את כל הדברים

שוב טפיחות רכות של רגליים יחפות, והנשיפה המחוספסת של יד קטנה על הקיר. תמיד הם נוגעים בקירות, ויודעים שהם פה וישנם. אני מרימה את המבט מהדף. השעון מולי טוען לילה שהוא כבר כמעט בוקר; מה הוא מבין בכלל.

"היה לך חלום רע?" אני שואלת. הראש הכהה הקטן מורכן לרצפה, מתלבט אם להיאחז במילים שלי. הם לא זוכרים את החלומות שלהם, אבל הם יודעים להמציא נהדר.

"אני צמא", הוא אומר. "אפשר שוקו?"

שוקו זה לא חינוכי בארבע בבוקר. אני קמה להכין שוקו והוא מזדנב אחרי למטבח. "דווקא כן חלמתי חלום", הוא אומר בזמן שהקומקום מתחיל לנהום.

"באמת?" צריך לקנות סוכר. אני אמורה להוסיף את זה לרשימה, אבל אני לא זוכרת איפה שמתי אותה. או אם התחלתי אותה בכלל. אני מסתכלת על המקרר בתקווה שיש שם כזאת, אבל במקום זה מישהו סידר את האותיות הצבעוניות שעליו בצורת המלה "סנאי". חסרי תועלת שכמותם.

"כן," הוא אומר והיד שלו מונחת לי על הרגל, קצת מעל הברך. היא חמה כמו יד של ילד מנומנם שיצא מהמיטה. "נפלתי".

"נפלת?" בשביל להכין רשימת קניות צריך דף, ועט. היה פה עט על השיש איפה שהוא, מתחת לקופסאות חצי יבשות וכוסות שעדיין לא נשטפו.

"אבל אני לא זוכר שקיבלתי מכה", הוא אומר ואני יודעת שזה לא היה חלום. "אמא שלי לא מרשה לי שוקו. רק בשבת".

"הייתה לי הרגשה", אני ממלמלת, ומוותרת על הכוסות והעטים והרשימות. הקומקום קופץ, וכעבור כמה דקות שנינו מכורבלים על הספה עם ספלים גדולים יותר מכפות הידיים שלנו. יש גשם בחוץ, דק וצפוף כמו סיכות. "לכל הדברים יש שמות", אני מסבירה לו, "וגם לכל הצלילים". אולי הוא מבין ואולי לא. זה דווקא נחמד – שוקו עם מישהו על הספה באמצע הלילה. אני תוהה מאיפה הוא הגיע.

"כשנופלים בלי לקבל מכה זה כואב?" הוא שואל. "אני לא יודע איך נפלתי. אני חושב ש…" הידיים שלו מתהדקות חזק חזק מסביב לספל, ופתאום אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לדעת אם הוא התרסק או נשרף או נרדם אחרי שהחיים טפטפו ממנו בצינורות פלסטיק עכורים. זה כבר לא ישנה כלום.

"זה לא נקרא ליפול, זה נקרא לעוף", אני עונה, ושנינו שותים שוקו ושותקים קצת. החתול נכנס לסלון ומביט בי בתוכחה. חתולים תמיד מביטים בתוכחה. הוא קופץ על הספה בדיוק בינינו, ומתפרס בצורה שמבהירה בדיוק מי שייך לאן. כפה אחת לשה לי את הירך, עם כל הטפרים בחוץ. חתולים לא מבזבזים זמן על חלומות.

"את באמת?" הילד שואל. גם הוא לא מבזבז זמן.

"אני חושבת שכן", אני אומרת. "איך יודעים?"

שנינו מסתכלים מסביב. יש טלוויזיה כבויה בסלון הזה, וספרים כהים על המדפים, ומזנון עם סחלב אחד ופסלון של המאנקן פיס. פיסות של סלון של גדולים מכל מיני מקומות.

"אני מנסה", אני מודה, והוא מחליק יד קטנה אחת לתוך היד שלי. היא כבר מתחילה להתעמעם בקצוות. משהו צועק בחוץ בגשם, משהו שעשוי מרוח. השדות גדולים מאד בשעה הזאת של הלילה.

