רגע, את אלה כבר קראת?

8 תגובות

  1. החלק שגרם לי לחשוב הכי הרבה בסיפור הוא על אמפתיה וסימפטיה.

    אנו, כבני אדם, רואים תמיד בשני את עצמנו. סוזן רואה במילדרד את עצמה עוד זמן- מה וזה מפחיד אותה. עד כמה שהיא תהיה טובה ונחמדה אל מילדרד, היא עדין תחשוב על עצמה. על עתידה. על מורד הדרך שלה.

    הרובוט, מצד שני, נותן סימפטיה. הוא משקף למילדרד את מה שהיא צריכה/ מסוגלת לקלוט. אין לו רגשות. לא באמת כואב לו- לא על מילדרד ולא על עצמו. מילדרד בהתדרדרותה מסוגלת לקבל זאת. אנשים "אמיתיים" צריכים לדעת את ההבדל בין תיבת תהודה לאדם הנמצאו מולם/ איתם.

  2. יוסי – מעניין, אם כי שים לב שמילדרד לא באמת מקבלת אותו כתיבת תהודה של דמיונותיה, אלא כדמיונות עצמם. היא מקבלת אותו, כמו שאמרת, כל עוד הוא משקף את האנשים שהיא מדמיינת. היא מפסיקה לקבל, ואפילו נבהלת, כשהוא מפסיק לשקף אנשים ונשאר "עירום", בתור אנדרואיד טבולה-רסה.
    כשאני חושב על זה, השיקוף הזה הוא בעצם על כולנו – האנשים שאנחנו מדמיינים סביבנו, ובמיוחד אלה שאנחנו אוהבי, שתמיד יש פער בין הדמיון שלנו עליהם למי שהם באמת. אצל מילדרד, שאיבדה את יכולת השיפוט התקינה, הפערים האלה נחשפים והאנדרואיד הוא זה שמגשר עליהם.

  3. בעבודתי ב"קו לעובד" אני נתקלת כל שבוע ביחסי הורים קשישים – ילדיהם הבוגרים – והמטפלות הסיעודיות (אנושיות עד כה) – המטפלות שהן בד"כ האדם העיקרי שנמצא עם הקשיש ומנהל תקשורת עמו – כמו הרובוט בסיפור – רגשות האשם של בני המשפחה שמתקשים למצוא דרך לשלב את השהייה עם קשיש סיעודי ביחד עם המטלות הרבות והשוחקות של החיים ומערכות היחסים בין בני המשפחה לבין המטפלים הסיעודיים.
    בכיתי כשסיימתי לקרוא את הסיפור.

  4. סיפור פשוט פנטסטי, מרגיש מציאותי לגמרי.
    גם אני בכיתי כשסיימתי לקרוא את הסיפור..

להגיב על תמר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.