דמדומים / ג'ון ו' קמפבל

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

כיצירה ספרותית "דמדומים" הוא לא סיפור טוב, אין מנוס מלומר את זה. אבל הוא סיפור חשוב ומרתק כל עוד מתייחסים אליו בהקשר שבו הוא נכתב.

"דמדומים" מובא מפי מספר שאיננו יודעים את שמו, שמוסר לנו את מה ששמע מחבו ג'ים בנדל. ג'ים מספר שיום אחד נתקל באדם ששכב לצד הדרך ושהוא אסף אותו למכוניתו, ואותו אדם סיפר לו סיפור מופלא שהוא למעשה הסיפור שקמפבל עצמו מבקש לספר. האדם הזה הוא אריס מד קנלין, מדען שחי בראשית המאה ה-41. במהלך הנסיעה במכונית הוא מספר לג'ים על מסע בזמן שערך לעתיד הרחוק מאוד, שבעה מיליוני שנים בעתיד.

קנלין מוצא שם את כדור הארץ ואת מערכת השמש כולה כמעט ריקים מאדם, אבל שוקקים מכונות שממשיכות לפעול בשלמות. "אנשים קטנים, חסרי תקווה, משתאים, בקרב מכונות ענקיות, לא יודעות, עיוורות, שהחלו לפעול לפני שלושה מיליון שנה – ופשוט אינן יודעות איך לחדול" (ע' 59). לאנשים המעטים שעדיין חיים במערכת השמש יש ראשים גדולים המכילים מוחות גדולים, אבל הם איבדו את תמצית האנושיות – את הסקרנות. הם אפילו לא מסוגלים לזהות את הערים והמכונות שלהם כמעשה ידי אדם, אלא רואים אותן כחלק בלתי נפרד מהעולם הפיזי. קנלין מרגיש נטע זר בקרבם. "נולדתי בראשית האור המלא של יום האדם. לא הייתי שייך לזוהר המתמשך והדועך של דמדומי האדם", הוא אומר (ע' 59), ומוצא דרך לנסות לחזור לזמנו.

לטעמי החלקים הטובים ביותר של הסיפור כספרות הם דווקא אלה שבהם קמפבל מתייחס לשירים של אנשי העתיד. השירים האלה הם אולי המאפיין האנושי ביותר שלהם, והם מבטאים את הבדידות של האנושות הגוועת בדמדומיה. הם גם הדברים שהכי מרגשים את קנלין, את בנדל ואת המספר האלמוני. "שמעתי [בשיר] את המחפש הבודד והנואש מנסה להיזכר בדבר ההוא – הדבר שיושיע אותו" (ע' 57).

אבל בסך הכול, כאמור, הסיפור לא כתוב היטב. אפיון הדמויות בו דל, אין בו ממש קונפליקט ואפילו כסיפור של התגברות על אתגרים הוא לא מרשים. אבל הוא מעניין בגלל מי שכתב אותו, והנושאים והמאפיינים שאפשר להבחין בהם.

אות מבשר

את הסיפור, שיצא לאור בשנת 1934, כתב ג'ון ו' קמפבל הבן, שמפורסם בעיקר מכיוון שהיה העורך המיתולוגי של כתב העת Astounding. בתפקידו זה הוא עיצב את "תור הזהב" של המדע הבדיוני באופן כה עמוק עד שאנחנו עדיין מושפעים ממנו כיום. הסיפור הזה, פרי עטו, חושף נושאים ומאפיינים שיחזרו שוב ושוב ביצירות שקמפבל פרסם ואצל הסופרים שטיפח – אנשים כמו אייזק אסימוב ורוברט היינליין. קמפבל התמנה לעורך ב-1937 ורק לאחר מכן השפעתו החלה לבוא לידי ביטוי. "דמדומים", שהתפרסם שלוש שנים קודם, ניצב בצומת שבין הכתיבה שממנה הושפע קמפבל לזאת שעיצב אצל כותבים אחרים.

