טומאת מת

האות הראשון לבואם היה הריח. צחנת המוות. הם הגיעו לפני הזריחה, והשמש החלה לטגן את שאריות בשרם הנרקב, שנתלה ברפיון על העצמות. הם הקיפו את חומת העיר, ולעיני המשקיפים החוצה נדמה היה כאילו הם ממלאים את הנוף כולו, מאופק עד אופק.

הכרותים.

אבי הטומאה שהוביל אותם עטה מסכה דמוית גולגולת. שכבה חיצונית של זכוכית קמורה עיוותה את צורתה. היא ניפחה את שקעי העיניים הריקים, הרחיבה את חריצי האף ועיקלה את הלסת למעין חיוך תמידי. הוא הלך ביניהם עד שעמד מול שערי העיר, ואז קרא, "אנשי יודפת, העיר שנבנתה מחדש!"

המסכה עיוותה גם את קולו, הדהדה אותו כמו פעמון. הקול היה עמוק, למרות רזונו המחריד. הבדים שלבש היו הדוקים לגופו כמו תכריכים.  "שלחו אליי את אלעזר בן שמי!" צעק.

בלילה ההוא, כששכב לישון, חש אלעזר את נשמתו המאוסה נדבקת לעצמותיו, מסרבת לחזור אל הקדוש ברוך הוא ולהרפות ממנו עד שיתעורר. הוא היה טמא מת. הוא התהפך במיטתו שוב ושוב, ספוג זיעה, נמחץ תחת המשקל של תחושותיו, רגשותיו, זיכרונותיו. הוא לא רצה בהם, אבל הם רדפו אותו, צרובים באש על עפעפיו כשעצם את עיניו. הוא לא רצה בנפשו, אבל היא לא תניח לו עד שייטהר.

הוא רק רצה לישון.

את חלומותיו החליפו שוב הזיכרונות. המרד הגדול. התאריך היה שוב י"ז בתמוז; עברו בדיוק תשע עשרה שנים מאז המצור על ירושלים. כשיודפת נפלה הוא ברח לירושלים בתקווה למצוא מחסה מהרומאים, אבל מצא בה רק טירוף. יהודי העיר החלו את המרד שסחף את הארץ כולה – ובמקום להתכונן למצור הם קטלו זה את זה במלחמת אחים, והמיטו על עצמם רעב נורא. הוא הכיר משפחות שלמות שגוועו. אבל אפילו מרחץ הדמים הזה החוויר מול זה שהביא עליהם הלגיון הרומי, שביקש לא להשאיר מירושלים שריד וזכר.

הוא זכר את החורבן.

המקדש הבוער. החיילים הזרים שרים שירי ניצחון וטובחים את כל מי שנקרה בדרכם. העיר עולה בלהבות. אלעזר שורד רק כי הסתתר במערה תת-קרקעית, שוב, כפי שעשה אחרי יודפת. בצאתו ממנה הוא חושב שהוא היהודי האחרון בעולם.

מלאך המוות מתדפק על כל דלת, אוחז בכל אישה וילד, מכניס את העיר כולה תחת כנפיו הנוראות. אפילו המוות עצמו נתקף רעב בעיר הזאת, והוא לא יודע שובע. שלושה ימים אחרי שלגיונותיו של טיטוס מחסלים את כיסי ההתנגדות האחרונים בעיר, המתים קמים לתחייה וטובחים בהם בחזרה.

מוקדם יותר ביום ההוא, רגעים ספורים אחרי שאבי הטומאה השמיע את דרישתו, נגרר אלעזר מביתו והושלך החוצה משערי יודפת, מגורש בידי תושבי העיר שבנה מחדש.

הוא לא נטר טינה לשכניו ולחבריו. הם דאגו למשפחותיהם. הוא היה נוהג בדיוק כמותם. אבל הם יכלו להיות הוגנים, לאפשר לו יותר זמן להתכונן ליציאה. אפילו לא נתנו לו נשק כדי להגן על עצמו.

כעת הוא סולק אל מחוץ לחומות שעליהן הגן בעצמו מהרומאים לפני תשע עשרה שנים. סביבו היו מאות… לא, אלפי כרותים. הם התרחקו מהחומה, כדי שאנשי יודפת לא יהססו לפתוח לו את השער.

והם פשוט עמדו שם. גופות מכל הצורות והמינים, גדולות כקטנות. חלקן היו טריות, ודמו לקבצנים מלוכלכים; אחרות כבר נרקבו: מאחדות לא נותר אלא השלד. ועדיין, גם בלי שרירים או גידים, הן עמדו כמו האחרות. בעשרות שורות צפופות.

כמו פסלים. בלי לנוע אפילו כדי לנשום.

עד שבבת אחת – אבי הטומאה ששלט בהם כנראה ציווה לפנות לו דרך – השורות נפרדו, יצרו מסדרון צר ומתפתל למען אלעזר. הוא צעד לאט, כמו בשדה קוצים. הוא שקל כל צעד מראש. כך חמק בין הגופות, נזהר לא לגעת, לא להיטמא, עד שהגיע לאוהל בקצה הדרך שהותוותה לו. בתוכו שרר חושך מוחלט. כשהביט פנימה, לא ראה דבר.

"מי שם?" קרא אלעזר. "מי אתה?"

צליל של רשרוש, אולי גרירת רגליים. ואז תשובה בקול עמוק. אותו קול שצעק לחומה. "משיח בן דוד", קרקר אבי הטומאה בשעה שבקע מאפלת האוהל ונעמד בפתחו. הזכוכית שעל מסכת הגולגולת שלו נצצה באור השמש. שלא כמו הכרותים, הוא נשם, הוא היה מסוגל לדבר. הוא היה חי.

אלעזר ירק לרגליו.

"אמיץ. כן… אתה אדם אמיץ, אלעזר בן שמי".

"מנין לך שמי?"

"שמך הולך לפנייך. נלחמת ברומאים על יודפת, נכון? תחת יוסף בן מתתיהו? איל הניגוח, חמשת החיצים… זוקפים לזכותך אפילו את הבנייה מחדש של העיר. גיבור יודפת, הם מכנים אותך".

"הם? מי 'הם'? האנשים שקוראים לך משיח?" שאל אלעזר. הוא נתקף בחילה לשמע שמו של יוסף.

אבי הטומאה צחק, צליל נורא שנשמע כמו חיכוך של עצמות ואבנים, והמסכה הדהדה אותו שוב ושוב.

"כן, אפילו הם. בוא, היכנס לאוהל".

"לא אם הכנסת לשם את אחד הכרותים שלך. אני איטמא".

"…אתה תיטמא בין כה ובין כה, אלעזר. זו הסיבה שאתה כאן. היום, אתה תכניס בשבילי את הטומאה ליודפת".

אלעזר נרתע צעד אחד. יידרש לו שבוע להיטהר.

שבוע בלי שינה.

"לא. הרוג אותי אם אתה רוצה. אני מעדיף למות".

"יהיה זה בזבוז להרוג אותך עכשיו, אלעזר. אתה עדיין טהור: אתה לא תיכרת".

אלעזר שתק. הוא קפא, לא העז אפילו למצמץ. גם אבי הטומאה עמד מולו אילם.

"מה אתה רוצה?" שאל לבסוף.

"חשוֹב, אלעזר. יודפת היא העיר הטהורה האחרונה, המקום היחיד שנותר מחוץ להישג ידם של הכרותים. העיר שנבנתה מחדש, שצמחה מהאפר שנותר אחרי חורבן בית המקדש. ראית כמה גדול הצבא שלי. אתה חושב שאיני יכול לכבוש אותה?"

"אתה יכול", השיב אלעזר, כי לא היה טעם להכחיש את המציאות. החומה והביצורים הטבעיים לא יעמדו בפני הכרותים.

"בוודאי. הרומאים עשו זאת עם כוח קטן בהרבה. אתה חושב שאיני יכול להרוג את כולכם?"

