והנצח

בסוף הזמן יושב אדם. זהו גבר, מבוגר כעת, היושב לבדו על ספסל בגן מטופח למראה, תחת מנורת רחוב אחת. בקצה בועת האור שמטילה המנורה ניתן לראות מספר מענפיו של עץ אדיר, מתנופפים מעל אגם זעיר.

הוא עצר לנוח לשעה קלה ולהמתין. אין זה מקרה שהוא בחר דווקא בספסל שעליו הוא יושב. הוא מזכיר לו נשכחות. עוד רגע קט ישוב למלאכתו אך לעת עתה הוא בוחר להיזכר בעבר.

פעם היה צעיר, לפני אי אילו נצחים. בתקופה ההיא הזמן עצמו רק התחיל והגן היה הרבה פחות מטופח. את הספסל סיים זה עתה להתקין.

היה לו זמן בשפע, כמובן. הוא לא ציפה לאורחים או לאירועים חריגים אחרים. הוא היה לבדו על פיסת דשא קטנה המשקיפה על היקום כולו ותכנן לצפות בו. אז לא ידע שיצפה בו עד תומו.

מכיוון שלא ציפה לאורחים, הופתע מאוד לשמוע קול מהוסס קורא לעברו מאחת מפינות הגן המרוחקות. הוא לא חקר אותו ממש. לא היה לו צורך, זה היה גן קטן במיוחד.

"אה, שלום?" אמר הקול המהוסס. "תוכל לעזור לי? אני לא לגמרי בטוחה איפה אני".

הוא סובב את פניו בחדות לכיוון הקול. במרחק מה ממנו עמדה נערה צעירה, שיערה חום בהיר ועיניה כחולות כהות, כמעט סגולות. היא נראתה מבולבלת.

"מה את עושה כאן?" שאל. "את לא אמורה להיות פה. מאיפה צצת?"

"אני מצטערת, לא התכוונתי להפריע", אמרה הנערה. "האמת שאין לי מושג איך הגעתי לפה. אני זוכרת שהייתי על האופנוע שלי על דרך נמיר ופתאום שמעתי איזו צפירה. הסתכלתי הצדה בזמן לראות איזו דייהטסו עוברת את הרמזור באדום. הייתי בטוחה שהיא תפגע בי…"

היא חשבה על זה לרגע. "אוי. היא פגעה בי בסוף, מה?"

הגבר הצעיר גירד את ראשו בתמיהה.

"אני מתה?"

"לא נראה לי", אמר. "לא היית כאן אם היית מתה. לא שאת אמורה להיות כאן בכל מקרה. מאיפה את?"

"אני גרה ברעננה, אבל העבודה שלי בתל אביב".

"אה…"

"ישראל?"

"לא נראה לי ש…"

"בחייך, אתה חייב להיות ישראלי".

"אני חייב?"

"אתה מדבר עברית…"

הוא משך בכתפיו.

היא עצמה את עיניה בריכוז. "אנחנו לא בישראל".

"לא".

"אנחנו לא…"

"אולי פשוט תגידי לי מאיזו שנה את?"

היא היססה. "אה, אלפיים ותשע".

"אלפיים ותשע שנים לתחילת היקום?"

"מה?"

"מה מה? יותר או פחות?"

"מה, לתחילת היקום? כאילו המפץ הגדול וכל זה? איך אני אמורה לדעת? זה בטח יותר ממיליארד שנה!"

"אה".

"מה 'אה'? זה רע?"

"זה… לא טוב".

"אה".

שניהם השתתקו.

"אז איפה אני?"

הגבר הצעיר הצביע לשמיים שמעליהם. "רואה את זה?"

היא הביטה למעלה. אחרי דקה, הנהנה באטיות. השמיים זהרו באור בוהק. למעשה, האור היה כל כך בוהק שאילו היתה מביטה בו מכל נקודה אחרת ביקום, היא היתה מאבדת את ראייתה בו במקום.

"זה היקום שלך. הרגע הוא נוצר. טוב, טכנית זה היה לפני כמה רגעים, מה שאת מכנה "המפץ" כבר עבר. אנחנו מביטים בהתהוותו של הזמן-חלל".

"זה בלתי אפשרי".

הוא חשב קצת. "גם אני מופתע".

היא ניערה את ראשה, כאילו כדי להתעורר.

"אולי אני בתרדמת?" שאלה אותו

הגבר הטה את ראשו הצידה במחשבה. "אולי, מי יודע?"

הוא ראה שהיא מסרבת להתנחם. רחמיו נכמרו עליה.

"הנה, רוצה לשבת אתי על הספסל? הרגע התקנתי אותו", אמר והחווה על מקום פנוי לצדו.

היא התיישבה בכבדות ולטשה את עיניה בשמיים הבוערים באור נוזלי, כמעט צמיגי. אף על פי שלא היה מקטע אחד חשוך בשמיים כולם, היתה לה תחושה מחליאה שהאש הולכת ומתפשטת משום מה.

"מה שמך?" ניסה להסיח את דעתה.

"נעמה. למרות שאם אתה רק חלום אתה בטח כבר יודע את זה".

"אה…"

"תגיד, איך זה שאתה מדבר עברית? נראה לי שזה קצת תומך ברעיון התרדמת שלי, לא?"

"לא באמת. את אולי רגילה למגוון שפות – ראיתי דברים כאלה בעבר – אבל אני דובר רק שפה אחת".

"זה לא הגיוני. מה, במקרה אתה מדבר בשפה שלי?"

"מי אמר משהו על מקרה? אני פשוט לא דובר שפות אחרות".

"מה אם אני אדבר איתך באנגלית?"

"אני אבין אותך. אמרתי לך, אני דובר שפה אחת בלבד. זה מספיק לי".

נעמה קימטה את מצחה בריכוז. "זה… לא הגיוני".

"בעיני כן. חמישים אחוז מאוכלוסיית היקום חולקים עליך".

היא צחקה. "אתה מצחיק. משום מה זה נראה לי החלק הכי מופרך, שאלוהים יהיה מצחיק".

"אלוהים? אני לא אלוהים. לא יצרתי כלום. רק באתי להסתכל על הכל קורה".

"להסתכל על היקום קורה?"

"כן".

"הבנתי".

היא השתהתה ובחנה אותו. חלד היה לבוש בחולצה וז'אקט ירוק ללא כל סימני תפירה. הם הלמו אותו מאוד. כשחשבה על כך, נזכרה שבשנייה הראשונה שראתה אותו היא דמיינה שהוא עירום. "זה סוג של תחביב, לצפות ביקום מתחיל? אתה נוסע בזמן?"

"את שואלת הרבה שאלות".

"כן. אתה הולך לענות?"

הוא חייך.

"טוב, אז לפחות תגיד לי איך קוראים לך?" שאלה.

"את יכולה לקרוא לי חלד".

"חלד? נשמע ערבי".

הוא הביט בה. לא היתה תגובה נאותה באמת למה שאמרה כרגע.

הם צפו זמן מה בחבלי הלידה של היקום. נעמה הרגישה כאילו האור נע בגלים לא אחידים, כמו להביט מבעד למנסרה בגליל בד הנפרש ברוח. גליל בד בוהק מאוד.

"אתה יודע, זה די יפה. בצורה מחרידה שכזו".

"כן".

"באמת אין לך מושג איך הגעתי הנה?"

חלד המהם לעצמו.

"את יודעת, לאורך נצח יכולים לקרות המון דברים. למעשה, הכל יכול לקרות, ואף יקרה. הסבירות שמישהו יחזור אחורה בזמן באופן ספונטני שואפת לאפס. אבל היא לא אפס. אולי נפלת על שבריר של שבריר של מיליארדית האחוז".

"רגע, אז יש סיכוי שאני אחזור הביתה ספונטנית, לא?"

"טכנית כן. אבל הסיכוי שמאורע כזה יתחולל פעמיים ביקום עם חוקי הסתברות כאלה, ועוד לאותו אדם, כל כך מזערית ובלתי אפשרית שסביר להניח שהיקום שלך יספיק למות ולהיוולד מאה פעמים לפני שהיא אפילו תשאף לאפס".

"אתה ממש רע בחלק הזה של לנחם, הא?"

"חשבתי שזה יגרום לך להרגיש מיוחדת. גם ככה את אחד המקרים הנדירים ביותר אי פעם. אני לא חושב שראיתי אי פעם משהו כמוך, וראיתי הרבה. זה הופך אותך לאדם המיוחד ביותר ביקום, בכל ההיסטוריה העתידית שלו".

השתררה דממה.

חלד הופתע לגלות את קצות אצבעותיה של נעמה מחליקות על גב ידו.

"זה הדבר הכי יפה שאמרו לי", אמרה לו.

חיוך קלוש עלה על שפתיו. הוא ניסה לזכור אם יצא לו אי פעם להביט בעיניים מקרוב. הנסיון התגלה לו קשה מכפי שהאמין. לא שאי פעם חשב על זה.

הוא הזיז את ידו באי נחת עמוקה וזע הרחק ממנה על הספסל.

"אה, רק מציין עובדה. אבל אני שמח שזה גורם לך להרגיש טוב יותר".

"סוג של טוב יותר. אני עדיין חושבת שזה חלום. אבל כבר היו לי חלומות גרועים יותר".

"למה את חושבת שזה חלום?"

היא מצמצה. "העניין הזה של חזרה ספונטנית בזמן? זה לא מאוד סביר, אתה יודע. במיוחד כשהוא כולל פגישה עם בחור שאני בכלל לא מכירה, בגן שמשקיף על תחילת היקום. בין חלום למציאות, אני מהמרת על חלום". היא השתתקה לרגע ואז הוסיפה, "אבל אם כן, אני מניחה שזה חלום די יפה".

חלד המהם לעצמו שוב. הוא לא היה איש שיחה מיומן. הוא העדיף לצפות. הוא תהה אם משנה שהשיחה מסיחה את דעתו מהצפייה. לא שחסר לו זמן, אבל אלה היו רגעים חשובים. מצד שני, זו היתה חוויה חדשה לגמרי. וחוויות חדשות תמיד סיקרנו אותו.

