העיר האמיתית של רוג'ר זילאזני

רוג'ר זילאזני נולד בקליבלנד בשנת 1937, סיים תואר ראשון בספרות אנגלית בשנת 1959 ותואר שני בשנת 1962. את עבודת האם-איי שלו עשה על דרמה אליזבתנית ויעקובינית. זילאזני עבד בביטוח הלאומי האמריקני, ואחרי כן כמומחה לביטוח סוציאלי. שירת ביחידת מילואים של הצבא האמריקני בשנים 1960-65, והפך לסופר במשרה מלאה בסוף שנות הששים. נפטר בשנת 1995.

זילאזני קרא גרמנית וצרפתית, התעניין במדע, תרבות המזרח, שירה, אוקינוגרפיה, דת, דרמה, נשק ומטוסים קלים. כל תחומי העניין האלה באים לידי ביטוי ביצירתו, ובמיוחד החלקים הרוחניים – דת ותרבות המזרח. ניתן למצוא הבטים אוקיינוגרפיים בספר "שמי יהיה לרבבה", ובסיפור "דלתות פיו עששות פניו", העוסק במסע ימי בכוכב הלכת נוגה. סיפור זה גם זכה בפרס הנבולה כסיפור הטוב ביותר של שנה זו. הענין של זילאזני במטוסים קלים מופיע בסדרת "אמבר" במסע של רנדום להצלת בראנד. "שמי יהיה לרבבה", אגב, כמעט שהופיע בעברית פעמיים, שכן הוא תורגם במקביל עבור הוצאת זמורה ביתן מודן; הוצאתו לאור בוטלה כאשר התברר קיומו של התרגום המתחרה בהוצאת "עם-עובד".

דתות מזרחיות ממלאות תפקיד בולט מאוד בספר המצוין "אדון האור", וזילאזני בכלל עושה שימוש רב במיתולוגיות: המיתולוגיה היוונית ב- This Immortal (זכה בשנת 1966 בפרס ההוגו כספר המד"ב הטוב – יחד עם "חולית"), המיתולוגיה ההינדית ב"אדון האור", מיתולוגיה מצרית ב"יצירי אור וחושך", מיתולוגיה סקנדינבית ב"מסכתו של לוקי", שבו יש גם התיחסות לעלילות הצלבנים בארץ ישראל, ומיתולוגיה מומצאת משלו ב"אי המתים" ובהמשכו "למות באיטלבאר". יש גם רמזים לאגדות ארתוריאניות וקרולינגיות בסדרת "אמבר"; גיבור סדרת אמבר, קורווין, מזכיר בספר נקודות דמיון בין עלילות משפחתו לפנטסיות של ויליאם בלייק.

זילאזני נחשב לסופר "גל חדש" יחד עם דילייני, דיש וג'ואנה רוס. פירושו של דבר, שהטכנולוגיה בספרים שלו ממלאת תפקיד משני בלבד, ונשארת ברקע לפי הצורך הסיפורי. הכתיבה שלו נוטה לסנטימנטליות וליריות, ולדעתי קרובה יותר לפנטסיה מאשר למד"ב. הסיפור הקצר "ורד לקוהלת", על סיפור אהבה טראגי בכוכב הלכת מאדים, נחשב לאחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו בז'אנר. הספר "אדון האור" זכה בהוגו בשנת 1968 והסיפור הקצר "Home is the Hangman", שהופיע במסגרת "שמי יהיה לרבבה", זכה הן בהוגו והן בנבולה בשנים 1975-76. מאז זכו עוד כמה סיפורים קצרים שלו בפרס ההוגו: "Unicorn Variations" בשנת 1982, "Twenty-Four Views of Mount Fuji by Hokusay" בשנת 1986, והסיפור "Permafrost" שנה אחר-כך.

זילאזני הוא אחד הסופרים שזכו במספר הרב ביותר של פרסי הוגו עבור יצירותיהם. הוא גם אחד מסופרי המד"ב והפנטסיה המתורגמים ביותר לשפה העברית. לא פחות מעשרים וששה מספריו (בנוסף לכמה סיפורים קצרים) תורגמו, כולל רוב המוזכרים למעלה. בין הספרים ישנם גם אחדים שכתב בשיתוף פעולה עם סופרים אחרים, כמו פרד זאברהאגן שאיתו חיבר את "הסתלכרנות", רוברט שקלי וטרילוגיה הפנטסיה המשותפת שלהם על מאבק הומוריסטי בין כוחות טוב והרע, ותומאס ל. תומאס וג'ין לינדסקולד בספר "שר השדים". הוא הפך ממש ל"סופר הבית" של הוצאת עם-עובד שבה הופיעו עד כה 22 מספריו, כשספרים נוספים שלו הופיעו גם בהוצאות זמורה ביתן, כתר, ואופוס.

---

סדרת "אמבר" של רוג'ר זילאזני:

סדרת אמבר הראשונה נחשבת בעיני רבים לפסגת יצירתו של זילאזני. לאחר הצלחת הסדרה הראשונה כתב זילאזני סדרה נוספת, גם היא של חמישה ספרים, שנחשבת ע"י רבים, ובכללם גם אני, כמוצלחת הרבה פחות מהסדרה הראשונה. זילאזני נחשב, גם על דעת מבקריו, כסופר בעל דמיון וכושר המצאה עצומים, וחבל ששיקולים כספיים (ככל הנראה) גרמו לו למחזר יצירה קודמת. זו אמנם נטייה שאפשר בהחלט להבין אותה, וסופרים אחרים עושים זאת כל הזמן, אבל כקורא חבל לי על כך. את רשימת הספרים וסידרם ניתן למצוא בסוף המאמר.

