זהב וערפל

הסיפור זכה בפרס גפן לשנת 2026

שודדת הים הגבירה השחורה נשענה על מעקה הספינה ערפל, שהתקרבה במהירות לעבר ספינת צי אינארית. הרוח, שפרעה את הפאה השחורה שלה, אומנם הייתה לטובתם, אבל ההתקרבות המהירה הייתה קשורה גם בכך שהספינה האינארית לא נעה. וזה כבר היה משונה. הדגל השחור עם המסכה הלבנה, סמל ספינתה של הגבירה השחורה שתמיד עטתה מסכה שחורה על פניה, הונף מעל ערפל כמה דקות קודם לכן, ובכל זאת לא נראה שהספינה האינארית ניסתה לברוח. אולי הם בטוחים שערפל לא תתקוף אותם? לא, זה לא הגיוני, חשבה הגבירה. אומנם היה לה הסכם סודי עם נסיך אינאר אבל הדגל הזהוב שהתנופף מעל דגל הצי האינארי, זה שסיכמה עליו עם הנסיך כסימן מוסכם להגנה, היה חסר. אם הם עצמם הורידו את הסימון, למה שיחשבו שהם חסינים? החשש שלה היה שהם מחכים להם, דרוכים לקרב.

היא התבוננה שוב בספינה מבעד לטלסקופ שלה. ככל שהתקרבו הבחינה בפרטים רבים יותר. זאת הייתה ספינת צי גדולה, שהשם גרקיה נכתב על דפנותיה באותיות מסולסלות מדי. גרקיה הייתה גבוהה בכמה מטרים לפחות מערפל, ושלושת תרניה היו עמוסים במפרשים. אבל הגובה לא הטריד את הגבירה. עומס המפרשים עשה את גרקיה כבדה ומגושמת, לא יריבה שקולה לערפל. פתחי התותחים של גרקיה היו מטרידים אותה אם היו פתוחים, אבל הם נותרו חסומים. מה שכן הטריד אותה היו הקרעים שזיהתה כעת במפרשים. ספינות צי אמורות להיות מופת של סדר וארגון, שהושלטו ביד רמה. כל סטייה מתקנון הצי, כמו איחור או רישול בלבוש, הייתה מביאה על המלחים עונש מלקות. מי יעז להשאיר מפרשים קרועים? ככל שהתקרבו גברו חששותיה. היא לא באמת יודעת מי נמצא על סיפון הספינה הזאת.

הבעיה הייתה שהתכונה שאחזה בצוות שלה לקראת התקיפה המתקרבת הייתה כמו קשר דייגים כפול. לא משנה לאן תמשוך, רק תחזק אותו. הצוות היה חדש יחסית. רק כמה שבועות עברו עליהם באימונים שבהם תרגלו היטב לחימה בחרבות ושליטה בתמרוני הספינה. היא אפילו אילצה כמה מאלה שידעו קרוא וכתוב ללמד את חבריהם את מראה האותיות. אבל היא ידעה, שודדים לא אוהבים להתאמן, וככל שהתארכו האימונים כך הלכה והצטברה הציפייה למראה ספינה באופק. אך כשהתגלתה הספינה, מי שהופתעה מכך יותר מכול הייתה היא עצמה. הים הדרום-מזרחי היה שומם כמעט לחלוטין. פרט לאי אלו איים לא ממופים, רובם כלל לא מיושבים, לא היה כאן איש.

היא הביטה לאחור. השודדים משכו את החבלים ועודדו זה את זה בקריאות רמות. האימונים שלה הוכיחו את עצמם, והשודדים שלה פעלו במהירות מופתית ובאחידות מפתיעה. אי אפשר היה לעצור אותם מלתקוף את גרקיה, כפי שאי אפשר לעצור את נשיבת הרוח.

הגבירה הייתה אמורה להיות מרוצה מהתפקוד המוצלח של המלחים שלה. במקום זאת הרגישה שמחשבותיה מקיפות אותה כמו זבובים סביב בשר בשמש. אולי כי היא ציפתה לראות כבר תכונה על סיפונה של גרקיה. מפרשים מוסטים, פתחים נפערים ותותחים בוקעים מהם כמו לשונות נחש, חרבות נשלפות לקראת קרב. אבל גרקיה נותרה דוממת, והגבירה זיהתה רק תנועה מעטה על הסיפון העליון. מבט אל הקן שבקצה התורן לא מצא שם אפילו את ברק הטלסקופ המופנה לכיוונם. היא חשה יותר ויותר שהם מתקרבים אל הלא נודע.

"אלשנק" קראה.

רב המלחים שלה פיקח על אנשיו. היא סימנה לו לעלות אליה לסיפון האחורי והושיטה לו את הטלסקופ שלה. "מה 'תה רואה שם?" שאלה.

אלשנק הצמיד את המכשיר לעינו. כשסיים, הוא מצמץ בשפתיו ימינה ושמאלה. ניכר בו שהוא לא בטוח מה היא מנסה להוציא ממנו. "אה, קפטן", לחשש כעבור כמה רגעים. "אנ'לא רואה משו שמה".

"בדיוק". מלמלה הגבירה, ונשכה את שפתה התחתונה.

"את חושבת הם 'כנעים אלינו?"

היא לא ענתה.

אלשנק החזיר לה את הטלסקופ, בחן אותה עם מצמוץ שפתיים נוסף, ושתק. אדם לא הופך להיות רב המלחים של הגבירה השחורה בלי שלמד לא להסיח את דעתה כשהיא חושבת.

"'תארגנים לתקיפה", אמרה לבסוף. "כולם לעמדות. תכינו ת'חבלים. אם הם לא יורים'כם, אל תירו".

אלשנק חייך אליה חיוך זדוני מהרגיל ושרק לצוות את שריקת התקיפה. היא הידקה את המסכה והפאה שלה לראשה, כמו שהתרגלה לעשות לקראת כל קרב, והצטרפה אל השודדים שלה.

היא התעלמה מהמועקה שהתנפנפה בתוכה פרועה כמו מפרש קרוע, נתנה את פקודת הקרב, והם פשטו על גרקיה בתנופה אחת. החבלים עם קרסי הברזל הושלכו מעלה באופן מדויק, המלחים טיפסו על החבלים במהירות ואפילו צעקות הקרב תוזמנו היטב. היא לא הספיקה להניף את החרב שלה, וסיפון גרקיה כבר היה שלהם. אבל זה לא היה ממש ניצחון. שום תותחים לא רעמו. לא נדרשו להם שום תמרוני קרב. ושום קריאות קרב לא נשמעו מהצד הנגדי. פה ושם חיילי צי במדים כחולים ניסו להדוף את תוקפיהם, אך כשנכשלו בכך כישלון חרוץ הם נכנעו מיד. תוך דקות ספורות נכפתו כל חיילי הצי זה לזה, כולל אלו מהם שהסתתרו מאחורי חביות בסיפון העליון. היא התקרבה וסקרה אותם בעיון. הם נראו מרושלים, חבוטים, קרועי בגדים. רובם אפילו לא לבשו מדים תקניים, אלא הסתפקו בבגדים פשוטים.