הם צפו ביקום במשך עוד כמה דקות. חלד לא זע. הוא נעץ את עיניו בגל האור המיטשטש. נדמה כאילו ראה דברים שנעמה לא יכולה הייתה לראות, ולא רק בעיניו. נעמה ניסתה להתרכז כמוהו, אך תוך כדי צפייה התעוררה בה המודעות לכך שחלד בקושי נושם. הוא גם לא מצמץ, הבינה. מהר מאוד מצאה עצמה בוחנת אותו במקום את השמיים. השמיים לא ממש השתנו. גם חלד לא, אבל הוא היה מסקרן יותר. משהו באדישותו גירה את רצונה לראותו מביע רגש כלשהו.

בסופו של דבר, הצורך להוציא ממנו תגובה כלשהי גרם לה לפצות את פיה בשנית. "אתה יודע, ברגע שהאור הזה יכבה יהיה לך ממש חשוך".

"ברגע שהאור של הכוכבים יכבה?" אמר חלד לאט. הוא המשיך להביט בשמיים. האור לא השתקף בעיניו, אבל נדמה כאילו הן בוהקות מבפנים.

"כן. זה יקרה מתישהו, לא?"

"אני מניח", הוא ניסה לחשוב על כך ברצינות. "אני לא חושב שאחכה עד אז".

"אה", אמרה נעמה. חבל, זה בול המקום בו היו שמים מנורה אם זה היה פארק. זה מוסיף משהו, נראה לי".

"אחשוב על זה", הבטיח.

"יופי", אמרה, מעודדת. הוא כמעט הסתכל לעברה. "אם כן, תזכור שזה היה רעיון שלי".

"יהיה קשה לי לשכוח".

היא השתתקה כשראתה ששוב הוא איבד עניין בשיחה. מרוב דיבור היא הפכה צמאה בלאו הכי. היא לחלחה את שפתיה מעט.

"יש לך כאן משהו לשתות?" שאלה.

חלד כיווץ את גבותיו וגירד לרגע בראשו. "לא באמת, לא. האטומים הראשונים אפילו לא נוצרו עדיין".

"אה".

"כן, מצטער".

"חשבתי…" התחילה. "חשבתי שאולי אני אבלה כאן את שארית החיים שלי. אתה יודע, זה לא כזה נורא, להסתכל על היקום. זה רומנטי, לא?"

"רומנטי?" שאל, כתוהה על משמעות המילה. הוא ידע את המשמעות, הוא פשוט לא חשב על דברים בצורה כזו.

"בטח", אמרה בבטחון. "יש בזה המון רומנטיקה".

הוא משך בכתפיו, מקבל את הקביעה בחוסר ברירה.

"בכל מקרה, " פשוט לא חשבתי ששארית החיים שלי זה כמה ימים".

"למה כמה ימים?"

היא נאנחה בהשלמה. "אין לך כאן מים, נכון? אתה יודע שאני צריכה לשתות משהו, כן?"

חלד הסיט את עיניו מהשמיים המבהיקים בכדי להעביר מבט ארוך על הדשא ועל הספסל שעליו ישבו.

היא עקבה אחרי מבטו. "אם אתה רומז לי שגם אלה לא אמורים להיות כאן, אתה יכול פשוט לומר את זה".

"ניסיתי להיות מנומס".

"אז תפסיק את זה", התיזה לעברו. "למה אמרת שאין לך כאן מה לשתות?"

"כי אין לי. אבל אם זה ממש חשוב לך אסדר משהו".

נעמה שילבה ידיה על חזה. "תסדר. ואל תתחכם ככה שוב".

הוא הצביע לימינם, עיניה הלכו אחריו. היה שם אגם זעיר, זוהר תחת האור הלבן.

"זה לא היה שם קודם".

"לא".

"חשבתי שאתה לא אלוהים".

"לא ביקום הזה, לא".

"אה".

היא הלכה לשתות מהאגם והוא חזר להביט בשמיים. לצערו החמיץ כבר כמה מהקטעים היותר טובים, אבל לחלד היתה סבלנות. הוא ניחש שנעמה לא תתקיים לתקופה ארוכה מאוד. כפי שהרגעים הקטנים היו חשובים לו, כך גם היה לו ברור שהוא לא ממהר לשום מקום. בכל זאת, זמן הוא דבר סובייקטיבי.

"היית יכול להביא לי כוס, אתה יודע", אמרה כשחזרה לשבת לצדו. הוא נאנח לעצמו חרש.

"אזכור את זה לפעם הבאה".

"יופי".

היא השתתקה. חלד החל לקוות שזה מצב קבוע פחות או יותר, אך מהר מאוד החלה לזוע באי נחת.

"לא יזיק לך לשתול כאן משהו. עץ, אולי".

"לשתול עץ?"

"כן, כדי שיהיה לך משהו לשבת תחתיו. זה בטח מרגיע. קצת פואטי אפילו, אם כבר אתה שואל".

חלד שקל לרגע ברצינות לציין שהוא לא באמת שאל. לא שהיה לו משהו נגד עצים, אבל הוא לא רצה ענפים שיקטינו את שדה הראייה.

"זה רעיון מעניין".

"נכון? גם אני אשמח מאוד אם יהיה כאן עץ. זה יזכיר לי את הבית".

"את גרה בתוך עץ?"

היא גלגלה עיניים. "לא. אבל יש עצים ליד".

הוא חזר להמהם כשגילה שאין לו מה להוסיף.

"תגיד, אתה תדאג לי לאוכל?" שאלה נעמה.

"כנראה", אמר בנימה לא מתחייבת.

"כנראה?"

תחושה לא נעימה של סכנה התעוררה בו פתאום, דבר לא סביר בכלל בהתחשב בנסיבות. הוא היסס לרגע, ואז מצמץ ואמר, "כלומר, ברור שכן".

"תודה", אמרה, וליטפה את ידו בשנית.

חלד ישב קפוא. הוא החל להבין שגם תקופת קיום חולפת כשל נעמה יכולה להיראות ארוכה בנסיבות הנכונות. אולי הוא זקוק לכפפות.

"אז אולי תספר לי מאיפה אתה?"

"זה לא כל כך פשוט להסביר".

"מה כל כך מורכב בזה?".

"סמכי עלי, זה מורכב" השיב קצרות, בנסיון לסיים את השיחה. היא התבוננה בו בגבות מכווצות בריכוז.

כשהבין שהיא חושבת איך לחלץ ממנו מידע נוסף, הוא ניסה לשנות את הנושא. "את מתמודדת יפה מאוד עם המצב", אמר.

"אם זה חלום, אני מניחה שאני אתעורר בסוף ומה שאני אזכור בטח יצחיק אותי. אם זה אמיתי, עדיף לי לדבר אתך ולא להתחיל לחשוב על מה המשפחה שלי, על החברים שלי, על כל החיים שלי…"

נעמה השתתקה. שפתיה החלו לרעוד.

הוא הסיט מבטו לרגע מהיקום, לתהות על פשר השקט המוזר, אך הנעים. לרגע נחלק בין תשוקתו לצפות לבין רצונו להבין מה מתרחש. רק כשהסבה פניה ממנו נגהה עליו ההבנה.

"אני מבקר ביקומים של עמיתים למקצוע", אמר חלד את הדבר הראשון שעלה בראשו. הוא לא היה בנוי להתמודד עם מצבים כאלה. הוא היה רגיל לאירועים המתרחשים לאטם, שאינם דורשים מחשבה מהירה. "לא יוצא לי לבקר הרבה בהתחלות שלהם, אז זה אירוע קצת מיוחד בשבילי".

הרעד בשפתיה של נעמה פסק. היא נעצה בו מבט ועיניה נצצו. "אז אתה מכיר את אלוהים?"

"לא, לא בדיוק. תראי, אלה עניינים מורכבים. טכנית, אני בכלל לא אמור לדבר אתך על זה".

"אתה חושב שאני לא אבין?"

"כן", אמר, ואז חזר בו, "כלומר, לא. ברור שלא. אבל אני לא אמור להתערב ביקום של מישהו אחר".

"בראת את הגן הזה, לא?"

"הוא לא בדיוק חלק מהיקום, אם תחשבי על זה. יש מעט מאוד דרכים לצפות ביקומים שלמים. אני צריך לרמות קצת כדי להקל על עצמי".

"זה בטח כיף, לטייל ככה בין יקומים. אתה ממש מיוחד".

"תודה", אמר חלד, נבוך מעט נגד רצונו. "זה לא קורה הרבה".

"אחרים לא עושים את זה?"

"קשה להסביר. כשמגיעים לנושאים כמו האינסוף, קשה לדבר על דברים מוחלטים. בואי רק נאמר שזה לא ממש מקובל בסביבה שלי. אבל כל עוד אני ממלא את חובותי, יש לי חופש פעולה רב. מה גם שבמושגים שלנו אני עוד צעיר".

"צעיר? בן כמה אתה?"

"זה… גם זה מורכב".

"מורכב? מה מורכב פה? תן מספר".

"איזה מספר? על פי השנים שלך? תראי, גם אם היה לי מספר, ואין לי, הוא היה חסר משמעות. זמן הוא דבר מאוד סובייקטיבי. הזמן של היקום שלך רק החל להתקיים הרגע".

הוא הצביע על גל האור המתרחב והולך באטיות משוועת.

"לא רק החלל הולך ונוצר, גם הזמן. אנחנו נמצאים בשדה ההשפעה שלו רק מפני שאחרת לא הייתי יכול לצפות בתהליכים קורים. הייתי פשוט צופה בנקודת ההתחלה שלו. בעצם לפני נקודת ההתחלה שלו".

"אז יש לך כאילו זמן משלך מאיפה שאתה בא?"

"אפשר…" הוא היסס, "אפשר לנסח את זה ככה".

"אז אם יש לך כזו שליטה בזמן, מה הבעיה שלך להחזיר אותי הביתה?" שאלה. קולה התרומם.

"זה לא היקום שלי. אני לא יכול להאיץ עניינים, או לנוע מהר יותר משאר הדברים. טכנית, לא הייתי חושב שמה שקרה לך בכלל אפשרי בפיזיקה המקומית".

נעמה השמיעה קול שהיה בין אנחה לאנקה.