"אתה יכול", ענה שוב, ורק אז הבין. "אבל זה יהיה… בזבוז, כמו שאמרת. אנשי יודפת לא יִכָּרְתוּ אם ימותו טהורים".

אבי הטומאה הזדקף. אלעזר דמיין שהאיש מחייך מאחורי המסכה, מרוצה, נפוח.

"יודפת תהיה שלנו, במוקדם או במאוחר. הרי כולכם מתכננים למות כשתגיע שעתכם. מכבדים אותך בעיר, כלוחם וכמנהיג. הם יקשיבו לך. אנחנו יכולים להגיע להסכמה".

אלעזר שתק. אל לו להגיע לעמק השווה עם בוגד, אדם שערק עוד בחייו לצידם של המתים.

"לא אדרוש שתסגדו לנו כמו הקנאים. לא שתפרקו את החומה. אני רק רוצה את הטהרה שלכם. יודפת תמשיך להתקיים. החיים בעיר ימשיכו כרגיל – אנשים ייוולדו, יחיו, ימותו. אבל הם לא ייטהרו יותר. ובמקום להיקבר, גופותיהם יישלחו אל אבות הטומאה".

"ואם נסרב?"

"אחכה שמי החטאת שלכם יאזלו, ואז לא תיוותר לכם ברירה אלא להיטמא", אמר אבי הטומאה. "אני יודע שהמלאי שלכם מוגבל".

אלעזר בלע את רוקו. ליודפת היו די מי חטאת לכמה שנים, אבל איש לא ידע אם יוכלו לייצר עוד מהם, כיוון שבית המקדש חרב. כדי להפיק מי חטאת צריך להקריב פרה אדומה לעבר פני אוהל מועד, ואוהל מועד – כמו בית המקדש שהחליף אותו – לא היה עוד.

אבי הטומאה המשיך. "או שהסבלנות שלי תפקע לפני כן. מחר, או בעוד חודש, או בעוד שנה, או מאה. ואז הצבא שלי יעלה על יודפת. וכולכם תמותו בין כה ובין כה".

"אבל אתה מעדיף שנטמא קודם".

אבי הטומאה הנהן, והאור ריצד על זגוגית המסכה שלו.

"אני לא מאמין לך", ענה אלעזר. "ראיתי אבות טומאה אחרים. שמעתי את הסיפורים. האכזריות שלהם. מה שהם מעוללים אפילו לתומכיהם הקנאים. בגדתם באלוהים, בגדתם בחיים עצמם. אתה לא תחוס עלינו. יש לך סיבה אחרת".

"אנחנו חולקים עולם אכזר, אלעזר בן שמי. אוהב אדם אנוכי. קרא לי בוגד. כופר, אפילו מתייוון. אבל אני אוהב אדם יותר מאשר שאני אוהב את האלוהים שלך. ואני לא מעוניין להוסיף עוד כאב לעולם הזה", אמר לו האיש שאת פניו האמיתיים הסתירה צלמית של גולגולת. האיש החי ששירתו המתים, הכרותים.

"אני נותן לך שבעה ימים. פתח את שערי יודפת בתוך שבעה ימים, או שאהרוג אותך לפני שתוכל להיטהר".

ואז אבי הטומאה הושיט את ידו. היא כוסתה בתכריכי בד דקים, כמו של פרעוני מצרים, אך בין הרצועות היו חריצים, פסים קטנים שאפשרו מגע ישיר. והוא נגע דרכם בחזהו של אלעזר, בדיוק מעל הלב. היד הייתה קרה, ואלעזר חש אותה צורבת את נשמתו. היא נעלה אותה בתוך גופו, עיגנה אותה בעולם הזה.

ואלעזר היה ראשון לטומאה.

בלילה השני לטומאתו, כששכב לישון, זכר אלעזר את תחיית המתים.

חורבן המקדש שובר משהו בעולם. הרומאים שוקלים לתקן את החומות, אותן חומות שביקעו כמה ימים קודם לכן, במטרה להפוך את העיר לכלא עבור המתים; אבל הם נלחמים נגד גופות האנשים שהם עצמם טבחו, כולל החפים מפשע. כל יתרון מספרי שהיה להם מול היהודים אבד.

והכרותים לא זקוקים לאספקה, שינה או מרפא – הם פשוט נלחמים עד שהם נקרעים לגזרים.

הלגיון הרומי, הכוח הצבאי הממושמע והמצויד ביותר שהארץ ידעה מאז ומעולם, נס על נפשו בתום פחות משלוש שעות של לחימה.

אחרי ירושלים, אבות טומאה נוספים צצים בכל רחבי הארץ. גם בחורבותיה של יודפת הישנה, שנמחתה מפני האדמה כשעמדה בדרכם של הרומאים במרד הגדול. איש לא יודע מי הם ומנין באו, אבל המתים מצייתים לכל פקודה שלהם. והם מגייסים עוד ועוד גופות של יהודים – רק של יהודים – ובונים צבא אדיר.

הכתות היהודיות מגיבות כל אחת בדרכה: הצדוקים, שסירבו מאז ומתמיד להאמין בתחיית המתים, נעלמים כמעט בין רגע כשהם מבינים את גודל טעותם; הפרושים מוקיעים את אבות הטומאה, כיוון שהם רואים במתים החיים שלהם כרותים – מנודים מחיי העולם הבא. לכן הם מתבצרים או נמלטים מהארץ; והקנאים? הם  חוגגים, מצהירים שהגאולה הגיעה. רבים מהם מצטרפים  מרצונם למתים.

אבות הטומאה מקבלים את הקנאים בברכה. החיים תחת שלטונם, אם להאמין לדיווחים, נוחים למדי. יש להם הכול בשפע – מזון, ממון, שטח למרעה. מי שמאמין שהגאולה הגיעה פוטר את עצמו מעול מצוות. התנאי היחיד לחיים בקרבם הוא נדר: להצטרף בבוא היום אל הכרותים, להיטמא ולמות לפקודתם.

והקנאים נדרשים לממש את נדרם עד מהרה.

אחרי יום וליל נוספים של ערות רצופה ובלתי נסבלת, שבהם שכב במיטתו ולא עשה דבר, הגיע יומו השלישי של אלעזר כטמא מת – היום שבו היה עליו להיטהר בפעם הראשונה. הוא התקשה להאמין שאנשי יודפת החדשה אפילו יתנו לו לחזור לעיר, אבל הם עשו זאת, והוא נשאר מאז בבית האבן הקטן והחשוך שלו.

הוא ידע שעליו לקום. הוא ידע שייכרת אם לא יעשה זאת.

אבל הוא לא היה מסוגל. הוא רק רצה לישון.

הוא ידע שהכריתה משמעותה ערות נצחית, ועדיין לא היה מסוגל להביא את עצמו להיטהר.

העבר תפס אותו בגרונו, תלש אותו מההווה, הטביע אותו במערבולת של זיכרונות.

דפיקה בדלת החזירה אותו למציאות. הייתה זו מרים הכוהנת. האלמנה הזקנה חייכה חיוך בלתי נסבל, ממש כאילו באמת שמחה לראות אותו, אף על פי שהוא נראה – וכנראה גם הצחין – כאילו כבר היה לגופה מהלכת.

הוא טרק את הדלת.

היא דפקה שוב. "אתה צריך להיטהר היום, אלעזר", קראה מהעבר השני.

הוא רק נהם, בלי לפתוח. הוא ידע שהצדק איתה.

"אני לוקחת אותך אם תרצה ואם לא", אמרה. "אגרור אותך בכוח אם אצטרך. אל תתנהג כמו ילד קטן".

הוא נהם שוב, כמו ילד קטן.

"אתה רוצה לבוא?"

"כן", נאנח, "אבל אני לא מבטיח שלא תצטרכי לגרור אותי קצת". הוא פתח את הדלת.

"הוא גרם לך לגעת במתים?"

