתניות התרבותיות שלו ולהבין איך אוכל להתאים את עצמי לאינטראקציה איתו. מה שבטוח, הוא היה מאוד ישיר.

החלטורה הזאת עלולה להיות מורכבת יותר ממה שחשבתי.

"הכשרת החבר שלך: האם היא כללה הכשרת תלכיד בין-תרבותית?"

האטתי. "תיאורטית". עניתי באיטיות, מחשש לאבד את החוזה אם הם יתעקשו על מישהו עם ניסיון תלכיד.

צער נטף מקולו ומתנועותיו של אוסלו. האם היה זה צער על כך שחסר לי הניסיון? האם אאבד את החוזה דקות בודדות אחרי שהשגתי אותו? או רק צער על כך שלא הצליח למצוא מישהו טוב יותר. "אבל מעולם לא התחברת עם פועל תלכיד?"

החלטתי לומר את האמת. הימור. "לא".

"חבל". הצער התנדף והתחלף בהשלמה. "אבל לא יכולנו לחטט ולחפש חבר עם הניסיון המסוים הזה, אחרת אחד מהמתחרים שלנו היה עלול לעשות אחד ועוד אחד. אני ממליץ לך לרענן את ההכשרה שלך בדרך".

הוא עצר לפני דלת מתכת גדולה. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי.

"הנה החדר שלך לשלושת הימים הקרובים". אוסלו פתח את הדלת לחדר בגודל של מטר וחצי על שניים עם דרגש מתקפל.

ליבי החסיר פעימה והתעלמתי מהעובדה שאוסלו לא ענה על שאלתי. "זה שלי?"

"כן, והאוויר כלול בחוזה המשלוח שלנו, כך שאין בעיה אם תתלוש את החיישנים שלך. לא תהיה התחשבנות עד שנסיים".

קיבלתי את הרושם שאוסלו הכיר את ההרגשה של איך  זה להיות בחוב. נכנסתי לחדר ועשיתי סיבוב שלם במקום. הרמתי את ידי, הנחתי אותן על הקירות משני צידיי וחייכתי.

אוסלו פנה ללכת.

"חכה", אמרתי. "מנהל הנמל אמר שאתם מדענים עצמאיים. מה אתם עושים?"

"אני הבוטנאי", אמר אוסלו. "הארוחות הן במטבח הנוסעים המשותף. צוות הספינה הוא גֵּדָה, כמובן, אל תדבר איתם ואל תיצור איתם קשר אם באפשרותך להימנע מזה. ברור לך למה?"

"כן". הדבר האחרון שכדאי לאדם לעשות זה לעורר בגֵּדָה חשד שהוא מסתובב ומנסה לגלות סודות על הספינות או הטכנולוגיה שלהם. התכוונתי להישאר במסדרונות המאושרים ולא לבוא איתם במגע.

דלת הסוויטה שלי נסגרה והתיישבתי עם המזוודה הקטנה שלי, עם בדיוק אותה מידת ההבנה לגבי מה שקורה כמו שהייתה לי בתחנה.

עמדתי מול מראה קטנה, מעל כיור קטן אף יותר, והושטתי את ידי לעבר רצועה של חומר שחור שהייתה דבוקה לגרוני. בתוכה שכנו מעגלים שניטרו את קצב חילוף החומרים שלי, מספר השאיפות ששאפתי, נפח האוויר הנשאף והפחמן הדו-חמצני שננשף. הכול שודר בחזרה למכשירי הניטור של התחנה, שחישבו באופן שוטף את עלות הנטו היומית שלי.

צליל התלישה היה מספק ביותר.

"גֵּדָה הם גֵּדָה", אמרתי מאוחר יותר ביום המלאכותי הזר של הספינה, כשכרסמתי רצועות הודו מחוממות במטבח הנוסעים. התנתקנו מהמעגן. הספינה הישנה רטטה לכדי המהירות הנדרשת. "אבל גֵּדָה שטסים להם בגרוטאה ישנה, ומוכנים לקחת מדענים עצמאים לאיזשהו יעד סודי: אלה גֵּדָה מסוכנים".

אוסלו חייך חיוך עגום, נשען אחורה ושילב את זרועותיו. "קרוזי אומרת שלפני המגע הראשון, חשבנו שהתאגידים שלנו היו דורסניים ומרושעים. אף אחד לא ציפה שחייזרים ידרשו תמלוגים על שימוש בטכנולוגיה שגילינו אנחנו באופן עצמאי, רק כי הגֵּדָה הוציאו פטנט על הטכנולוגיה הזאת לפני כן".

"אני יודע. הם תקפו באסטרואידים מהמסלול אזורים שלא שיתפו פעולה". בהיעדר יכולת לשלם תמלוגים, אומות שלמות קרסו תחת חובותיהן. "מי זאת קרוזי?"

אוסלו העווה את פניו. אתה תפגוש אותה בעוד יומיים. הבלשנית שלנו. גם קצת היסטוריונית. אוהבת את כל החרא הזה של כדור הארץ העתיק".

הזדעפתי לשמע תגובתו. רגשות מעורבים, אבל מלווים בהנאה חמימה כשחשב עליה. זו הייתה העוויה של שמחה. "חברה ותיקה שלך?"

"הורינו היו חברים. הם מתו על היסטוריה. התפארת של כדור הארץ. האגדה שהייתה. לפני שהוא נמכר. לפני הגלות". שוב ההעוויה ההיא. אבל הפעם ללא חמימות.

"אתה לא מסכים עם האידיאלים שלהם?" ניחשתי.

ניחשתי נכון. אוסלו לגם מספל תה ונעץ בי מבט. "אני לא הפרויקט שלך, חבר. אין לך סיבה לחפור עמוק מדי, כי אתה רק עובד בשבילי. אז אני מציע לך לשמור את האמפתיה והפסיכיאטריה שלך למושא עצמו, ברור?"

רחוק מדי, חשבתי. "אני מצטער. ומה בדיוק הפרויקט שלי? אנחנו כבר לא בתחנה, אתה חושב שאתה יכול להסתכן ולהיפתח בפניי?"

אוסלו הניח את התה שלו. "מחוכם. מאוד מחוכם, חבר. כן, הייתי מוטרד ממכשירי האזנה. מצאנו כוכב לכת, עם מערכת אקולוגית יוצאת דופן. עשויים להיות בו חידושים שאפשר להוציא עליהם פטנט".

