אודיסיאה במאדים

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

בשנת 1967 הכריזה אגודת סופרי המדע הבדיוני בארצות הברית על קטגוריה מיוחדת וחד-פעמית בפרס נבולה: סיפור המדע הבדיוני הטוב ביותר שפורסם עד שנת היווסדה, ב-1965. מהליך הבחירה הזה נולדה אסופת סיפורים איכותית שהפכה לאבן דרך בתולדות הז'אנר, ובה 26 סיפורים מתקופת תור הזהב של המדע הבדיוני וקצת אחריה. בעברית היא ראתה אור בשני כרכים בהוצאת עם עובד בשנת 1981 תחת הכותרת "מבחר הסיפורת הבדיונית" בעריכת רוברט סילברברג, ושוב במהדורה מחודשת בכרך אחד בשנת 2007. חלק מהסיפורים הם יצירות מופת של הז'אנר, חלקם קצת פחות, אבל כמעט כולם טובים, ואם לא טובים אז חשובים.

החל מהשבוע תתפרסם ב"בלי פאניקה" ובקבוצת "ספרים?" בפייסבוק ביקורת שבועית על סיפורי האסופה, לפי סדר הופעתם בה, שהוא גם סדר צאתם לאור. ונפתח בסיפור הראשון, אודיסיאה במאדים, מאת סטנלי ג' ויינבאום, שהתפרסם במקור בשנת 1934.

המפגש הראשון עם מינים תבוניים מהחלל החיצון הוא אחד הנושאים השכיחים שחוזרים שוב ושוב בז'אנר המדע הבדיוני, כך שאין מתאים ממנו לסיפור הפותח של אוסף סיפורי מדע בדיוני קלאסיים. ואין במה טובה יותר למפגש הזה מאשר השכן האדום בשמיים, כוכב הלכת מאדים. עוד ניתקל בנושא הזה גם בהמשך האסופה, בסיפור "מגע ראשון" מאת מארי לינסטר.

בהכללה גסה, סיפורי מפגש ראשון, ועם אנשי המאדים בפרט, מתחלקים לשני סוגים – סיפורי אימה וסיפורי תקווה. בסוג הראשון החייזרים הם האויב הגדול של האנושות – אלה שמאיימים לפלוש לעולמנו, להרוג אותנו או לשעבד אותנו ולחטוף את נשותינו (כי נשים, כידוע, הן קניין). די אם נזכיר לצורך העניין את פלישת אנשי המאדים ב"מלחמת העולמות" של ה"ג ולס. הסוג השני, המעניין יותר בעיניי, עוסק בשאלה "האם אנחנו לבד ביקום?" ובתקווה למצוא חברים מחוץ לכדור הארץ.

בראשית ימי המדע הבדיוני, למשל ב"נסיכת המאדים" משנת 1912, משל בכיפה סוג הסיפורים הראשון. רבים מהם הציגו גברים אנושיים מסוקסים שנלחמים במפלצות ירוקות במטרה להציל מידיהן את הנסיכה או את עתידה של האנושות כולה. והנה בא סטנלי ויינבאום ואומר כבר בסיפורו הראשון, "אודיסיאה במאדים", שלא כל מה שזר ושונה הוא מפלצת. אם צריך, נילחם בהן ונהרוג אותן, אבל יותר מעניין יהיה להכיר אותן, ואפילו להתיידד איתן.

כמשתמע משמו, "אודיסיאה במאדים" הוא סיפור מסע. גיבורו הוא ג'רביס, אחד מארבעת חברי משלחת החוקרים האנושית הראשונה שהגיעה למאדים. בתחילת הסיפור מטוס המחקר שלו מתרסק במרחק גדול מאתר הנחיתה של החללית, וכעת עליו לחזור ברגל אל חבריו. כבר בתחילת הדרך הוא מציל את חייו של יצור מאדימאי דמוי ציפור שכמעט נטרף בידי מפלצת תמנונית שחורה. עד מהרה מתברר לו שמדובר ביצור נבון שבא מתרבות מתקדמת ושמו הבלתי ניתן להגייה נשמע בערך כמו "טוויל". יחד הם יוצאים למסע שבו תתפתח ביניהם ידידות אמת. בתוך כך הם יתוודעו לכמה מהנפלאות של מאדים, ובכלל זה שני מינים מאדימאים אחרים, משונים אפילו יותר מטוויל.

קוראים בני ימינו, שגדלו על סדרות וסרטים כמו "מסע בין כוכבים", "מלחמת הכוכבים" ודומיהם, רגילים לחייזרים אנושיים מאוד, שמשתייכים לתרבות בין-כוכבית אחידה ודומה מאוד לזאת המוכרת לנו בעולמנו. כמעט כולם אנושיים ביסודם, גם אם התרבות שלהם מקצינה לפעמים תכונות ספציפיות באופי האנושי, כמו היגיון (וולקנים), חמדנות (פרנגים) או לוחמנות (קלינגונים).