בהמשך מאמר זה אתאר בעיקר את הסדרה הראשונה, ואזכיר רק במעט את השניה, בעיקר כדי לעמוד על ההבדלים בין הסדרות. הסגנון שזילאזני כותב בו מאפשר פרשנויות שונות לספרים, כך שאפשר להדיין על משמעות וכוונה, ועל תאור ופרשנות. בסדרת "אמבר", מספר הגיבורים והדמויות מאפשר בהחלט התרשמויות שונות שרק בדיקה בטקסט תוכל להחליט ביניהן. לדוגמא, האם דוורקין הוא הסבא של קורווין והנסיכים או אב-הסב שלהם.

העולם של "אמבר" הוא וריאציה על רעיון העולמות המרובים או היקומים המקבילים. ב"אמבר" ליקומים המקבילים הללו יש מרכז – העולם שבמרכזו נמצאת העיר אמבר, העיר האמיתית היחידה, שהיא הממשות המונחת בבסיסם של כל הדברים. כל שאר העולמות, ובהם עולמנו, הם צללים של העולם הזה. צללים, במובן זה שהם תמונות חלקיות ומעוותות באופן כלשהו של העולם האמיתי האחד. למספר קטן של אנשים ביקום הזה יש הכוח לעבור בין הצללים הללו באמצעות כוח רצונם. אלו הם בני משפחת המלוכה של אמבר, הנסיכים והנסיכות של העולם האמיתי.

חברי משפחת המלוכה של אמבר שעברו טקס חניכה על "הדגם", מסוגלים לדמיין לעצמם מקום כלשהו ועל ידי הליכה ובניית השינויים בסביבה שלו להגיע אליו. כך, אם בן אמבר יוצא, למשל, מכדור הארץ שלנו ורוצה להגיע למקום שבו יש שמיים ירוקים, הוא יתחיל ללכת ותוך כדי הליכה יאמץ את כוח רצונו כדי להפוך צבעם של השמיים. תוך כדי הליכה השמיים ילכו ויוריקו עד שיקבלו את הגוון שבו הוא חפץ.

כמו בתאוריות מסוימות של עולמות מרובים, זילאזני רומז כמה פעמים בסדרה שהשינויים יכולים להיות עדינים עד כדי שינוי מאורע בודד. בן אמבר שהולך בדרך ומתחשק לו שיהיה שיח מעבר לפינה, יכול להפעיל את כוח רצונו וכשהוא עוקף את הפינה – יש שם שיח. באותה מידה, אם מתחולל קרב ובן אמבר רוצה לדעת מה היה קורה אם מסמר היה מתרופף בפרסת סוסו של המלך, הוא יפעיל את רצונו ויעבור לצל אחר שבו הכל בדיוק אותו דבר, חוץ מהפרט הבודד הזה.

זילאזני מודע, כמובן, להשלכות הפילוסופיות של הרעיון הזה, ובחלק הראשון של הסדרה הוא מציג את בעיית הסוליפסיזם של הגיבורים. הגיבור הראשי, קורווין נסיך אמבר, תוהה אם הוא יוצר את היקומים שהוא הולך אליהם, או שהם קיימים בלעדיו והוא פשוט מעביר את עצמו אליהם. אישית, הייתי מעדיף שזילאזני היה משאיר את השאלה הפילוסופית הזו פתוחה, אבל הוא פותר אותה בהמשך, כשקורווין מודה שבעצם ברור לו שהצללים קיימים בזכות עצמם. לדוגמא, ב"בסימן החד קרן" (עמ' 166) קורווין תוהה אם הצללים נוצרים על ידי בני אמבר ומודה תוך עמוד אחד שלא זה המצב. ב"ידו של אוברון" (עמ' 53) קורווין אומר שאי אפשר לשלוט באישיות של הדמויות בצל, אבל ב"ממלכות התוהו" (עמ' 80) שוב יש דיון בסוליפסיזם. בהמשך הסדרה מתברר שהתמונה הפשוטה יחסית הזו מורכבת יותר, כשמתגלה לגיבור שהצללים נוצרים מתוך אינטראקציה עם הקוטב השני של הקיום – התוהו, ה- Chaos.

בסדרה הראשונה של "אמבר" התוהו בעצם לא מתואר. אנחנו רק מבינים מעצם השם, שזהו מצב קיום שונה לחלוטין מזה שאנחנו מכירים. אמנם העולם של אמבר, וחלק מעולמות הצללים, פועלים לפי חוקים אחרים ממה שאנחנו מכירים, (אבק השריפה, לדוגמא, לא פועל באמבר וכישוף דוקא כן), אבל כולם עולמות שיש בהם חוקי טבע ברורים, ארץ מוצקה מתחת, שמיים עם שמש מעל, צמחים וחיות. לגבי התוהו נרמז לנו שהכל אחרת. שם אין בכלל נוף קבוע אלא הכל משתנה; אין בכלל שמש, האבחנה בין שמיים וארץ מטושטשת, וגם תושבי תוהו משנים את צורתם לפי המצב.

