מלחמה היא דבר מפעים, כל עוד איננו צריכים לחוות אותה על בשרנו. כילד קראתי עשרות פעמים את סצנות המלחמה ב"שר הטבעות" והתענגתי על תיאורי המשברים והנצחונות בנקרת הלם, במינאס טירית ומול שערי מורדור. בגיל מאוחר יותר נהניתי הנאה רבה מהנצחונות נגד כל הסיכויים שבהם זכו הגיבורים במלחמתם הצודקת בעשרות סרטים הוליוודיים. כל עוד לא חושבים על המשמעויות הרחבות יותר, אין דבר מרתק יותר ממלחמה טובה עם חלוקה ברורה בין טובים ורעים, עם גבורה, הקרבה והתמודדות בעיניים פקוחות עם סכנת מוות.

בכמה ראיונות שנערכו עם ג'ון סקאלזי בשנה האחרונה הוא טרח תמיד לספר איך הסתובב בחנויות ספרים בארה"ב, ראה שחלק הארי מספרי המדע הבדיוני שעל המדפים היו ספרים מלחמתיים, ולאור זאת בחר במודע לכתוב גם הוא בז'אנר הזה. ואכן, ספרו "מלחמת האדם הזקן" נכתב כאילו על פי תבנית של "איך לכתוב מדע בדיוני מלחמתי בעשרה צעדים פשוטים". יש בו כמעט כל מה שהייתם מצפים לראות בז'אנר הזה – גיבור מתגייס לצבא, עובר טירונות מפרכת, קרב חניכה, צל"שים, מאבד חברים, מגלה גבורה, מתקדם בסולם הדרגות וזוכה להערכה רבה בזכות גבורתו ותושייתו. כל זה, על רקע מלחמה נואשת בין האנושות לשלל גזעים נוספים בגלקסיה מורכבת, שבה גזעים רבים מתחרים על משאבים מוגבלים ועל "נדל"ן" פנוי – כוכבי לכת ניתנים ליישוב. אם לא די בכך, ניתן למצוא בסיפור עדויות רבות להשראה שהוא קיבל מ"לוחמי החלל" של היינליין, סדרת הטלוויזיה "בבילון חמש" ויצירות מד"ב מלחמתי אחרות, השראה הגובלת פה ושם בגנבה ספרותית של ממש.

שני דברים מצילים את הספר מלהפוך ליצירה נוסחתית שדופה. הראשון הוא שהתבנית הזאת עובדת היטב. יש בספר הרבה קרבות, הרבה טקטיקה צבאית ופה ושם גם אסטרטגיה. כשאלה כתובים היטב, כפי שקורה כאן, מלחמה יכולה להיות דבר מרתק. למעשה, היא אכן דבר מרתק – קראתי את הספר, על 286 עמודיו, באחר צהריים אחד בלי שרציתי ולו לרגע להניחו מידי.

הדבר השני שמוציא את הספר מהנוסחתיות הוא זהות הגיבור וחבריו ללחימה.

בעולמנו, חיילים הם בדרך כלל גברים צעירים שהתגייסו לכל המאוחר בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. לוחמיו של סקאלזי הם אחרים. צעירים שיוצאים אל החלל עושים זאת כדי להתנחל במושבות האנושיות הפזורות בו. הלוחמים, לעומת זאת, הם זקנים בני 75 ומעלה שגופיהם עברו שדרוג ומעין "הצערה" שמאפשרת להם לבוא לקרב בגופים צעירים וטובים מאלה שהיו להם בשלבי חייהם המוקדמים, אך עם נסיון חיים ושיקול דעת של אדם זקן. אלה לא זוכים לביטוי מיוחד בתיאורי הקרבות, אך יש להם השפעה לא קטנה על אישיותו של הגיבור ועל מערכות יחסיו על חבריו ללחימה. השאיפות שלהם שונות מאלה של אנשים צעירים ולהוטים, והם נושאים את עברם עמם.

גיבור הספר הוא ג'ון פרי, אלמן בן 75 שמתגייס לצבא הגנת המושבות שנים ספורות אחרי שאשתו, שהיתה אמורה להתגייס אתו, הלכה לעולמה במפתיע אחרי שבץ מוחי. פרי ויתר חבריו לגיוס עוזבים את עולמם על מנת להיחלץ מהדעיכה שנפלה עליהם עם הזדקנות גופם, ומתוך ההבטחה שבצבא יוכלו לשוב ולהיות צעירים, גם אם אינם יודעים איך בדיוק זה יקרה. המחיר – השתתפות במלחמה שבה גבוהים סיכוייהם למות (ואכן ארבעה מששת חבריו הקרובים של פרי מקבוצת המתגייסים שיצאה איתו מכדור הארץ יפלו בקרב) – לא נראה מאיים במיוחד למי שמרגישים שהם עשויים בלאו הכי למות מזקנה תוך שנים לא רבות.