התיישבתי, בהלם. פטנטים? היו לי נקודות על החבילה. אם אקבל נקודות מפטנט על היבט כלשהו של מערכת ביולוגית זרה, פטנט מאושר על ידי הגֵּדָה, אני אהיה עשיר.

כאילו, לא סתם עשיר; עושר ברמה של אומה שלמה.

אוסלו גמע מהתה שלו. "יש רק בעיה אחת", הוא אמר. "עלולים להיות חיים תבוניים על כוכב הלכת. אם הם תבוניים, אז זה מצב מגע, ואנחנו חייבים להעביר אותו לגֵּדָה. נקבל שכר, אבל לא טעימה מהעניין עצמו. אם אנחנו לא מדווחים על מצב מגע והגֵּדָה מגלים, התוצאה תהיה מכוערת. הם יהרגו את המשפחות שלנו, או אפילו אנשים שאנחנו פשוט מכירים, רק כדי להעביר את המסר שהחוק הבין-כוכבי שלהם הוא מוחלט. אנחנו חייבים להגיש בקשה לרישום ברגע הגילוי".

שמעתי היסוס בקולו. "ולא הגשתם עדיין, נכון?"

"בטח כל יצורי העסקים של הגֵּדָה מתים על זה שמישהו כמוך בוחן בני אדם שהם מחתימים על חוזה, מוודא שהם אומרים את האמת, מעדכן אותם על מה שהבעות הפנים שלהם חושפות".

זה צרב. "אעשה אותו דבר עבור כל בן אדם. ואלה לא רק חוזים. רבים שוכרים אותי כדי שאקדיש להם תשומת לב, שאבין אותם, שאצפה את צרכיהם".

אוסלו חייך בזלזול. "אני בטוח".

לא הייתי בוט-זיונים. התעלמתי מהמבט. "אז תגיד לי, אוסלו – אם זה המצב, למה אני מסכן את חיי?"

"לא הגשנו עדיין כי לא הצלחנו להבין עדיין אם החייזרים המזדיינים האלה הם סתם יצורים מטומטמים, או תבוניים כמונו", אמר אוסלו.

הפועל

"ברוך הבא לקומקום השורק", אמרה האישה שחטפה את תיקי מבלי לבקש רשות. עורה ועיניה היו חומים כהים ושיערה שחור. קעקועים כיסו כל סנטימטר של עורה שלא כוסה בגדים. מילים בשפות ומערכות כתב שלא זיהיתי. "גם פועל התלכיד עומד לעגון, אנו צריכים אותך זמין עבורו. מוטב שנאכסן את החפצים שלך".

הלכנו תחת אשנבים שקובעו בתקרת תחנת המחקר. כוכב לכת היה תלוי מעל: טלאים ירוקים וצהובים. נראה כאילו היה נגוע בעובש. "זה וי?" שאלתי.

"אוסלו עדכן אותך?" שאלה האישה.

"פחות או יותר. את קרוזי, נכון?"

"מריקרוז. אני הבלשנית. אני מניחה… שאתה תקוע כאן איתנו. גם אתה יכול לקרוא לי קרוזי". עצרנו לפני חדר גדול יותר מזה שעל הספינה. עם שתי מיטות.

הבטתי במיטות. "אני בסדר גם עם כוך, אם זה יאפשר לי לקבל מקום משלי".

היה הרבה יותר מרווח כאן, במידה משמעותית. ובכל זאת, ידרשו ממני לחלוק אותו? זה צרם לי. אפילו בתחנה לא נאלצתי לחלוק את המרחב שלי. זה התנגש עם הערכים החברתיים הנורמטיביים שלי עצמי. אפילו במקומות הכי דחוסים בחלל כל אחד זקוק לכוך משלו.

"אתה כאן כדי להתחבר עם פועל תלכיד", אמרה קרוזי. "הוא יזדקק לחברה כל הזמן. החוזה שלהם דורש את זה למען יציבותו הנפשית של הפועל".

"אוסלו לא אמר לי את זה". קפצתי את שפתיי. הבעה אוניברסלית של מורת רוח.

קרוזי בהחלט קראה אותה. "אני מצטערת", אמרה. אבל גם זה היה שקר. היא נהייתה עצבנית וקצרת רוח. לעזאזל עם זה – כפי שאוסלו ציין, לא הייתי שם כדי לספק את הצרכים שלהם. "אוסלו רוצה, יותר מכל דבר, להצליח. שלא כמו הוריו, הוא לא ממש בקטע של תפארת העבר של המין האנושי. הוא מבין שהדרך היחידה שבה נוכל אי פעם לא להיות סוכנים עצמאיים, לנבור אחר שאריות של ידע בסמטאות הצדדיות של הטכנולוגיה, בחיפוש אחרי משהו שנוכל להשתמש בו בלי שנצטרך לשלם לגֵּדָה על הזכות, היא לעשות מכה גדולה".

"אז הוא שיקר לי". קולי נותר חסר גוון.

"הוא השמיט אמיתות שהיו עלולות לפגוע ברצון שלך לבוא".

"הוא שיקר".

קרוזי סגרה את דלת החדר שלי. "הוא נתן לך נקודות על החבילה, חבר. אנחנו מביאים את המכה, מבחינתך עשית את העבודה שלך, ולעולם לא יהיה לך צורך לבדוק את מאזן האוויר שלך. שמעתי שהיית בחוב אוויר, נכון?"

היא בהחלט העמידה אותי במקומי. שנינו ידענו את זה. קרוזי חייכה, חיוך מנצחים אדיב.

"כניסה!" מישהו צעק מעבר לעיקול המסדרון,

"אני לא עומד להזדיין עם הפועל", אמרתי לה ישירות.

קרוזי משכה בכתפיה. "לא אכפת לי מה תעשה או לא תעשה כל עוד הפועל נשאר יציב נפשית ועושה את העבודה שלו עבורנו. נקודות על החבילה, אלכס. נקודות".

אזעקות מנעל האוויר כרזו והבזיקו ושריקת אוויר דחוס מילאה את המבואה.

"התא שמגיע לא גדול משמעותית מכוך שינה", אמר אוסלו, ושיערו הסגול התנפנף בסילון נוסף של אוויר דחוס שמילא את המבואה. ניביו בלטו מעבר לשפתיו כשחייך. "הוא קטן יותר מרכב הנחיתה שבו אנו משתמשים לחקור את וי בעצמנו, אם יש צורך לרדת לשם מתישהו. אתה יכול לתאר לעצמך את המסע? אמצעי התחבורה היחידי שאינו שייך לגֵּדָה!"

