המהלכים בקצוות / דיאנה ווין ג'ונס

הייתי עייפה ולא הצלחתי להירדם. לפעמים קריאה עוזרת לשינה ולכן חיפשתי משהו קליל וחביב. נגיד משהו נחמד של דיאנה ווין ג'ונס. אחרי הכל, הסופרת האהובה הזאת כתבה ספרים מלאי תעלומות ותחבולות אך גם שוטפים ונעימים לקריאה, כמו "הטירה הנעה" או "מגדלים פורחים באוויר". היו בהם דמויות נשיות חזקות שלא מעצבנות את העצם הפמיניסטית שלי, מערכות יחסים מופלאות ועלילה מרתקת. "אין כמו רומן ספקולטיבי לפני השינה", החלטתי ולכן הורדתי ברצון מהמדף את "המהלכים בקצוות" שרכשתי לפני שנתיים וטרם קראתי.

במובן מסוים זאת היתה טעות.

כלומר כן, "המהלכים בקצוות" מציע סיפור אהבה חביב, נשים חזקות שלא מעצבנות את העצם הפמיניסטית שלי, מערכות יחסים מופלאות ועלילה מרתקת – אבל הוא גם ספר קודר מאוד, אפילו אומלל, והמשיך להציק לי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו.

גיבור הספר ג'יימי הוא ילד בן 12. הוא מבריז מבית הספר, משחק כדורגל עם ילדי השכנים, מציק לאחיו ולאחותו ומדי פעם מסתובב בחצרות האחוריות של עיר מגוריו ותוחב את אפו לעניינים לא לו. בקיצור, הגיבור הרגיל של ספרי נוער. אנחנו מכירים היטב את הגיבורים הללו: תמיד הם מסתבכים בתעלומה גדולה, מצילים את היקום וחוזרים הביתה כדי לחיות באושר ובעושר. בספרים חדשים הם לפעמים חוזרים הביתה בלי שהמשפחה שלהם תשים לב שהם נעלמו, וכך יכול הקורא הצעיר להעמיד פנים שגם הוא, כילד רגיל לגמרי, יוכל לצאת יום אחד למשימה נועזת ולהציל את העולם בלי שאיש ישים לב שהוא נעלם.

אבל זה לא מה שקורה לג'יימי.

בתחילת הספר ג'יימי נתקל במבצר נטוש ומוזר. ממש ממש מוזר. בהיותו ילד נבון ולא רק סקרן הוא מחליט לחקור מה קורה שם בעזרת כל הכלים שברשותו – הורים, מורים וספרנים. כשאיש מהם לא עוזר לו, לא נותרת לו ברירה אלא להתגנב למבצר ולבדוק בעצמו מה קורה בו. בפנים הוא מוצא אנשים חסרי פנים שרוכנים מעל שולחנות מוזרים ועושים דברים לא מובנים. ג'יימי נלכד בכניסה לחדר ומעל לראשו מתנהלת שיחה שהוא לא מבין. במקום להרוג אותו, כך מחליטים האנשים חסרי הפנים, הם רק "ישליכו אותו". מוסבר לו שהוא יוכל לחזור הביתה אם ימצא את הדרך בעצמו – ואז באמת משליכים אותו.

ג'יימי לא מושלך רק מהחדר. הוא מושלך מהעולם עצמו. מרגע זה ואילך הוא נידון להלך בקצוות המשיקים של יקומים מקבילים, שבכל אחד מהם יש כדור ארץ שונה, בכל אחד מהם נמצאים מושלכים כמותו, וכולם מנסים להגיע הביתה.

בדרך ג'יימי פוגש עוד שני מושלכים, הלן ויוריס ומצטרף אליהם. שניהם שונים ממנו מאוד. הלן מבינה הרבה יותר ממנו בנושאים הקשורים לקצוות ויוריס מחזיק בטכנולוגיה מתקדמת שמאפשרת למצוא את הגבולות שבין העולמות במקום רק לנדוד לאורכם ולחכות עד שתושלך לעולם הבא. אבל אפילו בכישורים המתקדמים שלהם אין די כדי להקל על המועקה של ג'יימי. אחרי הכל הם רק חברים ותו לא, לא הוריו או אחיו.