"בורו", קראה למלח חסון שהיה ממובילי התקיפה. "אתה 'שית ת'זה?" והיא הצביעה על פצעים קטנים אבל עמוקים שהבחינה בהם על זרועו של אחד החיילים.

"נה, קפטן", בורו נד בראשו. "אני רק עם הירח שלי". והוא הצביע באגודלו על החרב המעוקלת שלו.

במבט נוסף היא זיהתה חיילים נוספים שסבלו מפצעים דומים, או שעטו תחבושות מרוטות. היו אלה פצעים ששום חרב לא הייתה יכולה להיות אחראית להם. קטנים אך עמוקים. כאילו נעשו בצינור מתכת דק וארוך שננעץ בכוח בגופם. האם מישהו עינה את החיילים? כולם נראו צעירים, ולובשי המדים שביניהם לא היו קצינים. היכן המפקדים שלהם? האם הם היו האחראים לעינויים האלה? והיכן שאר החיילים? ספינה עצומה כזאת אמורה לשאת עליה כוח גדול פי שלושה לפחות מאלה שתפסו.

"ראיתי פעם משו כזה, קפטן", מצמץ לידה אלשנק בזהירות. "איש 'שוגע במונסו, היה לו חצבקשת משו מיוחד. משהו שיורים עם הפהש'ך. והוא ירה בסוס שלו, כאלה סימנים זה 'שאיר".

היא הנהנה אל אלשנק. חיצי מתכת יכלו להשאיר פצעים כאלה, אם היו מחודדים וחסרי ראש. אבל מי משתמש בחיצים בים? ועוד כאלה? היא זכרה שראתה קשתות בציורים עתיקים, אבל ספינות סיינוקיות נעלמו לפני 500 שנה. אולי יותר. עכשיו כבר לא תהתה על הקלות שבה השתלטו על הספינה. היה ברור שהספינה הותקפה זמן קצר לפני בואם, אבל מיהם אלה שתוקפים ספינה בחיצים?

היא חילקה הוראות לצוות שלה. כמה מלחים נשארו לשמור על השבויים בשעה ששאר הצוות יצא לבדוק את הספינה ולחפש שלל. היא עצמה פנתה לכיוון תא הקפטן. ניסיונה לימד אותה שספינות צי היו מאורגנות ומסודרות עד בחילה. יומן הקפטן יוכל לתת לה כמה הסברים.

בחדר הקפטן, על שולחן שהיה גדול בערך כמו כל התא שלה בספינתה, היא מצאה את היומן של קפטן ושמו גנט. ככל שהצליחה להבין, ההפלגה שלהם נועדה למפות איים נידחים באזור ולדווח מה מצאו בהם. זה היה משונה, מפני שהיו מעט מאוד איים באזור ורובם היו ריקים מאדם. אבל חשוב מכך, לצי האינארי לא היה הרבה להרוויח ממיפוי כזה. מה בדיוק חשבו לגלות כאן?

דפיקה נשמעה על הדלת. היא הרימה את ראשה וראתה את אלשנק עומד בפתח, מתנודד מתמיד. "קפטן מצאנו 'תם… הם למטה. ת'צכה לראות ב'צמך".

בחלל הגדול, שתי קומות מתחתיהם, היו שרועים על הרצפה עשרות חיילים פצועים. אחדים מהם גנחו, אבל רובם השתתקו ברגע שהבחינו בה. שניים מהחיילים, ששיערה שהיו אנשי רפואה, עמדו בין הפצועים. המבטים שננעצו בה נעו ממנה רק לכיוון אחד – לעבר גבר שישב על תיבת עץ קטנה, שעון על הקיר האחורי. היא התקדמה לעברו. סרט בד עטף בחוזקה את רגלו השמאלית כדי לעצור את הדימום מחתך נבזי שכמעט חצה את ירכו. שרוולו הימני היה מקופל וידו הייתה חבושה. מקטורן המדים שלו נח על ברכו הימנית, קרוע. שלל כתמים חומים-אדומים כיסו את צבעו הכחול ואת העיטורים שנתפרו שם. הוא לא היה מגולח, ועיניו הכהות החזירו לה מבט קודח. הוא לא מצמץ, והיא ידעה שמצאה את גנט, הקפטן של גרקיה.

"תעלו 'תו", אמרה לאנשיה.

הקפטן הונח אחר כבוד על כיסא בתאו, וכולם יצאו. חוץ ממנה. הרגל הבריאה שלו נעה בעצבנות, פניו התעוותו בהבעה מוזרה. אבל הוא לא גנח. רק על זה היא נתנה לו כמה נקודות.

"האנשים שלי צריכים עזרה", אמר לבסוף.

"אתה תגיד לי מה קרה 'כם ואני אראה מה אפשר ל'שות".

"זה לא מספיק".

היא גיחכה. "יש'ך ברירה?"

הוא השפיל את עיניו, ואז הרים אותן ונעץ בה מבט שהיה נחוש ונואש בעת ובעונה אחת. "בסדר", אמר בשקט. "בתנאי שתביאי לאנשים שלי מים טריים ותחבושות".

היא הנהנה. הוא נעץ בה מבט ארוך, כמצפה להבטחה מפורשת יותר. לבסוף פשוט התחיל לדבר.

"יצאנו מאינאריר לפני חודשיים וחצי", אמר. "מאה וארבעים אנשי צוות. מתוכם עשרים מפקדים, ארבעה קצינים זוטרים ו…"

היא הקשיבה לו בחצי אוזן. היא הייתה צריכה להבין מה קרה רק ביומיים האחרונים, שאותם לא הספיק להכניס ליומן. אבל היא לא קטעה אותו כי נראה שרק כך הוא יצליח לדבר. בשעה שדיבר על דברים משעממים כמו ספירת מלאי ומסדרי משמעת, היא בחנה את הדרך בה משך את מעילו בחוסר שקט. שוב ושוב, בתנועות קטנות, סידר את קצות הקרעים, מנסה לתקן למראית עין את המעיל שלו, שהיה קרוע כאילו חית טרף נעצה בו טלפיים. בעצם החיתוך היה נקי מדי עבור חיה. אולי סכין? עכשיו כשחשבה על זה, גם המדים הכחולים של שאר החיילים נראו פחות או יותר כך.

"מי נתן ת'פקודות לדגלים ש'כם?" לא התאפקה מלשאול כשהגיע לספר על מתיחת הדגלים.

"הדגל נמתח לפי התקן", ענה, מבולבל.

