משחק הנסיכים / גארת' ניקס: ביקורת

קרבות חלל, אימפריה גלקטית, קיסר רב עוצמה, מתנקשים, חייזרים, מורדים, דו-קרבות ומעמד כוהנים – זה כל מה שאפשר לבקש מספר מדע בדיוני של העידן הקלאסי. וכולם נמצאים בספר חדש מאוד, "משחק הנסיכים", שיצא לאור השנה כמעט במקביל בארץ ובחו"ל.

הנסיך קמרי סיים זה עתה את הכשרתו במקדש המועמדים, הפך רשמית לנסיך, וכעת הוא מוכן לצאת לראשונה לגלקסיה. הוא לא לבד, כמובן – קמרי הוא אחד ממיליון הנסיכים של האימפריה, שכולם נבחרו בילדותם על סמך בדיקות גנטיות, נלקחו מהוריהם ועברו הכשרה ותגבורים מיוחדים. לנסיכים האלה אין עבר, אלא רק שאיפה לעתיד מזהיר כקיסר האימפריה כולה, שנבחר מבין הנסיכים פעם בעשרים שנה.

ככל שנסיך מתקדם וצובר לעצמו כוח ומעמד, מוענקים לו אנשי משק בית – כוהנים ומשרתים שעומדים לרשותו. הכוהנים הם המומחים, המתנקשים, מחשבי ההסתברויות, היועצים ועוד; המשרתים הם בני אדם או דמויי אדם שגודלו במיוחד ומתוכנתים למלא את כל רצונותיו.

לעולם הזה אנו מתוודעים מבעד לעיניו של קמרי, שמספר את סיפורו בגוף ראשון – וזה אכן עולם מעניין. בראש המערכת הפוליטית עומד הקיסר, שפועל ומתקשר דרך "המוח הקיסרי". תחתיו נמצאים הנסיכים, שהם הזרוע המבצעת של הקיסר. הנסיכים עצמם נבדלים זה מזה בכוחם ובמעמדם, שנע בין מתלמדים זוטרים כמו קמרי לנסיכים שמחזיקים בעוצמה אמיתית כמו מפקד הצי הקיסרי וראשי הזרועות האחרים, שבדרך כלל גם עומדים בראש "בית" של נסיכים.

לצדם פועלים הכוהנים – מומחים לתחומים שונים, המשתייכים לקיסר באחד משישה-עשר היבטיו, אך מעניקים את נאמנותם לנסיך שאצלו הוצבו. יחד, הקיסר, הנסיכים והכוהנים מרכיבים מערכת פוליטית-חברתית מעניינת שיכולה לשמש פוטנציאל לסיפורים מרתקים. זה עולם שמזכיר יותר את אופרות החלל הישנות מאשר את התיאורים המודרניים יותר של תרבויות גלקטיות במדע הבדיוני.

גם בתחום הטכנולוגי, הסופר גארת' ניקס (המוכר לקוראי העברית מספרו "סבריאל") מעלה נשכחות מהעבר ולא מהסס להשתמש במונחי "טכנובבל" שאותם הוא כלל אינו מנסה להסביר. האימפריה מתבססת על שלושה "טקים" – מקטק, בייטק ופסייטק – שבהם יכול קמרי להשתמש אף כי אין לו מושג איך הם פועלים. מכיוון שלא אמור להיות לו מושג בנושא – אחרי הכל הוא רק נסיך – גם לקורא זה לא אמור להפריע.

נקודת המבט הזו מאפשרת לניקס להתפרע בהמצאות מעניינות ומבדרות, שבנסיבות אחרות אולי היו עשויות להפריע מחוסר בהסבר. אין ספק שסופרים אחרים, במיוחד מתחום המדע הבדיוני ה"קשה", היו נדרשים להיכנס בשבילם לעשרות עמודים של הסברים ארוכים ומצוצים מהאצבע.

בעוד עיקר כוחו של הספר היא בעולם העשיר שלו, הבעיה שלו היא שכיצירת ספרות הניצול של העושר הזה קצת מוגבל. בסופו של דבר, "משחק הנסיכים" הוא רומן חניכה קלאסי על צעיר היוצא לעולם הגדול כדי לגלות את העולם ואת עצמו.

כאן, ניקס היה יכול לעשות יותר. ההתרחשויות לאורך העלילה קצת צפויות מדי ושבלוניות מדי לטעמי. ניקס, וגם קמרי כדמות, לא באמת נכנסים לעומק המורכבויות שבהן קמרי נתקל ככל שהוא מתוודע יותר לעולם ולעצמו. כל זה מצער, מפני שכך ניקס היה יכול היה להעניק לספר ולדמות שלו עומק שחסר לשניהם. יש לקוות שאם ניקס ימשיך לכתוב בעולם הזה, הוא כבר יכתוב ספרים מורכבים יותר עם ועלילות מורכבות יותר – אין ספק שהוא יצר בסיס טוב לכך.

למרות ההסתייגות הזאת, "משחק הנסיכים" הוא אופרת חלל מהנה שמזכירה נשכחות מימי "תור הזהב" של המדע הבדיוני. ובסופו מחכה לקוראים הפתעה חביבה בהחלט. יש למה לצפות.

מילה גם על המהדורה העברית – על גב הספר נכתב שהוא יצא במקביל בארץ, בארה"ב ובבריטניה, ויכול להיות שהחיפזון להוציא את הספר עמד בעוכריו. התרגום עצמו (דידי חנוך) בסדר גמור, אבל נראה שההוצאה דילגה על שלב הגהה או האיצה בו, ולכן נשארו בספר בעיות שהיה צריך לנכש לפני הפרסום – למשל מעבר פסקה באמצע משפט, האות ן' במקום ו', מילים דבוקות או אי-התאמה של מין ומספר. הבעיות האלה אינן רבות, אבל הן צורמות, במיוחד בהוצאה כמו "גרף" שבדרך כלל מקפידה על סטנדרטים גבוהים.