"אתה לא יכול לנסות לדבר עם מי שכן יצר את היקום?"

"אה…"

"בבקשה?" היא החזיקה את ידו בין שתי ידיה והביטה בעיניו. זה היה מצב מאוד בעייתי.

"ממש קיוויתי להימנע מזה", מלמל לעצמו.

"למה?"

הוא השתעל. "ובכן, לא בדיוק אמרתי לו שאני כאן".

"חשבתי שמותר לך לעשות מה שאתה רוצה".

"טוב, לא בדיוק הכל.. יש נימוסים מסוימים".

"אז למה לא אמרת לו?"

"אפשר לומר שהוא נחשב די אקסצנטרי, אפילו כשמדובר באינסוף. והוא לא מרשה לאף אחד לצפות במה שהוא עושה", אמר חלד, שיניו חשוקות.

"למה כל כך חשוב לך לראות מה הוא עושה?" שאלה נעמה.

"כי הוא מאוד מאוד מאוד טוב", אמר חלד.

"מעין גאון?"

"סוג של".

"איך אפשר להיות גאון בתחום כזה?"

"הוא תמיד חושב על דברים חדשים. חיים, לדוגמה, מי היה מעלה את זה בדעתו? אבל ברגע שהוא התחיל בזה כולם חיקו אותו. ותראי מה הוא עושה עם היקום הזה. 'המפץ הגדול' כמו שכינית את זה. איזו דרך מקורית להתחיל עניינים! הרי הוא היה יכול פשוט לברוא את הכל יש מאין, למה לטרוח? והנה את, תוצר ביניים. אני מת לדעת איך נראה היקום שלך".

"קודם כל, אני לא 'תוצר' ולא כלום, אתה שומע?" אמרה נעמה. "דבר שני, אם אתה כל כך סקרן, אני יכולה לספר לך איך הכל נראה. וחוץ מזה, איך בכלל ידעת שאני מהיקום הזה ולא אחת מכם או משהו?"

"את לא 'אחת מאיתנו' כי את קיימת רק בממדים של היקום הזה. ספציפית, הממדים שהוא ברא. אני יכול לראות את זה בקלות, את יודעת. וזה חלק מהעניין, את לא מסוגלת לראות את הדברים החשובים באמת. את רואה בשלושה ממדים".

"אתה רואה ביותר ממדים? רגע, אתה קיים ביותר? איך אתה נראה באמת?"

"איך את רוצה שאתאר לך משהו שאת לא מסוגלת לתפוס?" שאל חלד. "את עיוורת מהבחינה הזו".

נעמה עיוותה פניה בחוסר שביעות רצון. "בסדר, נגיד. אבל אתה לא יכול להשאיר אותי ככה. אתה כל כך מפחד ממנו? מה הוא כבר יכול לעשות לך?"

חלד רעד. "דברים נוראים. הוא מאוד זקן ומאוד… מקורי".

"מה הקשר לזה שהוא זקן?"

"הוא נבזי. יש לנו קשת רגשות רחבה במיוחד, וככל שאנו מזדקנים הרגשות הללו הולכים ומעמיקים. אז הוא יכול להיות מאוד חביב ומאוד אכזרי. הכל תלוי במצב הרוח, אני מניח".

"אבל אתה תדבר אתו בכל זאת?" הביטה בו בעיניים מלאות תחינה. "בשבילי?"

חלד נשך את קצה אגודלו. הוא שקל לסרב. זה לא היה אמור להיות קשה במיוחד, בהתחשב. היא היתה קטנטנה לעומתו, הוא היה יכול למחות אותה במחשבה ולחזור לצפות ביקום המתפתח. אלא שהיא היתה חמימה, וכרגע, בקיום המצומצם בין ארבעת הממדים הפשוטים שבהם היה דחוק, היא היתה קרובה להפליא. הנשימה שלה הדיפה ריח מנטה. לא שחלד הכיר מנטה.

"טוב, בשבילך", נשבר לבסוף. "אבל תדעי שאת עוד עלולה להצטער על זה. רוב הסיכויים שאני כן".

נעמה זינקה עליו בחיבוק נלהב, גופה החמים עטף את גופו. ייקח לו זמן להתרגל לזה.

"תעשה את זה עכשיו?" ביקשה.

חלד משך בכתפיו. "אין טעם לדחות את זה סתם", אמר. "חכי פה".

"רגע, אתה יכול להשאיר לי משהו לאכול?"

הוא הביט פעם נוספת ביקום המתרחב בכמיהה, ואז נאנח והושיט לה כריך עטוף היטב.

"איך אתה עושה את זה? מוזר שאתה יודע מה אני אוכלת או שותה".

"אני לא קורא את המחשבות שלך, אם זה מה שאת חושבת, אבל אני יכול לראות ממה את מורכבת. חוץ מזה, אני רואה מה אכלת לאחרונה".

"איכס", אמרה נעמה בגועל. "תשכח ששאלתי".

"אני משער שכדאי שאזוז…" אמר, בתקווה שתשנה את דעתה.

נעמה הורידה את עטיפת הכריך והנהנה לעברו בעידוד.

הוא נאנח שוב.

"נו, אתה לא הולך?" שאלה נעמה ונגסה שוב בכריך שלה.

"כבר הלכתי".

"מה זאת אומרת?"

"מה ציפית שיקרה, שאתחיל לזהור, ואז אעוף באוויר ואלך לפגוש את אלוהים?"

"אולי…" אמרה בפה מלא ובלעה. "זה לא היה כל כך מוזר אם היית עושה את זה".

"מצטער לאכזב".

"נו, ומה הוא אמר? אתה לא נראה שונה, כנראה שהוא לא נורא כמו שאתה חושב".

חלד שפשף את עורפו במחשבה. "הוא אמר… הוא אמר שהוא יסכים לבקשה שלך אם אהיה השוליה שלו לפרק זמן מסוים. שזה מוזר, כי הייתי עושה המון בשביל הזדמנות כזו. בסוף הזמן הזה, הוא יחזיר אותך הביתה".

"כמה זמן?"

"חמישים יום שלך. ואני צריך לבוא הנה כל יום כדי לבלות בחברתך במשך שש שעות שלך. בתקופה הזאת אסור לי להתקיים מחוץ לזמן או מחוץ לממדים האלה. זה מאוד מגביל, אבל אני חושב שזה לא יהיה נורא כל כך".

"מה זאת אומרת 'מחוץ לממדים האלה'?"

"שאני נשאר בגוף הזה, כולי. גם החלקים שאת לא יכולה לראות. מה שאומר שגם אני לא יכול לראות אותם כרגע".

"זה לא נורא בכלל!" אמרה נעמה. "אתה בטח תהנה. חוץ מזה, יהיה לך כיף אתי, אני בחורה שקל לדבר איתה".

"שמתי לב".

"אבל זה חייב להיות כל כך הרבה זמן? אני מקווה שהמשפחה שלי תסתדר בלעדי"

"אל תדאגי, הוא יחזיר אותך לזמן בו נעלמת. במקום שבו לא תיפגעי. וידוע שהוא עומד בדברתו".

"אז למה אתה נראה כל כך מבוהל?"

"אני לא בטוח. אני מקווה שלא עשיתי טעות חמורה כשבאתי הנה".

היא נישקה אותו על לחיו ותלתה בו ברכות את עיניה הכחולות הכהות. "תדע שאני מאוד מעריכה את זה שאתה מתאמץ ככה בשבילי".

הוא מצמץ בהפתעה. "זה גורם לי להרגיש יותר טוב, את יודעת?"

נעמה חייכה. "רואה? המצב כבר משתפר".

"אולי את צודקת", אמר, והטה את ראשו. "אבל נדמה לי שהוא קורא לי. הגיע הזמן לראות את היקום מקרוב".

"טכנית, אני לא אראה שום דבר קורה, לא?"

"אמרתי לך, חלק מהעסקה היא שאני נשאר בממדים המקובלים. כל הזמן, בלי הפסקה".

"או! אז מה יקרה עכשיו?"

גופו של חלד החל לזהור, רגליו התרוממו אט אט מהקרקע. הוא חייך.

"עכשיו אני הולך לפגוש את אלוהים".

והוא עף משם.

"איך עבר היום שלך?" שאלה נעמה. רגליה השתכשכו במים.

"מזופת, מלהיב, נורא", השיב חלד ונחת לצידה.

"מה עשיתם?"

"בעיקר צפינו. היקום עדיין חם מאוד. אבל הוא כבר התחיל לעבד את החומר בצורה מרתקת. את ידעת שבסופו של דבר החומר יהווה רק ארבעה אחוז מהיקום? מטורף! ולמה דווקא חומר, למה לא אנטי חומר? מה הוא הולך לעשות עם כל האנטי חומר הזה? אבל כשאני שואל הוא לא עונה. 'פשוט תסתכל', הוא אומר לי. 'תלמד מלעשות'".

"אנטי חומר?"

"הוא לא באמת אנטי. אבל אלה אטומים עם מטען הפוך למטען של אטומים 'רגילים'. בשבילך זה נחשב אנטי חומר כי את עשויה חומר".

"ואתה לא".

"שניכנס לזה שוב?"

"אל תתייחס אלי כמו ילדה מפגרת", אמרה נעמה ובעטה במים, שניתזו לכל עבר.

הוא התיישב לצדה והניח את ידו על ידה. כמה מהר התרגל לכך.

"היי, מה קרה?" שאל והביט בעיניה.

"כלום", רטנה. כתפיה נשמטו והיא נאנחה. "שום דבר לא קרה, שום דבר לא קורה! אני משתגעת פה. כבר שבוע אני כאן לבד. אתה מביא לי סנדוויצ'ים, אני אוכלת. אתה חוזר הנה לבלות את הזמן שאתה חייב לבלות אתי ואנחנו מדברים. אבל גם אם אני ישנה 12 שעות בלילה, ואני לא, עדיין אני צריכה להעביר המון שעות לבד, בלי שום דבר לעשות. אני אוכלת, שוחה, ישנה על הדשא וזהו. אתה אף פעם לא שואל אם אני צריכה עוד משהו. והאור המטריף הזה! אני לא מאמינה שפעם חשבתי שהוא יפה".