"חסר'כם דגל זהב".

"אה", הקפטן הופתע מעט. "העיטור המלכותי. הקודם נקרע לפני שהגעתי לספינה, ובמחסן אזל. לפי התקן אפשר לצאת ככה לים, אז זה לא שינה דבר". והוא בהה עליה רגע ארוך. "לא ידעתי שמישהו בכלל שם לב מלבדי".

הגבירה שתקה. "אז הפלגתם", אמרה לבסוף וחיכתה שימשיך.

"כן, הפלגנו. ההוראות היו למפות איים נידחים בים הדרום מזרחי, ולכתוב דיווח על כל אי".

"למה?" שאלה.

גנט לא ענה מיד. "אני רק ממלא את הפקודות שקיבלתי".

"זה לא 'כון", היא קבעה. "נקודות השיט ש'ך היו בסדר אחר 'גמרי מהפקודות ש'ך".

הוא פתח את פיו לענות, אבל לא אמר כלום, והיא ידעה שנגעה בנקודה רגישה.

"איך את יכולה לדעת?" גנט הקפיץ שוב את רגלו בעווית של חוסר שקט וישר שוב את קרעי מעילו.

"קראתי את היומן ש'ך".

הקפטן פתח את פיו לומר משהו, אך מיד סגר אותו. כנראה לא האמין שהספיקה לקרוא את היומן כדי להבין את זה. במקום זה הוא נאנח. "הרוחות היו צפון-מערביות. אני רק רציתי לסיים עם המשימה ולחזור הביתה בשלום".

"הרוחות כאן הן תמיד צפון-מערביות".

גנט לא ענה.

"למה הם נתנו'ך הוראות לסקור נגד הרוח?"

הקפטן הביט בה. ידיו חדלו לנבור במעיל הקרוע. נראה שלראשונה מזה זמן רב הוא הרהר במשהו אחר חוץ ממצבו העגום. הבעה מיוסרת עלתה על פניו.

"'ני 'בינה", אמרה. "זה בטח למה שלחו 'תך למפות ת'חלק הכי 'שעמם בים. אז או שתספר לי למה מישו בצי רצה 'פטר מ'ך או שתספר לי איך 'צלחתם שיקרה 'כם פה משו מאוד לא 'שעמם".

הוא הנהן. ניכר בו שהוא העריך את נכונותה להניח לו לשנות את הנושא.

"הגענו לכל מיני איים בדרך. רובם ריקים מאדם. היינו בכמה ש…"

"קראתי". קטעה אותו. גם לסבלנות שלה היה גבול.

"נכון, נכון… אז אני מניח שאפשר לדלג". הוא ניער את ראשו והמשיך, "לפני יומיים הגענו לאי בדרום-דרום מזרח". הוא הצביע במפה שהגישה לו על מקום שנמצא אי שם באזור איי באנטאב. על המפה הופיע רק ים, אבל הגבירה האמינה לו. מעט מאוד מפות דייקו במיקום האיים כאן. "האי נראה נטוש לגמרי בהתחלה, אבל צמחו בו שיחים עם פירות אז הנחתי שיש בו מעיין של מים מתוקים. מצב המים שלנו לא היה מזהיר, אז יצאנו לבדוק. ואז פגשנו אותם". הוא השתתק.

"את מי?"

"בהתחלה הם היו מעטים. נמוכים, קטנים. במבט ראשון חשבתי שהם ילדים. ילדים זוהרים. את מבינה, הם היו…" קולו דעך.

היא נעצה בו מבט וחיכתה שימשיך.

"הם היו שדונים", אמר. לנוכח מבטה הוא מיהר להוסיף, "אני יודע מה את חושבת, אבל זה מה שהם היו. הם זהרו. כמו דגי זהב אנושיים. ולבשו בגדי זהב ו… אה…" והוא בהה בקיר והרהר. "שם הם שמו אותם…" אמר לעצמו.

"את מה?"

"את הסכינים הזהובים שלהם".

"היו להם סכינים?"

"לא ראינו מיד. בהתחלה הם רק קראו לנו כל מיני קריאות משונות, ואת יודעת, הם היו קטנים ועדינים. חלק מהחיילים ניסו לקחת להם פריטי לבוש זהובים. אמרתי להם לעצור… ניסיתי… זה אסור, כולם יודעים שלא מתעסקים עם שדונים, אבל קשה מאוד לעצור אנשים שרואים כל כך הרבה זהב במרחק נגיעה. את בטח יודעת איך זה. הם פשוט רצו לקחת".

"השודדים שלי לא 'געו במשו משדונים. הם 'כירים ת'סיפורים", אמרה, אם כי לא הייתה בטוחה שזה נכון.

"כן", הוא הנהן. "אבל אז השדונים שלפו פתאום סכינים, וברגע שהם שלפו אותן, החיילים שלי שלפו חרבות. היינו רבים מהם וכבר לא היה איך לעצור את זה, ופשוט…"

"שחטתם את כולם". היא המשיכה.

הוא השפיל את מבטו וחזר לחפור במעיל שלו. "כן, ואז גם החיילים חגגו עם הזהב… זאת לא הייתה שעתו היפה של הצי…"

הגבירה הביטה בו בגועל. כל מה שהיה רע בחיילי צי עמד כאן לפניה. היא עצרה את עצמה בכוח מלשלוף חרב ולשסף את גרונו של הקפטן בו במקום.

"אבל אז הגיעו עוד מהם". קולו הפך עייף ומרוחק. "הם היו אלפים בטח. ואל תדאגי, עכשיו הם אלה ששחטו אותנו…" היא ראתה את האימה בפניו כשנזכר בעל כורחו במה שקרה על האי. ואז, כאילו משום מקום הרים ראשו ונעץ בה מבט נוקב. "אני יודע מה את חושבת. קיבלנו מה שהגיע לנו. וזה נכון…" כעבור כמה שניות הוסיף, "אולי אפילו לא מספיק…" קולו דעך.

"אז מתי הגיעו החיצים?" אמרה לבסוף.

הוא חשב לרגע. "אני חושב שהם ירו אותם בצינורות מהפה שלהם, או מכשירים אחרים שהיו להם שם. האוויר כולו היה מלא בחיצים הקטנים האלה. היית חושבת שאי אפשר לעשות כל כך הרבה נזק עם חיצים קטנים כאלה. אבל הם – הם ידעו לכוון… ברור שידעו… הם שדונים… נתתי פקודת נסיגה והפלגנו משם הכי מהר שהצלחנו". והוא נאנח. "איבדנו שם אנשים. הרבה. והרבה פצועים. רק התחלנו להתארגן מחדש וטוב… אז אתם הגעתם".