מענין לציין שבסדרה הראשונה של "אמבר" אין כמעט כשפים. הדברים המיוחדים שעושים בני משפחת המלוכה ואויביהם מתוארים באופן דומה יותר למתואר בספרים העוסקים בפסי או ב- ESP, כלומר כמו כישורים: כשם שאדם רגיל לומד ללכת, כך אנשי משפחת המלוכה של אמבר יכולים ללכת בצללים. כישורים נוספים שמוזכרים, כמו היכולת להביא דברים מהצללים בלי ללכת אליהם (של בראנד אחיו של קורווין), או להדליק אש בסיגריה (שוב בראנד), גם הם נעשים ללא לחישות כשפים, אלא פשוט מתוך יכולת טבעית של הגיבור. קורווין, לפי מיטב זכרוני, משתמש בכישוף רק במקרה אחד, כשהוא משתמש בלחש לגירוש שדים (סטריגאלדוויר ב"תותחי אוואלון"). זה בעצם הרמז היחיד שלנו שקורווין בכלל יודע כישוף, משום שהוא לא משתמש בכישוף וגם מעולם לא חושב על כשפים. זהו גם הבדל חשוב בין הסדרה הראשונה לשניה, שבה הכשפים זוכים לשימוש נרחב.

---

להלן רשימה של הגיבורים העיקריים בספרים. מי שלא קרא את הסדרה לא יזכור אותם משום שיש רבים, אבל אפשר גם כך להתרשם על מה מדובר:

קורווין

נסיך אמבר, ולפי פרשנותו שלו יורש הכתר. כל הסדרה מסופרת בגוף ראשון מפיו. הנסיבות שבהן מסופר הסיפור מתבררות רק ששה עמודים לפני סוף הסידרה.

אוברון

מלך אמבר. אביו של קורווין ואביהם של כל שאר הנסיכים. דמות מסתורית ורבת עוצמה שמתברר שנעלמה בתחילת הסדרה. בהיפוך מענין מסתבר לנו שלמעשה אוברון היה נוכח בסיפור די מההתחלה, אבל אנחנו – וקורווין – מגלים זאת רק קרוב לסיום.

בנדיקט

נסיך אמבר, בנו הבכור של אוברון שבגלל כל מיני סיבות מסובכות לא נחשב ליורש מתאים. הוא "קצין הנשק של אמבר" ("תותחי אוואלון", עמ' 126) אדם שחייו נמשכים כבר אלפי שנים ואשר "כמעט מדי יום ביומו, במשך כל חייו שנמשכו זמן כה רב, הקדיש כמה שעות לכלי נשק, טקטיקה ואסטרטגיה".

אריק

אחיו של קורווין. בניגוד לאחים והאחיות האחרים שהם כולם צאצאיו של אוברון אבל מנשים שונות, אריק הוא אחיו של קורווין בכל המובנים ("בסימן החד קרן" עמ' 177-178). אריק הוא גם אויבו הגדול ביותר. ברור שזילאזני מטפל פה גם בנושאים של קנאת ושנאת אחים, כך שדווקא הכי קרובים הם האויבים הגדולים ביותר.

רנדום

הצעיר בנסיכים, וכפי שקורווין אומר לאשתו של רנדום "במקום שכבר יש המון נסיכים אין דבר פחות נחוץ מאשר עוד נסיך" ("ידו של אוברון", עמ' 48). כך שכאשר נתקלים בראנדום בתחילה הוא הפחות נחשב בין הנסיכים, אבל זילאזני מצליח ליצור התפתחות בתפיסה שלנו את אופיו של ראנדום והיחסים בינו לבין קורווין. באמצע הסדרה ראנדום הוא כבר תומכו העיקרי של קורווין… עד הסיום המפתיע.

בראנד

נסיך אמבר, וכפי שמתברר במשך הסדרה, המקור העיקרי לצרות של המשפחה. ומכיוון שהמשפחה ואמבר נמצאים במרכז הקיום, הצרות שלהם זה צרות של כל היקום.

גאנלון

שכיר חרב, שהיה בשרותו של קורווין בעבר, כאשר קורווין היה מלך אוואלון, ומצטרף אליו למסעותיו. יש בו כמובן עוד, שנסתר מהעין.

פרט לדמויות העיקריות הללו יש עוד דמויות רבות בספר: נסיכי אמבר ג'וליאן, ג'רארד, קאיין ובלייז. הנסיכות שבחבורה: פלורה, דיירדרה, פיונה ולואלה. ועוד גיבורים כמו דארה ומרטין, וגם סתם אנשים שנקלעים בדרכו של קורווין.

תקציר העלילה ופרשנות:

תשעה נסיכים לאמבר (1970) – קורווין מתעורר על כדור הארץ שלנו בבית חולים. מתברר לו שהיתה לו תאונת דרכים ושמתכוונים להחזיקו בבית-החולים נגד רצונו. הוא סובל מאמנזיה ואינו זוכר דבר מעברו, כולל את אמבר עצמה. כל מה שיש לו זה תחושות חזקות, כמו, למשל, שיש להזהר מבני משפחה, ומודעות לכך שהוא חזק יותר ומהיר יותר מבני אדם רגילים (שהם אחרי הכל רק צלליהם של נסיכי אמבר, אף שקורווין בשלב זה לא יודע זאת). הוא מוציא את עצמו מבית החולים, והולך לבקר את אחותו פלורה שרשומה במסמכי בית-החולים כזו שהכניסה אותו לשם. הוא מצליח להסתיר את מצבו מפלורה ומנסה על-ידי כך להרכיב מדבריה תמונה של זהותו. נסיך אמבר ראנדום מופיע בביתה של פלורה, נרדף על ידי יצורים שיצאו מהצללים, אבל קורווין במצבו לא מסוגל להבין את החשיבות שיש לכך, ואחזור לענין בהמשך. רנדום מביא את קורווין לרבמא, מקום שהוא מעין שיקוף של העיר אמבר במימי הים, עיר תת מימית שבתוך גבולותיה אפשר ללכת ולשחות במים ועם זאת לנשום באופן חופשי. ברבמא נמצא גם שיקוף של "הדגם של אמבר". בהמשך הסידרה מתברר לנו שהדגם הזה הוא למעשה מקור הצללים. הדגם הוא סמל הסדר, והצללים כנראה נוצרים כתוצאה מהמתח בינו ובין הלוגרוס של תוהו (מוזכר ב"ממלכות התוהו", עמ' 21, אבל כנראה נאמר במפורש רק בסדרה השניה). הדגם הוא גם מקור כוחם של בני משפחת המלוכה של אמבר. כל ההולך עליו מקבל את היכולת לעבור בין הצללים באופן שתיארתי, אבל רק בן משפחת המלוכה יכול ללכת עליו. כל יצור אחר שינסה – יושמד.

ההליכה על הדגם ברבמא מחזירה לקורווין את זכרונו, ומתברר לו שלמעשה הוא גר בכדור הארץ שלנו זמן ארוך מאוד. הזכרון הוחזר כמעט במלואו, מלבד הימים שלפני שהתעורר בבית החולים. השיכחה הזו היא אמצעי סיפורי חשוב מאוד משום שהיא יוצרת אי וודאות באשר למה שהתרחש באמת, ומשום כך קורווין אינו יכול לדעת מי בעצם בעדו ומי נגדו. קורווין מצטרף לאחיו בלייז שמכין התקפה על אמבר בנסיון לסלק את אחיהם אריק ששולט בעיר בהעדרו של אוברון. ההתקפה על אמבר נכשלת, קורווין נתפס, מושלך לכלא, ואריק מעוור אותו. מכיוון שבני אמבר הם על-אנושיים בכל המובנים כמעט, הם מסוגלים גם לחידוש רקמות, וכך חוזרת אליו ראייתו לאחר כמה שנים, הוא נמלט ומפליג למקום שהוא מקווה שבו יוכל לארגן התקפה חדשה על אמבר.

הספר דחוס מאוד במאורעות. פרשנות ספרותית/ פסיכולוגית מתבקשת היא של מסע לגילוי עצמי. הגילוי העצמי מובא כאן לקיצוניות, היות שקורווין, הגיבור, פשוט אינו זוכר את עברו. אבל אפילו לפני גילוי העבר בהליכה על הדגם, מתגלה לנו האישיות הנוכחית של קורווין בכל מיני היתקלויות ואירועים. כך קורה, למשל, בביתה של פלורה, שם הוא מצליח להוציא ממנה מידע, ובמקרה שבו הוא מונע מראנדום לירות בנהג משאית. זו בעצם הדרך שבה הקורא מתוודע לקורווין כאדם, וזילאזני עצמו רומז לנו שזהו קורווין די שונה ממה שהיה בעבר. יש הרבה רמיזות בספרים הבאים שקורווין הישן היה אכזרי יותר ומוצלח פחות.

חוץ מנושא הגילוי העצמי, "תשעה נסיכים לאמבר" הוא גם סיפור מסע. העלילה הבסיסית היא של מסע שבו הגיבורים עוברים דרך נופים שונים ומתנסים בהרפתקאות שונות. זילאזני מפגין את הדמיון שלו כשהוא יוצר בזה אחר זה עולמות צללים שונים ומשונים, רק כדי לעבור דרכם ביעף בדרך לאמבר.

דרך אחרת למחשבה על הספר היא מכיוונם של הנושאים שזילאזני מרבה לעסוק בהם ביצירתו. נושא אחד כזה הוא התהיה על הכוחות המניעים של אנשים, נושא שאותו הוא מפתח בספר הבא "תותחי אוואלון".

תותחי אוואלון (1973) – קורווין, שנמלט מהכלא, מגיע לצל בשם לוריין, לאחר שהתכוון בעצם להגיע לאוואלון – צל אחר שפעם מלך בו. הוא סטה מדרכו לאחר שפגש בדרכו אדם פגוע שאת בן דמותו הכיר בעבר – לאנסלוט. מובן שהשמות הללו מתייחסים לאגדות ארתוריאניות ורומזים לנו שמעלליהם של נסיכי אמבר השפיעו גם על ההיסטוריה של עולמנו.

גם כאן יש רמזים שאופיו של קורווין השתנה, והוא חושב על עצמו "אני התרככתי במקצת. לא תמיד הייתי כזה…" (עמ' 8). בלוריין, קורווין גם פוגש את גאנלון, ידיד ואויב ותיק. בזמן שהוא מתעכב שם, קורווין מגלה שבזמן שהותו בכלא החלו חדירות מסתוריות של יצורים מרושעים מצללים אחרים. הוא חושב שזו השפעת הקללה שהשמיע כשעיוורו אותו, ומתוך רגש חובה – עוד נושא פילוסופי שזילאזני מרבה לעסוק בו – מחליט להישאר ולהילחם בהתממשות הקללה שלו בצל הזה. לאחר מפגשים עם יצורים מכושפים שבהם נרמז לנו שהגיעו ממקום שמעבר לצללים הרגילים (חתולי ענק מדברים שמזהים את קורווין ומכנים אותו "הפותח") הוא מנצח וממשיך בדרכו לאוואלון, עם גאנלון כבן לוויה. באוואלון, קורווין פוגש את בנדיקט, אחיו הבכור, ומסתבר לו שגם שם היו חדירות של יצורים שלא מהעולם הזה.

