תיק שחור קטן / ס.מ. קורנבלוט
מכשירים מתוחכמים מהעתיד יכולים לשמש למטרות טובות או רעות, בסיפורו הקלאסי של קורנבלוט. חבל רק על נקודת המוצא המתנשאת
הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.
"ביומטריקאים עקשניים הבהירו בהיגיון שאינו ניתן להפרכה, ששיעור הריבוי בקרב בעלי הרמה השכלית הנמוכה עולה על זה של בעלי הרמה השכלית הבינונית או הגבוהה, ושהתהליך מתקדם בעקומה מעריכית. כל עובדה שניתן לגייסה בוויכוח תמכה בטיעונים של הביומטריקאים והוליכה למסקנה הבלתי נמנעת שהמין האנושי עומד להיקלע בקרוב מאוד לתסבוכת מחרידה. אם אתם חושבים שהייתה לדבר איזו השפעה על תהליך הרבייה, אינכם מכירים את המין האנושי". (ע' 394)
במילים אלו מתאר ס.מ. קורנבלוט את הרקע לסיפורו "תיק שחור קטן", וכן לסיפור "The Marching Morons" (מילולית: "הסתומים צועדים"). הרעיון פשוט – במשך דורות רבים, אנשים בעלי אינטיליגנציה גבוהה הולידו מעט ילדים, ואילו בעלי האינטלינגציה הנמוכה מיהרו להתרבות. בשנת 2450 מצאה האנושות את עצמה מורכבת מאספסוף טיפש ומתקשה לתפקד, מול אליטה קטנה של אנשים נבונים ש"משגיחים" על ההמונים הנבערים. הרעיון שניסח קורנבלוט עוּבַּד למסך פעמים רבות מאז שנכתב בתחילת שנות ה-50, ובין השאר נתן השראה לסרט "אידיוקרטיה" (2006).
קורנבלוט מספר שהחברה האנושית מצליחה להמשיך להתקיים במאה ה-25 כיוון שהאליטה החכמה פיתחה מכשירים שיכולים לעשות את העבודה עבור בעלי מקצועות מיומנים כביכול. עם הכלים הנכונים, גם אידיוט גמור עם ידע מוגבל יכול להיות בעל מקצוע יוצא מן הכלל. במילותיו של קורנבלוט "בעלי היכולת הגבוהה 'שיפרו את המוצר' במהירות רבה מכפי שהספיקו בעלי היכולת הנמוכה לקלקל אותו" (ע' 395).
הסיפור, כיאה לשמו, עוסק בתיק שחור קטן, תיק של רופא. אך בשונה מתיקי הרופאים המוכרים לנו, הכלים בתיק הרופא מהעתיד יכולים לעשות כמעט הכל. הם לא צוברים אבק או לכלוך, הם מנחים את ידיו של הרופא, ואפשר לבצע בעזרתם הליכים כירורגיים ללא צורך בהרדמה ואפילו בלי לגרום חוסר נוחות למטופל. כרטיסיות קטנות מנחות את הרופא באילו כלים להשתמש ומה לעשות בכל מצב רפואי.
פלא רפואי מהעתיד
הסיפור מסתבך כשאחד הרופאים המטומטמים מ-2450 שולח בטעות את תיק הרופא שלו אחורה בזמן, לאמצע המאה ה-20. בהווה מוצא אותו ד"ר פול, רופא לשעבר ושיכור עלוב בהווה. ד"ר פול לא זוכר איך הגיע אליו התיק, אבל הוא משוכנע שיוכל למשכן אותו ולקבל בתמורה כסף למשקה. בדרכו למשכונאי הוא נקרא לעזור לילדה קטנה שנפצעה, ומטפל בה בהצלחה בעזרת התיק. אנג'י, אחותה הגדולה, חושדת שהוא גנב את תיק הרופא המרשים שלו. היא מזהה בכך הזדמנות, ודורשת ממנו חצי משוויו של התיק, אחרת תסגיר אותו למשטרה על גנבה.