"למזלכם", והיא קמה ממקומה. היא למדה כל מה שביקשה לדעת. "אני אלך 'שלוח לאנשים ש'ך מה שהם צכ'ים", ופנתה אל הדלת. אבל רגע לפני שיצאה, הסתובבה אליו. "רק הנ'ך שתי שאלות – ראשונה, למה 'שלוף סכינים אם 'תה 'דע לירות חיצים?" אמרה, "והשנייה, למה כל הבגדים ש'כם קרועים?"

כשיצאה מתא הקפטן, סימנה לדברק, שהיה גם הספר וגם הרופא החדש לעת מצוא, להתקרב. "תביאו להם למטה מים. ותחבושות. ותעזור אם 'תכול".

"קפטן", הוא מחה, "אין לנו 'ספיק תחבושות למה שקורה שם 'מטה".

היא הרהרה רגע. "יש לנו בדים במחסן".

דברק משך בכתפיו. לא היה לו מושג מה יש להם במחסן. כמו רוב הצוות שלה הוא הגיע רק לפני כמה שבועות. הוא לא היה לפני חודשיים בערך, כשתקפו את קרטינה, ספינת סוחרים שנשאה את האריגים המכוערים ביותר שראתה מעודה. בדיעבד הבינה שראתה סוג של הקלה על פניו של הקפטן כששדדו את הסחורה שלו. את חלקם הצליחו בכל זאת למכור בגוגודה, חלק אחר אלשנק צבע בשחור לדגלים, אבל היו שם גם בדים שהיו באיכות ירודה מדי אפילו לצביעה. אותם היא השאירה למטה, בתא הכי לח והכי נידח שלהם, לשימוש לתיקון ערסלים או לסמרטוטים. "לך לאלשנק. תגיד לו שייתן'ך כמה מהבדים המכוערים. הוא 'דע על מה אני 'דברת".

הגבירה בחנה את הצוות שלה מתארגן על סיפון גרקיה. הם קיבצו את החיילים השבויים באחד הסיפונים התחתונים, ועכשיו התארגנו לסעודה מהמאכלים שמצאו על הספינה שלכדו. היו שם לא מעט מאכלים אינאריים שלא נראו מעולם על סיפון ערפל, כמו בצלים משומרים וצנימים דקיקים. אלשנק ניהל את החיפוש על גרקיה היטב, והיא הניחה לעצמה לעלות אל הסיפון הקדמי, להישען על המעקה ולהשקיף על הצוות שלה ממלא פקודות לאור השמש השוקעת. הם היו מאוכזבים, כמובן, מכך שלא מצאו שלל יקר כמו זהב או סחורה יקרה. אבל המזון שערמו עכשיו על הסיפון לא היה חסר ערך לחלוטין. הוא יספק להם ארוחה מגוונת, ואין לזלזל בזה.

ריח התבשילים התחיל לעלות, והגבירה מצאה את עצמה חושבת על באיי, הנער שפגשה בחגיגת אמצע הקיץ באינאריר. אלה היו הבצלים כנראה. היו הרבה כאלה בפסטיבל.

היא התנערה. מה פתאום היא חושבת עליו בכלל? יש עוד שלושה חודשים לפסטיבל הקיץ הבא, ורק בעוד חודש תצטרך להחליט אם תחזור לפגוש אותו. לא היה טעם לחשוב על זה כבר עכשיו.

היא הסיטה את מחשבותיה אל האי המוזר שהקפטן סיפר לה עליו. הוא קרא להם שדונים, אבל קרבות יכולים להיות מאוד מבלבלים, והוא עצמו הודה שהם שחטו את תושבי האי, אף על פי שכולם יודעים ששדונים לא מתים. לפחות לא בקרב חרבות פשוט. אם מה שסיפר על בגדי הזהב וסכיני הזהב היה נכון, יש שם כנראה מכרה גדול. אם תצא לשם עם אנשיה, אין ספק שהם ימצאו הרבה זהב, אבל למרות דעתה השלילית על כישוריהם של חיילי הצי, היא חשדה שגם השודדים שלה לא יהיו יריבים ראויים לתושבי האי ולחיצים שלהם.

החיצים שלהם… רעיון עמום עלה במוחה.

היא נטשה את המעקה וירדה מטה אל אלשנק. "ביא לי ת'כל החיצים". אמרה לו. "הם אצל הרופא 'מטה. ותרתיח מים עם קצת סבון".

אלשנק הנהן. הוא כבר היה רגיל לפקודות המוזרות שלה. החיצים הובאו והונחו בערימה לרגליה. ערמה מגואלת בדם ונוזלים אחרים. השודדים שלה בחנו את המתרחש מרחוק בחשדנות. סקרנים, אבל לא מספיק כדי להעז להתקרב יותר מדי אל הגבירה, ובטח שלא כשהיא מרתיחה מים וסבון. הם אומנם כבר התרחצו במצוותה רק לפני שבוע, אבל אין לדעת מה היא זוממת.

היא עטפה את אצבעותיה בשולי מעילה והרימה אחד מהחיצים. הוא היה פשוט. גוף מתכתי כהה וארוך שקצהו מחודד. בלי ראש בולט ועם שני סנפירים מפלומה אפורה שנראתה כאילו תלשו אותה מאיזו חיה. היא הטילה את החץ לתוך הסיר המבעבע. בחלוף כמה דקות שלפה אותו במלקחיים וניגבה אותו היטב במעילה. השודדים שלה, שסקרנותם גברה בינתיים התקרבו, וראו לאור השמש השוקעת את החץ נוצץ באופן שהיה קשה לטעות בו. זהב. היא חייכה אל אלשנק שהביט בה, המום. "חתכי לי ת'אוזניים ותקראי אותי ביצה", פלט, ואז פרץ בצחוק גדול עם כל המלחים. הארוחה שתכננו הפכה עכשיו לחגיגה.

כשהמלחים השיכורים עברו מריקודים למהלומות, הגבירה לקחה צלחת של גרעינים קלויים ונכנסה אל חדר הקפטן של גרקיה. הקפטן גנט שכב על המיטה בתא הפנימי. היה שומר מאחורי הדלת מבחוץ, אבל היא לא חששה שינסה לברוח. הוא היה מסוג האנשים שמעמידים פנים שמצבם טוב מכפי שהוא באמת, לא להיפך. היא ניגשה אל הספרים שהיו בתא החיצוני ורפרפה עליהם במהירות. היו שם ספרי חוקים של הצי, ספרי דיפלומטיה, ועוד דברים שכבר הכירה. היו גם כמה ספרי שירה עתיקה בכריכות מהודרות וערמות על גבי ערמות של מפות, רובן גרועות. באחת המגירות מצאה צרור גדול של מכתבים המיועדים לגנט, שהדיפו ריח בושם דק. היא חייכה אבל לא נגעה בהם, והמשיכה אל ספר סיפורים קטן ומתפרק. ספר שקראו בו שוב ושוב עד שהתפרק הוא ספר שכדאי לבדוק. היא התיישבה, הניחה את רגליה על שולחן הקפטן וקראה בו, כשהיא עוצרת מדי פעם לפצח גרעינים.