חברת הצוות האחרונה הצטרפה אלינו. היא הביטה לכיווני והנהנה. עיניים אלקטרוניות כסופות החזירו את הבזקי האזהרה של מנעל האוויר. היא כופפה בהיסח הדעת את האצבעות השחורות כפחם של ידה המלאכותית הימנית, בעת שהמתינה לפתיחת הדלת. היא החליקה את אצבעות ידה האמיתית על קרקפתה המגולחת ותחבה אותן בחזרה בסרבל השירות שלה, שהיה מכוסה במה שנראה כמאות כיסים ורוכסנים.

"זאת קפלר", אמרה קרוזי.

דלת מנעל האוויר נפתחה. גבר רזה ועירום כשל החוצה, כשג'ל תאוצה סמיך וכחול נוטף ממנו בכל צעד.

לרגע עיניו רפרפו סביב, ממצמצות.

ואז הוא החל לצרוח.

אוסלו, קפלר וקרוזי נרתעו חצי צעד לאחור, הרחק מהישג ידיו של האיש הערום. אני צעדתי קדימה. "זה לא פחד, זאת הקלה".

האיש לפת אותי בחיבוק נואש, נאחז בי, ידיו טפחו על פניי, על כתפיי, כמי שמאשרר לעצמו שמישהו באמת עומד שם מולו.

"זה בסדר", לחשתי. "היית שם לבד במשך ימים, בלי כל מגע שהוא. אני מבינה".

הוא רעד בזרועותיי, אבל המשכתי לטפוח על גבו. עודדתי אותו לחוש את לחץ המגע בינינו. ורוגע. שלווה.

בסופו של דבר הוא נרגע, ואט-אט הוא הרפה ממני.

"מה שמך?" שאלתי.

"בק".

"ברוך הבא לסיפון, בק", אמרתי, והבטתי מעל  לכתפו במדענים, שהפגינו הקלה ניכרת.

קודם כל הדברים החשובים.

בק הגיע לחדר התקשורת ולאחר סדרת אימותים הלוך ושוב בקשר נשען לאחור בכיסאו בהקלה.

"יש חיבור לכוורת", אמר. "שיהוי של שעה כדי שהודעות יגיעו עד למערכת האם, אבל אני מחובר".

הוא הקיש על שתלי מתכת בעורפו. מוחו היה מחובר לרשת התקשורת, ודיבר כל הדרך חזרה אל חגורת האסטרואידים במערכת האם, שבה שגשגה כוורת התלכיד. שם, בק תמיד היה במגע איתה ללא עיכוב. בסימביוזה מיידית עם יקום המידע שהתלכיד הציע.

מוח כוורת של אנשים, מהותך משועבדת מרצון למען השלם הגדול יותר.

הצטמררתי.

בק לא התרחק ממני אפילו לרגע למרחק של יותר מחצי צעד. תמיד במרחק נגיעה. הוא הושיט את ידו שוב ושוב כדי לוודא שאני שם, אף על פי שראה אותי.

לאחר שהסתובבנו כחצי שעה בתחנת המחקר, חזרנו לחדרנו המשותף.

הוא ישב על המיטה, טרוד פתאום. "את חבר, נכון?"

"כן".

"אני בודד כאן. תוכלי לישון לידי?"

ניגשתי והתיישבתי לידו. "אני לא אקיים עמך יחסי מין. לא זו הסיבה שאני כאן".

"אני מעוקר כימית", אמר בק כשהתכרבלנו במיטה. "אני פועל".

כששכבנו שם, דמיינתי לעצמי אלפי בקים ישנים בשורות במעונות התלכיד, כשחום גוף משמר את חמימות החדרים.

חצי שעה לאחר מכן הוא נאנח פתאום, כמו מכור לסמים שקיבל מנה. "הם שומעים אותי", הוא לחש. "אני לא לבד".

התלכיד ענה לו.

הוא נרגע.

ניחוח לבנדר נעים מילא את החדר. האם היה זה משהו שהוא התיז על עצמו מוקדם יותר? או משהו שפועל תלכיד פלט לציון נוחות?

מה זה אנושי?

"זה", אמרה קפלר, נשענת אחורה בכורסא מול סדרת צגים, "אחד מרכבי השליטה מרחוק שלנו. אנחנו קוראים להם קיפודים".

על הצג הימני העליון שלפניה, כדור קטן עם מאות רגליים מתפתלות חג על צירו ופנה להתגלגל לאורך משהו שהזכיר דרך עפר.

קרוזי התמקמה בכורסא דומה. "אנו מחטאים אותם במסלול ואז זורקים אותם למטה ארוזים במגן חום. המגן נשרף ואז הם נופלים מהשמיים עם פרץ בערה רקטית שמאט אותם מספיק".

"קימטתי את מצחי מול אחד המסכים. הכול היה בגוונים של ירוק ואפור ושחור. "זו ראיית לילה?"

אוסלו צחק. "זה וי. האטמוספרה היא על בסיס כלור. ערפילים ירוקים. צללים אפורים. וצמחים שחורים".

לעצים היו עלים שחורים ענקיים שהשתלשלו קרוב לקרקע. הגזעים הצינוריים הנצו כדורים שפלטו מדי פעם רסס כשהקיפודים נגעו בהם.

"וי הוא כוכב לכת קטן", אמרה קפלר. "כבידה נמוכה, אבל אוויר שמזכיר את מה שהיה בעולם האם".

"כדור הארץ", תיקן אוסלו.

"אבל שלא כמו עולם האם", המשיכה קפלר, "לווי יש רמות כלור גבוהות. בשלב כלשהו בהיסטוריה שלו, פרצה מלחמה בין הצמחים. במקום להשתמש בחמצן על מנת לחסל את התחרות, ועם הזמן להתאים את עצמם אליו, הצמחייה כאן פנתה לכלור כנשק. היא יצרה פלסטיק מהתרכובות האורגניות הזמינות, דבר שהוא אפשרי – אם כי יוצא דופן – באטמוספרה מבוססת כלור. והפלסטיק האורגני גם דואג לפוטוסינתזה. תעלול מוצלח. אם נצליח להוציא עליו פטנט".

על המסך, הקיפוד האט את גלגולו עד לכדי עצירה. קרוזי רכנה קדימה. "עכשיו, אם רק נצליח להבין אם הממזרים האלה באמת בונים תרבות או סתם תילי עפר אקראיים…"

מפסגת הרכס, הקיפוד הביט בקרחת יער בינות העצים שחורימהעלים. חמש פירמידות בלטו מעל העלים בשולי הקרחת.