חלד גירד את ראשו בתימהון. הוא לא חשב על שעמום כעל משהו שמתרחש תוך שבוע. טוב, מסגרת הזמן שלו היתה שונה מעט. אבל העיקרון הוא מה שחשוב.

"חוץ מזה, עוד שלושה ימים אני במחזור. אני אף פעם לא מאחרת. ופאק, נמאס לי מסנדוויצ'ים".

"מחזור?" שאל חלד.

"דימום מטורף וכאבי בטן איומים", אמרה נעמה. היא לכסנה אליו את מבטה. "אוף, לפעמים אתה כמו ילד מפגר. אני אצטרך טמפונים ובגדים חדשים. אני מרגישה מסריח. אלוהים, אני לא מבינה איך תקעת אותי כאן".

חלד ניסה לחשוב כיצד להרגיע אותה. לא שנעלב, אבל הוא לא חשב שהיא תחשוב בהגיון במצבה הנוכחי. עלה בדעתו לנסות לעשות משהו שנעם לו בעבר. הוא חיבק אותה. זה עבד, היא השתתקה.

"בואי נדאג לדברים אחד אחד", אמר חרש. "קודם כל, אם נמאס לך מהכריכים שלי, אני אבדוק מה עוד את אוהבת. כבר תפסתי מה את צריכה בשביל להתקיים, עכשיו זה רק עניין של בלוטות הטעם. יהיה כיף, נעשה ניסויים. אפילו אוכל איתך".

גופה הצפוד נרגע מעט בזרועותיו. גבה המתוח רפה.

"אין לי מושג מה זה טמפונים, אבל אני מנחש למה הם טובים. לא לדאוג, נמצא לך סידור. חוץ מזה, אם הבטן שלך תכאב, נדמה לי שאני יכול להפסיק את זה. אברר עם הבוס. אני בטח יכול לספק לך כל דבר אחר שרק תבקשי ממני. את שוכחת שאני לא בן אדם, אני לא יכול לדעת מה את רוצה בלי שאת מבקשת".

"והאור?" שאלה בלחישה, וטמנה את שפתיה בכתפו.

הוא קימט מצחו. לבסוף פניו נאורו.

"הסתכלי שמאלה".

נעמה צייתה. משמאלה עמד עץ צעיר, ענפיו מסוככים על האגם. היא פלטה צווחת התלהבות והדפה את חלד כדי להביט בפניו.

"חוץ מזה, אם את ממש משועממת, אני אבקש לבלות איתך יותר. הרי אנחנו לא ממהרים לשום מקום".

"יו, אתה נפלא!" אמרה. "באמת. אני לא מאמינה שאתה עושה את כל זה בשבילי. אני מצטערת שקראתי לך ילד מפגר, אתה אחד הבחורים הנהדרים ביותר שפגשתי בחיי".

הוא חייך בחזרה, נהנה מכך שהיא מחייכת. עיניה הכחולות סרקו את פניו וננעלו על עיניו. הם הביטו אחד בשני רגעים ארוכים.

"אני צריך להתאים את הכימיה של הגוף שלי כדי שנוכל לאכול ביחד, אבל חוץ מזה לא צריכות להיות בעיות. מה מתחשק לך לאכול?" שאל.

"טמבל", אמרה בחיבה, והצמידה את לחיה ללחיו. זרועותיה התהדקו סביבו.

"מה עשיתי?" שאל במבוכה.

"כלום. ממש כלום", אמרה, ולא הרפתה. "בוא, ננסה להכין שניצלים".

הם שכבו בעצלתיים מתחת לעץ.

"אני בת 24 מאז אוקטובר", אמרה נעמה. "עבדתי בתל אביב בחברת תרגום, שזה גם מה שאני לומדת באוניברסיטה. יש לי שתי אחיות, שתיהן צעירות ממני. אני עדיין גרה עם ההורים, למרות שאני מתה לעזוב כבר. אני אוהבת מוזיאונים, וממש אוהבת לקרוא, ככה בעצם הגעתי לתרגום. מה שמראה לך כמה יש לי ולך במשותף, לא?"

"מה?" אמר חלד.

"טוב, אתה אוהב לצפות ביקומים, אני אוהבת לקרוא. אתה לא רואה שזה אותו דבר?"

"איך בדיוק?"

"מה, כל ספר הוא יקום בפני עצמו! אני בטח ראיתי יותר יקומים ממך".

חלד חשב על זה. יכול להיות שזה היה נכון, אם כי הוא היה בטוח שמשהו בטיעון הזה היה חסר. הוא חש מרומה מעט."אז למה לא עזבת את הבית?" שאל, בשעה שנעמה שיחקה בעדינות באצבעותיו.

"רציתי. אני מתה להיות עצמאית. אבל אני כל הזמן מרגישה כאילו המשפחה שלי צריכה אותי".

"הם לא יסתדרו בלעדיך?"

"בטח שכן, אבל אני הבכורה. אני מרגישה אחראית. כשטסתי לסין כל הזמן הרגשתי אשמה שאני לא שם כדי לעזור. אני אוהבת אותם מאוד, אבל אני צריכה את החופש שלי, אולי בגלל זה לא נורא לי כל כך להיות קצת רחוקה מהם. אם קצת זו המילה הנכונה. לפחות אני יודעת שאני חוזרת אליהם בסוף. חוץ מזה, קשה היום להחזיק דירה. אולי אני סתם מפחדת לנסות". היא נשכה את שפתיה. "עכשיו תורך, למה כזה חשוב לך לראות מה הוא עושה?"

"אמרתי לך, הוא נחשב גאון", אמר חלד. אצבעו ציירה על כתפה.

"זו לא סיבה. למה שיהיה לך אכפת אם הוא גאון או לא? מה זה משנה אצלכם?"

חלד היסס. הוא כבר ידע לא לפטור שאלות כאלה כלאחר יד.

"אני אנסה להסביר. אבל אל תכעסי אם משהו מזה לא יראה לך הגיוני".

"מבטיחה", אמרה. היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו.

"בסדר. אם נתעלם מהפרטים הלא חשובים, אצלנו כל אחד צריך באיזשהו שלב לעצב יקומים חדשים. יש אינסוף ממדים, ואת לא מתארת לעצמך באיזה מגוון הם מגיעים. אני לא מסוגל לתאר. אבל זה לא באמת משנה לנו, כי אנחנו עוסקים רק בחלק מסוים מאוד. אם תיקחי רבע מאינסוף תגלי שעדיין יש לך אינסוף ביד, לכן קשה לי כל כך להסביר. בואי נאמר שאנחנו תוחמים את החלק שחשוב לנו".

"ו…? למה אתם יוצרים יקומים? אם יש אינסוף, אז בטח כל דבר שתיצור כבר קיים, לא?"

"לא בתחום שלנו, לא. ואנחנו לא יכולים להרחיק הרבה מעבר לו. יש… נסיבות. אני לא יכול להיכנס אליהן, מצטער".

"מה, יש משהו שיכול לפגוע גם בכם?" היא קירבה את ידו לשפתיה.

"אמרתי שאני לא יכול להיכנס לזה. אבל כן, יש סכנות שגם אנחנו לא רוצים להיתקל בהן".

"אז מה הרעיון מאחורי יצירת יקומים?"

"אנחנו מנסים להגיע לתוצאה מסוימת".

"איזו?"

"לא יודע".

"אוקיי, למה?"

"אנחנו מחפשים תשובה", אמר והשתתק.

נעמה התפתלה עד שהצליחה להישען על מרפקה. היא שכבה על צדה והביטה בו.

"אתה לא יכול לספר לי יותר?"

"כבר סיפרתי יותר מדי", הודה.

חיוך הבליח על פניה, מבליט גומות חן סמויות. היא רכנה ונשקה על לחיו.

"אז תודה שסיפרת לי".

הוא סובב ראשו והביט בה. אולי היתה זו העובדה שבילה זמן רב מדי בגוף הזה, אולי פשוט בילה מספיק זמן עם נעמה, אבל הוא נאלץ להודות שהיא מאוד יפה. אילו היה מקדיש לכך מחשבה, הוא היה מבין שההרכב הכימי של גופו הזרים לו הורמונים באופן שוטף.

"בבקשה".

"אני צריכה מחברות, קנבס, חימר, עט טוב, כן ציור, צבעי שמן – "

"רגע רגע רגע!" בלם אותה חלד בהינף יד. "בשביל מה כל זה?"

"כדי שיהיה לי מה לעשות".

"אין לך מה לעשות אתי?" שאל. שפתיו השתרבבו כנגד רצונו.

"כדי שיהיה לי מה לעשות כשאתה לא כאן, טמבל".

"אה. ואת צריכה כל כך הרבה?"

"אתה שואל המון שאלות", אמרה. קצות שפתיה התעקלו מעט.

"כן. את הולכת לענות?"

"אתה תתן לי מה שאני מבקשת אם אני לא אענה?"

"כן".

"אז לא!"

ההבעה על פניו גרמה לה לפרוץ בצחוק בלתי נשלט.

"למה לא?"

נעמה לעלעה לאוויר וחיבקה אותו. גופה רעד בצחקוקים זעירים.

"זה רק פייר שגם לי יהיו כמה סודות, לא?"

"אבל אני מספר לך כל מה שאני יכול לספר".

"טוב נו". היא הרימה ידיה כאילו בכניעה. "אבל רק כי אתה כזה תמים".

"למה תמים?"

"לפעמים אתה יותר גרוע מהנסיך הקטן".

"מה זאת אומרת?"

היא צחקקה ונשענה על העץ, ידיה שלובות מאחורי גבה. "רק תשובה אחת. על מה אתה מעדיף שאני אענה?"
"למה את צריכה כל כך הרבה דברים. אבל אל תדאגי, גם את השאר אני אוציא ממך".

"אולי אני אתן לך להוציא את זה ממני". גבותיה השתפלו במבט היתולי וחיוך שובב עלה על פניה. "אבל בתשובה לשאלה שלך – נכון שאתם יוצרים יקומים?"

