זירה / פרדריק בראון

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

פרדריק בראון מעולם לא נמנה עם הסופרים הכוכבים בז'אנר המדע הבדיוני. המעמד הרם הזה נשמר לאושיות ז'אנר דוגמת אייזק אסימוב, רוברט היינליין, ארתור סי קלארק או רוברט סילברברג. עם זאת, הוא קנה לעצמו שם של אומן בולט של הסיפור הקצר, והתמחה במיוחד בסיפורים קצרצרים בעלי סוף מפתיע. אולי המפורסם בהם הוא הסיפור בן השורה האחת, "האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר. לפתע נשמעה דפיקה בדלת", שבו זיקק את מלאכת התמצות.

בעברית ראו אור אחדים מסיפוריו הטובים ביותר באוסף "הפרדוקס האבוד", ורבים אחרים התפרסמו ב-44 הגליונות של כתב העת "פנטסיה 2000", שיצאו לאור בשנים 1984-1978. "זירה" עצמו תורגם לעברית בשלוש הזדמנויות שונות: בכתב העת קצר הימים קוסמוס (1958, תחת הכותרת "הזירה שמחוץ לעולם"), באוסף "מודל ראשון" בעריכת עודד פלד, וכמובן ב"מבחר הסיפורת הבדיונית".

לאור המוניטין הזה, מקומו של בראון באנתולוגיה שריכזה את מיטב הסיפורת הקצרה של המדע הבדיוני נראה כמעט מובן מאליו, ומעורר ציפיות רבות. מה חבל ש"זירה" אינו סיפור טוב במיוחד ולא שרד היטב את תהפוכות הזמן.

קרב לחיים ולמוות

כמשתמע משמו, הסיפור מתאר דו-קרב יחיד בזירה סגורה – אך הזירה הזאת היא מיקרוקוסמום של מאבקים גדולים יותר, ובכוחו של מה שיקרה בה לגזור את גורל האנושות כולה לשבט או לחסד. גיבור הסיפור הוא קרסון, טייס חללית קרב בצי שנשלח להגן על כדור הארץ מפלישה של גזע חייזרי עוין. הכוחות במלחמה הזאת שקולים ולכל צי יש יתרונות קלים על יריבו וחסרונות קלים אחרים. הקרב עומד להתחיל, קרסון נכנס לעמדת תקיפה מול חללית קרב חייזרית ואז…

לפתע פתאום הכל נעצר. הטייס האנושי מאבד את ההכרה ומתעורר עירום בתוך זירה משונה ובה חול כחול, כמה שיחים ולטאות כחולות מדברות. הזירה, וקרסון בתוכה, כלואה בתוך מעין בועת מציאות מחוץ לזמן. בצד השני שלה נמצא יצור זר, כדורי ומתגלגל, ובעיקר מחריד ונודף שנאה וגועל. ישות מופלאה, שמתארת את עצמה כ"סיום ההתפתחות של גזע עתיק עד כדי כך שאי אפשר לבטא את הזמן במילים שיש להן משמעות במוחך. גזע שהותך לישות יחידה, נצחית…" (ע' 274) מסבירה לו את המצב: כדי למנוע משני הגזעים להמיט חורבן זה על זה, האלוהים הזה שלף נציג אחד מכל צד כדי לבחון מי מהם ראוי לשרוד ומי ייכחד. רק יצור אחד ייצא חי מקרב הגלדיאטורים הזה, והגזע שלו יהיה המנצח בעימות הכולל.

זוהי ליבת הסיפור, והיא מובהרת במלואה בתחילתו. עשרים העמודים הבאים מוקדשים למאבק ההישרדות לא מאוד מעניין של קרסון מול יריב מפחיד, אך חלש ופגום כמו קרסון עצמו. שני הצדדים מנסים לנצל את המשאבים הדלים שיש בזירה – בעיקר אבנים, זרדים, חול ולטאות, לפענח את חולשות היריב ואת מאפייני המתחם, במטרה לנצח ולהציל את גזעם. קרסון כמובן מנצח, בזכות שילוב של תושייה, עורמה וחוסר ברירה, וחוזר לקרב רגע אחרי ההשמדה הפתאומית של צי "החיצוניים", בלי שאיש יודע או יידע אי פעם מה התפקיד המכריע שהוא שיחק במלחמה.