"לא, רק נגע בי בעצמו".

"אז אתה ראשון לטומאה", אמרה, ומתח שהיה נסתר עד כה עזב את פניה. היא חיכתה לאישורו.

"כן".

היא התקרבה, ופרשה את זרועותיה לחבק אותו.

"אינך חוששת להיטמא?"

"לא. ראשון לטומאה מטמא רק אוכל ומשקה". זה היה נכון – רק מי שנוגע במת בעצמו מטמא אחרים.

"אני יודע", אמר. "ידעתי את זה". קולו נסדק מעט, כאילו לא עמד בלחץ שהפעילו זרועותיה כשנכרכו סביבו. עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שזכה לחיבוק. הוא לא היה צריך לחפש תירוץ לסרב.

"לא ראיתי אותך במצב כזה מאז חורבן יודפת".

"אני… למה הוא ביקש אותי, מרים? תשע עשרה שנים אבות הטומאה לא התקרבו ליודפת. מה השתנה? למה אבי הטומאה דרש דווקא אותי? איני יכול… לא אצליח להישאר ער אפילו עוד יום אחד –"

"לא הוא זה שבחר בך. לא הוא זה ששם אותך במקומך, אלעזר. הקדוש ברוך הוא עשה את זה. אבי הטומאה חושב שהוא נבון, הוא חושב להראות את כוחו בכך שיביס את הגיבור של יודפת. אבל הוא נפל בפח; לא יכולנו לבחור לנו אלוף טוב יותר ממך. בדיוק כיוון שאתה באמת גיבור יודפת, אלעזר".

"הלוואי שלא הייתי", אמר. לפחות הוא הצליח לעצור את הדמעות. "הלוואי שיכולתי לישון".

"קדימה", אמרה לו. "נלך להיטהר".

והם הלכו.

בשעה שאלעזר היה נצור מבחירה בביתו, התהדק המצור על יודפת כולה. הרעב עוד לא היכה בה, אבל באוויר שרר מתח. החנויות היו סגורות, הדלתות נעולות. ילדים הציצו מבעד לחלונות אל הרחובות, שכעת היו סגורים בפניהם. העיר שנבנתה מחדש מעולם לא נראתה ריקה יותר, מעולם לא ידעה דממה רועמת כזו.

העייפות נתנה באלעזר את אותותיה. בכל צל הוא דימה לראות כרותים אורבים לו, וכל תנועה בזוויות עיניו הייתה חיילי הלגיון הרומי המזנקים עליו. מרים ניסתה להסיח את דעתו. היא דיברה על בעלה המנוח, ועל התקופה שקדמה לחורבן, ועל האופן שבו החורבן שבר את העולם ושינה את הקודש. היא דיברה בלהט רב. מתוך כבוד אליה ורגשי חברות, הוא עשה כמיטב יכולתו להתרכז במילותיה. "המציאות השתנתה, אבל התורה שניתנה לעם ישראל בהר סיני היא תורת אמת. היא נצחית, תקפה למציאות תמיד", אמרה.

מבטו של אלעזר החל לנדוד שוב, אך כשהמירה את המשפט הבא שלה לשאלה לא הייתה לו ברירה אלא לנסות להתמקד בדבריה. "למשל, פרשת חֻקַּת. זוכר את הפסוק? מי מטמא את משכן ה', ולכן ייכרת?"

הוא נאנח. "מרים, אני… אנחנו חייבים לעשות את זה? דיבורו היה איטי ומגומגם. "לא יש– לא ישנתי יומיים. אני לא חושב ששיעור תורה –"

מרים נעמדה במקומה. "אני מנסה להציל את הנשמה שלך מכריתה!" אמרה בחדות. "אתה צריך את השיעור הזה. אם אתה רוצה עוד לחזור לישון, אני מציעה שתקשיב לי היטב. קדימה, אתה יודע את זה – מי ייכרת כיוון שהוא מטמא את משכן ה'?"

אלעזר שפשף את עיניו, אבל נכנע לה. "כָל-הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר-יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא", דקלם אחרי רגע של מחשבה.

מרים הנהנה. "אבל שים לב, יש שתי דרכים לפרש את הפסוק", היא לכדה את מבטו ולא הרפתה. "אתה מקשיב?"

אלעזר בלע את רוקו והשיב לה בהנהון משלו.

"אחת: כל הנוגע במת –" היא עשתה הפוגה קלה ואז הגבירה מעט את קולה ודקלמה, "בנפש האדם אשר ימות" – וסיימה, "ולא יתחטא. אתה מבין? זאת אומרת מי שנגע במת ולא נטהר".

אלעזר הנהן שוב.

"יפה. וזאת הדרך השנייה: כל הנוגע במת – בנפש האדם – אשר ימות ולא יתחטא. כלומר הכריתה היא העונש של מי שנגע במת וגם מת בעצמו ולא נטהר".

"אז… אז המשמעות הכפולה הייתה שם תמיד", השיב אלעזר, "ופשוט הבנו את הפסוק בצורה שגויה?"

מרים נופפה בידיה בפראות. "לא, לא! לפני החורבן, הפירוש הראשון היה הנכון, חוקי הטבע שהכרנו נגזרו לפיו. ואז החורבן שבר משהו בעולם, שינה בצורה כלשהי את הדרך שבה עלינו למלא את הציווי האלוהי, כי משכן ה' איננו".

היא חיכתה שישיב לה, כאילו היה דבר שעליו לומר או לשאול כעת. לאלעזר נמאס לגמרי מהדיון. "אז את טוענת שהתורה, כפי שפירשנו אותה לפני החורבן, לא הייתה תורת אמת?"

"אהא!" קראה מרים, וזקפה לפניו אצבע. "אבל התורה היא תורת אמת! הפסוק לא יכול להשתנות. לכן הפירוש של המציאות את הפסוק השתנה, ועכשיו הפירוש השני הוא הנכון. לכן גם הכריתה היא אחרת. עכשיו, כשנשמתם של הכרותים לכודה בעולם הזה, היא נותרת בגופם, והם נתונים לשליטתם של אבות הטומאה. זה התחיל בירושלים, אבל לא עצר שם". מרים חייכה חיוך שועלי. הוא ידע, לפי המהירות שבה השיבה, שהשאלה המתריסה ששאל הייתה זו שהיא חיכתה לה מלכתחילה – היא טמנה לו מארב.

"למה זה טוב, מרים?" שאל אלעזר, עיניו טרוטות. "מה לי ולהתחכמויות האלה? אני לא גדול בתורה. לא אוכל להביס את אבי הטומאה בפרשנויות ובפלפולים".

"אני חוששת שזו תהיה הדרך היחידה לגבור עליו", היא נאנחה. "זה, או לכונן את בית המקדש מחדש".

מרים חזרה ללכת, אבל הוא נותר במקומו. אחרי שלושה צעדים היא נעצרה והסתובבה לעברו.

"מה?" הוא שאל.

"אפשר להחזיר את הדברים לקדמותם. הרי המקדש כבר נבנה מחדש בעבר, אחרי שיבת ציון. הוא עוד ייבנה מחדש בשנית, אתה יודע. תיקון עולם! ואז חוקי המציאות בוודאי ישתנו שוב, ואבות הטומאה יאבדו את כוחם, ובוודאי יחזרו למקום הנורא שממנו באו. הכרותים יפסיקו לציית להם ויחזרו להיות ככל המתים".

אלעזר שתק. תשע עשרה שנים עברו מאז חורבן ירושלים, והוא לא חשב פעם אחת על האפשרות שתחיית המתים לא הייתה תחילתו של סוף העולם. תמיד הרגיש שהוא עצמו חרב עם בית המקדש, שמאז הוא רק אוסף את השאריות. הוא התפלל שהיא צודקת. שיוכלו להחזיר את הגלגל לאחור, שהדברים ישובו לקדמותם. שהחיים יהיו שייכים שוב… ובכן, לחיים.