"כן…"

"אז גם אני אוהבת ליצור. כמו שסיפרתי לך שאני קוראת ספרים וצופה ביקומים. אני בוראת יקומים שלמים. לפעמים אפילו יותר גדולים מהעולם כולו. ולפעמים מתחשק לי לצייר רגעים מהיקומים האלה, כמו להתמקד במשהו ממש מעניין שראית. אולי אני אפילו אלמד אותך כמה דברים שלא ידעת".

חלד הניח את ידיו על מותניה. "את כמוני בזעיר אנפין".

היא דחפה אותו ממנה הלאה. "אל תתנשא".

"אני לא מתנשא. אבל את לא בדיוק יכולה לעשות את מה שאני עושה".

"אתה חושב שרק בגלל שאתה יכול לעשות את הכל במציאות, מה שאתה עושה הופך ישר טוב יותר?" אמרה.

הוא בהה בה ולא מצא מילים. מצבי הרוח שלה עדיין הפתיעו אותו לפעמים.

"אבל את לא עושה שום דבר אמיתי", מלמל.

"זה אמיתי בשבילי. יודע מה? אתה סתם צופה במה שאחרים עושים, אתה לא עושה כלום בעצמך. אם כבר, אתה אני בזעיר אנפין!"

חלד פרש את זרועותיו כמנסה לבלום אותה. העלבון צרב, אבל הוא לא רצה להחמיר את המצב.

"אני מצטער", ניסה, "לא חשבתי שאת רצינית. לא התכוונתי…"

"אתה אף פעם לא מתכוון".

"אנ–"

"פשוט עזוב אותי בשקט".

"אבל…"

"חלד", אמרה בשקט צורם. קולה היה חנוק מעט, "לך".

הוא הביט סביבו כמחפש תשובה שתתקן את המצב. כשלא מצא, הוא הלך.

לפני כן הוא השאיר את המחברות והדפים מתחת לעץ.

"נעמה?" אמר חלד כשנחת. קולו רעד מעט.

"מה?"

היא ישבה על הספסל, מול כן הציור, וציירה.

"תראי, אני מצטער על אתמול. בבקשה תסלחי לי. גם הוא ממש כועס עלי. את יודעת שאני חייב לבלות אִתך. אם אני מפריע אני יכול פשוט לשבת כאן ולהיות בשקט. אבל את לעולם לא תחזרי הביתה אם…"

היא הקשיתה את גבותיה ונשאה אליו את מבטה. "אתה עוד חושב על זה?"

"את לא?"

"לא ממש. מעייף אותי לכעוס. חוץ מזה אנחנו חברים, לא? ובאמת בכל מקרה אין לי ממש ברירה. זה לא כאילו יש כאן מישהו אחר בשבילי. לא שבגלל זה סלחתי לך".

"אז למה?"

"כי אתה טמבל", אמרה והניחה את המכחול, "אבל אתה טמבל שמשתדל. ופגשתי מספיק בחורים כאילו רגישים, שברגע האמת לא היו מסוגלים להודות שהם טועים".

"אני באמת טמבל".

"ואתה באמת משתדל".

"אז אנחנו בסדר?"

היא טפחה על הספסל לצדה. "אני לא מוותרת על אנשים רק כי לפעמים הם מתנהגים כמו אידיוטים. אני מניחה שבטווח הארוך אתה שווה את זה".

"אני מבטיח לנסות להיות שווה", אמר. ניכר בקולו שהוקל לו.

"יופי", אמרה בחצי חיוך.

"אז… מה את עושה?" שאל, והציץ בציור. הוא לא העז לבחון אותו מקרוב ללא רשותה.

"מציירת. זה מרגיע אותי. ניסיתי לכתוב, אבל כתיבה דורשת יותר תשומת לב, אז הפסקתי ועברתי לזה. רוצה לראות?"

"בטח", אמר חלד. הוא התיישב לצידה וסקר את הציור. היה זה דיוקן של נעמה על רקע כהה. היא עמדה מוקפת כוכבים, ידיה זוהרות. כאילו זה עתה סיימה לברוא את השמיים ואורם דבק עדיין בידה.

"וואו".

לרגע נראה חיוכה מרוצה, ואז זוויות פיה ירדו מעט.

"חשבתי שאראה לך שגם אני יכולה להיות כמוכם. אבל בסופו של יום זה לא אותו דבר, הא? לי יש תמונה, לך יש את כל העולם".

"אל תאמרי את זה", מחה חלד. "זה נהדר. אני לא רגיל לראות יצירות כאלו".

"אתה באמת חושב ככה?"

"בטח. אני מניח שיש מרחק אמיתי בין לדעת משהו לבין לראות אותו במו עיניך".

היא הסמיקה קצת. "רוצה לראות מה כתבתי? לא הספקתי הרבה, אבל יש קצת".

"מאוד".

היא העבירה לו את המחברת הדקה שיצר עבורה, בביישנות מגושמת שלא התאימה לה. הוא לקח אותה בכובד ראש והחל לקרוא.

כשסיים, הרים מבטו ושאל, "איך זה ממשיך?"

"אני עוד לא יודעת. כשאדע, אכתוב את ההמשך".

"אבל את לא יכולה להפסיק באמצע".

"סליחה?"

"כלומר… זה כמו להתחיל יקום לפני שיש לך מושג איך הוא יגמר!"

היא התבוננה בו לרגע כשלעסה קווצת שיער והרהרה. "אתה חושב שאלוהים יודע איך היקום הזה יגמר? או שהוא ידע לפני שהתחיל?"

"אה…"

"אולי זו חלק מהסיבה שהוא כל כך טוב? אולי הוא לא יודע איך הדברים יגמרו, אבל הוא נותן לעצמו להתחיל עם רעיון ואז מפתח אותו תוך כדי עבודה?"

"זה… רעיון מרתק".

"תודה, חשבתי עליו לגמרי בעצמי. כנראה אני אדם מרתק".

"כנראה", הודה חלד ולא הצליח לעצור את צחוקו, שהיה מתגלגל וחסר גבולות, אך טבעי.

נעמה צמצמה את עיניה. "אתה צוחק עלי?"

הוא חיבק אותה, עדיין צוחק. "לא, לא, ממש ממש לא".

היא הניחה לו לחבק אותה, אף על פי שלא היתה בטוחה כמה תשובתו רצינית.

"ונעמה?"

"כן?"

"אני רוצה לקרוא את ההמשך, כשיהיה כזה".

היא החזירה לו חיבוק.

"אחשוב על זה".

היא ראתה את הזוהר שלו, השונה מזוהר השמיים, הרבה לפני שהבחינה בצורתו. יידרשו לו עוד חמש דקות להגיע ממש עד אליה, ידעה, אך ליבה כבר גאה בציפייה. היא בעטה במים, התנודדה אנה ואנה והמתינה.

הוא נראה תשוש, חשבה כשנחת.

היא חייכה וטפחה על הדשא לצדה. "היי".

"היי", השיב חלד, אך לא נע לעברה.

"קרה משהו?"

"לא ממש, סתם יום ארוך", אמר.

הוא הכמין את רגשותיו היטב, אבל נעמה חשה שהוא מוטרד. היא קמה על רגליה היחפות וצעדה לעברו.

היא נגעה בכתפו. "היי, דבר אתי", ביקשה.

הוא דחף את ידה ממנו. נעמה הביטה בו בהבעה פגועה. ידיה חזרו אט אט לצדי גופה. "לא מתחשק לי לדבר, בסדר?"

"מה עשיתי?"

"כלום, לא עשית כלום", אמר, ונאנח בעייפות, "אבל הוא גמר אותי היום, הכריח אותי לעשות הכל בעצמי. ניסית פעם לקלף אלקטרונים מאטום? דמייני איך לעשות את זה לטריליוני אטומים. והכי מרגיז שאני די בטוח שהאטומים עוד לא נוצרו בכלל, הוא מביא אותם ממקום אחר או מזמן אחר. חתיכת סדיסט זקן".

"אבל למה אתה מוציא את זה עלי? אני – "

חלד קטע אותה. "אילו הייתי יכול לצאת מהגוף המחורבן הזה, לא הייתי עייף מלכתחילה! את יודעת כמה זה מרגיז ללכת לשירותים באמצע עבודה כזו? ואת חושבת שאני רגיל לישון? ושלא תחשבי לרגע שהוא נותן לי. הוא נותן לי לסלק את הרעלים מהגוף בעצמי. זה טוב באותה מידה. אבל הוא לא מרשה את זה כל הזמן, לא, רק אחרי שלושים שעות שהייתי ער בלי הפסקה. את יודעת באיזו שעה אני נמצא עכשיו? רק העשרים וארבע. ואז אני בא לכאן, ואני צריך לבדר אותך ולטפל בך עוד 12 שעות".

"אני מצטערת", אמרה נעמה חרש. "אני מאוד מעריכה את זה, בחיי. בבקשה אל תכעס".

הוא ניסה להביט בעיניה אך לא היה מסוגל והסיט את מבטו לרגליו. הוא לא היה מסוגל להתנצל. הוא היה תשוש מדי.

"בבקשה, חלד", ביקשה שוב. היא הטתה את ראשה כך שלא היתה לו ברירה אלא להביט בה. "אין לי אף אחד אחר. אם תעזוב אותי אני אהיה לגמרי לבד. וחוץ מזה… כל החודש ביליתי איתך, אתה כבר ממש החבר הכי טוב שלי. אפילו אם הייתי עכשיו בבית, לא הייתי רוצה שתכעס עלי. בבקשה בבקשה?"

חלד ניסה להיאחז בזעמו אבל לא היה מסוגל. בלאו הכי הוא לא היה רגיל לכעוס.

הוא כחכח בגרונו. "תראי…"

נעמה המשיכה להביט בו בשאלה.

"מצטער. לא הייתי צריך להתפרץ עליך", פלט במהירות.

חיוך התפשט על פניה. היא לא האיצה בו להמשיך לדבר.

"בוא, אעשה לך מסאז'", אמרה. היא משכה בידו והובילה אותו אל העץ.

"אבל…"

"שב", פקדה, והוא ציית. היא החלה לעסות את כתפיו. אט אט החלו שריריו המתוחים להתרפות. התחושה הפתיעה אותו בעצמתה.