לאחר פגישה עם אשת המסתורין דארה, והתעלסות קצרה שתקבל חשיבות רבה בהמשך (ובעיקר בסדרה השניה), קורווין יוצא מאוואלון. במעברו בצללים בדרכו למקום מבטחים הוא מגלה את הביטוי הבולט ביותר של השינוי שחל בעולם של אמבר – הדרך השחורה. הדרך השחורה הזו היא אזור קרקע שבתוכו הצמחים מעוותים ושחורים, נראה שהיא עוברת דרך הצללים ואינה שייכת לצל מסוים, ולאורכה מגיעים דברים מרושעים. המצב מסתבך כשהוא מגיע לכדור-הארץ ומוצא שם מכתב מאריק, שמבקש ממנו לכרות ברית נגד "[הכוחות] הנוראים שקמו על אמבר מעולם" (עמ' 177). קורווין מסרב ומעדיף לתקוף את אמבר עם הכוחות שגייס. כשהם מגיעים לאמבר, הם מגלים שהיא מותקפת על ידי יצורים שמגיעים לאורך הדרך השחורה; לאור המצב, קורווין מחליט להצטרף לכוחות אמבר וביחד הם מביסים את האויב. בקרב זה נהרג אריק, מת בזרועותיו של קורווין ומעביר לו את "אבן המשפט" – אבן יקרה אדומה, בעלת כוחות קסם מיוחדים במינם. כך נגמר הספר השני כאשר קורווין למעשה שולט באמבר, ואריק אחיו ויריבו מת, אך לא מידו.

לטעמי "תותחי אוואלון" הוא הספר הטוב ביותר בסדרה. הוא גם למעשה הספר האחרון שאפשר לקרוא כעומד בפני עצמו. הספרים הבאים תלויים כל-כך בעלילות "תשעה נסיכים לאמבר" ו-"תותחי אוואלון", עד שבלתי אפשרי להבין מה קורה בהם ללא קריאה מוקדמת. זילאזני משתמש בספר בכמה אלמנטים יוצרי עלילה בטוחים, ומופיעים בו מוטיבים של ידידות, נקמה, אהבה, ואחריות.

באופן כללי, ניתן להבחין כי מוטיב האחריות נעשה יותר ויותר בולט בספרים, עד שהוא נעשה אולי לנושא החשוב ביותר בסדרה, כאשר קורווין עובר מרצון אנוכי להפוך למלך לנכונות להקריב את חייו למען הממלכה. בספר הזה גם מתוודע לראשונה הגיבור, קורווין, ודרכו הקוראים, לאויב האמיתי. ב"תשעה נסיכים" נלחמו בני אמבר זה בזה, ב"תותחי אוואלון" מופיעים היצורים שבאים מעבר לצללים, ומופיעה גם הדרך השחורה. נוסף גם עוד אלמנט של סיבוך לסיפור, באמצעות הגדלת מספר המעורבים (גאנלון, דארה), וסיבוך הקשרים בינהם (דארה נכדתו של בנדיקט, וגם שייכת לתוהו).

בסימן החד קרן (1975): בספר הזה מתחילים להתגלות דברים חבויים, או כנאמר בעמוד 49: "… והסימנים הראשונים של קנוניה פנטסטית נגלים פתאום…". בספר זה, קורווין שומע לבסוף את סיפורו של ראנדום על הסיבה שהופיע בביתה של פלורה ב"תשעה נסיכים באמבר" לפני שלקח את קורווין חזרה לאמבר. זילאזני מנצל את ההזדמנות כדי לספר סיפור מסע עם כל התוספות המענינות שמסע דרך צללים מאפשר – כולל שליטה במזג אוויר, מקום שבו לאחר שהרגת מישהו הגוויה מתרוממת אל השמיים (רמז דתי?) ועוד להטוטים. מסיפורו של ראנדום מסתבר לקורווין שבראנד מוחזק כלוא על ידי מישהו שכנראה יש לו שליטה והבנה טובות יותר מאשר לשאר בני המשפחה על הצללים (עמ' 45). קורווין מצליח להחזיר את בראנד לאמבר בעזרת שאר בני המשפחה, אבל מה שבראנד יכול לספר רק מסבך יותר את הענינים.

מתגלים לקורווין עוד ועוד פרטים על מה שבעצם התחולל בתאונה שלו, סיפורים שלא כולם משתלבים, ובכל מקרה נראה שהענין הולך ומסתבך. כך, מסתבר שבתחילה הוא אושפז במירמה בבי"ח לחולי נפש, ורק לאחר שנמלט מישהו ירה בגלגלי המכונית שלו וגרם לתאונה. הסיפור חושף קנוניה של חלק מבני המשפחה עם בני התוהו במטרה לזכות בכתר. בסופו של הספר מתבררת תמונת המצב האמיתית, כשנודע שהעיר אמבר עצמה איננה אחרי ככלות הכל מרכז כל הדברים.