מרים זקפה אחת מגבותיה. "אתה נראה כסיל גמור כשהפה שלך פעור בצורה הזאת", אמרה.

הוא סגר אותו, ואחרי מחשבה נוספת שאל, "את באמת מאמינה בזה?"

"כן. ובמיוחד לגבי המראה שלך".

הוא גלגל עיניים. אולי היא לא הבינה את כובד העניין בשבילו. "באמת? אם כך, את חושבת שהיו כרותים אחרי חורבן בית ראשון, ואז הם נעלמו?"

מרים הנידה בראשה. "אני חושבת שהיינו יודעים אם דבר כזה היה קורה", השיבה. "אולי היו אז צרות אחרות. אולי הקודש יכול להשתנות במספר דרכים? בעיניי, זוהי רק סיבה נוספת להאמין בתיקון עולם". היא הישירה אליו מבט, והוא ראה שהיא ידעה בבירור מה המשמעות של דבריה בעיניו.

מרים הכוהנת הייתה לוחמת, לא פחות גיבורה של יודפת מאלעזר עצמו. היא ראתה את עיניו הכבויות, והבינה שהטומאה הורגת אותו, שהוא הופך לאיטו למת מהלך בדיוק כמו הכרותים עצמם. והיא גם ידעה איך להפיח בו מחדש רוח חיים.

"תודה", אמר. "תודה לך, מרים".

היא חייכה.

הם הגיעו למקום השמור ביותר ביודפת החדשה, עורק החיים של העיר, שממנו זרמו מי החטאת. בלב רחבה מרוצפת ומצוחצחת – צעדיו של אלעזר הדהדו בעוצמה כשהלך עליה – עמד מגדל אבן קטן וגבשושי. המים השמורים במבנה הצנוע שמרו על טהרתה של יודפת ואפשרו לה להתקיים גם אחרי תחיית המתים. הפליטים שבאו ליודפת אחרי חורבן ירושלים, ואלעזר ביניהם, בחרו בה גם בזכות מערכת הביצורים הטבעיים שלה, כולל שרידי החומה הישנה שלגיונות רומי החריבו, אבל יותר מכול בזכות הטהרה.

יודפת הייתה העיר היחידה בישראל שקמה אחרי החורבן. היא צמחה מחדש מהאפר; אפר של פרה אדומה. די היה בכמות אפר זעירה להשיג היני מים רבים מאוד לטהרה. די מים לתשע עשרה השנים האחרונות, לפחות. לכן היה להם מספיק אפר לעשרות שנים. הבעיה הייתה שמי חטאת מייצרים רק ממים חיים – מי מעיין, ואילו יודפת הרוותה את צמאונה במי גשמים בלבד, שתושביה אגרו. זה היה הסוד הגדול שלהם: המשאב היקר שהמצור יכלה בתוך זמן קצר ביודפת החדשה היה מי מעיין פשוטים.

מרים הושיטה לשומר בכניסה למגדל האבן צרור של גבעולי אזוב. היא תמיד רטנה על כך שאנשים השתמשו בצמח בתור תבלין, וסירבה לאכול אותו בעצמה, כדי לא לפגום בהילת הקדושה שלו. שכן הטהרה הייתה בלתי אפשרית בלעדיו. בינו לבין עצמו אלעזר חשד שהיא פשוט שנאה את טעמו. כעת, כיוון שאבות הטומאה עשו כל שביכולתם למנוע ממנו לצמוח בארץ, האזוב נהיה אוצר יקר, ואיש ביודפת לא השתמש בו עוד למאכל.

השומר נכנס פנימה וטבל את האזוב בכד קטן של מי חטאת. אלעזר הציץ פנימה – נותרו כל כך מעט… האם היה זה הכד האחרון? שוטים. היה עליהם להסתכן ולאגור הרבה יותר מי מעיין לפני המצור. צרור הגבעולים רפרף קלות על פני המים. כל טיפה הייתה יקרה מפז. האיש היזָה את המים על אלעזר, טיפה אחת או שתיים ותו לא. זה היה די והותר.

בהיותה אישה, מרים לא ניהלה את הטקס בעצמה, אף שכבר לקחה על עצמה הרבה מהחובות בקהילה שהיו עד כה בלעדיות לגברים. כשעלו לשלטון בירושלים, אבות הטומאה הרגו תחילה את הכוהנים. הם צדו אותם בשיטתיות. אלעזר לא ידע ולו על כהן זכר אחד בכל הארץ שחמק מידיהם.

מרים לא סיפרה לו מעולם איך שרדה את חורבן ירושלים. והוא לא התכוון לשאול, כפי שידע שהיא לא תשאל אותו איך שרד את נפילת יודפת. הייתה ביניהם ברית של ניצולים, הסכמה להניח את העבר במקומו. או לפחות לנסות. היום היא עשתה כל שביכולתה כדי להזכיר לו שיש לו עתיד להילחם עליו.

וכמעט כאילו חש בעצמו את ההקלה של אלעזר מעבר לחומה, בחר אבי הטומאה ברגע הזה ממש כדי לנסות תחבולה חדשה שתכליתה לטמא את תושבי יודפת.

בלילה ההוא, כששכב לישון, ראה אלעזר בן שמי חזון, סיוט בהקיץ. הוא לא היה יכול להירדם כך או כך, כיוון שטפטוף עיקש של גוויות קצוצות נקש כברד על גגות העיר, חתיכות גדולות כזית שנועדו לטמא את אנשיה. אבי הטומאה היה מוכן לעשות הכול. הזקיפים דיווחו שצבא הכרותים הקיף את העיר במוקשים של טומאה רצוצה, טומאה שפורצת למעלה ולמטה עד אין סוף. שכבת מצור נוספת שאיש לא יכול לחצות בלי להיטמא. כל הזוועות הללו דמו לשירי ערש מתוקים לעומת המחזה שנגלה בלילה ההוא לעיני אלעזר.

אלעזר ראה את מותו.

הוא שומע את הצעקות סביבו. מרגיש את הלחיצות הנואשות על חזהו. הוא לא עוצם את עיניו, רואה אותם נואשים מלקוות שיקום, עד שעוצמים אותן למענו. זה בסדר: הוא כבר מת. והוא יודע את זה, והוא יודע שלא נותר דבר לעשות. הוא מנסה להרפות. לעזוב, ללכת. להמשיך לעולם הבא.

אבל הוא עדיין שם.

אלעזר מת, אבל הוא לא הולך.

הוא נקבר. גבו נחבט כשמשליכים אותו לתוך הבור, וכשאלעזר מכוסה באדמה הוא חש את משקלה מתהדק על פניו, על בטנו, על גפיו.

אלעזר נרקב. הוא מתפורר לאיטו, והשרירים, השומן והאיברים הפנימיים שלו מתרככים עד שהם נמסים. הוא נאכל. נאכל על ידי שרצים, תולעים, חומציות קיבתו. הם זוללים אותו, את כולו, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה בעת ובעונה אחת. לרגע הוא רואה – הוא לא האמין שישוב עוד לראות. הוא רואה אותם מתנועעים, זוחלים בחושך המוחלט, כשהם חודרים את העפעפיים שלו וניגשים לטרוף גם את גלגלי העין. הוא שומע אותם נכנסים לתוך אוזניו. טועם אותם כשהם מגיעים ללשונו.

הוא לא מסוגל לצרוח גם כשהיא עוד שם.

הוא מקווה, מייחל שזה ייפסק כשהם יסיימו לאכול את מוחו, את ליבו. שהם יעכלו איתם את הזיכרונות שלו, ייטלו ממנו את מחשבותיו, את התודעה שלו.

גופו של אלעזר נמוג. לא נשאר ממנו דבר זולת העצמות החשופות, הכול הולך.

אבל אלעזר לא הולך. הוא הנשאר, הוא עדיין שם. הוא כמֵהַּ, הוא רוצה, חייב, מוכרח לחדול להיות עצמו, לחדול להיות בכלל.