"את לא כועסת?" שאל. הוא כבר הכיר את התקפי הכעס שלה.

היא חיבקה אותו לרגע מאחור, וכרכה את זרועותיה סביבו. כעבור רגע חזרה לעסות את עורפו.

"לא. לכל אחד יש ימים רעים. ובינינו, אתה תמיד סבלני גם כשאני מתנהגת כמו כלבה".

"אבל צעקתי עליך".

"גם אני צועקת עליך לפעמים. חוץ מזה התחלתי לחשוב שאתה באמת לא אנושי, כל הזמן נשארת כל כך רגוע".

חלד אכן היה רגוע בדרך כלל. אולי כי באמת לא היה אנושי. אבל הוא לא הבין מה קורה. למיטב זכרונו, כשנשאר רגוע נעמה היתה מתלהטת והולכת עד שלבסוף היתה בוכה והוא היה מחבק אותה ומבקש סליחה ומבטיח לעשות הכל לתקן את המצב. הפעם היא זו שנותרה רגועה לחלוטין. אולי הוא צריך לצעוק לעתים קרובות יותר? עד עתה הוא הניח שאם כך היא מגיבה לשקט, תגובתה לכעס תהיה הרבה יותר גרועה.

"זה מאוד נעים", אמר.

"תודה. אני מאוד אוהבת מסאז'ים טובים. חשוב לי לעשות לאחרים אותו הדבר".

"אף פעם לא ביקשת".

"אני לא אוהבת לבקש. אני אוהבת שנותנים כי רוצים. בחיים שלי לא שילמתי על מסאז', אפילו לא בסין. פשוט תרגע".

חלד חש את עיניו נעצמות. הוא נאבק להישאר ער, בידיעה שאלמלא כן נעמה תאלץ לבלות את השעות הבאות לבדה. אבל העבודה הקשה נתנה בו את אותותיה ועיניו הדואבות צרבו.

נעמה רכנה ונישקה ברוך את עורפו. לאחר מכן השעינה אותו לאחור על גבו. הוא לא התנגד.

"תישן", אמרה והתכרבלה לצדו.

"אבל את תהיי בודדה", מלמל במחאה אחרונה.

"אני אתך, איך אני יכולה להיות בודדה?" לחשה והניחה את ראשה על חזהו.

הוא נשם עמוק ושקע עד מהרה בשינה. היא אהבה לשמוע את נשימותיו. זו הפעם הראשונה שחשה שהיא מסוגלת לעשות משהו גם בשבילו.

היא ידעה שזו הסיבה העיקרית להתפרצויות שלה. היא שנאה את חוסר האונים, שנאה שמטפלים בה. זו לא היתה אשמתו, לא באמת, אבל זו היתה הדרך היחידה שלה לשחרר קיטור. לשם שינוי היא הרגישה שאולי דווקא הכל בסדר.

נעמה עצמה את עיניה והניחה את כף ידה לצד ראשה מעל לבו של חלד. לב שנוצר רק בשבילה. כעבור דקות מעטות נרדמה גם היא.

"מה שאני לא מבין זה למה בעצם אנחנו עובדים כל כך קשה?" אמר חלד. "אם המטרה שלנו היתה ברורה יותר, היינו יכולים פשוט לקצר את הדרך ולהגיע לשם".

"חשבת פעם לשאול?" שאלה נעמה. אצבעותיה שיחקו בשיערו, ראשו נח בחיקה.

"לפעמים אני שואל. אבל אין לנו חברה כמו שתיארת בפני. אף אחד לא עונה, או מסביר. זה… אוף, זה אחד מהנושאים האלה, מצטער".

"לא נורא", אמרה וליטפה אותו. היא כבר התרגלה לתשובותיו החידתיות. בסופו של דבר קיבלה את מה שרצתה, אם ידעה להיות סבלנית. מהבחינה הזו חלד הזכיר לה את אביה. אם לחצה עליו הוא היה נסגר ומתנצל, אבל לא מש מעמדתו. אם פשוט נתנה לו את הזמן שלו הוא היה נותן לה את מה שביקשה בלי לחשוב פעמיים.

"אני אוהב את איך שאת יוצרת", אמר חלד, "אבל את כל כך ספונטנית. יש לך מטרה כשאת יוצרת?"

"מטרה?" שאלה נעמה. "אולי. אבל כל פעם שאני עושה משהו המטרה שלי אחרת. כמו כשהתרגזתי עליך, ציירתי כדי להראות לך שגם אני יכולה. אבל בעצם די שכחתי מזה ברגע שהתחלתי לצייר. נדמה לי שהמטרה הופכת להיות פשוט ליצור. לפעמים זה יוצא ממני בלי שאני מתאמצת בכלל, כאילו זה כבר שם ואני רק צריכה לתת לזה אפיק החוצה. ולפעמים אני צריכה להתאמץ ממש כדי להפיק משהו קריא, או מובן".

"אז למה את מתאמצת?"

היא תופפה על מצחו באצבעותיה. "כי אני נהנית מזה, וכי לפעמים זה עוזר לי להרגיש גדולה יותר ממה שאני באמת. בגלל זה התרגזתי כל כך. אני מרגישה שבאמת יש יקום שלם מאחורי כל יצירה". היא השתתקה כשהבינה מה אמרה. "זה בטח נשמע לך טיפשי…"

"לא. כלומר, זה לא דומה למה שאנחנו עושים. כי ברגע שאת סיימת עם היצירות שלך הן לא גדלות יותר. לא משתנות. אבל זה יפה בצורה אחרת. הלוואי שיכולתי לבקר במקומות שעליהם את כותבת. זה כמו לצפות ביקום אחר מבעד לחור הצצה. מתסכל".

"היי, אני אוהבת לחשוב שכל פעם שמישהו קורא משהו שאני כותבת או מביט במשהו שאני מציירת הוא רואה משהו אחר קצת. וחוץ מזה, זה לא חור הצצה. אתה יכול לדמיין בעצמך מה עוד קורה שם, או מה קורה אחר כך. לפעמים זה אפילו יותר מעניין מלראות משהו במו עיניך או לדעת באמת מה קרה".

"את כל כך משונה לפעמים", אמר וקימר את צווארו כדי שיוכל לראות אותה טוב יותר.

היא צחקקה כששיערו דגדג את רגלה, והדפה אותו בחזרה לחיקה. הוא התפתל בשובבות, הפריע לה בכוונה וגרם לה לפרוץ בצחוק. בסופו של דבר נכנע למגע ידיה ונותר במקומו בצייתנות.

"ומה איתך, אל גדול וכביר? איזה יקומים אתה יצרת?"

הוא האדים. "תפסיקי, אני לא אל. ואני… לא בדיוק התחלתי. כלומר, עדיין לא. בערך. קצת. כמה ניסויים פה ושם. אבל שום דבר מרשים. כאילו, אני יכול להראות לך. אני לא יודע אם תאהבי את זה. ואלה לא העבודות הכי טובות, לא באמת. אני משתפר".

הוא דיבר מהר מדי והחל לגמגם. בסופו של דבר נעמה פרצה בצחוק פעמוני.

"איך תראה לי? חשבתי שאסור לנו לעזוב".

"אה, נכון", אמר. הדכדוך חזר לקולו.

היא פרעה את שיערו. "אבל תדע שהייתי מאוד רוצה לראות", הוסיפה.

"כן?" הוא חייך. היא אהבה את חיוכו הילדותי. לפעמים אי אפשר היה לעמוד בפניו.

"ברור. יש לך נפש של אמן. אתה בטח מדהים".

"את סתם אומרת".

"לא נכון", הכחישה. "אחרת, למה ליוצר של היקום שלי לבקש ממך להיות שוליה שלו? הוא בטח יודע שאתה מיוחד".

"מעניין", אמר חלד. הוא שקע במחשבות.

"על מה אתה חושב?" שאלה נעמה.

הוא התנער משרעפיו ושקל את תשובתו.

חיוכו התרחב. "כמה כיף לי להיות אתך".

"שקרן", אמרה. אבל חיבקה אותו.

"רוצה מסאז'?" הציע בעיניים נוצצות.

"אם אתה ממש מתעקש". גם על פניה התפשט חיוך.

חלד נתן לה להחזיק אותו עוד רגע קל, ואז יצא מחיקה החמים. הוא ייצב את עצמו בברכיה ולרגע היו פניהם סמוכים מאוד.

"אני אוהבת את העיניים שלך", אמרה בשקט. "הן הדבר הכי מוזר אצלך. בגלל זה האמנתי לך מהתחלה כשאמרת שאתה לא בדיוק אנושי".

"גם אני אוהב את העיניים שלך", לאט "בחיים לא ראיתי דבר דומה להן. ואני ראיתי יקומים נולדים".

סומק עמוק פשה בלחייה. היא רכנה קלות לעברו. לחלד לא היו מאות סרטים וספרים להסתמך עליהם, הוא לא חזה מעולם בבני אדם בסביבתם הטבעית וגם לא היו לו אינסטינקטים בריאים. הוא ליטף את לחיה ועבר לשבת מאחורי גבה. עד מהרה החל לעסות את כתפיה בעדינות.

נעמה נאנחה.

"אני אתגעגע אליך", אמרה. הם ישבו על הספסל.

"אני… גם אני אתגעגע", אמר חלד. הוא הרגיש מוזר. כאילו גופו מורד בו.

הם החזיקו ידיים. איש מהם לא רצה להיות הראשון לעזוב.

"זה בטוח היום, נכון?" שאלה נעמה בפעם החמישית.

"כן".

הוא הביט בעיניה. הוא לא היה מסוגל להרחיק אותן ממחשבותיו גם כשעבד במלאכות הבזויות ביותר, כשחזה בפלאים שלא הכיר מעולם, גם לא כשלמד דרכים חדשות לעצב את היקום.

"חלד…" אמרה. "איך זה שאף פעם לא נישקת אותי?"

"נישקתי?"

"אתה יודע מה זה אומר, לא?"

"עכשיו כן. לפני שאמרת את המילה לא יכולתי להכיר אותה".

"ברור", מלמלה.

"מה חשבת?"

"מה?"