קנלין מתואר כגבר גבוה, נאה, רחב מצח, בעל שרירים חלקים ולבוש במעין סרבל ללא שרוולים שעשוי מבד רך בעל מראה מתכתי שזוהר מעט בחושך. התיאור הזה נשמע כמו הקלישאות של זבלוני המדע הבדיוני הישנים, שבהם אנשים לבנים (כמעט תמיד) מסתובבים בעולם עתידי מחוטא, לבושים משום מה בבגדים בהירים וכמעט זהים, שאינם מתלכלכים לעולם. ויליאם גיבסון העלה באוב את התקופה הזאת בסיפורו המצוין "רצף גרנסבק", ושורשי התיאורים האלה אכן טמונים בעשור שקדם לכתיבת "דמדומים", שבו העורך הוגו גרנסבק היה הדמות החשובה ביותר בעיצוב סגנון הכתיבה הדומיננטי בו.

אבל יש ב"דמדומים" הדים לתקופות אפילו מוקדמות יותר. מבנה הסיפור מזכיר מאוד כתיבה ויקטוריאנית. את המאפיין של מספר שמוסר דברים מפי מישהו שמביא בעצמו את סיפורו של אדם שלישי אפשר לראות למשל ב"פרנקנשטיין" של מרי שלי וב"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" של מרק טוויין. וגם אי אפשר לקרוא את הסיפור בלי להיזכר ב"מכונת הזמן" של ה"ג ולס – יש דמיון ברור בין האילוי של ולס לאנשי העתיד התמימים וחסרי הישע של קמפבל.

ועם זאת, הסיפור גם מתווה את הדרך לעתידו של הז'אנר, כפי שקמפבל תפס אותו ועיצב אותו. השם האמצעי של קנלין, "מד", הוא גם ציון העיסוק שלו – מדען. ולא במקרה הוא מדען, הוא טופח גנטית לשם כך. במהלך הסיפור הוא מתאר את עצמו כך: "אני, האוהב את המדע, הרואה בו, או שראיתי בו, את ישועת האנושות, את תקומתה" (ע' 55), והתיאור הזה מתאים להפליא גם לקמפבל עצמו. קמפבל האמין שישועתה של האנושות טמונה בידע המדעי, ושאחד מתפקידיו של המדע הבדיוני הוא לחנך את הקהל להאמין בכך. לא בכדי כה רבים מגיבורי הסיפורים שערך ופרסם הם מדענים.

קנלין הוא גם האידיאל של "האדם המוכשר" שקמבל האמין בו. הגיבור של קמפבל היה תמיד היוזם, הפעיל, פותר הבעיות. קמפבל האמין שזה סוג הגיבורים, וסוג הסיפורים, שצריכים להיכתב במדע הבדיוני, ובהתאם לכך הוא כתב גם את הגיבור שלו. קנלין מספר שבחצי השנה שבה שהה בעתיד הוא למד על המכונות יותר משלמדו אנשי העתיד בכל חייהם, וחלקם חיו אלפיים ואפילו שלושת אלפים שנה. לפני שהוא מנסה לשוב לזמנו הוא פועל לפתור את הבעיה האחרונה של האנושות העתידית. הוא מפעיל מחדש את המכונות היחידות שהפסיקו לפעול, המכונות החושבות, ומטיל עליהן משימה – לגלות מחדש את הסקרנות.

אפילו בשם המחבר אפשר לראות את ההשפעה של קמפבל על התחום. הסיפור פורסם במקור תחת שם העט דון א' סטוארט (Don A Stuart), שהוא משחק על שם הנעורים של אשתו הראשונה של קמפבל – דוניה סטיוארט (Doña Stewart). לא אחד ולא שניים מהכותבים של קמפבל פרסמו סיפורים תחת שמות עט שהיו מבוססים על שמות בנות הזוג שלהם. רוברט אנסון היינליין, למשל, חתם על כמה מסיפוריו בשם אנסון מק'דונלד, שם הנעורים של אשתו השנייה לסלין.

"דמדומים", כאמור, אינו סיפור טוב. אבל הוא סיפור מרתק, כי אפשר לראות בו איך באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת אדם אחד, שירכוש בהמשך השפעה עצומה, מעצב את הכיוון שאליו ז'אנר המדע הבדיוני יתפתח, ועושה את זה מתוך הכרות עמוקה עם השורשים שמהם הז'אנר צמח ותפיסה ברורה של מה שצריך להיות בו.