אבל אלעזר עדיין שם.

הוא כרות, מנודה מהעולם הבא. מקולל להישאר לנצח בעולם הזה. הוא אפילו לא יודע למה. הוא רק יודע שזה מגיע לו.

כעבור נצח, החסך החושי פוסק. הוא לא יודע איך, כי אין ביכולתו לחוש את העולם החיצון. כנראה בסופו של דבר מוציאים אותו מהקבר. שלדו הוא כעת בובה על חוט. והוא אסיר תודה לאבי הטומאה שמדריך את מעשיו, ששולט בתנועותיו. לפחות עכשיו הוא מרגיש את זוויות המפרקים שלו משתנות, חש כשאחת מהעצמות שעוד נותרו מגופו נשברת. לפחות עכשיו מישהו מושך בחוטים.

הימים הבאים היו שקטים. אבי הטומאה המשיך להמטיר את רסיסי המתים שלו על העיר. האנשים הסתגרו בבתיהם, רק שלא להיטמא. אלעזר ניסה לשכנע את עצמו שהוא עדיין חי.

הדממה הופרה בערב השישי למצור. המולה ברחוב, אנשים נמלטים מכיוון מרכז העיר. נערה אחת זעקה, "כרות! יש כרות בעיר!"

אלעזר רק רצה לישון. הוא ידע מה עליו לעשות – קשה מאוד להילחם בכרותים בלי להיטמא, אבל היו דרכים – הוא ידע מה עליו לעשות, מה שהעיר צריכה שיעשה. והוא רק רצה לישון.

אבל הוא נזכר במה שאמרה לו מרים. במה שאמר לו יוסף, חברו ומפקדו, בקרב על יודפת. לפני עשרים ושתיים שנים.

ואלעזר רץ.

אלעזר הגיע למרכז העיר, למגדל שבו נשמרו מי החטאת. לא היה לו ספק שזה יהיה המקום שאבי הטומאה ישלח אליו את חייליו. השומרים שהופקדו שם נסוגו פנימה – נערים ילידי יודפת המבוצרת, שלא נלחמו מעולם בכרותים אמיתיים. אלעזר ניחש שהיו שלושה, לפי מספר כלי הנשק שהופקרו בחוץ.

המת אכן היה שם, שלד חי שמנסה לפרוץ פנימה למגדל. ללא שום בגד, ללא עור. כמעט שלא נותר דבר אנושי במראהו – ובמידת מה הוא אכן לא היה אנושי. תנועות השלד היו מקוטעות, לא זורמות והגיוניות כמו אלו של החיים, שאת גופם הניעו שרירים. שארית גופו הייתה חפץ דומם, שהוטח אנה ואנה רק מכוח פקודתם של אבות הטומאה. מהאיש שהיה לא נותרה אלא בובה עשויה עצמות. אלעזר נרעד למראהו.

אילו היה מדובר באדם רגיל, מאמציו היו נראים עלובים. הבניין היה מבצר אבן קטן, שדלתו חוזקה בפלדה. אבל נשקם של הכרותים לא היה כוחם הגופני: למעשה, משאיבדו את הריפוד של הבשר החי, עצמותיהם היו שבירות להפתיע; כוחם היה טמון במספרם. היכולת שלהם לטמא את האויב הבטיחה זאת, זרתה אימה בלב כל אויביהם. אנשים תמיד העדיפו לנוס מפניהם.

וגם הזמן שירת אותם. לכרותים לא הייתה דעת, והם נסמכו לחלוטין על הנחייתם של אבות הטומאה. הכרות הזה הרים אחד מפטישי האבן שהשומרים הותירו אחריהם, והטיח אותו בדלת שוב ושוב. המהלומות היו פראיות, דפיקות מחרישות אוזניים ללא שום קצב קבוע, חסרות דיוק. והוא יכול היה להמשיך בהן במשך שעות, שבועות, שנים, אם אבי הטומאה שלו ירצה בכך. עד שהדלת תתבקע.

אבל לא כל עוד זה היה תלוי באלעזר.

היה עליו להיות זריז, אף שעברו שנים רבות מאז שאחז בפטיש קרב. הוא לא נלחם בכרותים מאז הבנייה מחדש. כל מגע של המת בגופו משמעו שייטמא מחדש לשבוע נוסף ללא שינה, במקרה הטוב; ואם ייהרג… יישאר ער לנצח…

הוא נרעד בשנית, כשהחזון הנורא ההוא ביקש לאחוז שוב בליבו, והתנער. הוא הניף את הפטיש בשתי ידיו ומלמל לעצמו חרש. קודם כל פגע ברגליים… הברכיים הן נקודת התורפה. אם אינך רוצה שייגעו בך, עליך להאט את היריב כמיטב יכולתך. והמהלומה חייבת להיות מחושבת, כדי שלא תתיז שבבי עצם.

הכרות חש בו בדרך כלשהי – הוא לא ידע איך – אבל עד שהסתובב, אלעזר כבר הניף את הפטיש, שניפץ את עצמות הברכיים של המת בקול פצפוץ נורא.

אלעזר נסוג אחורה. הוא פגע בדיוק רב, למרות היעדר השינה. הכרות נפל על פניו, הרים את עצמו באמצעות ידיו, התקדם לעבר אלעזר בזחילה… חסר דעת. החלק הקשה כבר היה מאחוריו.

השאר היה קל. ללכת אחורה, לרסק את המפרק הקרוב ביותר אליו בכל פעם. להיזהר מאוד לא למעוד. מחושב, איטי. יכולת להרשות זאת לעצמך כשהיה רק אחד מהם. פעם, אלעזר היה יכול לעשות את זה מתוך שינה. כעת היה לו קשה יותר, אבל הוא התגאה בכך שהוא עוד מסוגל לעשות את זה בגילו.

היה בכך סיפוק מחליא. התסכול של הימים האחרונים התנקז ממנו בתכנון ההשמדה של הכרות הזה.

כשהגיע לריסוק המרפקים, דלת המגדל נפתחה בחשש. כאשר סיים וניתק בזהירות את הלסת ממקום מושבה, גילה שכבר עמד סביבו קהל קטן. תגבורת של כמה לוחמים מנוסים יותר שהופקדו על החומה, לצד אחדים מאנשי העיר. הם לא הריעו, רק הביטו בו, מרותקים או מזועזעים. מרים הייתה שם. היא לא חייכה. המצור נתן את אותותיו אפילו בה, והיא נראתה לו זקנה כל כך. עייפה כל כך… הוא לא היה היחיד שעשה את לילותיו כימים.

הם ציפו שיגיד משהו, אבל הוא לא ידע מה לומר. הוא הביט במעשה ידיו, בשלד המרוסק. הוא היה לוחם, לא מנהיג.

מרים דיברה במקומו. "אבי הטומאה שולח לנו מסר", אמרה לקהל הקטן. "הוא יודע שכרות אחד לא יוכל לטמא את יודפת. הוא מנסה להפחיד אותנו, לשבור את רוחנו".

אלעזר ראה את פניהם של האנשים. אם אבי הטומאה ניסה להפחיד אותם, הוא לא נכשל.

וכמו בתשובה לכך, מרים המשיכה, "אבל הוא ייכשל. העיר לא תיכנע לו ולא תיפול בידיו. הוא יודע שנסרב להיכרת, שנבחר למות לפני שניטמא. לכן הוא לא פורץ את החומות. במצור הזה, המגן והנשק שלנו הם טהרתנו. עתה חזרו לבתיכם, והישמרו מאוד לנפשותיכם". היא הביטה בו לרגע, ואז הוסיפה, "אנחנו סומכים עליכם, אנשי יודפת. אני, מרים הכוהנת, ואלעזר בן שמי. גיבור יודפת אז, וגיבור יודפת שוב היום".