כמה דקות אחר כך הגיח הקפטן מתאו, נשען על המשקוף. הוא הזיע.

"אתה צ'ך רופא?" שאלה בלי להרים את עיניה מהספר.

"לא…" מלמל.

"מוזמן לשבת", אמרה והחוותה בידה אל הכורסה שלו.

הוא התיישב, אף שניכר בו שהוא העדיף לעמוד, ובחן את הגבירה. אולי ניסה להבין אם היא באמת קוראת. מבחוץ נשמעה המולת השודדים החוגגים.

"אבא שלי נתן לי את הספר הזה", אמר, כאילו לעצמו.

היא הרימה את מבטה אליו. "'ני קוראת ומחזירה".

הוא העווה את פניו. לא היה ביכולתו לעצור אותה גם אם הייתה בוחרת להשליך את הספר לים מבעד לצוהר הפתוח.

"את יודעת, כשקיבלתי את הפקודות לשוט לכאן, חשבתי שאולי מנסים להרחיק אותי בפקודות טיפשיות אל קצה העולם, אבל לפחות כאן לא נפגוש שודדי ים".

היא גיחכה תוך כדי קריאה.

הקפטן לא התאפק, "אז מה יש לגבירה השחורה לחפש בחור הזה?"

היא סיימה לקרוא והחזירה את הספר למקומו . "הם לא ניסו להרחיק'תך, הם ניסו 'פטר 'מך. אתה 'בין?" והיא העבירה את אצבעה על צווארה.

הוא החוויר ופער את עיניו. "קרלוגו שילם לך להרוג אותי?" קרא.

"מי זה קרלוגו?" אמרה והורידה את רגליה מהשולחן. השם נשמע לה מוכר.

הוא נד בראשו ומלמל לעצמו משהו.

"אה, המכתבים", אמרה בשקט. "אלה עם הריח". חותמת עם השם קרלוגו הוטבעה עליהם.

הקפטן נדרך והביט לעבר שולחן העבודה שלו.

"אל תדאג", אמרה. "לא קראתי".

כתפיו שחו. "מה זה משנה כבר", אמר.

היא משכה אליה את קערת הגרעינים, לקחה חופן והחליקה אותה אליו. "קח. הם לא רעים".

הוא לא נענה והיא המשיכה לפצח לבדה עוד כמה דקות בשקט. גנט נראה שקוע במחשבות.

"את הולכת להרוג את כולנו?" שאל פתאום.

היא הפסיקה לפצח.

"קרלוגו שילם לך להרוג אותי", אמר. "אבל הצוות, בטח הוא לא שילם עליו נכון? וזאת באמת לא אשמתם. אני חדש על גרקיה. פעם ראשונה שאני מקבל ספינה גדולה, וחשבתי שזה קידום… חשבתי שהוא למד להעריך אותי…"

הגבירה נחרה. "הספינה הזאתי, היא כל כך גרועה שחולדות מעדיפות 'טבוע מ'עלות עליה".

"אז את הולכת להרוג אותי". הוא הנהן לעצמו. "כן, ככה קאלה לא תחשוד… מוות בידי פיראטים… זה מושלם".

"היי, תקשיב לי רגע, קצף", אמרה. "אם 'ני רוצה לפלט מישהו, אני מפלטת אותו, לא מציעה לו מהגרעינים שלי, ותדע'ך שהם גרעינים לא רעים בכלל, 'בנת 'תי? עכשיו קח גרעינים, ותספר לי מה הקטע שלך ושל הקאלה הזאתי ולמה 'תחושב שקרלוגו רוצה לספר אותך סיפור לילה טוב".

הקפטן בהה בה לרגע. "קרלוגו הוא אבא של קאלה. שהיא … הוא… טוב. הוא לא חושב שאני מספיק טוב בשבילה".

"למי 'כפת?"

"הוא מפקד הצי בפועל…"

היא פלטה שריקה. "נראה לי 'תה צריך לשקול להיות שודד ים, זה יהיה'ך בטוח 'תר".

הוא לא ממש חייך בתגובה, אבל עיניו נראו פחות קודחות. "בשלב הזה אני לא פוסל כלום. אבל הוא שילם לך או לא?"

"לא". היא אמרה. "אבל 'תה לא טועה לגבי הקרלוגו הזה".

"למה? מה את יודעת?"

היא קמה. גם ככה אמרה יותר מדי, משום מה. "תנוח", אמרה. "והגרעינים באמת לא רעים".

כשיצאה משם, המועקה שהרגישה עוד קודם גברה והלכה. כי היה לה אכפת, לעזאזל. לא מהחיילים המטומטמים שלו, אבל כן מגנט. למרות ששירת בצי של אינאר. היה לה אכפת. אבל למה? לפני שנה הייתה מוציאה אותו להורג בלי מחשבה שנייה. עכשיו ישבה ודיברה איתו, וכמעט חשפה את ההסכם שלה עם נסיך אינאר. למה?

היא חצתה את גשר החבלים שמלחיה תלו בין שתי הספינות והלכה אל תאה. היא נעה במהירות, כדי להעסיק את המחשבה במשהו אחר. ערמת הזהב שהייתה פעם חיצים מגואלים בדם נחה בתאה. עליה להחליט איך לצקת אותה כך שהשלל יתחלק בין השודדים. לא היה שם הרבה זהב. אבל זה היה שלל השוד הראשון שלהם יחד, וזה חשוב. אם כי בינה לבין עצמה היא הודתה ביושר שזה לא היה באמת שוד. אולי זאת הייתה אפילו משימת הצלה, בהתחשב בכמות המים הדלה שנותרה לגרקיה טרם בואם. וזה הגביר את המועקה שלה. והמועקה הלכה וגאתה בה כמו גאות במפרצים הצפוניים של למונה, עד שהייתה חייבת לשלוף את הסכין שלה מהמגף ולנעוץ אותו שוב ושוב בשולחן, כדי להפסיק לחשוב כל כך הרבה.

היא בקושי ישנה. וכשקמה למחרת הייתה מותשת עד כדי כך שהתקשתה לחשוב. היא שפשפה את עיניה ונזכרה שהיה לה רעיון בזמן ששנתה נדדה. מה הוא היה?

אלשנק תפס אותה בדיוק כשהייתה בדרך לגרקיה. "גבירה, מתי 'נחנו תחפפים מפה?" סינן אליה.

"כבר", ענתה. "רק צריך לקחת 'תנו את הקפטן של'ם. אה, ותעלו את הבדים ה'כוערים שנשארו לנו מלמטה, את כל הארגז. שימו אותו בסירה הקטנה".