עבור אלה שקראו את הסדרה, רצוי להפסיק כאן, ולדון בכמה מהדברים שתוארו עד כאן. למעשה מקומו של הדיון הזה הוא לאחר הרבע הראשון של הספר הבא, אבל זו החלוקה של זילאזני, וזה מקום טוב לחשוב על הנקודות הבאות:

• הדבר הראשון שדורש התייחסות בשלב זה הוא שסיפורו של ראנדום הוא אחד הדברים הבעייתיים בסדרה. פתאום מתברר שיש יצורים שמסוגלים ללכת בצללים מלבד בני משפחת המלוכה. נראה לי שזו סכנה גדולה יותר מכל דבר אחר, כולל בני התוהו. עוד יותר חמור הוא מה שקורה בסדרה השניה, שבה מעגל המסוגלים ללכת בצללים מורחב בצורה דרמטית, ופתאום מסתבר שכל "Initiate of the Logrus" מסוגל לכך, וגם מכשפים שהלכו על "דגמים שבורים". יש פה, לדעתי, חריגה רצינית מהסדרה הראשונה שבה נתן לנו זילאזני להבין שההליכה בצללים היא נדירה ביותר ומהווה את מקור עוצמתם של נסיכי אמבר.
• נקודה מעניינת מעבר לתחום הסדרה של "אמבר" קשורה לרעיון העולמות המרובים עצמו. הייתי מנסח אותה כשאלה של עד כמה הצללים יכולים להיות שונים זה מזה. במקומות מסוימים, זילאזני נותן לנו לחשוב שבאמת צללים יכולים להיות שונים באלמנטים זעירים – שיח במקום שלא היה בו קודם לכן, או פרח כחול ("ממלכות התוהו", עמ' 42), או שהחרב של קורווין תופיע כשהוא רוצה אותה, ובגדיו של ראנדום ישתנו סביבו. מצד שני, הוא מדבר על אמבר כנמצאת "צל אחד" מעבר לבסיס הדברים ("ידו של אוברון", עמ' 33), ובכלל, בספרים יש בהחלט הרושם שהצללים מופרדים זה מזה כך שהווריאציות שניתן להשיג אינן בלתי מוגבלות. אם כך, עולה השאלה אם השינוי הוא על ידי מעבר לצל אחר ששונה רק במעט, או ששינויים קטנים הם שינוי של הצל עצמו שבו נמצא נסיך אמבר. זה קשור לדעתי גם בבעיה עקרונית של חזרה לעולם מסוים ביקום של עולמות מרובים שנבדלים רק במעט. הרי ברור, למשל, כי יכול להיות מספר עצום של עולמות שהשינויים ביניהם בלתי ניתנים לחלוטין להבחנה: פרח מסוים הוא כחול במקום ורוד, יש עשב באיזה מקום וביקום אחר הוא במקום קצת אחר, וכן הלאה. אבל אם כל האנשים וכל המאורעות זהים, איך יוכל נוסע בצללים לדעת שבאיזה מקום נידח שמעולם לא היה בו, הפרחים הם דווקא כחולים? קורווין בעצמו אומר ("ידו של אוברון" עמ' 52-53) שיש הבדלים קטנים בין היקומים, ושהנסיכים אינם יכולים לשלוט באישיות כשהם מהלכים בין הצללים. זו בעיה מענינת לדעתי.
• מבחינת המבנה הספרותי, כדאי לשים לב לתרגיל היפה שזילאזני עשה בספרים הראשונים בסדרה. המספר, ולכן גם הקוראים, נמצאים בחוסר ידיעה בקשר למצב האמיתי של הדברים; בכל פעם מתגלים דברים חדשים שמעמידים באור חדש את מה שהיה ידוע קודם ומשנים את הפרשנות. לכל אורך הדרך קורה שמי שנחשב לאוהב מתגלה בעצם כאויב ולהפך, וכל מיני מאורעות לא חשובים מקבלים לפתע משמעות נוספת בשלב מאוחר הרבה יותר. כדוגמא לכך, כשגאנלון שואל בספר "בסימן החד קרן" על הפרשנות של קורווין לענין הירושה (עמ' 177), זה נשמע כמו ענין תאורטי של דמות משנית, בספר האחרון זה נראה אחרת לחלוטין. באותה מידה, מאורעות אחרים שנראו בזמן איזכורם הראשון חשובים מאוד, נראים בדיעבד כזניחים, כפי שקורה עם הטלת הקללה על ידי קורווין שככל הנראה לא היתה לה השפעה משמעותית.

ידו של אוברון (1976): הרבע הראשון של הספר שייך בעצם לדעתי לספר הקודם בסדרה. זילאזני, כנראה מתוך שיקולים של מתח, סיים אותו בנקודת שיא. ב-"ידו של אוברון" קורווין מבין את הנזק שנגרם לדגם, ואת מהות הדרך השחורה. מובנת גם הדרך שבה נגרם הנזק, וגם זהות זה שגרם לכך. תוך כדי כך, קורווין מגיע לכל מיני הארות עצמיות על הכוחות המניעים שלו – וכמובן של אנשים אחרים.

בחלקו הראשון של הספר, קורווין משלים את המסע שלו לגילוי העצמי – מסע שהחל ב"תשעה נסיכים לאמבר". הוא מבין את הסיבות שדחפו אותו למעשיו, כמו קנאת אחים, ואת הסיבות המניעות האמיתיות שלו. כעת, כשאריק מת, מסתבר לו שבעצם הכתר לא מושך אותו, ולכן מה שנותר היא תחושת החובה. הוא גם בוחן את רגשותיו כלפי המשפחה וכלפי אביו. בהזדמנות זאת שקורווין השיג הבנה עצמית, הוא גם נפגש עם דוורקין וכך זוכה להבנה טובה יותר על המבנה היסודי של היקום של אמבר, על יצירת הדגם מתוך התוהו (עמ' 64), ועל הדרכים לתקן את הנזק שנעשה. רק לאחר מכן מתחיל הספר ממש. נראה לי שזילאזני ממשיך בחלק הזה את הדיון שלו בכוחות המניעים של אנשים, וכמובן נוטל לעצמו חרות ספרותית בחיבור שהוא עושה בין רכישת ההבנה הטובה יותר של הגיבור את עצמו לבין יכולתו להבין את טיב הקיום בכלל.