הם נותרו לבד, רק שניהם, אחרי שהאחרים התפזרו לבתים כפי שהורתה להם מרים. היא הרגיעה את הרוחות, אבל כשהאנשים התרחקו הוא ראה שגם היא מודאגת. היא נעצה את מבטה בשרידיו הדוממים של הכרות.

"כרות ראשון ביודפת החדשה", אמר, ומבטו הצטרף לשלה. "יהיה מורכב לפנות אותו מכאן".

"אני מקווה שהוא יהיה גם האחרון", השיבה. "עלינו לגלות איך הוא נכנס לעיר. השומרים לא ראו דבר".

אלעזר נתקף בחילה איומה. המערה…

אין לו ברירה. הוא יהיה חייב לבדוק.

"אני חושב שאת צודקת. נראה לי שאני מבין".

"אתה חושב שיש מעבר לתוך העיר?"

"כן. כן, גם. אבל התכוונתי לגבי המסר שאבי הטומאה שולח לנו. אני חושב שיש לו מסר שמכוון אליי. המעבר, זה דבר שרק אני יכולתי לדעת עליו. הוא רוצה שניפגש".

"היום הוא היום השישי לטומאתך, אלעזר. אתה תתחטא מחר, ואז תהיה טהור שוב עם שקיעת החמה. אל תעשה משהו טיפשי עכשיו".

"גם אבי הטומאה יודע את זה, מרים. אני חושב שאני מתחיל להבין איך הוא חושב. הוא לא יפגוש אותי שוב אם אספיק להיטהר. לא לבד. הוא ערמומי מדי. הוא היה יכול להכניס את הכרותים מהרגע הראשון, אבל חיכה עד שאהיה מותש. הוא לא יכניס עוד מהם הלילה".

"אז אתה רוצה לפגוש אותו בגפך, כמו שהוא מבקש. משום… שהוא ערמומי", היא הרימה גבה כל כך גבוה עכשיו, עד כדי כך שהוא דאג שמא מצחה חרוש הקמטים יתפקע. "אתה שומע את עצמך?"

"אם אפשר לסיים את זה במילים… אפילו בקרב. אם אוכל לחסל אותו, ולהציל את יודפת…"

"אלעזר, לא ישנת שבוע. אתה לא חושב בהיגיון".

"להפך. אני מבין סוף סוף. אני יודע מול מי אנחנו מתמודדים".

היא נאנחה. "בסדר", אמרה בגלגול עיניים. "במה אוכל לעזור לגיבור יודפת במשימתו?"

הוא צחק, צחק שוב לראשונה מאז שנטמא. היא הצליחה לשבור את מעטה הרצינות הכבד שעטף אותו, וניכר בה שהייתה מרוצה מכך. הוא חש את שריריו דואבים מהלחימה בכרות, והבין שוב כמה הוא עייף.

"אני צריך לנוח. אני לא חושב שהייתי מצליח להירדם עכשיו גם לו הייתי טהור. לקראת… אני חייב לשכב ולנוח. צאי איתי מחר. אתן לך ללוות אותי עד פתח המנהרה. אם לא אחזור, אטמי אותה כדי שכרותים נוספים לא יוכלו לחדור דרכה אל העיר".

בלילה ההוא, כששכב לישון, אלעזר בן שמי זכר – לא, חי מחדש את הקרב על יודפת. הוא מטיל אבנים גדולות מהחומה, מתיז את ראשו של איל הניגוח של הרומאים. מרסק את ראשיהם של אלה שמנסים לתקנו באבנים נוספות. נופל מהחומה כמו אבן בעצמו.

ופתאום הוא מוצא את עצמו מחבק חתיכת מתכת עצומה, ומנסה לטפס בעצמו על החומה שעליה הגן לפני רגע.

השיפוע עוזר, אבל הוא מחליק בכל זאת. לא קל להתקדם במעלה החומה גם עם שתי ידיים, אבל הוא ממשיך לערסל את ראשו של איל הניגוח, מפלצת שגוררת אותו למטה, והוא מחבק אותו כאילו היה תינוק, כאילו חייו תלויים בכך. מישהו למעלה צועק, "צריך חבל!"

אין נקודת אחיזה נוספת בין האבנים עבור היד שלו וכפות רגליו. הוא חושב, אני אמות כי אין פה נקודת אחיזה. ולפתע פתאום היא מופיעה יש מאין: חץ רומאי ננעץ בחומה, ואלעזר נתלה עליו. הקַשָּת כיוון לאלעזר והחטיא. ואז עוד אחד, ועוד אחד. הלגיון העשירי כולו מנסה לצוד איש אחד, בונה למענו את המסלול שהוא זקוק לו כדי לעלות מעלה.

ואז אחד החיצים פוגע בגבו. הוא מבין שהוא אמור להיות אחוז אימה, אך הוא חומק מאחיזתה כפי שחמק עד עתה כה מחיצי הקשתים. מה קורה לו? מדוע הוא אינו מפחד? הוא ממשיך לטפס…

עוד חץ ננעץ בגבו, נמוך מהקודם. הוא ממשיך.

עוד חץ תופס אותו, הפעם בצד האחורי של שוקו השמאלית. והוא ממשיך לטפס.

ועוד חץ. והוא ממשיך.

ועוד חץ. והוא ממשיך.

חבל משתלשל מהחומה, והוא בקושי מבחין בו. הוא אוחז בו בידו הפנויה, ובזרועו השנייה עדיין אוחז בראשו של איל הניגוח. חץ נוסף ניתז מגוש המתכת, והוא כמעט מאבד אותו. והוא מחזיק בחבל, שנמשך למעלה, רגליו רצות במעלה החומה.

כשהוא מגיע לקצה, אלעזר בן שמי כמעט נהדף בחזרה למטה רק בגלל קריאת הניצחון של לוחמי יודפת. הכוח נוטש אותו בבת אחת – ובעלפונו הוא שומט את איל הניגוח, שנופל מהחומה. הוא מיד מנתר אחריו, כמעט מרגיש עצמו נופל מהחומה שוב, אך מישהו תופס בחולצתו – יוסף?

כעת הוא שוכב על בטנו, חמישה חיצים בוקעים מגבו ומרגליו. שלולית של דם נקווית  סביבו, והוא רק רוצה –

"לא לישון עכשיו", אומר חברו, יוסף בן מתתיהו. המפקד שלו, שמטפל בפצעיו. "אלעזר, לא לישון".

הוא ביקש לנוח, אבל כשהזיכרונות רדפו אותו,  אלעזר גרר את עצמו בחזרה לביתה של מרים, שידע שתהיה מוכנה להישאר ערה למענו. באופן טבעי, היא ניצלה את הזמן כדי ללמד אותו תורה. את רוב דבריה הוא התקשה להפנים, במצבו, אבל אולי ספג מעט מדרך המחשבה שלה. ויותר מכול היה אסיר תודה על חברתה. ובבוקר היום השביעי לטומאתו, ליוותה מרים את אלעזר בדרכו להיטהר, ולאחר מכן הלכה עימו עד לפתח המערה, שם נפרדו לשלום.

הכניסה הוסתרה בתוך באר יבשה בקצה העיר, באר מזויפת – שכן יודפת הסתמכה על מי גשם בלבד. הייתה זו אותה מערה שאליה ברחו לוחמי העיר האחרונים כשיודפת נפלה לידי הרומאים, אותה מערה שבה כרתו ברית התאבדות.

הוא קיווה לשכנע את אבי הטומאה במילים, אבל הכין עצמו לקרב. ערפל סמיך של עייפות העיב על צלילות המחשבה שלו, והזיכרונות הרעים ארבו בזוויות עיניו ביורדו למטה.

אבי הטומאה חיכה לו. מסכת הגולגולת, הקפואה בחיוך תמידי, לא הניחה לאלעזר לדעת אם הוא נועץ בו מבט. הזכוכית רק זהרה באור לפיד כתום, שהבליט כל שריטה שהייתה בה.