"אני מתכוון, למה חשבת שלא נישקתי אותך?"

"לא יודעת", אמרה. "חשבתי שאולי אתה לא נמשך אלי. אתה לא בדיוק… אנושי".

"אבל אני בגוף אנושי כרגע. זה לא נחשב?"

"אני לא יודעת", הודתה.

"את לא חושבת עלי כמו עוד בן אדם?"

"לעולם לא אחשוב עליך כמו עוד בן אדם", אמרה.

"לא? חשבתי… חשבתי שאנחנו…"

"אני אוהבת אותך".

הוא לא אמר דבר. הוא לא ידע מה לומר. היא התבוננה בו בגבות מורמות קמעה, בלי לדעת איך יקבל את דבריה. הרטיטות הקלות בקולה הסגיר את עצבנותה. היא עצרה ונשמה עמוקות.

"אתה תהיה לי יותר מדי חסר. כל יום שאצטרך לעבור, אתה לא תהיה שם. כל השיחות שלנו, החוכמה שלך, המגע, ההומור המשונה שלך. אני יודעת שאני צריכה לחזור, אבל זה קשה נורא. ואני אפילו לא יודעת מה אתה מרגיש כלפי. אני יודעת שאתה בכלל לא קיים כמוני, אני…"

הוא הניח את ידו על שפתיה.

"אולי…" ניסה. "אולי אני אוכל לבוא איתך?"

פניה זרחו כמו השמיים הבוהקים. "חלד! אתה רציני?"

הוא הנהן וחייך אליה, חיוך שהגיע עד עיניו. נדמה היה שהן קורנות. "מה שאת מרגישה? גם אני. כלומר, גם אני מרגיש ככה, כלפייך. לא ידעתי שאפשר להרגיש כך קודם. לא ידעתי שמישהו יכול להיות לי חשוב כל כך. ואיכשהו, פתאום. איכשהו, כאן ועכשיו. זה מה שאני מרגיש".

"תמיד שנאתי לומר את זה", אמרה נעמה, חצי לעצמה. "אבל חלד, אני אוהבת אותך. אני באמת באמת אוהבת אותך. אפילו שאף פעם לא אהבתי אף אחד ככה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיך".

"אוהבת?" הוא אמר בפליאה. לבו פעם בחוזקה, אבל גופו סירב לנוע. עיניהם היו נעולות אלה על אלה. הוא רצה לנשק אותה.

"גם אני אוהב אותך", יצא קולו בחולשה.

היא הביטה בו בציפייה, גבותיה מורמות קצת, כאילו אינה בטוחה מה יעשה עתה.

חלד ניסה להתעשת. אט אט החל מתקרב אליה. הם היו סמוכים עד כדי כאב. הוא הניח את כפות ידיו על לחייה והביט בעיניה. פיו רעד קצת.

הם החליפו חיוך סודי.

"חלד…" לחשה נעמה ונעלמה. הוא אחז אוויר.

"לאאאאאא!" זעק. "לא!"

הוא בהק באור שמולו השמיים החווירו. גופו התרומם מעלה מעלה במהירות בלתי אפשרית, הוא קרע את דרכו אל מרכז היקום המתפשט. ידיו הונפו, והיקום קפא על מקומו.

"בוא הנה", שפתיו עיצבו את המילים. אך הן לא נאמרו בקול. איש לא ענה.

"בוא הנה, או שאני אשמיד הכל, אשמאי זקן", היקום רעד, ממתין לבאות. "בוא לכאן".

חלד. אמר קול עלום. חלד, מה מעשיך?

"אתה יודע טוב מאוד מה מעשי", אמר חלד. "לקחת אותה ממני".

כפי שהוסכם. כפי שביקשת.

"אתה ידעת שהדברים השתנו. כאן אתה כל יודע!"

עמדתי בתנאי העסקה.

"תפסיק להעמיד פנים!" צרח חלד, אם כי קולו לא נשמע. "לקחת אותה ממני!"

אתה כועס.

צעקתו האילמת של חלד נדמה. הוא מלמל בקול שהיה יכול להיות שבור. "לא הספקתי לנשק אותה. אפילו לא הספקתי לנשק אותה. תחזיר אותה הנה".

לא. כך עדיף. יום אחד תבין, חלד.

"שלא תעז להתנשא עלי" אמר חלד. גופו בער בעצמה מחודשת. "אתה תדבר איתי פנים אל פנים, אחרת אני אשמיד את היצירה הזו ואפנה לטפל בכל שאר היצירות שלך!"

דמות שלדית התעצבה מולו. היא קרמה בשר, עור וגידים. כשהושלמה החלו להתווסף לה קווי גיל, שיער שחור מעט ששיבה החלה לפשות בו, זקן קצר ולבסוף, חליפה.

"אולי באמת עדיף שנדבר פנים אל פנים", אמר אלוהים.

"אני מזהיר אותך…"

"פפפף, שמה?" אמר אלוהים בביטול. "תהרוס הכל? אתה מבין בוודאי שאם תעשה את זה גם היא תושמד".

היקום חזר לנוע.

אלוהים התמתח. "אוי, כמה זמן עבר מאז שעטיתי כזה. אני מבין שבחרת להישאר באותו גוף?"

"היא אהבה אותו", אמר חלד.

"אולי תחשוב ביתר צלילות אם תשיל אותו. אתה מושפע מהתפיסה המרחבית שלו, מהכימיה שלו".

"לא".

"טוב ויפה", אמר אלוהים, וחייך קצרות. "כך חשבתי".

"מה?"

"אני צריך להסביר? חלד, לא מוזר בעיניך שמכל היצורים שהיו יכולים להופיע בגינה הקטנה שלך, הופיעה אחת שעטתה גוף תואם לזה שלבשת כשפלשת ליקום שלי?"

חלד מצמץ. הוא קפץ את ידיו ופתח אותן לסרוגין. "מה עשית לי?"

אלוהים חייך שנית. חיוך אכזרי, מבין, ומעט עצוב. "לא עשיתי לך כלום. אתה באת ליקום שלי, בלי הזמנה, בלי הודעה. ועשית הכל בעצמך".

"אתה הבאת אותה אלי בפעם הראשונה", אמר חלד. "זה לא היה מקרה".

"טיפש. היית צריך להבין את זה מהתחלה! מה יותר סביר? שיקרה מקרה שהסבירות שלו קרובה כל כך לבלתי אפשרי עד שהוא כבר יכול להיחשב בלתי אפשרי, או שיד כלשהי תכוון אותו? אולי אתה צעיר, אבל אין סיבה שתהיה אטום".

"אבל לא אמרת כלום…" אמר חלד. גופו רעד.

אלוהים זקף את גבותיו העבותות. "לא רק אטום, תמים".

"אתה תכננת את הכל?" שאל חלד. "איך? לא היית יכול לדעת שאתאהב בה. אף אחד לא היה יכול לדעת".

"ידידי הצעיר", אמר אלוהים. קולו היה רך אילו רק היה נשמע, "אתה הרבה יותר צפוי מכפי שאתה חושב. ואתה שוכח, אני בחרתי אותה. ואתה לבשת את הגוף הזה מבחירה, נתת לו להשתלט עליך. ולאחד שכמותך, שמעולם לא אהב בעבר, כמעט לא נותרה ברירה. אני רק יצרתי את התנאים, אתם דאגתם לשאר".

חלד הרכין ראשו באבל. אהבתו הייתה מהונדסת, הוא חש מרומה.

"כמובן, זה לא אומר שהאהבה שלך לא היתה אמיתית", המשיך אלוהים. הוא הניח יד אוהדת על כתפו של חלד. "אני לא בראתי את נעמה. היא תוצר של נסיבות שאני יצרתי, אבל אף אחד, אפילו לא אני, לא היה יכול לנבא את קיומה".

חלד הרים ראשו בהבנה. "אז… היא היתה מיוחדת כפי שהאמנתי. היא תוצר של נסיבות שאפילו אתה לא היית יכול לחזות".

"אכן".

"הבנתי. אם כך, למדתי את הלקח שלי. בין אם אתה גרמת לזה ובין אם זה קרה מעצמו. בבקשה, תחזיר לי אותה. או תן לי ללכת אליה".

"לא".

"תן… לי…" אמר חלד באיום גובר.

"לא".

"עשה כדברי, או שאשמיד אותך. לא אשאיר לך זכר. אני אמחה את הקיום שלך בצורה כה יסודית שאפילו השם שלך יימחק מהרב-יקום.".

קווי הגיל בפניו של אלוהים העמיקו. "ואז מה?"

"למה אתה מתכוון?"

"נגיד שאחזיר אותה הנה? תרצה שהיא תבלה את כל חייה אתך, בבטלה? רחוקה מהמשפחה שעליה סיפרה לך, רחוקה מהחיים שהכירה, בלי סיכוי לחזור? ואולי באמת אשלח אותך אליה, כדי שתוכל לבלות את חייך איתה. אבל מה תעשה על כדור הארץ הזה שלה? לא תתפתה לתקן את כל הבעיות שבהן תיתקל? איך תתמודד עם החיים כבן אדם רגיל, כשתאלץ להעמיד פנים שאתה מוגבל כמו כולם? ומה תעשה כשהיא תמות? שכחת, הגוף הזה מזדקן. הרגש את תפיסת הזמן האטית שלו. תוך זמן קצר להפליא תגלה שהיא איננה".

"אז אשאיר אותה צעירה. את שנינו צעירים".

"ואת המשפחה שלה? ואת המשפחות שלהם? ואולי את כל בני האדם? ומה יקרה אז לעולם? איך תמנע מהם להעריץ אותך כמו אל?"

"אז… אז אני אוותר על כל מי שאני, אני אהפוך להיות אחד מהם…"

אלוהים נד בראשו באכזבה. "אתה באמת חושב שזה אפשרי? טיפש, טיפש כפליים. אתה לא אדם, חלד. אתה רחוק מלהיות אדם, כפי שאדם רחוק מלהיות אטוֹם. לא משנה כמה ינסה, לעולם לא יצליח לקלף מעצמו מספיק שכבות כדי להיות לאטום יחיד. וגם אילו היה יכול, מה שהיה, אותה הוויה שהפכה אותו לעצמו, היתה נעלמת. אי אפשר לשנות את מה שאנחנו, חלד. לא משנה כמה נרצה".