עד מהרה השניים מבינים שנפל לידיהם חפץ פלאי. כמה חודשים לאחר מכן ד"ר פול הוא רופא נעים הליכות שמנהל עם העוזרת שלו אנג'י מרפאה מטופחת בשכונה טובה. אחרי שהתפכח והרוויח הון נאה בזכות התיק, ד"ר פול מחליט לחלוק את הטובה שנחתה עליו עם העולם, ולספר על התיק לעמיתיו באגודה הכירורגית. אולם כשהוא מגלה לאנג'י את תוכניתו, היא נסערה מהמחשבה שתאבד את מקור ההכנסה הקסום, וברגע של ייאוש היא רוצחת אותו בעזרת הכלים שבתיק ולוקחת את האוצר מהעתיד לעצמה.
בינתיים, בעתיד, המפקח האחראי על התיק מקבל הודעה על כך שנעשה בו שימוש לרצח, ומחליט להשבית אותו. בהווה, אנג'י ממשיכה בעסקים כרגיל ומנסה לשכנע לקוחה נרגזת שהמכשירים שלה בטוחים לשימוש. אך ברגע ההדגמה, הכלים מאבדים את הקסם שבהם ואנג'י משספת לעצמה את הגרון. בתוך דקות ספורות כל תכולת התיק נרקבת ויוצאת משימוש.
טיפשות ויהירות
הסיפור מתמקד בשני רעיונות מרכזיים. הראשון הוא העתיד הטיפש, שתופס נפח קטן בסיפור, ולמעשה היה אפשר לכתוב על התיק גם בלי לתאר מאין הוא הגיע בדיוק. ובכל זאת, קשה להתעלם ממנו.
נחשפתי לרעיון לראשונה בנעוריי, כשצפיתי ב"אידיוקרטיה", והתלהבתי ממנו מאוד. תחושת הייאוש מטיפשותם של רבים משותפיי לכדור לא הייתה זרה לי, וכך גם החרדה מהכיוון שאליו האנושות מתקדמת. בגיל מבוגר יותר הבנתי עד כמה הוא יהיר ומתנשא. הרי בבסיס רעיון העתיד הטיפש עומדת המחשבה שאנשים טיפשים שווים פחות מחכמים, ושזכותם להתרבות קטנה מזכותם של המוכשרים מהם. לצד זאת עולה בסיפור המחשבה שהחכמים מזניחים את חובתם להביא ילדים לעולם וגורמים בכך עוול לחברה כולה.
התפיסות הללו בעייתיות מאוד. אני מאמינה שלאדם בגיר וצלול בדעתו אין שום חובה להתרבות או לא להתרבות. הגישות הללו, שנובעות כביכול מדאגה לעתיד האנושות, עלולות מהר מאוד לשקף תפיסות גזעניות וקיפוח של בעלי נכויות וקשיים. אני לא יודעת אם קורנבלוט באמת האמין שאנחנו בדרך לעתיד טיפש, וכתב את סיפוריו כנורת אזהרה. עבורי הוא הדליק דווקא נורת אזהרה אחרת – זו שחושפת את ההתנשאות הפנימית שלי כלפי אחרים, ולפעמים שוכחת שערכו של אדם לא נקבע אך ורק לפי רמת האינטליגנציה שלו.
הרעיון השני שמעלה הסיפור הוא תיק הרופא עצמו, ובאמצעותו המקום שתופסת הטכנולוגיה בחיינו. כשהרופא הטיפש מהעתיד מאבד את התיק שלו, הוא תוהה לעצמו, "אני רופא, ולרופא מוכרח להיות תיק שחור קטן. לי אין שום תיק שחור קטן – אז אני לא רופא יותר?" (ע' 397). לעומתו, ד"ר פול, הרופא מההווה, חוזר למקצועו כשהתיק מגיע לידיו. לפני שמצא את התיק הוא היה אלכוהוליסט חסר כל ולא גילה שום עניין להושיט עזרה לילדה קטנה שנפצעה. התיק שיקם אותו והפך אותו בתוך כמה חודשים לד"ר פול חדש, רופא נעים הליכות ואכפתי כלפי מטופליו, שרוצה לעזור לכמה שיותר אנשים.