הוא צדק. הם היו לבד.

"אז אתה באמת עדיין חי".

"אלעזר בן שמי. הבנת את המסר שלי. לא שכחת".

"לשכוח? מעולם לא באמת עזבתי את המערה הזו. רצחנו שלושים ותשעה איש. את אחינו לנשק, יוסף".

אבי הטומאה צחק. איש לא קרא לו בשם הזה כבר זמן רב. הזכוכית והמערה הדהדו את הצחוק, הדהדו זו את זו שוב ושוב, והצליל המקולל חזר לאוזניו של אלעזר מכל כיוון.

"זו משמעותה של ברית התאבדות של לוחמים! איזו ברירה הייתה לי, אלעזר?! אחרון נשארתי, אך יוסף עם חברי לבד! אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלוהים. ולא רציתי להילכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידיי בדם אחים, אם אשאר האחרון. על כן פיתיתי אותך לכרות ברית עם הרומאים ולחיות".

"ברירה? יכולנו לקיים את הברית שלנו ולמות! או לסרב מראש, לעזאזל! אבל אתה חיכית, כמו פחדן, חיכית ששאר הלוחמים יפלו על חרבם. נתת לי להרוג את האחרון ורק אז חזרת בך מההבטחה –"

"אנחנו יכולים להגיע להסכמה גם הפעם, אלעזר. גם היום, לא נגזר עליך למות כאן. חבור אליי, פתח לי את שעריי העיר. יודפת לא צריכה ליפול בשנית".

"לא הפעם, יוסף. לא יכולתי להרוג אותך אחרי שהצלת את חיי, ולא יכולתי לאלץ אותך להרוג אותי… אבל אני לא אתן לך להתחמק הפעם. בזמן שאתה התחננת בפני הרומאים שיחוסו על חייך, אני נמלטתי לירושלים כדי להיטהר. היית צריך לפעול כמותי".

"לא התחננתי לרומאים. הם בחרו לצרף אותי אליהם, כמו שאבות הטומאה בחרו לעשות אחרי החורבן. עשיתי בדיוק את אותה בחירה שאתה תצטרך לעשות היום, אם אתה רוצה לחיות".

"אני לא בגדתי כמוך לפני עשרים שנה, ולא אעשה זאת היום".

"אני באמת מעדיף להשאיר אותך בחיים". אבי הטומאה שינה את תנוחתו, נמתח. חרב שהייתה קשורה למותניו נצצה לאור הלפיד.

"הקדוש ברוך הוא יגן עליי מפניך".

"אלוהים נטש אותנו מזמן, אלעזר! הדברים ששנינו ראינו… החורבן – למה אתה חושב שאני נמצא בצד  המתים?"

"אתה טועה. הקודש השתנה, אבל הוא עדיין כאן. לאלוהות עוד יש אחיזה בעולם הזה". קולו רעד.

"זו בעיה פתירה. אפילו את השכינה אפשר לסלק. החורבן חשף זאת. האלוהים שלך הוא מפלצת. בעולם הזה יש כל כך הרבה רוע, זוועות שאיש לא אשם בהן מלבדו. הגדולה מכול היא המוות. אבל הוא טעה כשנתן לנו את הכלי שאנו זקוקים לו כדי לגרש אותו מפנינו, כששינה את הטומאה! אני אומר לך, אלוהים כבר עזב. אני רק מנסה לוודא שהוא לא יתחרט ויחזור".

"יצאת מדעתך… אתה מבקש למרוד בבורא עולם. זה לא ייתכן. לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא יברא את העולם ואז ישכח אותו". אלעזר התקשה לנשום. האוויר במערה היה כבד.

"אלעזר, הוא המציא את הכאב, והמחלות, וטפילים שכל תכליתם לייסר את התינוקות שלנו. אתה מעמיד פנים שהוא רחום. הוא לא הפקיר אותנו רק כשהמקדש חרב… הוא שנא אותנו מהרגע הראשון".

האם יכול להיות שיוסף צדק?

עיניו הנפוחות של אלעזר פעמו בכאב, דוחקות בו לעצום אותן, להירדם, להיכנע.

לא. לא!

הוא ענה ליוסף בקול רפה. "בית המקדש עוד ייכון מחדש. הוא כבר קם מחדש פעם אחת. הוא יקום, והשכינה תחזור, ואנשים יזכו שוב לעבור אל העולם הבא. זה יקרה, זה חייב לקרות. אתה תראה".

"אני חולם על עולם אחר, אלעזר". יוסף פרש לרווחה את ידיו הגרומות, החבושות, כשדיבר. "עולם שבו הכול טמאים תמיד. עולם בלי פרות אדומות, בלי תולעת שני, בלי עצי ארז ואזוב. עולם בלי מי חטאת וטהרה. עולם שבו ההפרדה השקרית בין המת והחי לא קיימת, ואין כבר דרגות של טומאה. עולם שנמצא מחוץ להישג ידו של המוות, מחוץ להישג ידו של הקדוש ברוך הוא… עולם שאליו מגיעים כולם כדי להישאר בו".

"אלוהים לא יניח לזה לקרות", לחש אלעזר. הוא שפשף את עיניו והכריחאת עצמו להישאר על רגליו. "אני אעצור אותך".

"מאוחר מדי, אלעזר.כבר הכנסתי את הטומאה ליודפת. דרכך".

אלעזר הניד בראשו. "אני התחטאתי. הבסתי את הכרות שלך בלי להיטמא בשנית. כשהשמש תשקע, אהיה טהור".

"כמה נזהרת כשהיית טמא, אלעזר? האם אתה בטוח שלא טימאת אחרים?" יוסף כמעט… כמעט גיחך. "'אלוהים לא יניח לי', אתה אומר? אלוהים כבר אפשר זאת, אלעזר. קדימה, הנח לו להמציא לך נס, אני מחכה".

אלעזר איבד את סבלנותו. "ראשון לטומאה מטמא רק אוכל ומשקה", אמר. הגולגולת המחייכת הזאת, הצחוק הזה… מספיק. "מספיק עם השקרים שלך, יוסף בן מתתיהו. עדיין לא הבסת אותי היום. שלוף את חרבך, הסר כבר את המסכה האיומה הזאת. אני מכיר את פניך".

יוסף בן מתתיהו הסיר את מסכת הזכוכית הקמורה, השקופה, שמעולם לא הסתירה את פניו האמיתיים. זכוכית ששום צלמית או דמות של גולגולת לא קישטה אותה מבפנים. והחיוך הקפוא, העיוות של האור, נקרע מפניה של גולגולתו שלו, גולגולת רגילה לחלוטין וחשופה לאוויר. אבל הוא המשיך לדבר באותו קול עמוק, המהדהד מתוך פיו בלי שלסתו תנוע, מדבר בלי שיהיו לו לשון, או גרון, או ריאות.

"שמעת על איסור כוהנים, אלעזר? אלוהים מעניש בחומרה כוהנים שנטמאים בטומאת מת, כוהנים כמותי. כשאנחנו נכרתים, אנחנו עדיין נדרשים להנהיג את העם".

"אתה… אתה כרות? איך…?"

"כרות, כן. מת. אבי אבות הטומאה! אתה לא ראשון לטומאה בדרגתך, אלעזר. כשנגעת בי, נגעת במת. אתה אבי הטומאה!"

אלעזר הקיא. מחשבות, הזיות של תשישות, הסתערו עליו כעת מכל כיוון, לא נתנו לו מנוח. הוא לא הצליח לעבד את המידע החדש. העייפות נחתה עליו במלוא כובד משקלה כעת, משרוקן את קיבתו.

יוסף רק המשיך וצחק.

"כולנו כבר מתים, אלעזר. הכרות והטמא החי עשויים אותו חומר, אותו שילוב של נפש וגוף. תמיד היינו. אמור לי! את מי טימאת? במי נגעת?"