אלשנק מצמץ בשפתיו ובחן אותה.

הגבירה רק חייכה אליו, והתרחקה משם.

גנט נראה מופתע כשהובל אל תאה. "תנוח", צוותה עליו. "יש לנו נסיעה ואז אני אצטרך קצת עזרה מ'ך".

היא ניווטה בקלות רבה את הספינה אל המקום שהראה לה על המפה. הרוח הייתה לטובתם, ולקראת צהריים כבר נראה מרחוק אי קטן. היא ציוותה שיביאו אליה את קפטן גנט, וכשדידה אל הסיפון האחורי נתנה לו את הטלסקופ וביקשה שיאשר לה שזה האי הנכון.

הוא שתק בתחילה, אבל אי אפשר היה לטעות בזיהוי האימה שהתפשטה על פניו כשצפה באי. כשהרחיק לבסוף את המכשיר מעינו הוא התקרב אליה ככל שהעז. "זאת התאבדות", אמר.

"אז 'תה דואג לי?" השיבה בחיוך. "הגרעינים באמת היו טעימים".

הוא קילל ושלח מבט אל המלחים סביב. "אני דואג למה שיקרה לי כשאשאר כאן לבדי". סינן לעברה.

"חשבת בכלל על השאלות ששאלתי 'תך?"

הוא נראה מבולבל.

"אז יש לי עוד שאלה בשבי'ך – מה רוצים אנשים שיש ל'ם זהב כמו שלדגים יש מים?" והיא קפצה אל סירת המשוטים, וקרצה אליו בדרכה למטה.

בניגוד למה שהפגינה כלפי חוץ, היא בהחלט פחדה. אף אחד לא הבטיח לה שהיא צודקת ושהבינה את הדברים עד תומם, וגם לא שתושבי האי ירצו את מה שהתכוונה להציע להם. אבל אתמול, כשניסתה להסיח את דעתה ממחשבות על באיי, היא הבינה משהו – מי שגדל באי שופע זהב לא רואה בזהב משהו יקר ערך או מיוחד. אבל אנשים צריכים שיהיה להם משהו מיוחד. משהו שאין להם, לפעמים פשוט כי הוא איננו. ואז היא חשבה על המדים הקרועים של החיילים.

כשהגיעו לחוף, היא גררה את הארגז מהסירה אל העצים הקרובים, והתרחקה כמיטב יכולתה מקו הראייה של הספינה. את הפאה השאירה למקרה שהשיער האדום שלה יהיה בולט מדי אפילו מרחוק. אבל את המסכה היא הסירה.

היא הזיעה ממאמץ והתיישבה על התיבה, לחכות להתפתחויות. משהו באדמה החולית היה משונה. היא התכופפה אל החול. הוא היה קצת נוצץ. היו חולות שנצצו בשמש, אבל לא ככה. היא הרימה בידה את החול והניחה לו לזלוג בין אצבעותיה מול השמש. אם לא הייתה חושבת שזה ממש משונה, הייתה אומרת שהחול היה מלא בגרגירי זהב.

משהו רשרש לשמאלה. היא בחנה את העצים ולא ראתה דבר. אבל אז, כאילו משום מקום, צצו לפניה שלושה אנשים. אלמלא  הייתה מוכנה לקראתם כנראה הייתה נדהמת. הם היו נמוכים, כמו שקפטן גנט תיאר. והיא הבינה מדוע הוא קרא להם שדוני זהב. לרגע גם היא כמעט האמינה בזה. האנשים הנמוכים היו זהובים. הם אומנם חגרו מעין רצועות זהב מתוחות על גופם, אבל הם היו נראים זהובים גם אם לא היו לובשים דבר. עורם היה בהיר וזהוב, עיניהם נצצו במין ברק זהוב ושערם היה זהוב לחלוטין. לא בגוון של חול בהיר או צהוב-כתמתם כמו שיער פקטוני בהיר. רחוק מזה – השיער נראה ממש עשוי זהב. זוהר ומבריק כולו, כאילו על ראשו של כל אחד מהם צמח מכרה של זהב. בראשה כבר התרוצצו חישובים כמה כסף יהיו מוכנים אנשים לשלם עבור חומר כזה ומה אפשר לטוות ממנו.

היא הרימה אט-אט את ידיה בתנועת כניעה. האנשים הקטנים התקרבו אליה, כשצינורות הזהב שלהם נעוצים בפיהם ומורמים לעברה באיום שאין לטעות בו. אט-אט, בלי להסיר את מבטה מחזם, להשגיח שלא ישאפו אוויר לקראת נשיפה, היא הורידה יד אחת והצביעה על הארגז. אחד מהשלושה ניגש אל הארגז ופתח אותו. הוא פלט קריאת התפעלות. חבריו התקרבו אף הם אל הארגז ולמראה תכולתה פלטו גם הם קולות רמים, שהפכו לזרם של מילים בשפה לא מוכרת. שניים מהם סחבו את הארגז והשלישי סימן לה לבוא איתם. היא הורידה את ידיה ונכנסה איתם אל בין העצים.

לנוכח כל מה שראתה היא כמעט ציפתה למצוא שם עיר עשויה זהב. במקום זאת גילתה אוסף של בקתות עץ. הגיוני, חשבה. זהב הוא לא חומר שימושי במיוחד לבנייה. היא הובאה אל בית גדול במרכז הכפר ומולה התייצב גבר חסון שהיה גבוה בראש משאר תושבי האי שראתה. הוא לבש בגדי זהב כמו כולם, ופניו היו מכוסים זקן זהב סמיך. הוא היה נראה לה מרשים אלמלא הפאה המשונה שעטה על ראשו, עשויה מהמון קווצות שיער בגוונים כהים ששיוותה לו מראה מגוחך למדי. מצד שני… היא נרעדה כשהבינה שיש סיכוי שבאי הזה משמרים עדיין איזו מסורת קדומה של קרקוף אויביהם והתפללה שהשיער נלקח מרצון. היא הביטה סביבה, אבל האנשים הזהובים פינו לה את הדרך אל המנהיג, ונראו בעיקר סקרנים. כשהתקרבה, ראתה שהגלימה שלו הייתה עשויה מסמרטוטים מוזרים בצבעים דהויים, במבט נוסף זיהתה שהגלימה עשויה מאוסף של פיסות בד קטנות התפורות זו לזו, כמו השלמה מעוותת לפאה שלו. היא כמעט הייתה מוכנה להישבע שראתה שם פיסות כחולות בצבע מדי הצי.