גיבור נסתר

הסיפור משלב בתוכו שלוש תבניות נפוצות מאוד במדע הבדיוני: מגע ראשון, הגיבור הנסתר והדו-קרב. על המגע הראשון אין טעם להרחיב הרבה כאן: נתקלנו בו כבר ב"אודיסיאה במאדים", הסיפור הראשון באסופה, ונדון בו בהרחבה בשבוע הבא, בביקורתה של אלמוג כהן על הסיפור "מגע ראשון". די אם נציין שיש כאן שני מגעים כאלה – המפגש הראשון פנים אל פנים עם נציג של "החיצוניים" הפולשים, והמגע הראשון עם הישות האלוהית שחותכת את גורלם של שני הגזעים. הטוויסט – המיותר לחלוטין – שמוסיף בראון הוא שרק אדם אחד יידע אי פעם על המגעים האלה, והאנושות תישאר בורה לחלוטין ביחס לכוחות המניעים את היקום שלה.

תבנית אחרת, שלמיטב ידיעתי בראון היה בין הראשונים שהשתמשו בה במדע הבדיוני, היא זאת של "הגיבור הנסתר": יש אדם, שעשה דברים גדולים, ואיש אינו יודע על כך. במידה מסוימת זה מזכיר גיבורי-על בקומיקס האמריקאי, שבאופן טיפוסי מסתירים את זהותם האמיתית אך נלחמים למען הצדק והסדר החברתי כשהם מחופשים.

אך בשונה מגיבורי-על, עלילותיו של קרסון לא ייוודעו לעולם לאיש – אפילו לא בשם בדוי ובגלימת לייקרה צמודה. זה גם האופן שבו בראון בחר לסיים את הסיפור:

"כן, המפקד", אמר [קרסון ר"ש]. השכל הישר, ולא הצניעות, הוא שאמר לו ששמו ייזכר לנצח כשקרן הגדול ביותר ביקום אם יאמר אי פעם יותר מזה. "כן, המפקד, כמה חבל שהפסדתי את כל ההצגה". (ע' 294)

הסוד הכמוס הזה הוא המפתח לסוג נפוץ מאוד של סיפורים בז'אנר. אלה סיפורים שמציגים פלא בלתי נתפס, אך כמו קורצים לקורא ומכניסים אותו לסוד העניינים, כשותף סמוי לספר ולגיבוריו. "אם תשעו עבורי את אי האמון, אספר לכם דברים מופלאים", אומר החוזה הבלתי כתוב בין הסופר לקוראיו. הבעיה היא שאצל סופרים פחות מיומנים מבראון, הפואנטות הללו באמת לא-יאומנו, והתבנית הופכת לתעלול זול שנועד לשכנע את הקוראים לקבל רעיון פשטני ומגוחך. חישבו למשל על "אל תגלה לאף אחד, אבל כולנו חיים בצלוחית ריבה". הרבה יותר מדי סיפורים כאלה נכתבו במשך השנים.

ולבסוף, בראון נשען על תבנית סיפורית בעלת היסטוריה ארוכה העוסקת בדו-קרב גורלי ומכריע. כמה ארוכה? אנחנו מכירים אותה כבר מסיפור דוד וגוליית בספר שמואל א': שני צדדים יריבים מעמידים אלופים מטעמם להילחם בקרב לחיים ולמוות כדי להכריע בעימות ללא צורך במלחמה כוללת.