אך היצורים שוויינבאום ברא בסיפורו, שקדם כמובן בהרבה ל"מסע בין כוכבים", אינם בני אדם בשום מובן. בני המאדים בסיפור לא רק נראים שונים מאוד מאיתנו, אלא גם צורת החשיבה שלהם זרה ובלתי מובנת. אפילו טוויל, שג'רביס מצליח לתקשר איתו, חושב ופועל בצורה שמקשה מאוד להבין אותו. למעשה, ג'רביס לא מצליח לפענח אפילו מילה אחת בשפתו, אף שטוויל עצמו משתלט בקלות יחסית על מילים בסיסיות מאוד באנגלית.

אם טוויל הוא עוף מוזר, היצורים האחרים משונים אפילו יותר. לאורך מסעם פוגשים השניים ביצור אבן, שעשוי מדו-תחמוצת הצורן ובונה פירמידות אבן מתחמוצות שהוא מפריש. בהמשך הם נתקלים ביצורים דמויי חבית שמעשיהם נראים חסרי פשר, אך אין ספק שיש להם טכנולוגיה. היקום הוא מקום מופלא, רומז לנו ויינבאום, אז אין סיבה להניח שלא נצטרך להתאמץ אם ברצוננו להבין אותו.

פעמי ההיסטוריה

האם הסיפור, שנכתב לפני יותר מ-85 שנה, נשאר רלוונטי גם כיום? התשובה מורכבת.

במבחן החשוב ביותר הוא עומד בהצלחה – הסיפור מעניין לקריאה ומלא הפתעות. המבחן השני, המשמעותי מאוד לסיפורי מדע בדיוני קשה מתקופתו, הוא הרעיון. כאן התשובה קצת יותר סבוכה, שכן הסיפור סובל מאנכרוניזם.

אחד המוקשים הגדולים שמאיימים על כותבי מדע בדיוני קשה הוא מה יהיה אם הידע המדעי שעליו הוא מתבסס יתיישן? היום אנחנו יודעים שאין חיים תבוניים במאדים ושהסביבה בו הרבה יותר עוינת וקשה מכפי שוויינבאום חשב. הפער הזה חד במיוחד אם משווים את המסע הקליל של ג'רביס לזה שחווה מרק וואטני ב"לבד על מאדים" מהשנים האחרונות. גם החיפוש אחרי חיים מחוץ לכדור הארץ השתנה מאוד מאז המחצית הראשונה של המאה ה-20, וכיום הוא מתמקד בעולמות רחוקים הרבה יותר, וביצורים חד-תאיים ומולקולות אורגניות במערכת השמש. כך שאילו הסיפור היה נכתב כיום הוא היה שונה מאוד.

עם זאת, כל עוד זוכרים מתי הסיפור נכתב, הרעיונות שהוא מעלה עדיין מעניינים, גם אם כמובן לא חדשים. בעקיפין הוא עוסק גם בגזענות האנושית ובנטייה שלנו לזלזל בתרבויות שונות שאיננו מבינים בכדור הארץ, כשהנה במאדים יכולה להתפתח חברות אמת בין אדם ליצור דמוי יען. האמירה הזאת הייתה רלוונטית מאוד בשנות ה-30, במקביל לעליית הפשיזם והנאציזם באירופה, ונכונה גם לימינו עם גל שנאת הזרים ששטף את העולם כולו עד שמשבר הקורונה תפס את מקומו במרכז תשומת הלב הציבורית.

אולם הצד הבעייתי ביותר של הסיפור הוא סגנון הכתיבה שלו. בדומה לרבים מסופרי תקופת תור הזהב, הסגנון של ויינבאום פשוט מאוד, שלא לומר פשטני. הסיפור כתוב כמעין דו"ח מילולי שג'רביס מוסר לשלושת עמיתיו אחרי שובו בשלום למשלחת, במונולוג ארוך שנקטע מפעם לפעם בשאלות והקנטות. מעבר לזה אין בו שום תחכום סגנוני נוסף, הדמויות האנושיות אינן מפותחות מעבר לאידיאל של הגבר המוכשר ורב התושייה, ואפילו העלילה בסיסית מאוד ונועדה לאפשר לויינבאום להציג את מאדים כפי שהוא דמיין אותו. כתיבה מורכבת יותר יכלה להוציא ממנו הרבה יותר, ובמיוחד ממערכת היחסים בין ג'רביס לטוויל.

השילוב של כל אלה מותיר לנו סיפור שמציג עולם מעניין, אבל עיקר חשיבותו היא היסטורית, כאבן דרך בז'אנר המדע הבדיוני. החדשנות שהייתה לו בשעתו התפוגגה עם השנים כשאלפי יצירות אחרות פיתחו עוד ועוד זוויות נוספות ומורכבות לא פחות בנושא המגע הראשון. בעיניים בנות זמננו זאת יצירה שראוי להכיר, אבל לפחות עלי היא לא השאירה רושם רב.