בשנותיו הבאות בצבא יגלה פרי יכולות שלא ידע שיש בו, יתקדם בשרשרת הפיקוד ובה בעת יאלץ שוב ושוב להתמודד עם זכר אשתו המנוחה, לפעמים בדרכים מפתיעות. התמודדות זו, וקשריו עם חבריו, יוצרים קווי עלילה מקבילים לאלה של המלחמה עצמה ומאפשרים לסיפור לחרוג במעט מן השבלוניות שכופה עליו התבנית שבה בחר סקאלזי לכתוב את ספרו.

כקורא ישראלי, יש משהו מוכר מאוד, ובה בעת מטריד, במלחמה המתוארת בספר. המלחמה הבין-כוכבית שמתאר סקאלזי היא מלחמה נצחית שלא תיפתר לעולם. עשרות גזעים שונים מתחרים על כוכבי הלכת המעטים המתאימים לישוב בגזרה החללית הקרובה אלינו, ועבור כולם זוהי מלחמה קיומית: ההתנחלות היא הדרך היחידה לכל גזע להבטיח את הישרדותו לאורך זמן. סקאלזי לועג במפורש לכל נסיון לפתור את המלחמה בדרכי שלום, וניכר שאינו מאמין באפשרות זו. כדי להקצין את העניין הוא אף יוצר שני גזעים לפחות שהיו שמחים לראות בני אדם על צלחתם, עם או בלי עשבי תיבול. במצב כזה, מלחמה אינה רק מצב בלתי נמנע, אלא פשוט עניין קיומי. לחיות פירושו להילחם ולטבוח בחייזרים הרעים.

הזכרתי כבר את "לוחמי החלל" של היינליין, ש"מלחמת האדם הזקן" הושפע ממנו רבות, ואכן בשני הספרים ניכרת האדרה של המלחמה ושל הלוחמים והתעלמות כמעט מוחלטת מהבטיה השליליים של המלחמה. כן, אנשים מתים בקרבות, אך הם ידעו לאן הם הולכים ונכנסו לזה בעיניים פקוחות, ולחלקם גם הגיע למות. ככה זה. הסוגיות האתיות של המלחמה מוזכרות כבדרך אגב, השפעתה על נפש הלוחמים כמעט שאינה מורגשת, למעט משבר חולף קטן בתום השנה הראשונה, והשלום, כאמור, כלל אינו אופציה. גם האיוולת, הבזבוז והטעויות הרבות המאפיינים כל מלחמה אינם ניכרים כאן כלל – המלחמה ב"מלחמת האדם הזקן" מגניבה ומשוכללת, ואפילו הטעויות נעשות בה בתום לב, ולא מתוך טיפשות, יומרנות או שאפתנות אישית. בחירה זו מציבה את סקלאזי בקוטב קיצוני אחד של ספרות המלחמה, אשר בקוטב הנגדי לו ניתן למצוא ספרים אנטי-מלחמתיים מובהקים כגון "מלחמה לנצח" של ג'ו הולדמן שנכתב במקור כתגובה ל"לוחמי החלל", או "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. בין שני הקטבים האלה ישנם ספרים לא מעטים, למשל "ילד מלחמה" של לוואצ'י, המשלבים בצורה מושכלת בין גינוי המלחמה והאיוולת שבה לבין הרואיות וגבורה. אלה יוצרים בעיני לא רק תמונת עולם אמינה יותר של המלחמות, אלא גם מאפשרים לסופרים לכתוב את ספריהם במציאות מורכבת יותר, שבה הצדק גמיש וקונפליקטים יכולים להיווצר במקומות בלתי צפויים.

ביקורת זו אכן פוגמת בעיני ב"מלחמת האדם הזקן", אך אין בה כדי לפגום בנקודה המהותית ביותר – "מלחמת האדם הזקן" הוא בראש ובראשונה ספר "מגניב" ומהנה. חרף החשדנות שבה הייתי ממליץ להתייחס אל המוסריות שהוא מציע (או היעדרה), וחרף השבלוניות של העלילה, מדובר בספר מבדר להפליא ונעים מאוד לקריאה. כל עוד לא באים אליו בציפייה למצוא משהו חדש או ביקורתי, ההנאה מובטחת.