מרים… הוא טימא אותה ביום השלישי. האם היא ידעה? היא תיכרת אם לא תיטהר, היא תהפוך לזה–

"מכיר אני את נפשך, חברי, אלעזר בן שמי. אני רואה זאת בעינייך. אבל מעולם לא היית גדול בתורה. אני לא חושב שאתה מבין. החברים שלך לא היו המטרה שלי".

"רצית את  מי החטאת", תפס אלעזר לאיטו. הוא מלמל, "…מרים… היא ראשונה לטומאה, היא נגעה באזוב…"

"והאזוב הפך שני לטומאה. הכוהנת, מכל האנשים! זה נפלא! רצית להיטהר ביום השלישי, טימאת את מי החטאת של יודפת בשלישי לטומאה, ומי החטאת פסולים! כמה נפלא. עולה על ציפיותיי הגדולות ביותר – ראה, הנס שביקשת לך מאלוהים נשלח אליי! ואפילו אתה לא היטהרת, ואתה היית הראשון. ואתה כבר מותש מחוסר שינה, בקושי עומד על רגליך. כל מי שנטמא אחריך לא ייטהר ממי החטאת, ויודפת תיפול –"

"לא… לא. זה לא יכול להיות", קרא אלעזר. הוא אחז בראשו הדואב וניסה לנער ממנו את מילותיו של אבי הטומאה. "הקדוש ברוך הוא בחר בי מסיבה כלשהי. הוא לא ייתן לך את מבוקשך".

"אתה באמת עוד מצפה להצלה מידי שמיים, אלעזר? דאוס אקס מכינה, מהמחזות של יוון? אנחנו חיים באחרית הימים! המקדש איננו, אלוהים איננו!"

הוא טימא את מרים. הוא בגד בה. גם היא תיכרת, באשמתו. היא תשנא אותו לנצח. מה הייתה אומרת, לו ידעה?

לפתע, מתוך עננת התשישות, חברו להם יחד בדעתו של אלעזר בן שמי רסיסי ההזיות ושברי החלומות בהקיץ שתפסו מזה שבעה ימים את מקומה של שנתו. הם השתלבו לפסיפס שלם. היה זה נס גלוי, ברור כשמש, זוהר ומושלם.

"אתה טועה", קרא. הוא הופתע לשמע הביטחון ששמע בקולו. "שגית, טעית בחישובך. ראשון לטומאה מטמא רק אוכל ומשקה".

"שמע לי, כסיל – מרים הייתה ראשונה לטומאה, אם היא נגעה באזוב, הוא נטמא בשני –"

"היא נגעה בו, אבל לא טימאה אותו. מרים מסרבת לראות באזוב תבלין. בגלל מאמציכם למנוע היטהרות, האזוב נהיה נדיר. כבר שנים רבות לא השתמשו בו למאכל ביודפת! מרים עצמה, היא לא תכניס אותו לפיה בשום מחיר. היא אמרה לי שניסתה רק פעם אחת בילדותה, ואפילו לא הצליחה לבלוע. לשונה התנפחה מיד. היא פשוט לא מסוגלת לאכול אזוב. היא חושבת שהוא קדוש לה מדי למאכל".

"מה?" קרא אבי הטומאה. "זה מגוחך! הרי אתה לא באמת חושב שאי אפשר לטמא אזוב!"

"אולי אתה ואני יכולים. אולי אפילו כל אדם אחר ביודפת יכול לטמא אותו, אבל לא מרים הכוהנת!"

"אתה מאמין שתוכל לגבור עליי בתחבולה כזאת? בפרשנות האווילית שלך? מי החטאת של יודפת פסולים. בתוך ימים מספר תיטמאו כולכם –"

אלעזר הרים את קולו. "הס!" אמר. "דרשת נס, יוסף בן מתתיהו. הנס כבר היה כאן. הקב"ה האיר את עיניי. העֵרוּת חידדה את מחשבותיי על מנת שאוכל לגמול לתחבולתך בעורמה משלי. מי החטאת של יודפת שמורים היטב, אנשיה טהורים".

"אני מניח שנגלה בקרוב", סיכם אבי הטומאה יוסף בן מתתיהו את הדיון, ושלף את חרבו. "כיוון שלא אחכה לשקיעת החמה כדי לבדוק אם אתה טהור".

אלעזר עקר את פטיש האבן הגדול מחגורתו. להפתעתו הוא ראה שאבי הטומאה הנמיך מעט את חרבו לרגע, בטרם התעשת. הפעם יוסף בן מתתיהו בחר לטמא את ידו שלו בדם אחיו.

הוא היה מת… אבל אלעזר ראה. הוא ראה שעדיין היה לו מה להפסיד.

כמתוך חלום, אלעזר נע בזריזות. הוא חש צעיר בעשרים שנה מגילו. הלחימה אתמול עוררה בגופו את כל הזיכרונות הנכונים. הוא חמק ממהלומות החרב, חמק שוב ושוב ממגע ידו המטמא של אבי אבות הטומאה. והוא שבר את עצמות גפיו של יוסף בזו אחר זו, עד שנותר נכה, חסר אונים, שכוב על סלעי המערה.

אך הוא עדיין סירב להיכנע.

"אינך יכול להרוג אותי, אלעזר, אני כבר מת! איני צריך את גופי. הכרותים יהיו לי לגפיים. אני ארדוף את יודפת לנצח. גם אם יעלה בידך למות טהור, אני כבר גורשתי מהמוות בכריתה. לא אוכל למות לעולם! אני יותר חי מכפי שאתה תהיה אי פעם!"

אלעזר ריחם על האיש.

"לא אוכל להרוג אותך, יוסף. אבל אני ארסק אותך. אשבור כל שביב של עצם בגופך, אטחן אותך לאבקה ואפזר אותך ברוח. על בגידתך בעמנו, על בגידתך בחיים, אני גוזר עלייך נצח של קיום מודע ללא גוף. עד שתתפלל שנקים את בית המקדש מחורבותיו, כדי שאתה תזכה למוות אמיתי, לכיליון.

"כי מכיר אני את נפשך, יוסף בן מתתיהו. איש מאבות הטומאה האחרים לא היה מעז לעלות על יודפת. חלפו שנים והם לא ניסו. רק אתה יכול להאמין שתביס את הקדוש ברוך הוא עצמו, שתזכה לחיות לנצח בעולם משלך. אבות הטומאה האחרים יודעים שהמוות הוא מבוי סתום, ושרק החיים יכולים להביא צאצאים. שבלעדינו אתם תיכחדו מהעולם. הם יודעים שטעיתם כשלא חסתם על חיי הקנאים שהצטרפו אליכם מרצונם. תמיד תזדקקו לנו, לחיים. כי בחלוף הזמן כולכם תתפוררו לאבק".

ואלעזר בן שמי קיים את הבטחתו, וריסק בפטיש את כל שייריו של אבי הטומאה, שבחייו נקרא יוסף בן מתתיהו, עד שלא נשארה ממנו ולו חתיכה אחת גדולה כזית. הוא עשה זאת בשיטתיות ובזהירות רבה, כך שלא נטמא במלאכה. אך הוא היה תשוש, ולכן מהלומות אחדות של הפטיש שלו הוטחו בכל זאת גם ברצפת המערה.

ומשתמה מלאכתו, הוא הלם בסלע פעם אחת אחרונה, ומרצפת המערה בקע זרם זך של מי מעיין חיים.

בלילה ההוא, כששכב לישון, נרדם אלעזר בן שמי עוד לפני שראשו נגע בכרית. הוא חלם שהארץ מוריקה שוב מארז ואזוב, שמי מעיין זורמים בפרץ אדיר מכל חריץ בה, ופרות אדומות ממלאות כל תל וגבעה עד האופק. ובית המקדש, וירושלים כולה, נבנים מחדש בפאר. והוא ישן שינה מתוקה כל אותו הלילה.