"את יכולה להתקרב יותר?" שאל בק ואני קפצתי קלות. הוא הביט בכל זה לצידי והיה שקט להפליא.

"לא מכאן", ענתה קפלר. "יש מדרון תלול בינינו לבין הקרחת".

"אז?" מבטו של בק היה נעוץ בפירמידות שעל המסך.

"בשבועיים הראשונים שלנו כאן הסענו את הקיפודים שלנו לאזורים נמוכים, עמקים וכל מיני. הם כל הזמן התפגרו לנו. הגענו למסקנה שהכלור והחומצות שוקעים ומצטברים נמוך בעמקים. הציוד שלנו לא יכול להתמודד עם זה".

בק התיישב על הכורסה הקרובה ביותר לקפלר וסקר את הממשק. "אז סעי מסביב, בדרך הארוכה. אני אעבור על הארכיון שלך בזמן שאת עושה את זה. חכי!"

גם אני ראיתי את זה. תנועה מבעד לשיחים השחורים הקוצניים. ראיתי את החייזר הראשון שלי נחפז לדרכו, מחושיו מתנועעים בעת שהתקדם לאורך מה שנראה כשביל.

"הם נראים כמו נמלים", פלטתי.

"אנו מכנים אותם ויזיאנים. אבל כן, נמלים בגודל של כלב קטן", אמר אוסלו. "ולא באמת נמלים בכלל. רק שלדים חיצוניים מפלסטיק שחור במבנה דומה. מעשה ידיה של אבולוציה מקבילה".

ויזיאנים נוספים הופיעו, נושאים עלים ומקלות על גבם.

ודלועים.

"זה כבר מעניין", אמר בק.

"זה לא אומר שהם תבוניים", אמר בק מאוחר יותר, כששכב על המיטה ואני לצידו. שנינו בהינו בתקרה. הוא התגלגל והביט בי. "הדלועים גדלים על עצים. הם משתמשים בהם כדי לאכסן נוזלים. בתוך הפירמידות ההן".

שכבנו פנים אל פנים, נושמים איש את אוויר רעהו. לבק לא היה כל צורך במרחב אישי ואני נאלצתי להיאבק בדחף להתרחק ממנו.

התפקיד שלי עתה היה להקל. לעזור לבק להרגיש בבית.

בכוורות חרקים, היו פועלים שיכלו להתקיים הרחק מהכוורת. כוורת נזקקה למלקטים ולמגינים. אבל התלכיד האנושי התקיים רק בחגורת האסטרואידים של מערכת האם.

בק היה רחוק מאד מביתו.

עם השיהוי בתקשורת, צפוי שיחוש מנותק ומרוחק. ועבור נפש שמאז ומעולם חוותה את חיבוק הכוורת, בוודאי היה קשה לו.

אבל בק הציע למדענים העצמאיים קישור ליכולת החישוב האדירה של התלכיד כולו. הם שכרו אותו על מנת לטפל בנושא שהם לא יכלו לפענח במהירות: האם החייזרים היו תבוניים או לא?

בק הזרים מידע כל הדרך בחזרה למערכת האם, כך שהתלכיד יוכל להקדיש לעניין שמץ של שבריר מיכולת העיבוד הכוללת שלו. מוחותיהם של כלל האוכלוסייה המצטברת שלו. מחשבי העל שלו. אולי אפילו, כפי שגרסו השמועות, בינות מלאכותיות.

"אבל אם הם תבוניים?" שאלתי. "איך אפשר להוכיח את זה?"

בק היטה את ראשו. "התלכיד עובד על זה. עוד מאז שהפרטים כאן חתמו על החוזה.

"אז למה אתה כאן?"

"כן…" פתאום נראיתי לו מסקרנת, והוא נזכר שאני פרט מובחן, השוכב לידו. לא הייתי חלק מהתלכיד. לא הייתי פועל נוסף.

"אני מצטערת", אמרתי. "לא הייתי צריכה לשאול".

"טוב ששאלת". הוא התהפך בחזרה לבהות שוב בתקרה. "את צודקת, אני לא לגמרי חיוני. אולם התלכיד חש שנוכחותי נחוצה".

רציתי לדעת למה, אבל חשתי את בק מהסס. עצרתי את נשימתי.

"את חבר. מעולם לא הפרת חוזה. התלכיד מדרג אותך גבוה מאוד". בק פנה אליי בחזרה. "אנחנו מבינים שמה שאספר לך לעולם לא יעזוב את החדר הזה, והיות שסרקתי אותו בחיפוש אחר מכשירי האזנה, זהו חדר בטוח. מה לדעתך צריך כדי להפוך למדען עצמאי ביקום העוין הזה?"

ישבתי ליד מספיק שולחנות משא ומתן. כחבר טוב, עם השדרוגים העצביים והמעגלים הסתגלניים שנשזרו לתוכי מלידה, ידעתי לקרוא תנוחות גוף, מיקרו-הבעות, סומק עור וקצב לב בשבריר שנייה. הייתי כלי משא ומתן מדהים. זה היה לרוב בדיוק מה שהגֵּדָה רצו: קריאה טובה של עמיתיהם האנושיים.

וגם למדתי מהר את כל פרטי העסקים של לקוחותיי. בזמן שעשיתי את מלאכתי למדתי גם את היקום הרחב יותר.

"באוסלו יש זעם עצור", לחשתי. "משפחתו אובססיבית לכדור הארץ העתיק, כפי שהיה פעם. לפני רכישת הקרקעות של הגֵּדָה. הוא רוצה עושר, אבל לדעתי זה לא הכול. קרוזי מתנהלת כאילו יש לה עבר צבאי, אם כי היא מסתירה את זה. קפלר, אני לא יודע. אני מנחש שאתה תספר לי שכולם עבדו כיצרני נשק או חוקרי נשק מסוג כלשהו?"

בק הנהן. "אוסלו ואחותו לונדון קשורים לנגיף התקפי ששוחרר בתחנת גֵּדָה. קרוזי נלחמה עם בדלנים בקולומביה. קפלר היא זהות בדויה. עוד לא פיצחנו אותה".

הבטתי בפועל. לא הייתה בו כל מרמה. הוא ציין את הדברים הללו כעובדות. הוא פועל. לא היה לו צורך להטיל ספק במידע שנמסר לו.