"אמא אומרת שאסור לדבר עם זרים", הוא ממלמל, ואני מסכימה איתו שזאת עצה טובה. אמא המסכנה.

"אני חושבת שזה זמן טוב לחזור למיטה", אני אומרת. "כשעוצמים עיניים כל החושך עובר ממש ממש מהר, אתה יודע? ובבוקר אפשר לראות את השמש דרך קורי העכביש שמול החלון וגם לצייר באדים על הזכוכית".

"אני יכול להישאר איתך?"

אני שונאת לשקר להם. "אני צריכה לעבוד", אני אומרת, "ולהכין רשימת קניות ולשטוף את הכלים…" הוא באמת קטן מאוד. אני מניחה יד סביב הכתפיים שלו, וזה מספיק כדי לעטוף את כולו קרוב קרוב אלי. הרגליים של שנינו לא מגיעות עד לרצפה, אני מבחינה, והחתול נוהם באזהרה.

"לנו יש כלב", הוא אומר.

"באמת? אני אוהבת כלבים". אני באמת אוהבת כלבים. הגיוניים כאלה. "איך קוראים לו?"

"דנדי. הוא ישן על השטיח העגול בחדר שלי כל לילה". הוא משתתק לרגע. "אני כבר מתגעגע אליו".

"אתה רוצה שנבדוק יחד אם גם הוא נמצא כאן?" אני שואלת. כלבים זה קל.

הוא עושה כן עם הראש, ואני קמה מהספה ומושיטה לו יד ושנינו הולכים אל החדר. יש בו שטיח עגול, ועל השטיח ישן כלב שחור קטן, מכורבל כמו כעך. הוא אפילו לא מתעורר כשאנחנו נכנסים, ואנחנו גם נזהרים מאוד לא להרעיש.

"אל תדליקי את האור, דנדי ישן", הוא לוחש ואני מהנהנת. המיטה כבר קרה לגמרי, אבל אני מהדקת סביבו את שמיכת הפוך כמו חיבוק. "תספרי לי סיפור?" הוא מבקש.

"בטח", אני לוחשת חזרה. "איזה סיפור אתה רוצה?"

"סיפור עלייך". ממזר קטן. אבל כבר הסכמתי לספר.

"בסדר, אבל אתה צריך לעזור לי. פעם אחת, בארץ רחוקה, חייתה ילדה. קראו לה…" אני עוצרת. זה החלק הכי קשה.

"רויטל", הוא אומר בביטחון. "לאחות שלי קוראים רויטל".

"וקראו לה רויטל. היה לה אח קטן שאהב שוקו לא רק בשבת, וכלב שחור…" הסיפור נכרך סביבנו, מילים אמיתיות שנותנות שמות לכל הדברים, לילד קטן שנפל עד אינסוף ולאחות שמספרת לו סיפור לפני השינה ולבית אחד באמצע השדות השחורים. אני אוהבת להיות אחות גדולה. העיניים שלו עצומות כבר ואני תוהה בן כמה הוא באמת, ואיך קראו לו פעם.

"את הולכת?" הוא שואל פתאום בלי לפקוח את העיניים.

"לא", אני אומרת. "אני שומרת עליך. פשוט לפעמים אני צריכה לחשוב קצת בשביל למצוא את הסוף של הסיפורים". הוא מהנהן ברצינות. סופים זה חשוב. "אני אקרא לך כשאני אמצא את הסוף של הסיפור שלך, בסדר?"

"טוב", הוא אומר, כמעט מתוך שינה. "ואני אקרא לך כשאני אמצא את הסוף של הסיפור שלך".

"טוב". אני לא שואלת איך הוא יודע. או איך הוא ידע לאן להגיע. אני מניחה יד אחת מעל השמיכה ומקשיבה לנשימות שלו הופכות איטיות ושקטות, איטיות ושקטות, עד שאני כבר לא יכולה להבדיל בינו לבין החושך.

אני תוהה אם זה כואב.

צילום: ג'יאנקרלו דוארטה