המכשיר הטוב והמכשיר הרע
התיק המתוחכם מעלה שאלות על השימוש בכלים חכמים ועל השפעתם עלינו כחברה. קורנבלוט מתאר איך עם הזמן בני האדם יוצרים מכשירים יותר ויותר מתקדמים שדורשים פחות ופחות מומחיות ממפעיליהם. האם זה חיובי או שלילי?
קורנבלוט לא שיער בוודאי עד כמה השאלה ששאל תהיה רלוונטית גם היום, בחלוף שבעים שנה מכתיבת הסיפור. כלים חדשים – טלפונים חכמים, מחשבים, כלים רפואיים, מדפסות תלת-ממד ועוד כהנה וכהנה, מאפשרים לנו דברים שבעבר לא עלו בדמיונותינו הפרועים ביותר. הכלים הללו מצילים חיי אדם, משפרים את איכות חיינו, ומאפשרים ליצור יצירות אמנות נהדרות. הם לוקחים דברים שהיו נחלתם של בעלי אמצעים ומנגישים אותם לקהל הרחב. אך יש לזה מחיר – אנחנו שוכחים איך להסתדר בלעדיהם.
בסופו של דבר אני לא חושבת שיש תשובה חד משמעית לשאלה אם הכלים החכמים עוזרים לנו או מזיקים לנו. כמו התיק, הכלים החכמים יכולים לעשות טוב או רע, בהתאם לשימוש שנעשה בהם.
במבט ראשון, נראה שד"ר פול נהיה אדם טוב יותר בזכות התיק. אולם אולי התיק רק העיר בו משהו שהיה שם גם קודם. הרי לפני שהתמכר לאלכוהול, הוא בחר במקצוע הרפואה, למד אותו ורצה לטפל באנשים. באנג'י התיק עורר דווקא שינוי הפוך. היא התחילה כנערה אופרטוניסטית, ורדיפת הבצע שלה החמירה עד שדרדרה אותה לרצח.
הפער הזה מעורר את המחשבה שאולי החיבור לטכנולוגיה המתקדמת רק הדגישה בשניהם את התכונות שהיו בהם מלכתחילה. האיש שבחר במקצוע הרפואה מצא מחדש את הרצון לעזור לאחרים, ואילו הצעירה החמדנית הושחתה מהכוח שהגיע לידיה.
לצערי, הבחירה של קורנבלוט להציב דווקא את הנערה משכונת המצוקה בתפקיד הנבלית, בשעה שהגבר המשכיל שהידרדר מגלה את הטוב שבתוכו, נראית צורמת. מהדהדים ממנה אותם סטריאוטיפים שכבר הזכרתי כלפי מי שמזלם שפר עליהם פחות מאחרים – ולא משנה לצורך העניין אם מדובר בתכונה מולדת כמו אינטליגנציה או במצב חברתי-כלכלי כמו עוני.
הסיום המזעזע של הסיפור במוות כפול אינו מקרי בעיניי. התיק השחור הוא חפץ תמים במיוחד – הוא נוצר למטרות ריפוי, והכלים שבו תוכננו כך שיהיה קשה לעשות איתם נזק. ובכל זאת, הוא משמש לרצח. כאן הוא משתלב עם עוד המצאות רבות שנועדו לטוב, אך שימשו לרצח ולזוועות. בתור בוגר מלחמת העולם השנייה, סביר להניח שקורנבלוט נתקל במהלך שירותו הצבאי באירופה בחלק מהזוועות הללו. נראה ששום כלי טכנולוגי, תמים וטוב ככל שיהיה, לא יכול לעמוד בפני טבע אדם. יש מי שישתפרו בזכותו, אבל אחרים תמיד יבינו איך להשתמש בו לאלימות ולרדיפת בצע.
יפה אמרת.