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

הוא החווה לעבר הדרגש. "את חבר מקצועית. את בטוחה. את כאן. ואני רק פועל. אנחנו רק חתיכה קטנה מזה".

ואז הוא התקרב והתכרבל בתנוחת כפית כנגד בטני. שני חיים קטנטנים וחסרי משמעות בתוך תחנה קרה, רחוקים מאוד מהמקום שאליו הם שייכים.

"וגם", הוא הוסיף בקול נמוך, "כי אני חושב שהמדענים האלה נואשים מספיק כדי לטפל בבעיה אם היא תופיע".

"לטפל בבעיה?" שאלתי, חובקת אותו בזרועותיי.

"אני חושב שהוויזיאנים הם תבוניים, ואני חושב שקפלר ואוסלו מתכננים לעשות להם משהו אם – או כאשר – זה יהיה ודאי, על מנת שיוכלו לשמור בידיהם את הזכויות על הפטנטים".

נדרכתי. לפתע פתאום יכולתי לשמוע כל חריקה, לחישה ושריקה בתחנה.

"אני אגן עליך אם אוכל. כרגע אנו רק מתעכבים עד כמה שאפשר. אני בעיקר מנסה למנוע מקרוזי להבין את המובן מאליו, מכיוון שאם היא תאשר שהם אכן תבוניים, אז אוסלו וקפלר יעשו את הצעד שלהם ויעשו משהו לוויזיאנים. אנחנו לא בטוחים מה".

"אמרת מתעכבים. מתעכבים עד מתי?" שאלתי. רעד קל, בלתי נשלט חדר לקולי.

"עד שהגֵּדָה יגיעו לכאן", אמר בק בפיהוק אחרון. "ואז הדברים באמת יסתבכו". קולו דעך והוא נרדם.

שכבתי שם ערה, עיניי פקוחות לרווחה.

לבסוף הושטתי ידי לצווארי וגירדתי את העור במקום שבו הסרט השחור שניטר את האוויר שלי היה דבוק פעם.

נקודות על שום דבר עדיין היו… שום דבר.

אבל האם יכולתי לבגוד בחוזה שלי? בתפקידי כחבר? האם יכולתי לעזור לאוסלו וקפלר להרוג גזע זר?

הדברים נהיו עכורים מאוד תוך דקות בודדות. חשתי לכודה בין הגיהינום של החיים הישנים לגיהינום של חיים חדשים ונוראים.

"מהו בן אנוש?" שאלתי את בק בארוחת הצהריים.

"ההגדרות משתנות", הוא ענה.

"אתה פועל: נוצרת על מנת לפעול, להגיב ולנוע בתוך סביבה עצבית משותפת. אתה משרת את התלכיד. אין מלכה, כמו בקן נמלים טיפוסי או אצל הדבורים. מוח העל המשותף שלכם הוא שמחליט. אז יש לך השפעה. השפעה זעירה. אתה אנושי … בערך. אבותינו היו מטילים ספק באנושיותך".

בק הטה את ראשו וחייך. "ואת?"

"מותאמת מלידה לקרוא פרצופים אנושיים. ביליתי את מרבית חיי בחוזה עם הגֵּדָה, שלפיו עליי לגלות לחייזרים או לאנשים אחרים מה בני אדם באמת חושבים… גם עליי הם לא היו חושבים טובות".

"התלכיד יודע שקראת מחדש את החוזה שלך אתמול בלילה, אחרי שנרדמתי, והפעלת אלגוריתמים מורכבים למדי כדי לדמות כמה תרחישים".

הזדעפתי. "אז אתם מרגלים אחרינו עכשיו".

"כמובן. את מתמודדת עם דילמה מוסרית בתחום האפור".

"שהיא?"

"לפי החוזה שלך, עליך לעבוד עמי ולתמוך בצרכיי. אבל מי ששכר אותך הם העצמאיים שכרגע אני חותר תחתם. כחבר, שתפקידך ומטרתך צרובים בך בדיוק כפי שהיותי פועל צרובה בי, האם תזהירי אותם? או שתעמדי לצידי? אפשר לפרש את החוזה לכאן או לכאן. ואם  תעמדי לצידי,  תעשי זאת בידיעה שאני רק פועל. פיון שהתלכיד ישתמש בו כפי שהוא מוצא לנכון, למען מטרותיו".

"דילגת על משהו", אמרתי.

"לא את ולא אני נוצרנו כדי לדאוג לוויזיאנים", אמר בק.

קמתי וניגשתי לצוהר הגדול. "אני תוהה אם זה לא יהיה עדיף עבורם?"

"מה?"

"מה שזה לא יהיה שקפלר ואוסלו רוצים לעשות להם. עדיף למות עכשיו מאשר לפגוש את הגֵּדָה. קשה לי לשער שהם אי פעם ירצו להיות כמונו".

בק נעמד. היה מתח ביציבתו, כאילו חשב שהצליח לעמוד על טיבי, אבל עתה לא היה בטוח עוד. "יש לי עבודה לעשות. הישארי כאן וסיימי את הארוחה שלך, חבר".

הבטתי מטה בעולם הירוק שמתחתיי ונרתעתי כשיד אחזה בכתפי. הבחנתי באותיות אפורות מקועקעות בעור. "קרוזי?"

עיניה החומות הגדולות היו מלאות כעס. "הבן זונה שיקר לנו", אמרה, והצביעה לכיוון שאליו הלך בק. "בוא איתי".

"הדלועים", אמרה קרוזי. היא הצביעה לעבר המסך ואז הביטה בבק. "ספר לנו על הדלועים".

אוסלו אחז בכתפי. "תסתכל על הפועל, תשומת לב מרבית. אני רוצה שתגיד לנו מה את רואה כשהוא עונה לנו".

החוזה שלי היה ברור. לא יכולתי לשקר. החוזה היה של המדענים, ועתה כשהם דרשו את שירותיי ישירות לא יכולתי להתחמק.

נקודות על החבילה, חשבתי אי שם באחורי מוחי.

לא באמת הייתי אנושי, נכון? לא אם פיתוי העושר הנצחי נראה לי כה אדיר עד כדי כך ששקלתי לעזור לעצמאיים.