בהמשך הספר, קורווין פוגש את מרלין, בנו מדארה (אולי אזהרה מפני קיום יחסים אקראי שיכול להביא בהמשך למשמעות כלל-יקומית?), מספר לאחיו בנדיקט על הקשר של בנדיקט לדארה – לפי המידע שהשיג בטיר-נא-נוגת, ושומע מאחיו ג'וליאן את הגירסה שלו למה שקרה בתאונת הדרכים ואחר כך. הספר מספק עוד ועוד פריטי מידע שמטילים, שוב, בספק את מה שכבר ידענו, ונותנים פרשנויות חדשות למאורעות שאירעו ללא ספק. אבל בשלב הזה, זה כבר באמת לא חשוב כל כך. לאחר עוד מסעות והרפתקאות, שאינני רוצה לחשוף כדי לא לקלקל למי שלא קרא, מתגלה לבסוף אוברון, ולמעשה מה שנשאר הוא רק לאסוף את כל החוטים ולסיים את הסדרה.

ממלכות התוהו (1978): לדעתי זהו הספר הפחות מוצלח בסדרה. רובו מוקדש להירהורים פילוסופיים, להעלאת זכרונות וכיוצא בכך. בהחלט לא מה שהייתי מצפה מפנטסיית חרבות וכשפים, אף שזה אולי מתאים לתווית של סופר "גל חדש". כוחות אמבר תוקפים את התוהו במעין מכת מנע או פעולת עונשין על נסיונותיהם לפגוע באמבר, ובו זמנית מנסה אוברון את מלאכת תיקון הדגם המסוכנת. קורווין יוצא למסע ממושך אל ממלכות התוהו כדי להביא את "אבן המשפט" לאחיו ואחיותיו הנאבקים שם, ולנצל את כוחותיה כדי להגן על אנשי אמבר מפני השפעותיו של נסיון תיקון הדגם. בדרך הוא עובר הרפתקאות, ובהן היתקלות שניה בכשפים בכל הסידרה הראשונה (הגמדים שמכשפים אותו כך שירדם). הדבר החשוב ביותר שקורה הוא שקורווין יוצר דגם משלו, מתוך מחשבה שאולי אביו נכשל, ושכך לפחות יהיה דגם ביקום אם הדגם המקורי הושמד. פרשנות אפשרית היא שזהו טקס החניכה האולטימטיבי של בני אמבר, יצירת דגם שמוכיחה שקורווין התחשל והתבגר (ראו גם "ידו של אוברון", עמ' 70, שם אומר דוורקין "הם גדלו בלא תרגילי הרצון שעמדנו בהם אנו").

לזילאזני יש בספר כל מיני אמירות מענינות, כמו: "בלבו של הסדר שאמבר מסמלת, קיימת משפחה שכולה תוהו ובוהו, ממש כפי שבית התוהו רגוע ושוקט" (ממלכות התוהו, עמ' 109), וכל מיני הרהורים פילוסופיים. הרעיון, שככל הנראה הוא מנסה לבסס עליו את מסעו של קורווין, הוא שצריך להמשיך לנסות אפילו אם ההצלחה נראית בלתי אפשרית. קורווין מגיע לבסוף אל הקרב, שמסתיים בנצחון בני אמבר, ובהמלכת מלך חדש. שם הוא נפרד מדארה, ופוגש שוב את מרלין בנו ומספר לו את כל הסיפור. הסדרה נגמרת בכך שקורווין מתעתד לעבור אל תוך ממלכות התוהו עצמן כדי להכירן, ויותר מאוחר לחזור אל הדגם שהוא שרטט כדי לראות את תוצאת מעשיו.

נושאים נוספים למחשבה

הסדרה מאוד מורכבת, כך שקשה לעקוב אחרי הזמנים והגיבורים. כתוצאה מכך יש בה גם כמה סתירות בעייתיות שאת חלקן כבר הזכרתי. קיימת, למשל, בעיה עם הזמנים, כי הרי אם בראנד פצע את מרטין לפני שקורווין בכלל החזיר לעצמו את זכרונו, למה לקח לדרך השחורה כל כך הרבה זמן להגיע לאמבר? ואם אוברון יצא לחפש דרך לתיקון הדגם, זה היה כנראה עוד לפני שקרתה התאונה לקורווין ("תותחי אוואלון", עמ' 78) – מה שמחייב שהפגיעה במרטין היתה מוקדמת עוד יותר. ב"בסימן החדקרן" (עמ' 100) לואלה אומרת שבראנד שאל על מרטין כשבעים שנה קודם! ובכלל מתי בעצם אוברון נעלם? זה לא ברור, וזו רק השערה של קורווין שאריק החליט לארגן לו תאונה זמן רב אחרי שאוברון נעלם. אחרי כן מתברר גם שזה כלל לא היה אריק אלא בראנד שאירגן את התאונה, אבל גם זה נעשה כנראה אחרי שאוברון נעלם, אלא אם כן אריק החליט לתפוס את השלטון באמבר זמן קצר מאוד אחרי ההעלמות.