עלילה שמספרת על גיבור רגיל וחבריו האמיצים יכולה להתאים לכל ספר נוער רגיל, אבל "המהלכים בקצוות" שונה מספרי נוער אחרים בדיוק בנקודות שבהן הוא משיק להם. גם כאן יש גיבור, אבל חייו איומים באמת; גם כאן יש קסם, אבל הוא מרושע ומהר מאד מתברר שאלה בסך הכל חוקי טבע פשוטים שצריך להכיר כדי לתמרן אותם; גם כאן יש חבורת ילדים נועזים, כל אחד עם יכולת מיוחדת משלו, אבל הם לא נשארים ביחד לנצח, לא מצילים זה את זה ולא מסוגלים להביס את הרעים בכוחות עצמם.

ב"המהלכים בקצוות" ג'ונס עוסקת בשני נושאים – בית ותקווה – ועל פי הספר שניהם קשורים זה לזה באופן בלתי הפיך. התקווה להגיע הביתה היא כל שנשאר למושלכים. חלקם אוחזים בה במשך מאות שנים ואפילו אלפי שנים, נודדים עוד ועוד ללא יכולת לחזור לבית. מבחינת ג'יימי הבית הוא הלחמניות עם גבינה שאמא מכינה לבית הספר, המריבות עם אחותו, משחקי כדורגל עם השכנים וכביסה תלויה על חבלים, דברים קטנים שהופכים מקום אחד ל"בית" ואת כל היתר להשתקפויות חיוורות שלו. מרגע שג'יימי מושלך הוא מחפש דרך לחזור הביתה, אבל אין לו שום יכולת לשלוט במעבר בין העולמות. האנשים חסרי הפנים שולטים בו ובגורלו והוא מדלג מעולם לעולם בתקווה שאחד המעברים יביא אותו במקרה הביתה.

מקומה של התקווה בספר משמעותי מאוד, אך כאן היא אינה מתת אלא כבל, עוגן שאינו מאפשר לך לנדוד כראוי ולקבל את גורלך. כל מושלך ממשיך לקוות לחזור הביתה יום אחד, ולכן נידון לנדוד לעד. בגלל התקווה הזאת אף אחד מהם לא מצליח למצוא בית חדש במקום זה שאבד לו כנראה לעד.

כראוי לספר שדן במסע בין עולמות, גם "המהלכים בקצוות" מכיל תיאורים רבים של עולמות. בדומה ל"הטירה הנעה", כדור הארץ שלנו קיים לצד עולמות נוספים, שכל אחד מהם מתואר בכישרון רב לפרטי פרטים נהדרים. אפילו עולמות שמופיעים רק לשתיים-שלוש פסקאות יוצרים תמונה שלמה ואמינה בראש, ובאחד או שניים מהם הייתי שמחה לבקר בעצמי. גם הדמויות שמפציעות לרגעים בודדים או לפרקים שלמים אמינות. מאחורי כל אחת מהן מסתתר סיפור שלם, וגם אם איננו נחשפים לסיפוריהן במלואם – אנחנו מכירים אותם מספיק כדי שנוכל להשלים את הפערים בעצמנו.

חשוב גם לציין שהתרגום של הספר, שאחראית עליו ענבל שגיב-נקדימון, מצוין. לא נתקלתי בו בשום צרימות במעבר מאנגלית לעברית והתחושה הייתה שהתרגום "שקוף" לחלוטין.

מעטים ספרי הילדים שמאפשרים לקורא מבוגר ליהנות מהם כאילו היה ילד. אני משערת שאני רואה בספר דברים שונים מכפי שיראו ילדים בגילו של הגיבור, אבל אין לי ספק שגם קוראים צעירים ייהנו ממנו. השאלה היחידה היא אם ההורים שלהם מוכנים לתת לילדיהם לגלות שיש הרפתקאות שלא כדאי להתחיל, שיש עולמות שמחיר הצלתם גבוה מכפי שניתן לשער, ושלא כל הסופים טובים.