צילום: סטפן יובאן, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

"מקום התכנסות" נפתח בלוויה. ג'רום א' ובסטר, אמו ובנו נוכחים בלוויה של אביו ואיתם שלושה מהרובוטים של משפחת ובסטר. האב נקבר בקריפטה המשפחתית, הניצבת בשטח האחוזה של המשפחה, שבה נמצא גם הבית שחמישה דורות של בני משפחת ובסטר גרו בו. על הקריפטה ניצב פסל, דמות שנמתחת "כלפי משהו נעלם מן העין" (ע' 251). בכמה פסקאות פתיחה קצרות, פחות מ-150 מילים, סימאק יוצר מתח שילווה את הסיפור לכל אורכו – בין השורשיות והקשר למקום לבין השאיפה להגיע למקומות נעלמים. לאורך הסיפור המתח הזה ייבנה, יהפוך מפורש יותר ויגיע לשיא שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת.

גיבור הסיפור, ג'רום ובסטר, הוא רופא ששהה בצעירותו במאדים במשך חמש שנים, עזר להתגבר על מגפה שפגעה בבני מאדים, וקנה מומחיות שאין לה אח ורע בביולוגיה של בני מאדים, ובעיקר בחקר המוח שלהם. שלושים שנה אחר כך, בזמן הסיפור, עומד בנו ג'ון לצאת למסע משלו למאדים. ג'רום מתלווה אליו לשדה החלל, יציאה נדירה שלו מאחוזת המשפחה, ואז מגלה שהוא סובל מבעת-חוצות (אגורפוביה), שמקשה עליו מאוד לצאת מגבולות האחוזה.

בשלב הזה מספר לו ג'נקינס, הרובוט המשרת את משפחת ובסטר כבר כמה דורות, שגם אביו סבל מאותה הפרעה, ואולי גם בני ובסטר לפניו. לבעת הזה יש תוצאות קשות, כשעמית לשעבר של ג'רום מתקשר אליו ממאדים להזעיק אותו לטפל בג'וּוֵין, פילוסוף בן מאדים וחבר אישי של ובסטר, שפיתח פילוסופיה שהאנושות תוכל להפיק ממנה תועלת מרחיקת לכת.

אחוזת קבר

בחלק הראשון של הסיפור סימאק ממשיך לבנות את הניגוד שיצר בפתיחה בין הדמות המפוסלת השואפת ליעד בלתי ידוע לבין הקבר שעליו היא ניצבת, מקום משכנם האחרון של בני ובסטר באחוזה. כשג'רום חוזר הביתה מההלוויה הוא מתמקם בחדרו עם ויסקי וספר ליד האח ו"נהנה מן המחסה שמצא בו". הוא חושב על בית ובסטר והסביבה שלו, שספגה עם השנים דבר מה שהוא כולו של המשפחה "משהו שהפך כל עץ, כל סלע, כל פיסת אדמה לעץ, לסלע או לגוש אדמה של ובסטר" (ע' 254).

ואז, מתוך הנינוחות הזאת ותחושת המקום הוא יוצא למציאות וירטואלית שבה הוא פוגש את ידידו בן המאדים ג'וויין, שבא לנחם אותו על מות אביו – והניגוד מתחדד והולך. סימאק מושך את המתח עוד קצת, ובשיחתם על המסע הצפוי של בנו של ג'רום למאדים, הוא מכין את הקרקע לחלק הבא של הסיפור. בניגוד לג'רום ואביו המנוח, שהיו רופאים, הבן ג'ון מתעתד להיות מהנדס ומוזכרת בשיחה האפשרות שהוא יבנה חלליות שיגיעו לכוכבים.

בחלק הבא בסיפור, בתיאור הפרידה מג'ון, הניגוד הופך מפורש יותר כשג'רום חווה את התקף האגורפוביה הראשון שלו. בעוד הבן יוצא למרחב ונוטש את כדור הארץ, אנחנו רואים את הקושי של ג'רום לצאת אפילו מבית ובסטר. הוא מנסה להרגיע את עצמו באמירה שהנסיעה למאדים היא דבר שגרתי ושהוא עצמו נסע למאדים בזמנו, אבל הוא חש "עזוב, בודד ועקור ממקומו" ומשתוקק נואשות לריח, לצלילים ולמגע "של השתייכות, של היות לאחד עם חלקת האדמה ועם הדברים שעל פניה" (עמ' 261-260).

בחלק האחרון של הסיפור המתח מגיע לשיא. ראשית מתקשר לג'רום עמיתו לשעבר קלייבורן, שהשתקע במאדים, ומודיע שג'וויין חולה מאוד, ושרק ג'רום ניחן בכישורים להציל אותו. ובסטר אומר שאין שום דרך שבה יוכל להגיע למאדים וקלייבורן אומר שהוא בכל זאת ישלח ספינה. בעוד ג'רום מהרהר בכך שהרגלים ואושר שנקשרו הופכים את האדם לאסיר למעשה במקום הזה, מתקשר אליו גם נשיא הוועד העולמי. הנשיא מספר לו שהפילוסופיה החדשה של ג'וויין "תעצב מחדש את מערכת השמש", תקדם את המין האנושי במאה אלף שנה בתוך שני דורות ותחשוף לאנושות "אמת חדשה לחלוטין" (ע' 265).