התיבה הוצגה לפני המלך, שאמר משהו לתושבים שלידו, שאמרו משהו לאחרים ונעלמו. כולם חיכו למשהו, רק הגבירה לא ידעה למה. דקות ארוכות עברו והיה לה זמן לבחון את התושבים שעמדו מצידי החדר. חלקם היו זהובים יותר מאחרים, אם אפשר היה לומר כך. היא שמה לב שהמראה הזהוב גרם להם להיראות… חלשים יותר? היא לא ידעה בדיוק להסביר, אבל אלה שאישוני עיניהם נראו ממש כמו עיגולי זהב טהור היו כפופים וחלשים יותר. האם הזהב מחליש אותם?

כולם פנו לאחור וגם הגבירה הסתובבה להביט וראתה אישה שעל ראשה פאה משונה ומכוערת בדיוק כמו זאת של המנהיג. היא התקדמה לעבר הגבירה, אך כשהגיעה אל המנהיג פנתה והתיישבה לידו. כשהאישה הפנתה לה את גבה, ראתה הגבירה ראש קטן של תינוק מבצבץ מאחוריה, רתום אליה ברצועות בד זהוב. היא עצרה את עצמה מלפלוט קריאת תדהמה. אבל לא למראה תינוק הרתום לאימו – מחזות כאלה היא ראתה פעמים רבות. מה שהיה משונה בתינוק היה השיער שלו. לא פאה ולא שיער זהוב כיסו את ראשו, אלא שיער חום כהה, שהיה נראה רגיל למדי בכל מקום אחר. אבל כאן… היא התבוננה סביב וחיפשה ילדים אחרים. עכשיו, כשידעה מה היא מחפשת, ראתה אחד מציץ מאחורי שמלתה של אימו לשמאלה. בגלל קומתו הנמוכה היא התקשתה להעריך את גילו אבל הוא נראה בן כמה שנים לפחות, ושערו היה חום בהיר. והעיניים שלו הציצו אליה, חומות לגמרי, בלי שום ניצוץ זהב. היא נשכה את שפתה כשבחנה את הדמויות סביבה. הזהובים ביותר היו באמת גם החלשים ביותר. לכן היו גם המבוגרים ביותר? האם הם מזהיבים ככל שהשנים עוברות? אבל למה? האם ככה הם נולדים או שהאי הוא זה שמשנה אותם? לעולם לא תוכל לענות על החידות הללו, אך סקרנותה גברה והלכה, עד כי כמעט שכחה כמה מסוכנים הם יכולים להיות.

להפתעתה המשא ומתן היה קל למדי. נראה היה שהם מתרשמים מאוד מהסחורה הנפלאה שהציגה להם, והגבירה מצאה את עצמה מחייכת חיוך קטן כשנוכחה שככל שהבד שהציגה בפני המנהיג ובת זוגו היה זועק, מזוויע ומעוצב בדוגמה מחרידה יותר, כך גברה התלהבותם. תחילה הם ניסו לשלם לה בכלי עץ או בכלי עבודה, אבל להפתעתם היא התעקשה שיעמיסו בארגז שלה אך ורק חפצי זהב. היא ראתה את גיחוכיהם, אך התעלמה מהם. זאת הייתה כנראה העסקה המוזרה ביותר בעולם, חשבה, כששני הצדדים ידעו בוודאות מוחלטת שזאת העסקה המוצלחת ביותר שעשו מימיהם.

כשסיימה, אשת המנהיג הצביעה עליה ואמרה משהו לאחת המשרתות שלה. היא לא הבינה לגמרי מה רצתה, עד שהמשרתת ניגשה אל הפאה שלה בסכין שלופה. "היי", קראה והתרחקה. לעומת הפאות המגוחכות שלהם, הפאה שלה דווקא הייתה מיוחדת. נדרש לה נצח למצוא פאה נוחה באורך סביר שנראתה מאיימת מספיק אבל לא הייתה חמה מדי. היא לא תיתן להם לחתוך אותה.

כדי להבהיר את עמדתה היא הסירה את הפאה. קול נהמה נשמע והם הביטו בה פעורי פה. תחילה חשבה שהם מופתעים מהסרת הפאה, אבל זמזום הקהל הלך וגבר, ומבטיהם היו מרותקים לראשה, עד שהבינה שהם מופתעים למראה שערה האדום. היא לא העלתה בדעתה מעולם ששערה ייראה מיוחד כל כך למישהו. המנהיג ציווה משהו והמשרתת ניגשה אליה שוב עם הסכין. הגבירה התרחקה ממנה שוב, אבל הפעם שלפה בעצמה את סכין העץ שלה מהמגף, ובאיטיות רבה, כדי לא לעורר חששות מיותרים, חתכה חופן נכבד של שערות מהשיער האסוף. שלא כמו הפאה, הוא יגדל מחדש. היא הושיטה אותו למשרתת, לא לפני שהצביעה על שערה הזהוב. המשרתת הנהנה וחתכה קווצת שיער שופעת באותה מידה. הגבירה הנהנה והן החליפו תשורות. טעיתי, חשבה בשעה שגלגלה את השערות הזהובות וטמנה אותן בכיסה. עכשיו זאת הייתה העסקה המוזרה ביותר בעולם.

כשעלתה אל סיפון ערפל, המלחים שלה הקיפו אותה. התיבה שהעלתה איתה הייתה כבדה ומקרקשת הרבה יותר מכפי שהייתה קודם. וכשפתחה אותה השתררה שתיקה של תדהמה, שהתחלפה מיד בקללות וקריאות צהלה חסרות רסן. זה היה האוצר הגדול ביותר שהשודדים שלה ראו מימיהם. גם היא. היה שם כל כך הרבה זהב! כל אחד מהם יוכל לקחת את חלקו ולפרוש לחיי עושר. היא חייכה וצוותה על אלשנק לסדר את הזהב בחדרה, ולהפליג חזרה אל גרקיה, שם השאירו כמה שודדים לשמור על השבויים.

"'תיודעת", אמר לה אלשנק, שיכור לגמרי, במסיבת ההוללות שלהם על ערפל, כשחנו ליד גרקיה. "אני כבר חשבתי את איבדתזה, מסתובבת בים הזה, במקום שאין ספינות, מה את 'חפשת פה. לוקחת אותנו ל'בדון, אני אמרתי. ואז גם יושבת ו'דברת עם הקפטן של הצי. חשבתי את 'שתגעת כמו המנוול ההוא, עין-'חת. או שמכרת 'תנו לחיילים. אבל את, את!" והוא פרץ בצחוק חזק. "את הרבה יותר שדה ממה שמישהו 'כול לדעת, זה!" והוא פרץ בצחוק גדול. "שיבלע אותי דג, ואז יאכל אותו שמנמן!" הוא קילל אל האוויר, "חופי פאראדש. אני בא!"

הגבירה חייכה אליו, אבל ברגע שנכנסה אל תאה היא שקעה אל הכיסא, אחזה בראשה והתנשמה. אלשנק הבין. הוא ראה הכול. אפילו כשהיא עצמה לא הבינה מה עשתה. היא אמרה לעצמה שהיא נותנת לצוות להתאמן. איזה שטויות. לא משנה מה ניסתה להעמיד פנים שהיא עושה, כל הזמן הזה היא פשוט התחמקה מלתקוף ספינות. איזו מין שודדת ים עושה דבר כזה?