בראון, אם כן, לא המציא את התבנית אלא רק שילב אותה בסיפור מגע ראשון. בעקבותיו אימצו את הרעיון עוד שלל ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, בהשראת בראון עצמו וממשיכי דרכו, או בהשראה ישירה מההיסטוריה. ב"שיר של אש ושל קרח", למשל, קרב אלופים הוא שיטה נפוצה מאוד ומקובלת לפתרון סכסוכים, בהשראה ישירה גם של המסורת האירוםית של קרבות ביניים..

האלמנט הפחות סביר שמוסיף כאן בראון הוא השרירותיות. דוד וגוליית התנדבו לדו-קרב שנערך ביניהם בסיפור המקראי, ובמקרים אחרים המתחרים נשלחו כנציגים נבחרים של צבאותיהם. אך כאן מתגוששים שני טייסים זוטרים שנבחרו באופן אקראי לגמרי לייצג את גזעם. ואכן הקרב הזה שרירותי ולא הוגן, ולא יעלה על הדעת ש"אל" שוחר טוב יבחר בו. אחרי הכל, שני המתגוששים לא מייצגים בשום צורה את כישורי גזעם, ואין שום דבר הוגן או שיטתי בהטלת המשא הזה על כתפיהם הדלות. באותה מידה יכלה היישות להכריע בין הגזעים בהטלת מטבע, בלי כל האכזריות המיותרת בדרך. וזה פגם עצום: הרעיון הבסיסי של הסיפור פשוט לא הגיוני, ורק נפנופי ידיים פרועים של בראון מצליחים במידה מסוימת להסתיר את הכשל העמוק הזה.

רוח הזמן

ולבסוף, יש לזכור ש"הזירה" נכתב והתפרסם בשנת 1944, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, ומשקף במידה רבה את רוח התקופה. אפשר לקרוא את הקרב בין קרסון לחייזר כהתגלמות בזעיר אנפין של המלחמה האמיתית שהתרחשה באותה עת באירופה ובאוקיינוס השקט: מלחמה בכוחות שנראים שקולים, בין "אנחנו" ל"הם", כש"הם" מייצגים רוע בלתי נתפס שאי אפשר לשאת ולתת איתו, אלא רק להשמידו.

בראון עצמו לא נלחם במלחמת – הוא התנדב לצבא אך נדחה מסיבות רפואיות. סיפורו נכתב בלי ספק בהשראת המלחמה, מעין ניסיון למצוא פתרון קל ופשוט לתלאות המלחמה הבלתי נגמרת. אין פלא שהמלחמה לחיים ולמוות חייבת להסתיים מבחינתו בהכרעה.

מהבחינה הזאת מעניין להשוות את הסיפור לעיבוד המאוחר יותר של הסיפור בפרק "זירה" של תוכנית הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" המקורית, משנות ה-60. בראון קיבל קרדיט ותמלוגים על הפרק, אף על פי שלטענת המפיקים התסריט נכתב באופן בלתי תלוי. כך או כך, בפרק קפטן ה"אנטרפרייז" ג'יימס ט' קירק מתעמת בזירה מול יצור דמוי לטאה מגזע חייזרי עוין שנקרא "גורן". אך בהתאם לתפיסתו של יוצר הסדרה, ג'ין רודנברי, הלוחמנות חסרת הפשרות של בראון התחלפה בגישה הומניסטית. בסופו של דבר רחמיו של קירק על היצור המובס ממחישים לגזע הנעלה שהגזע האנושי ראוי לניצחון.

גם "מסע בין כוכבים" המקורית התיישנה מאוד מאז הפקתה ועד היום, אך אין בכך כדי לסנגר על הסיפור של בראון. הוא אומנם שיקף היטב את האווירה של מלחמת העולם השנייה, אך נותר הרבה פחות רלוונטי כיום. גם הכתיבה היעילה של מי שזכה בצדק להיחשב לאמן הסיפור הקצר אינה מכפרת על עובדה מצערת: הקרב שהוא מתאר לא מעניין, ופרט לו אין לסיפור ערך מוסף משמעותי. וחבל. כי בראון הוא באמת יוצר מעניין.