קיימות, כמובן, גם תהיות נוספות בעלילה. מדוע קורווין התייאש כשראה את השממה ב"ממלכות התוהו", כשיכול היה להשתמש בהסטת צללים או בטראמפים כדי להגיע לשם, הוא היה יכול להשתמש בודאי בהסטת צללים כדי להגיע לממלכות התוהו, או אפילו בטראמפים אם ההשפעה המיוחדת של תיקון הדגם חלפה כבר. ובאותו ספר – איך בראנד הגיע למרכז הדגם שקורווין יצר? ואם הוא יכול להגיע ישר למרכז דגמים אז למה לא עשה זאת בדגם המקורי, או בטיר-נא-נוגת? חורים דומים ניתן למצוא בכל הספרים האחרים

---

כדי להשלים את תמונת העולם של "אמבר" הכרחי להזכיר, ולו רק בקצרה, גם את סידרת אמבר השניה.

בחמשת הספרים של סדרת "אמבר" השניה שוב מופיע מספר בכלי ראשון, הפעם זהו מרלין, בנו של קורווין. הסדרה הזאת היא בעלת שאיפות גדולות בהרבה מאלה של הסדרה הקודמת. בעוד שבקודמת נאבקו בני אדם, או לפחות דמויי אדם, הרי שבסדרה הזו מתברר ("אביר הצללים") שהמאבק הוא בין יסודות היקום עצמם – הדגם והלוגרוס. כאן כבר משתמשים בכשפים באופן נרחב ביותר, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שמרלין הוא מכשף, ולא אמן חרב כמו קורווין. הסדרה מצטיינת בכל מיני הרחבות של היקום של "אמבר", וכך למשל מתברר שקיים מקום בין הצללים שאליו גם הלוגרוס וגם הדגם מתקשים להגיע. מתברר גם שאבן המשפט היא בעלת משמעות מיסטית עצומה והיכולת שלה לשלוט במזג האוויר היא בכלל מין אפקט צדדי שלא ברור עד כמה הוא חשוב. עוד תוספת, שהרגשתי היא שזלאזני אינו מפתח אותה כראוי לה, היא ההצגה של כוחות (הספיקארדים) שמאפשרים למעשה להסתדר בלי הדגם או הלוגרוס ולהחזיק בכוחות של בני משפחת המלוכה ובכוחות כישוף בלי להסתמך על "יסודות הקיום" הללו.

בסך הכל הסדרה פחות מוצלחת מאמבר המקורית, ובמיוחד הסיום. לי נראה שזילאזני כל כך הסתבך עם העלילה עד לספר הרביעי עד שהוא נאלץ לירות על ימין ועל שמאל ולהציג פתרונות מאולצים בספר החמישי כדי להגיע איכשהו לפתרון.

עם זאת, זילאזני הצליח ליצור ב"אמבר" עולם עשיר ומענין, אחד המענינים והמורכבים שנוצרו אי פעם בז'אנר הפנטסיה. הסדרה השניה מרחיבה כביכול את היקום של "אמבר" עוד יותר, ומה שניתן ללא ספק לומר הוא שזוהי עיר שלא במהרה תישכח על ידי הקוראים עליה באחד מ"עולמות הצללים" שלה.

---

נספח 1 – סדר הספרים בסדרת אמבר

סדרת אמבר הראשונה

• תשעה נסיכים לאמבר (1970, תורגם ב- 1980).
• תותחי אוואלון (1972, תורגם ב- 1980).
• בסימן החד קרן (1975, תורגם ב- 1980).
• ידו של אוברון (1976, תורגם ב- 1981).
• ממלכות התוהו (1978, תורגם ב- 1981).

סדרת אמבר השניה

• קלפים של כליה (1985).
• דמה של אמבר (1986).
• סימן התוהו (1987).
• אביר הצללים (1989).
• נסיך התוהו (1991).

כל הספרים יצאו בהוצאת עם-עובד בתרגומה של דוריס לנדס.

עוד ספרים שמוזכרים בסקירה

שמי יהיה לרבבה (1976, הוצאת עם-עובד, 1983).
• This Immortal, משנת 1966.
• אדון האור (1967, הוצאת עם-עובד, 1978).
• מסכתו של לוקי (1990, זילאזני ותומס ל. תומס. הוצאת עם-עובד, 1992).
• אי המתים (1969, הוצאת עם-עובד, 1989).
• למות באיטלבאר (1973, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1980).
• יצירי אור וחושך (1969, הוצאת עם-עובד, 1988).
• הסתלכרנות (1982, זילאזני ופרד זאברהאגן)
• שר השדים (זילאזני, תומאס ולינדסקולד, הוצאת עם-עובד, 2000).

סיפורים שמוזכרים בסקירה

• דלתות פיו עששות פניו (1965, הופיע בחוברת "פנטסיה 2000" מספר 34).
• ורד לקוהלת (1963, הופיע בעברית בקובץ "מבחר הסיפורת הבדיונית : כרך ב'", הוצאת עם-עובד, 1981).

---

גם האלים הם רק בני אדםזילאזני – אתר חובבים

זילאזני ואמבר

תשעה נסיכים לאמבר

מילון אמבר

בן אלמוות: פרק לדוגמה

מפתחים בחול: ביקורת

* המאמר נכתב בעזרתו של אלי אשד