"אז אברא אותה כאן בעצמי, מחדש. היא רק אוסף של אטומים…" קולו הלא קיים גווע.

"הכל נראה שונה כשמסתכלים על הדברים ככה, נכון?" אמר אלוהים. "היא רק אוסף של אטומים, מה ימנע ממך ליצור אותה, כפי שאהבת אותה, שוב ושוב, כדי שתאהב אותך? אבל האם זו תהיה היא? האם זה יהיה משמעותי?"

"אני…"

"אבל אתה לא באמת יכול, ילד. המוח המופלא הזה, האישיות שאהבת, הם תוצר של חוויות, של מצבים, של גנטיקה. גם אם היית יכול ליצור מחדש את צורתה הביולוגית, עדיין היו נותרים מוחה, הרשתות העצביות שנוצרו בו. מיליארדי הנוירונים שבו. הכל בנוי נדבך על נדבך. היא התקיימה כי העולם שלה התקיים, כפי שהתקיים. גם אני מופתע מהתוצאות שלי. לא פיללתי להצלחה כזו. אבל ראה, אפילו אני איני יכול להעתיק את מעשיי ידי. חלד, זו הבריאה שלי. נעמה, האישה שאהבת, היא תוצר של כל כך הרבה גורמים, שאף לא אחד מאיתנו היה יכול לחזות. ראית את היצירות שלה, יצירות שלא אני יצרתי, אלא היא. אני לא מסוגל לחזור על מעשה בריאה שלי, וגם לא אתה. היקום הזה שיצרתי, בו הכל יכול לקרות, בו הכל יקרה. כך רציתי שיהיה, אך גם לי אין שליטה עליו מרגע שנוצר. גם אני לא יכול לראות את סופו של הנצח".

חלד עיווה את פניו. "אבל זה כל כך כואב. בבקשה, היא היתה חלק מחיי לזמן כל כך קצר. אני כל כך מתגעגע".

אלוהים הניף ידו והחווה אל היקום הסובב אותם.

"יש לך יותר זמן ממה שכל זה עומד להתקיים, חלד. יותר זמן מכל חיי היקום, כדי לכאוב. אצל בני מיננו הרגש לא נעלם, רק מעמיק. הסברת לה את זה בעצמך".

חלד הביט בו לרגע, האור סביבם משתקף בעיניו. "זה רק יחמיר, נכון?"

אלוהים הביט בו בחזרה, ולרגע עבר ביניהם משהו שהיה מעבר לזמן, מעבר לקיום.

"כן".

"זה ככה גם בשבילך, נכון?"

לרגע, הצער בפני אלוהים העמיק.

"חלד, לאורך הנצח אתה צפוי לאבד המון. אינך בריה כשאר הבריות. בני מיננו יכולים לאהוב, קוללו ביכולת לאהוב, ביכולת להרגיש. אבל היכולת שלנו לחוש היא זו שמאפשרת לנו ליצור. רבים מאיתנו חוששים מכך, נמנעים מכך. אני בחרתי אחרת וזכיתי להשראה אמיתית. אבל השראה אמיתית גובה מחיר אמיתי. אני חווה את ייסורי האבדן יום אחר יום. וכעת גם אתה זכית להשראה שלך".

הוא הביט בידיו לרגע. "התגעגעתי לגוף הזה".

"ומה אִתה?" שאל חלד. דמעות זלגו מעיניו. "גם היא תסבול כמוני, לשארית חייה?"

אלוהים חייך בעדינות. "לא. זה החסד האחד של גזעה. זמן מה יכאב לה, אבל היא תמשיך הלאה. תסתגל. כמובן, היא תמיד תזכור אותך, בלבה, אבל את הכאב הזה חסכת ממנה. היא תוכל לחיות בלעדיך".

חלד התייפח. הוא העדיף שתהיה מאושרת, אך כאב את אובדן אהבתה.

"הרי לך, חלד. יש לך מטרה כעת. לך, לך והחל במלאכת הבריאה. עכשיו אתה יודע מה אתה מחפש".

הוא בכה זמן רב. רב בהרבה משאדם רגיל מסוגל לבכות. האבל בלבו סירב להרפות ממנו, והקינה נמשכה עד שלא נותרו לו דמעות. כשסיים, הוא הרים את עיניו הנפוחות לפגוש בעיניי האלוהים.

"לא".

"מה?" שאל אלוהים.

"לא. אני לא מוכן. ראה אותך… זקן, עתיק יותר מכל דבר בזכרון הקיים, ועדיין כואב! מה עזרה לך היצירה האינסופית? מה עזרו כל גאונותך, כל מעשי הבריאה שלך? היית מוכן להחליף את כולם תמורת דבר אחד שאיבדת. זה לא שווה את זה, זה לא ראוי".

"איזו ברירה יש לך?"

"אני אחכה לה. אם ביקום הזה הכל אמור לקרות, הכל עוד יקרה, אז היא תשוב אלי. ואם היא יכולה לשוב אלי פעם אחת היא יכולה לשוב אלי כמה פעמים. ויום אחד, איכשהו, יגיעו התנאים המתאימים כדי שנהיה יחד".

עיניו של אלוהים כמעט יצאו מחוריהן. "אתה תחכה לנצח! אין לך מושג באיזו כמות זמן מדובר!"

"נכון. אבל כשמדובר באינסוף, הסיכוי שדבר מה יקרה הוא מאה אחוז. גם אם הוא קטן לאין שיעור, בנצח יקרה הכל. נצח אחר נצח אחר נצח, אני יכול להמתין. היא תופיע שוב. כפי שאמרת בעצמך, זה עניין של זמן. בסופו של דבר, זה יקרה".

"יצאת מדעתך", אמר אלוהים.

"לא", אמר חלד. מבטו היה עז. "אני שפוי לחלוטין. אתה פשוט היית פחדן מכדי להעז. אני, לעומתך, לא מתכוון לאבד אותה".

"אתה תחכה לנצח!"

"ולנצח שאחריו אם לא תהיה לי ברירה. היא תבוא".

"אתה מבין כמה קלושים הסיכויים לכך? אתה מבין על מה אתה מדבר בכלל?"

"אני מבין", אמר חלד. "בסופו של דבר זה חייב לקרות. אני אחכה".

אלוהים שתק.

בסוף הזמן יושב אדם. זהו גבר, מבוגר כעת, היושב לבדו על ספסל בגן מטופח למראה, תחת מנורת רחוב אחת. בקצה בועת האור שמטילה המנורה ניתן לראות כמה מענפיו של עץ אדיר, מתנופפים מעל אגם זעיר.

הוא יושב ומביט על יקום ששבק חיים לפני זמן כה רב שאין טעם לחשוב עליו. אך הוא זוכר כל פרט בחיות כה רבה שבוודאי יכול לומר, אפילו עתה, היכן כל כוכב היה ממוקם טרם הסוף. הוא מבקר לעתים קרובות, תריסר שעות בכל פעם. יושב בגינתו הקטנה, מוציא סנדוויץ' עטוף בקפידה ואוכל אותו לאטו.

פעם היו מבקרים אותו כאן אחרים, מנסים לשכנעו שמדובר בטירוף. אך אט אט ביקוריהם חדלו. חלקם אמרו שאין טעם, שהוא כבר אבד. אחרים קינאו בנחישותו.

הוא זוכר שהביט בה מרחוק, חיה את חייה, בלעדיו, והוא כאב כל רגע שלא היה יכול להיות במחיצתה. הוא זכר כשראה אותה שבה לביתה ומתאבלת עליו. כשהתחתנה, הביאה ילדים, ומתה. צפה בילדיה גדלים, בצאצאיהם הדומים לה בחלק מתווי פניהם, ובסופו של דבר – בסופם. סוף הגזע שלה, סוף העולם שעליו חיה. וכל אותה עת הוא התייסר ממרחק בידיעה שאסור לו להתערב. והוא גם ידע שבסופו של דבר, זה לא משנה – היא תשוב אליו.

ממרחק, קרא את כל הספרים שכתבה. ממרחק, צפה בכל ציור שציירה. לכד כל רגע ורגע שדמיונה העשיר יצר, ומסגר אותו בזכרונו המושלם.

עוד רגע קט יעזוב שוב. מכאן ילך לברוא עוד אחד מעולמותיה, עד לפרטי פרטים. הוא יעשה זאת בקפדנות רבה, ישלים בלית ברירה את הפרטים החסרים מדמיונו. עוד רגע קט יעניק לה חיים פעם נוספת, בדרכו שלו. ישב ויצפה במעשה ידיהם המשותף וידמיין כמה מרוצה תהיה כשתראה כיצד קרם עולמה עור וגידים. לאחר מכן ישוב לגינתו פעם נוספת, להמתין. תמיד הוא שב.

הוא אוהב לחשוב מה יעשה כשתשוב אליו לבסוף. הוא אוהב לחשוב על הנשיקה שיתן לה, על מגע שפתיהם. איך יגע בה, יאמץ אותה אל לבו. הוא הוזה על כך יומם וליל, אילו עוד היו קיימים היום והלילה. לפעמים הצער על מה שלא קרה כמעט מעביר אותו על דעתו, אך הידיעה משקיטה את לבו שוב והוא מתאזר בסבלנות. היא תשוב בסוף. כי לאורך הנצח הכל חייב לקרות, הכל יקרה.

מדי פעם הוא מביט סביבו, מצפה לראות אותה. ואף שהוא מתאכזב בכל פעם מחדש, הוא לא ירפה. יש מי שיתהה על סוד סבלנותו. אבל חלד ממתין, בלי לתהות.

כי בתוך ראשו קיים יקום, יקום שבו הכל בסדר. שם, היא לצדו, אוחזת בידו. הם מאושרים שוב כפי שהיו בעבר. הוא מספר לה איך המתין, כמה היה לו קשה. והיא מקשיבה ומחייכת אליו, מביטה בו ברוך. ההמתנה השתלמה, והם ביחד. הם תמיד היו ביחד, וכך יישארו, בראשו.

לנצח.