היא ידעה את התשובה: שודדת ים שפגשה בנער שבלבל אותה, וכבר לא ידעה מה היא רוצה יותר. את אוהבת את הים, אמרה לעצמה, נכון? נכון. זהו. את לא צריכה לשאול יותר שאלות.

תנועה בזווית עינה וקול רשרוש ניערו אותה ממחשבותיה. לרגע היא נבהלה ואז הבינה שזה היה גנט. היא שכחה שהשאירה אותו שוכב על הספה בחדרה כל הזמן הזה.

"כמות הזהב שהבאת אמורה להספיק לכם לכל החיים", אמר.

היא נאנחה. לא היה טעם לנסות להסביר עד כמה מבולבלת הייתה.

"'נחנו צ'כים להסכים על כמה דברים", אמרה במקום זאת. "כמו מה 'תה כותב בדו"ח ש'ך על האי הזה".

הוא התיישב מולה במאמץ. "מסכים… אם אכתוב את האמת… "

"'נחנו יודעים מה 'קרה לאנשים האלה…" היא השלימה. "זה יהיה על הידיים ש'ך".

הוא הנהן. "כן. כבר חשבתי על זה. הם ישלחו לכאן חיילים ועוד חיילים עד שאיך אמרת? הם יפלטו את כולם. הבעיה היא שהחיילים שלי ראו". הוא אמר. "היומן לא יעזור אם הם ידברו".

"מה הם 'גידו? שראו שדוני זהב? הם היו במלחמה. במלחמה רואים דברים מוזרים".

"גם השודדים שלך יודעים".

היא נופפה בידה בביטול. "מה שהם 'דעים זה שאתם 'חבאתם אוצר באי עם תושבים 'כזריים ו'תה גילית לי איפה ולכן 'ני 'שחררת 'תכם".

הוא הרהר עוד כמה רגעים ואז הנהן. "בסדר", אמר. "אבל גם את צריכה להבטיח לא לספר".

היא הרימה את ידה. "בשדוני ים".

הוא התלבט ואז הנהן בחזרה.

"עכשיו מה אתה כותב ביומן ש'ך על התקיפה שלנו?"

"מה אני כבר יכול לכתוב? תקפתם ושחררתם אותנו".

"לא טוב". היא אמרה. "לא 'כם ולא לנו".

"אז מה את מציעה?" חיוך עלה על שפתיו כשהבין שאין שום טעם שינסה לחשוב מה לעשות כשבסוף הוא יעשה כל מה שהגבירה תאמר לו.

"היה קרב, תקפנו, 'רגנו 'כם כמה אנשים, התחילה סערה. ברחתם".

הוא חשב רגע. "אני לא חושב שמישהו מהמלחים יתנגד. נכנענו לכם באופן מביש. אם נספר שנלחמנו בכם וברחנו, נצא גיבורים, אבל למה שתרצי משהו כזה?"

היא חייכה אליו. "השודדים שלי מגיעים לחוף 'כשיו עשירים כמו מלכים. 'נחנו לא רוצים ש'דעו איפה ומה קרה. צ'ך לבלבל".

הוא הנהן.

"עוד משהו", אמרה, "אם 'תה רוצה לדעת מי רצה 'תך מת, תבדוק מי דאג שלא יהיה'ך דגל זהב על הספינה. כי אנל'א תוקפת ספינות עם דגל זהב. זה הסכם שיש לנו עם אינאר".

פניו נפלו, והוא בהה בה לכמה רגעים. "אני… לא ידעתי…"

"אפחד לא 'דע", אמרה. "זה למה זה אומר שזה בא מלמעלה".

הוא הנהן. ואז הביט בה לרגע, "החלטתי שאני פורש מהצי".

"יופי", אמרה. "כנראה תצטרך ת'זה". והיא זרקה אליו צלחת זהב קטנה ששלפה מכיסה. "זה החלק ש'ך. ועכשיו תחזור כבר לתא ש'ך כדי שאני 'כל לקבל את התא שלי בחזרה".

הוא בחן את צלחת הזהב, ולא ידע מה לומר, לכן תחב אותה בכיסו, קם ודידה אל הדלת. "בטוחה שאפשר לצאת ככה?" אמר כשפתח את הדלת מעט וראה את מהומת השכרות בחוץ.

היא קרצה אליו. "בטוחה מאוד. המלכה ש'ך ב'צמה יכולה לעבור שם והם יזמינו 'תה 'רקוד".

הוא חייך וכמעט ויצא. "את לגמרי לא מה שחשבת שתהיי", אמר. אחרי שתיקה קלה הוסיף, "תודה". וסגר את הדלת.

שאון ההוללות של השודדים שלה, שעברו לסירוגין משירה לריקודים, לקטטות וחוזר חלילה, נשמע היטב. היא בחנה את ידה מול הנר. על גב ידה הימנית הופיע כתם זהוב בגודל של גלגלת חבלים קטנה שלא היה שם קודם. אולי נדבקו שם גרגירי חול מהאי? היא שפשפה ללא הועיל. נו, שיישאר שם. בסך הכול כתם נחמד. היו לה מזכרות גרועות יותר ממקומות אחרים שהייתה בהם, בדמות צלקות מכוערות וכואבות. ובכל זאת היה משונה לחשוב שכל כך בקלות השתנה בה משהו, אולי לעולם. הכול משתנה עכשיו, חשבה. כל אחד מהמלחים שלה קיבל הערב אוצר קטן. המלחים כנראה יפרשו. אלשנק גם. אבל היא ידעה שהיא עצמה תישאר. כל הזהב שבעולם לא יפריד בין הים לבינה. זה היה לה ברור.

בו-זמנית, הבינה, גם אם תאמץ את כל כוחה, היא לא תהיה מסוגלת לעצור את עצמה מלשוט לפסטיבל סוף הקיץ באינאריר כדי לפגוש את באיי. את באיי, שאילו הייתה פוגשת אותו בים לפני כן, הייתה בוודאי שודדת אותו ואת משפחתו שהתגלתה כעשירה בלי לחשוב פעמיים. אבל עכשיו… עכשיו היה לה אכפת. היא לא ידעה מה זה אומר בכלל. ומה עושים עם זה שמשהו השתנה בה ככה. היא ניסתה לא לחשוב על זה, אבל המועקה המקננת בתוכה הייתה בלתי נמנעת, כי שתי התובנות האלה, על מה שהשתנה ומה שלא, היו כמו שני שיכורים מול כוס רום אחרונה. הן לא היו יכולות להתקיים יחד בשלום.