"לוויזיאנים יש חוות", אמרה קרוזי. "אבל גם לנמלים: הן מגדלות פטריות. לוויזיאנים יש דרכים, אבל גם לחיות ביער. הן פשוט עוברות כל הזמן באותם מקומות. הדרכים בכדור הארץ העתיק נבנו על בסיס שבילי חיות. לוויזיאנים יש מבנים, אבל גם ציפורים בונות קינים, נמלים בונות מושבות ודבורים בונות כוורות. אבל שפה, היא דבר הרבה יותר נדיר בממלכת החי, נכון, בק?"

"לא ממש", ענה הפועל בשלווה. "קיימת תקשורת פרימיטיבית אצל חיות. למשל דבורים, שרוקדות מידע. דולפינים שורקים ולוויתנים שרים".

"אבל אף אחד מהם לא כותב אותה", חייכה קרוזי.

אוסלו לחץ את כתפי, חזק. "הפועל מוטרד קלות", אמרתי. "ומופתע למדי".

קרוזי נקשה על המסך. תוכנה של אחת מהפירמידות הופיע. היה זה מחסן כלשהו, מלא במאות, אולי אלפים, מהדלועים שראיתי את הוויזיאנים מובילים מוקדם יותר.

"יצורים בלתי-מילוליים משתמשים בריח. בדיוק כמו נמלים על כוכב האם. הוויזיאנים משתמשים בריחות כדי לסמן שטחים שהמלכות שלהם מנהלות. ואחד הדברים שהתחלתי לתהות לגביהם היה אזורי האחסון הללו. למה הם נועדו? אז פרצתי פנימה והתחלתי לשבור את הדלועים".

בק התקשח "הוא לא מרוצה מכיוון המחשבה הזה", מלמלתי.

"חשבתי כך", ענה אוסלו והניד בראשו לעבר קרוזי, שהמשיכה.

"ובכל פעם ששברתי דלעת, מצאתי אותה ריקה. לא מלאה בנוזל, כפי שבק אמר לנו שסביר שיהיו. בתחילה חשבנו שהן נועדו לאחסון. התנהגות מותאמת. או סימן לתבונה. קשה לומר. עד ששברתי את כולן".

"הן יכלו להיות ריקות, ממתינות לאטימה", ענה בק בקול חסר גוון.

נאנחתי. "צר לי, בק, זאת חובתי. הוא אומר את האמת, אוסלו. אבל הוא מתכוון להטעות".

"אני יודעת שזה מה שהוא עושה", אמרה קרוזי. "מכיוון שהוויזיאנים נהרו למקום עם דלועים חדשות. היו עקבות כימיים, ניחוחות שהוכנסו לדלועים לפני שנאטמו. הוויזיאנים בחנו את הדלועים השבורות ואז מילאו את החדשות בריחות. התחלתי לנתח את העקבות הכימיים ומצאתי שכל דלעת שהוחלפה ואוחסנה הכילה בדיוק את הרצף הכימי שהותז בדלעת ששברתי לפני כן".

שריריו של בק התכווצו. כל אדם יכול היה לראות עתה את המתח. לא היה לי צורך לומר דבר.

"הם היו כמו נזירים, מעתיקים כתבי יד, נכון, בק?" שאלה קרוזי.

"כן", ענה בק.

"והסמנים הכימיים, זו שפה, נכון?" שאלה קפלר. חשתי את המתח בקולה. לא רק אכזבה נבנתה בו, אלא זעם.

"נכון". בק נעמד לאיטו.

"נדרשו לי כמה ימים להבין את זה", אמרה קרוזי. "וגם זה אחרי שכבר הייתי פה שבועות. התלכיד זיהה את זה מיד, נכון?"

בק הביט לעברי ואז בחזרה בקרוזי. "כן. התלכיד יודע".

"אז מה לעזאזל הוא מתכנן לעשות?" קפלר נעמדה מול בק, שפתיה משוכות לאחור בהעוויה.

"אני רק פועל", אמר בק. "אני לא יודע. אבל אני יכול להחזיר לכם תשובה בתוך שעה".

למשך שנייה עמדו כולם קפואים. אוסלו, מבעבע מזעם ועלבון, נעץ את מבטו בבק. קפלר נעה מכעס להחלטה כלשהי. קרוזי נראתה… מנצחת. בלתי מודעת להתפתחות הדרמטית שבאוויר.

ואני התבוננתי.

כמו כל חבר טוב.

ואז 'וופ וופ' חזק הקפיץ אותנו.

"מה זה?" שאלה קרוזי, מביטה סביב.

"הגֵּדָה כאן", השיבו יחד אוסלו, קפלר ובק.

הדרך שלא נבחרה

"תכריזי על הצבעה", נבח אוסלו.

"קרוזי בלעה רוק. הבחנתי בטיפות זיעה זעירות בצד צווארה. "עכשיו?"

"הגֵּדָה מגיעים". אמרה קפלר. עיניה המלאכותיות היו כהות. אני משער שהיא קישרה אותן למחשבים, כדי לסקור מידע מחיישני התחנה. "הם יתחילו להאט ולהתאים מסלולים תוך כמה שעות. אין זמן לדיונים, קרוזי".

"מה שאנו עומדים לעשות דורש דיון. הם תבוניים. אנחנו מציעים לעקור את זה במהלך היום הקרוב עם הנגיף המהונדס של קפלר. הם יגמרו עם כריתת אונה נגיפית, חכמים בדיוק במידה שתאפשר לנו לטעון שהממצאים שהם יצרו הם תוצרים של התנהגות טבעית של מוח כוורת. אבל המשמעות היא לגזול מהם את התרבות שלהם. את מוחותיהם. את ההיסטוריה שלהם". קרוזי הנידה בראשה. "אני יודעת שאמרנו שהם יאבדו את הרוב ברגע שהגֵּדָה יגיעו. אבל אם נעשה את זה, אנחנו גרועים מהגֵּדָה".

"זין, קרוזי!" התפרץ אוסלו. "עכשיו את משנה את דעתך?"

"אוסלו!" קרוזי הרימה את ידיה כמי שמנסה להדוף את המילים הכועסות.

"את ראית את עולם האם שלנו", אמר אוסלו. "את שכונות העוני. את הגוועים ברעב. סיורי קרב של הגֵּדָה. כולם בבעלותם. אם אתה לא מביא תועלת, אתה כלום. את נלחמת במערכת הסהרה, תקפת את תחנת אבוג'. איך לעזאזל את יכולה להפנות את גבך לכל זה?"

"לא הפניתי את גבי. רציתי דרך אחרת", אמרה קרוזי. "זו הסיבה שאנחנו כאן. עם הכסף מהפטנטים נוכל להביא לשינוי… אבל מה אנחנו משנים כאן אם אנחנו לא טובים יותר מהגֵּדָה?"

