חוף הפלדה / ג'ון וארלי

יש ב"חוף הפלדה" כל כך הרבה קווי עלילה שקשה מאד לתקצר אותו לכמה משפטים ספורים, ובכל זאת ננסה:

מאתיים שנה לאחר שהאנושות גורשה מכדור הארץ על ידי חייזרים רבי עוצמה היא חיה לה חיי נוחות והוללות חסרי דאגה בלונה, מושבה החפורה בעומק הירח. הילדי ג'ונסון היא/הוא עיתונאי/ת בכיר/ה בלוחית חדשות מקומית המגלה נטיות התאבדותיות חסרות פשר, ולא רק היא. כאשר מקרי מוות בלתי מוסברים מתחילים להקיף את הילדי, היא מבינה שמשהו מאד יסודי דפוק במחשב האימתני המנהל את המושבה, אשר מצידו מתוודה בפניה שגם לו, לא להאמין, יש בעיות בחיים. כאן המקום להדגיש ששמות גוף כמו 'היא' או 'הוא' הם מושגים מאד נזילים בעולם של וארלי: הילדי של תחילת הספר הוא זכר ובהמשכו נקבה. ובכלל החלפת מין בלונה היא ענין שיגרתי למדי המתבצע תוך זמן לא רב בחנויות מסוימות המסוגלות לעצב את הגוף האנושי מחדש במספר אינסופי של וריאציות. הליך פשוט והפיך המזכיר עשיית קעקועים.

אל תוך קו העלילה המרכזי הזה שוזר וארלי אינספור עלילות משנה המלאות בדמויות ססגוניות ומוטרפות (אפילו מלכת אנגליה שם, והיא לא בדיוק מה שאתם חושבים), מעלה תהיות הנוגעות לדת ואמונה, תפיסת האל, בינה מלאכותית, היחס למין (הן כג'נדר והן כסקס), קדושת החיים וזילותם, ובין לבין גם מתכתב עם יצירותיו ותפיסת עולמו של רוברט היינליין.

הנושאים שמעלה וארלי הם רבים ומגוונים, אבל על הכל שורה רוח מלנכולית המעבירה מסר פסימי משהו על האנושות כגזע. האנושות, על פי וארלי, היא גזע שעיקר מעייניו בהנאות רגעיות, וכל הטכנולוגיה המשוכללת שעומדת לרשותה משרתת באופן כמעט בלעדי את המטרה הזו. אפילו הדמוקרטיה, לב ליבה של כל חברה מערבית (והחברה הלונאית היא הקצנה חריפה של החברה המערבית), מנוהלת ב-"חוף הפלדה" על ידי מחשב: החל מניהול שוטף של מערכות התחזוקה, וכלה בקבלת החלטות שאמורות להתקבל על ידי המוסדות הנבחרים. כל מטרתו להעניק לאנושות זמן חופשי ומאושר. התגשמות כל מאוויינו.

הבעיה, כך לפי וארלי, היא שברגע שלאנושות יהיה כל הזמן החופשי הזה תחת ידיה (ומי מאיתנו לא חולם על כך) זמן שיכול לאפשר לה לקדם את עצמה בדרכים שקודם רק ניתן היה לחלום עליהן, היא עדיין תעדיף להתרפק על העבר המפואר (ולא לעשות דבר כדי לחזור על הישגי אותו עבר) או להתעסק בפרטים קטנים ולא חשובים בעת ששאלות קיומיות בוערות זועקות לפיתרון. האנושות, אומר וארלי, מתנהגת כבת-יענה המעדיפה לקבור את ראשה בחול.

בנשימה אחת מתאר וארלי עולם מופלא ומחריד: עולם שבו החיים הוארכו למאות שנים במחיר מעורבות סייברית בכל אחד מנימי הגוף הקטנים ביותר; עולם בו לכל אחד יש חופש וזמן כמעט מוחלטים לעשות ככל העולה על רוחו, אבל הרוב בוחרים לשקוע בתענוגות הקטנים של החיים ולברוח מכל אחריות שהיא (אפילו היריון נחשב למטלה, ורוב העוברים מגודלים בבקבוקים קטנים המוצגים לראווה בחדר המגורים); עולם בו קדושת החיים היא מעל הכל והרפואה מסוגלת לתקן כל נזק שיעלה על הדעת (וכמה שלא) בדקות מועטות, וההשלכה המיידית היא ענפי ספורט אלימים ומשפריצי דם שאפילו רומא העתיקה היתה מחווירה לעומתם.

ובתוך כל ההילולה הזו מציב וארלי את הגיבור/ה הכמעט מושלמ/ת: כתב/ת עיתון שתפקידה לסקר את המתרחש במושבה ההדוניסטית הזו, וכך לחשוף בפנינו גם את היופי וגם את הרפש, תוך העברת ביקורת על כמה מעמודי התווך של החברה המערבית: תרבות הצריכה, הממלכה השביעית (ולכן ההתייחסות הכל כך מודעת למחזהו המושחז של בן הכט "כותרת ראשית" כמו גם לאחד מעיבודיו הקולנועיים הידועים ביותר: "נערתו ששת"), ההסתמכות היתרה על מחשבים (הכוללת מחשבות נוגות למדי על מה שיקרה פה לאחר שתפותח בינה מלאכותית אמיתית), תעשיית הבידור ויחסי הציבור ואפילו פארקי השעשועים (ובמיוחד אלה הנבנים סביב נושא מרכזי אחד שמתחילים להיות כה נפוצים בארה"ב).

"חוף הפלדה" מאגד בתוכו אלמנטים אוטופיים ודיסטופיים כאחד. תוך שילוב של אופטימיות ופסימיות. הוא מיטיב לשרטט דמויות בעלות עומק שקל להזדהות איתן למרות שהעולם בו הן פועלות נראה לנו לעיתים מטורלל וקריקטורלי עד אימה. זוהי יצירה עשירה בניגודים המבוססת על התבוננות משועשעת וחקרנית בגזע האינטליגנטי היחיד שאנו חושבים שמצאנו עד היום: האנושות.

'לקרוא' כבר אמרתי?