בתגובה ג'רום ובסטר עושה מאמץ רציני להתכונן לנסיעה, ועל כל צעד ושעל אנחנו רואים את הבית מנסה לעכב אותו. התיק שהוא רוצה לארוז מאובק עד כדי כך שאי אפשר לנקות אותו לגמרי; בזמן שהוא אורז החדר מתווכח איתו "באותה לשון אילמת שבה עשויים עצמים לא חיים, אך מוכרים, לשוחח עם האדם", ואומר לו שהוא לא יכול לנסוע (ע' 266). ג'רום בכל זאת אורז וממתין לספינה, בידיעה שאם לא יעזוב עכשיו, הוא לא יעזוב את הבית לעולם.

הדילמה מוכרעת בסוף בשבילו, כשהרובוט ג'נקינס נכנס לראות אם ובסטר צריך אותו ואומר שהיה עסוק עם שני אנשים שנחתו בספינה וטענו שבאו לקחת את ובסטר למאדים. ג'נקינס הבהיר להם שהרעיון מגוחך ושלח אותם לדרכם. הרובוט, שגם הוא חלק מאחוזת ובסטר, מנחית את המהלומה האחרונה. הסיפור נגמר בתיאור של ובסטר יושב בחדר וחש כמי שנלכד במלכודת שלא תניח לו ללכת לעולם. המתח בין הרצון לצאת לצורך להישאר יושב סופית.

גיבור יוצא דופן

הכתיבה של סימאק נפלאה. הוא משתמש בלשון ובתיאורים בצורה נהדרת כדי לעורר בקוראים את תחושת המקום של בית ובסטר ואת תחושת השייכות של ג'רום ושל המשפחה כולה למקום. התחושות האלה משמשות אותו כדי ליצור ביד אמן את המתח בין הרצון לעזוב לחוסר היכולת לנטוש את הבית, הוא בונה את המתח הזה בהדרגה, הופך אותו מסמל מרומז למציאות ממשית ומביא אותו למשבר הרה גורל. אינני בקיא בפסיכולוגיה וייתכן שתיאורי האגורפוביה, הדרך שבה היא התפתחה וההשפעה שלה בסיפור מופרכים לחלוטין, אבל בעיניי זה חסר משמעות. העיקר הוא שהסיפור מצליח להעביר את התחושה הזאת בצורה כל כך מוחשית.

ובסטר הוא גיבור יוצא דופן בקרב הגיבורים של תקופת "תור הזהב של המדע הבדיוני" שבה הסיפור נכתב, מכיוון ש"מקום התכנסות" הוא סיפור של כישלון. אין בו גיבור יוזם שמתגבר על קשיים, אלא אדם שנכנע לכוחות גדולים ממנו, שנובעים מתוך עצמו.

קשה לי קצת להעריך את הסיפור בפני עצמו, כי קראתי אותו לראשונה כחלק מהספר "עיר", שמורכב מסיפורים המתארים את עתיד האנושות דרך קורותיה של משפחת ובסטר. רובם התפרסמו בשנים 1951-1944 (ובשנת 1973 נוסף להם הסיפור "אפילוג"), וקובצו לספר שחיבר ביניהם ב-1952. "מקום התכנסות" הוא הסיפור השני מביניהם (פורסם ביולי 1944).

כשהוא משובץ ברצף של הספר, המתח שבלב הסיפור ומאפיינים אחרים שלו מתחדדים, מכיוון שהם מתקשרים לסיפורים שבאים לפניו ואחריו. הסיפור הראשון ("עיר", מאי 1944), למשל, מתאר את מותן של הערים, "מקום התכנסות" הקודם של בני האדם (ואולי היה מוטב לתרגם את המילה huddling בשם הסיפור כ"הסתופפות"), שהוא המשך ישיר של המערות שבהן התכנסו אבות אבותינו להגנה מפני איתני הטבע. יש ב"מקום ההתכנסות" התייחסות למות הערים, כי הוא מראה מה מחליף אותן, מהם האיומים החדשים שבני אדם מחפשים מחסה מפניהם ואיך השינוי משפיע על האנושות. הסיפורים "עריקה" (נובמבר 1944) ו"גן עדן" (יוני 1946) מספרים על תהליך הנטישה של בני האדם את כדור הארץ, שהיא בחלקה תגובה לכישלון של ג'רום ובסטר. בסיפורים שחותמים את הספר אנחנו שומעים על גורלו של ג'נקינס הרובוט ועל גורל הבית הפיזי של משפחת ובסטר.

אבל גם בפני עצמו אני סבור ש"מקום התכנסות" הוא סיפור נהדר, כתוב היטב, שיהלך קסם גם ללא הסיפורים שמקיפים אותו. הוא פשוט כתוב מצוין. אם כי ההוצאה העברית הזו של הסיפור (הסיפור תורגם פעמיים נוספות בשתי הוצאות של הספר "עיר" – ב-1976 בהוצאת עם עובד וב-2007 בהוצאת ינשוף) אינה חפה מבעיות. למשל בחלק מהמקומות חסרות שורות ריקות שהפרידו במקור בין מקטעי הסיפור. כמו כן, לטעמי לפחות חלק מהקסם של סגנונו הייחודי של סימאק באנגלית, שעוזר ליצור את האווירה המיוחדת שעומדת בלב הסיפור, לא עבר כאן טוב לעברית, וחבל.