"זה או אנחנו או הנמלים המזדיינות", אמרה קפלר, בקול רגוע לפתע. "זה באמת עד כדי כך פשוט. למי את נאמנה?"

נשכתי את שפתיי כששמעתי את זה.

"קרוזי", התחלתי לומר.

היא הרימה את ידה וניגשה למסוף, אגודלה מושט. "צריך הצבעה פה אחד כדי לשחרר את הנגיף. בדיוק בגלל זה התעקשתי".

"את צודקת", אמרה קפלר. התכווצתי. שמעתי את השנאה בקולה. היא החוותה בראשה לאוסלו.

הוא הרים את מקל ההליכה שלו. הגרגירים הקטנטנים שבתוכו רשרשו ואצבע משוננת של אנרגיה פרצה ממנו ופגעה בגבה התחתון של קרוזי.

קרוזי הזדעזעה, ידיה התנופפו לכל עבר במעין ריקוד, ואז קרסה על הרצפה. אוסלו הצמיד את המקל לראשה וירה בו שוב. דם ניתז מארובות עיניה של קרוזי בשעה שמשהו בתוך הגולגולת שלה השמיע קול פקיעה.

אד דק של עשן הסתלסל מפיה הפתוח.

אוסלו וקפלר הצמידו את אגודליהם למסכים. "כעת יש לנו החלטה פה אחד".

אולם אור אזהרה אדום הבהב מולם. בק נרגע מעט, חיוך קטנטן צץ לרגע.

אוסלו הניף את מקל ההליכה שלו לכיוונו של בק. "התקשורת שלנו חסומה".

"כן", אמר בק. "התלכיד מצביע נגד רצח עם בכוונה תחילה".

לשבריר שנייה ראיתי את ההחלטה להרוג את בק חולפת על פניה של קפלר. "אם תהרגו אותו", אמרתי בקול, "התלכיד ישקיע משאבים ויצוד את שניכם. לא תוכלו ליהנות מהעושר שלכם כשתהיו מתים".

קפלר הנהנה. "אתה צודק". אולם היא הביטה בי, עם שאלה על פניה.

משכתי בכתפיי. "אם כולכם מתים, אין לי נקודות על החבילה".

"תפעילי אותם ידנית", אמר אוסלו. "נביא את הפועל איתנו. לא נשאיר אותו כאן כדי שיגרום עוד בעיות. תביאי גם אותו, או אותה או את איך שהחבר מכנה את עצמו. החוזה שלך החל מעכשיו, אלכס, הוא להשגיח על בק".

בערנו דרך האטמוספרה הירוקה של וי, כשרכב הנחיתה מקפץ וגונח, והמעטפת שלו נסדקת בחום הכניסה של כדור האש שלנו.

מתוך תא הטייס הקטנטן והצפוף ראיתי אותנו חולפים מבעד לעננים ומסתלסלים אט אט מטה מהשמיים, בעת שכנפיים נפרשו מחריצים בצידיו של הרכב דמוי הדמעה שלנו. הן החלו לנפנף בתצורה מורכבת של הספרה שמונה.

אוסלו כיוון את מקל ההליכה שלו אלינו כשרכב הנחיתה נגע בקרקע. "הרכיבו את הקסדות שלכם וצאו החוצה. שניכם".

עשינו זאת.

ערפילים כבדים, רוויי כלור, הסתחררו סביב, בהשפעת הנחיתה שלנו.  פרחים כדוריים גדולים התיזו חומצה בתגובה לכל מגע קל ועלי הפלסטיק השחורים התנועעו מעלה מטה ברוח הקלה.

אוסלו וקפלר שלפו חבילה גדולה מתא המטען של רכב הנחיתה. חתיכות צנרת ארוכות. הם החלו לעבוד על הקמת אנטנה אנכית, חלק אחר חלק. הסתכלתי על בק. לא יכולתי לראות את פניו אבל ראיתי את יציבתו.

הוא עמד לברוח, בצעד חסר כל היגיון. לברוח לאן? על העולם הזה?

בתוך דקות ספורות הרכיבו אוסלו וקפלר מגדל של עשרה מטרים. בלעתי את רוקי ושתקתי. זו הייתה בחירה, נתיב מכוון. הפרתי את החוזה שלי.

אוסלו הצמיד וו לראש המגדל ואז פרש כבל שבעזרתו הוא וקפלר העמידו את המבנה הקליל.

זה היה הרגע שבו בק ברח, בדיוק כשהמגדל היה תלוי בחצי הדרך למעלה.

"חרא", קילל אוסלו ברמקולים הקטנים שבקסדות שלנו, אולם הוא לא הרפה מהמבנה. "יש לך אוויר רק לשעתיים, אידיוט".

התגובה היחידה הייתה נשימתו הכבדה של בק.

כשהאנטנה עמדה זקופה אוסלו ניגש אלי במקל הליכה שלוף. "לא הזהרת אותנו".

"הוא לבש חליפת חלל", עניתי בשלווה.

אבל היה לי ברור שאוסלו לא האמין לי. עיניו הצטמצמו ואצבעותיו התהדקו. פיצוץ בהיר של כאב פילח אותי.

ראייתי התבהרה.

הייתי על ידי ורגליי ורעדתי מכאב ההתפרקות החשמלית. מערבולת של פסולת הסתחררה סביבי. כשנשאתי את מבטי למעלה ראיתי את רכב הנחיתה ממריא לשחקים.

אז זהו זה. בחרתי במה שבחרתי: לנסות לא להיות מפלצת.

וזה היה לשווא. הוויזיאנים יעברו כריתת אונה באמצעות הנגיף של קפלר. בק ימות. אני אמות.

הבטתי ברכב הנחיתה מתחיל את הפיתול הרחב למעלה, הרחק ממני. עוד כמה שניות הוא יפעיל את המנועים שלו ויעלה למסלול.

עוד שעתיים ייגמר לי האוויר.

ארבע דלועים גדולות התרוממו בקשת מעל היער השחור והוטחו בדופן הרכב. כיווצתי את מצחי. בתחילה היה נדמה שלא הייתה להן שום השפעה. הרכב המשיך להתרומם.

אבל אז הוא החל לקרטע.

הרכב נרעד ועשן בקע מסדק בצידו.

הוא התפוצץ. כדור אש תלוי בשמיים.

