לצערם של חובבי המדע הבדיוני האיכותי טד צ'יאנג לא מרבה לכתוב. זה חבל, כי הוא אחד הכותבים המקוריים והמבריקים ביותר בשדה המדע הבדיוני והפנטזיה. לא פעם הוא הצהיר בראיונות שאין לו כל שאיפה להתפרנס מכתיבת ספרות בדיונית ושהוא מרוצה מעבודתו האמיתית ככותב טכני בתעשיית המחשבים. את סיפוריו הוא מפרסם בקצב ממוצע של פחות מאחד לשנה, כך שכל סיפור חדש שלו הוא חגיגה קטנה למעריציו הרבים.

סיפורו "נשיפה" ראה אור בימים אלה בעברית בהוצאת טרה, כחלק ממיזם מסקרן של "סינגלים" – סיפורים קצרים, נובלות ונובלטות של סופרי מדע בדיוני שמתורגמים לעברית באופן עצמאי ומפורסמים בפורמט דיגיטלי בלבד ובמחיר שווה לכל נפש. בתחילת השנה כבר פורסמו בסדרה הזו שני ספרים של ג'ון סקאלזי וכעת מצטרפת אליהן הסנונית הראשונה בסדרה של חמישה סיפורים של צ'יאנג שעומדים לראות אור בחודשים הקרובים.

צ'יאנג מסתובב בסיפור הזה, שהופיע במקור בשנת 2008, במחוזות המוכרים לו – כלומר אלה ששום סופר אחר לא הלך בהם. הגיבור הוא רובוט מדען בחברה רובוטית מבודדת שחושף סוד עמוק ומדאיג על מנגנון החיים של בני עמו ועל הגורל המצפה להם. דרך מונולוג שכתב כביכול למען חוקרים שיבואו אחריו בעתיד מיקומים אחרים, הוא פורש סיפור מהודק מאוד ושופע רעיונות על מדע, גבולות הידע האנושי, רפואה, פיזיקה, השאיפה לחיים, תאולוגיה ועוד.

בריאיון שנתן בעבר ל"בלי פאניקה" סיפר צ'יאנג, "מה שאני מחפש יותר מכל בכתיבה שלי הוא היחס בין העולם כפי שהוא ליחס בין העולם כפי שאנחנו רואים אותו". זה בדיוק מה שהוא עושה כאן. המדען הרובוט שלו חוקר עולם שאנחנו יודעים כמובן מאליו שהוא מלאכותי – בועה סגורה מוקפת חומת טיטניום שבה חיה חברה רובוטית שלמה שאינה יודעת שהיא כזאת. הם אינם יודעים דבר על צורות חיים ביולוגיות ואינם מודעים ליקום האמיתי שמחוץ לחומות המתכת הסוגרות על עולמם. על סמך הנחות יסוד לא שלמות הם מנסים להבין את עצמם ואת עולמם, והמסקנות מרתקות, שגויות במקרים רבים, אך זהות באופיין להצלחות ולכשלונות של המדע האנושי המוכר לנו.

היות שכמו אצלנו בני האדם אין לרובוטים בסיפור גישה לתוכניות ההרכבה של עצמם, הם מנסים לפענח את הפיזיולוגיה שלהם בכלים חסרים ועל סמך הנחות יסוד שאינן נכונות תמיד – חוקרים איך פועלות הבוכנות המניעות את גפיהם, איך נוצרות מחשבות, איך פועל המוח ולמה רובוט שמת מחנק מאבד את כל זיכרונותיו כשמתקינים לו מכל אוויר חדש. בתוך כך הם מהרהרים גם על מופלאות הבורא והבריאה, אך רק אנחנו הקוראים יודעים שהבורא שלהם כנראה אינו אל נשגב, אלא בני אדם או יצורים ביולוגיים אחרים שיצרו את הבועה הרובוטית הזאת מסיבותיהם העלומות.

תהליך החיפוש הזה מרתק, והוא הופך מרתק עוד יותר כשהמספר מתחיל לחקור פיזית את המוח של עצמו בניסיון לפענח סוד שמאיים על חייו וחיי כל בני עמו. התיאוריות שהוא ועמיתיו מפתחים מזכירות מאוד תפיסות מדעיות המוכרות לנו, חלקן נכונות וחלקן הופרכו כבר בעולמנו. הם מגלים את האנתרופיה, גם אם קוראים לה "השוואת לחצים"; הם מנסים להציל את עצמם באמצעות קסמי פרפטום מובילה אבל נתקלים במגבלות המדע האמיתי והמפוכח; ממציאים תיאוריות וסותרים אותן באמצעות בדיקה אמפירית. מדע כהלכתו – אבל אחר, כי הם אחרים.

במידה רבה הסיפור הזכיר לי את סיפורי הרובוטים ב"קיבריאדה" של סטניסלב לם – הסגנון אחר, אבל עושה אותו שימוש מעודן ברובוטים כדי לחשוף אמיתות עלינו, בני האדם. במקום שבו לם התמקד בסאטירה חברתית, צ'יאנג מעדיף לנצל את האנלוגיה בין בני אדם לרובוטים כדי לחקור תכונות כמו סקרנות ותקווה; ובמקום שבו לם בעט במוסכמות המדע כדי לבעוט בהנחות היסוד של החברה שבה הוא חי, צ'יאנג נועץ מבט חוקר בשיטה המדעית ומנסה להבין ממנה את בני האדם שהגו אותה.

"נשיפה", לפיכך, הוא סיפור "צ'יאנגי" טיפוסי – סיפור אינטליגנטי מאוד, מורכב, דחוס ומרתק. בכ-5,000 מילה הוא דוחס פילוסופיה, קמצוץ של תאולוגיה, יקום שלם שרב בו הנסתר על הנגלה, וגיבור יחיד שלמרות רובוטיותו הוא דמות מלאת רגש ומעוררת חמלה. מי שאהבו את האוסף "סיפורי חייך ואחרים" שראה אור בהוצאת אופוס או את סיפורו "72 אותיות" שהתפרסם ממש כאן ו"הסוחר ושערו של האלכימאי" מכתב העת "המימד העשירי", סביר להניח שיהנו גם מסיפורו החדש.

(טרה הוצאה לאור, 2014. מאנגלית: דידי חנוך. כ-5,000 מילים).

סיפורי חייך ואחרים – ביקורת

72 אותיות

ריאיון עם טד צ'יאנג

נשיפה ב"מנדלי"

נשיפה ב"בוקסילה"

נשיפה ב"עברית"