"תתרחקי מהאנטנה". אמר בק פתאום. "היא הבאה בתור".

רצתי בלי לחשוב פעמיים וברגע שיצאתי מהקרחת פגעו במבנה דלועי חומצה. המתכת רחשה, העלתה קצף והחלה נמסה.

מספר שניות לאחר מכן הגעתי לדרך העפר שאליה נגררו הבליסטראות שירו את דלועי החומצה.

בק המתין לי כשהוא מוקף בקהל של ויזיאנים. הוא קרע את החליפה מעל גופו וכעת לא לבש דבר פרט לקסדה שלו. עורו היה מכוסה שלפוחיות שנגרמו מכוויות כימיות קשות.

"הוויזיאנים השמידו את כל כלי הרכב הנשלטים מרחוק, עם הנגיף שבתוכם", אמר. "המלכות שמו בהסגר כל ויזיאני שהיה קרוב לְאזור שרכב כזה היה בו. המין ישרוד".

"דיברת איתם", אמרתי. ואז נזכרתי בריח המרגיע בחדרי, בלילה הראשון שבק העביר לצידי. "אתה מתקשר איתם. אתה הזהרת אותם".

בק הרים את חליפת החלל שלו. "כן. התלכיד שינה אותי כדי שאוכל להיות שגריר כאן".

"בק, כמה זמן אתה יכול לשרוד בסביבה הזאת?" נעצתי מבט בעורו מכוסה השלפוחיות.

"שנה. אולי. ואז שגריר אחר יהיה מוכן. אולי מבנה מתאים למגורים. הגֵּדָה יהיו כאן בקרוב ויביאו אוויר. התלכיד הגיע איתם להסכם. המלכות הוויזיאניות מסכימות להצטרף לתלכיד. התלכיד זוכה להתפשט אל מחוץ למערכת האם, אבל רק לְווי. בתמורה, הגֵּדָה מקבלים זכויות על כל התגליות שאפשר להוציא עליהן פטנט בסביבת המחייה החדשה. הם מתעניינים במיוחד בפוטוסינתזה אורגנית מבוססת פלסטיק".

התמוטטתי אל הקרקע, כשהבנתי שאחיה. בק התיישב לידי. ויזיאני קטן התקרב, דלעת בלסתותיו. הוא הניח את בקבוק הפלסטיק האורגני לרגלי. "מה זה?"

"צנצנת של רצון טוב". אמר בק. "המלכה הוויזיאנית של האזור הזה מודה לך".

שעתיים מאוחר יותר עדיין נעצתי בה את מבטי בשעה שהאוויר אזל, ראייתי היטשטשה ורכב הנחיתה של הגֵּדָה הגיע אלינו לבסוף.

מנהל הנמל היטה את ראשו. "חזרת".

"חזרתי", אמרתי. מישהו עמל על פריקת שני התיקים שלי, שבאחד מהם שכנה בבטחה "המתנה" הוויזיאנית.

"לא חשבתי שאי פעם אראה אותך שוב". אמר מנהל הנמל. "לא עם חוזה כזה".

"זה לא הסתדר בסוף". הבטתי אל ריק החלל שמעבר לנו. "בוודאי לא עבור האנשים ששכרו אותי. או בשבילי".

"יש לך הסכם עקרוני עם התלכיד. קו אשראי של נשום-ככל-יכולתך עם התחנה. את לא אזרחית, אבל תקבלי שכר טרחה קבוע כחבר המקצועי הראשי של התלכיד לכל העסקאות במערכת הזאת. הסתדרת לא רע".

חייכתי. "נקודות על החבילה כמו מה שהם הבטיחו לי היו מעשיית ילדים. מעשייה שאף אחד עם נשמה לא ירצה לראות אותה מתגשמת".

"אני מופתע שלא בחרת להצטרף לתלכיד", אמר מנהל הנמל, ובחן אותי בקפידה. "זהו מקום בטוח לבני אדם ביקום הזה. אפילו כמי שמקושר אליהם חיצונית את עדיין עלולה להיות בסכנה במהלך משא ומתן על פטנטים עם הגֵּדָה".

"אני יודעת, אבל זה הבית. הבית שלי. אני לא פועלת ואני לא רוצה להיות".

מנהל הנמל נאנח. "ברור לך  שהתחנה היא אהבתי היחידה. אין לי קשרים חברתיים. מבחינתי כל מה שיש אלה מצבי הגאות והשפל של בריאות התחנה".

חייכתי. "בגלל זה אני מחבבת אותך, מנהל הנמל. יש לך מעט רגשות. אתה הוגן בעסקיך. אתה הדבר הכי קרוב שיש לי למשפחה. ייתכן שאתה אפילו הדבר הכי קרוב שיש לי לחבר – חבר רגיל, לא מקצועי".

"את עומדת בחוזים שלך בלי לסטות. זה מוצא חן בעיני אצלך", אמר מנהל הנמל. "אני שמח שתמשיכי כאן".

יחד עקבנו אחר הספינה דמוית המחט, שהחזירה אותי הביתה, נופלת מהתחנה בדממה.

"התלכיד רכש עבורי חדר של שלוש על שלוש עם חלון", אמרתי. "אני כבר לא צריכה להגיע לכאן כדי להגניב מבט בכוכבים".

מנהל הנמל נאנח בשמחה. "הם יפהפיים, נכון? אני חושב שתמיד אהבנו אותם, לא? אפילו לפני שנאלצנו לעזוב את עולם האם".

"זה מה שאומרים ספרי ההיסטוריה", אמרתי חרש מעל לרחשיהם של פתחי אוורור וחריקות התחנה. "חלמנו להגיע לכאן, לחיות ביניהם. חלמנו על הפלאות שנראה".

"הגֵּדָה לא רואים את הכוכבים", אמר מנהל הנמל. "יש להם מעט מאוד חלונות. חלק מהחוזה שלי איתם, כשהפכתי למנהל הנמל, היה שיהיה לי החדר הזה".

"הם לא רואים אותם כפי שאנחנו רואים אותם", הסכמתי.

"הם לא אנושיים", אמר מנהל הנמל.

"הם לא". הבטתי החוצה אל הכוכבים המרוחקים. "מצד שני, מעט מאוד דברים עדיין כן".

ספינת הגֵּדָה נעלמה בהבזק אור מסמא, כשהבזיקה דרך החלל אל עבר תחנתה הבאה.

כל הזכויות שמורות © טוביאס ב' באקל

מאנגלית: טוני שבכר