יש עוד שכבה לטענה שההמונים פחות אינטיליגנטיים – שוב ושוב הוכח שמבחני אינטיליגנציה מושפעים מאד ממעמד סוציו-אקונומי. מספר הילדים קשור קשר הדוק לשנות ההשכלה של נשים. ההנחה שהעניים טיפשים ורעים, ולכן ראויים לחיים קשים, נוחה מאד למי שלא יכול לדמיין את עצמו מנקה משרדים או סוחב משאות כבדים לפרנסתו.
יש לנו חובה מוסרית לתת למי שמעוניין בכך גישה להשכלה גבוהה, וגם למי שאינו מעוניין בכך, אפשרות לקיום בכבוד.
אני מציע בחום לפתוח את ״אין מידה לאדם״ של סטיבן ג׳יי גולד ולראות את ההיסטוריה של מבחני הIQ, גם ״״מצויינים״ של מייקל גולדוול עושה עבודה טובה בעניין.
ככלל יש מבחנים רבים שהותאמו כדי להפחית ואף לבטל את ההשפעה התרבותית. כל זה לא פותר את השאלה הבסיסית ביותר, מה משמעות ה׳מספר׳ שמתקבל?!
אז אכן החלוקה חכמים.ות:טפשים.ות איננה מוצלחת אבל יש לא מעט מהציבור שקורא להפרדה, על בסיס הרבה פחות מדויק (מקום מגורים למשל, או סגנון חיים), אז מה לומדים מזה?
וקשה לי עם הטיעון ״אנחנו מחוייבים מוסרית לקיום בכבוד״, בלי קשר למדד לפיו מחלקים (השכלה, שייכות אתנית, מדד הכנסה). זה בדיוק הבסיס הערכי לכלכלה קומוניסטית. זה ממש לא הוכיח את עצמו.
הבעיה היא שהסיפור מפספס בעתיד ומדייק לגמרי בהווה. עד כמה שידוע לנו מההיסטוריה אנשים לא נהיו טיפשים יותר עם הזמן. פעם רוב האנשים היו אנאלפביתים והיום רוב האוכלוסייה יודעת קרוא וכתוב. כל ילד בן עשר יודע היום שהארץ מסתובבת סביב השמש בעוד שגדולי החכמים בעבר חשבו שזה להיפך. מצד שני מסתבר שהקידמה לא שינתה דברים בסיסיים באופי האדם ולכן גם בימינו נעשים מעשי זוועה והקידמה יכולה להירתם בשירות הרוע בדיוק כמו שהיא יכולה להירתם לטובת האנושות.
אז כל תמונת העתיד לא אמינה (אני לא טוען שבלתי אפשרית) ואילו תמונת ההווה דווקא כן אמינה. הקידמה משמשת את הדוקטור כדי לצאת מהשפל ולחזור להיות אדם טוב ומועיל ואת הנערה חסרת המוסר להתעשר ולסלק מדרכה את מי שמפריע לה. האם היה פה עניין שוביניסטי מצידו של הכותב? אני לא מכיר מספיק אותו ואת יצירתו כדי להביע דעה.
כמה הערות:
1. מן הראוי להוסיף אזהרת ספוילר כשמסגירים חלק מהותי מיצירה, על אחת כמה וכמה כשמפרטים את כל תוכנה.
2. אנשים לא אינטילגנטים מפגינים פעמים רבות גם רוע וגורמים לנזקים. סיריל קורנבלות הבין את זה והתריע מפני זה.
3. יחס של שיויון בכבוד הוא לא רק קומוניזם. הוא מדיניות חברתית נכונה הדואגת לכל אזרח ולא רואה בו רק כלי בשירות המדינה או מודדת אותו עפ"י הצלחותיו וכישלונותיו. הקפיטליזם החזירי העושה בדיוק את זה הוא הדבר שלא הוכיח את עצמו.
ארז – אין אזהרות ספוילרים על קלאסיקות. הפרויקט כולו מתבסס על סקירות מעמיקות על סיפורים קלאסיים מ"מבחר הסיפורת הבדיונית", וכדי לדון לעומק צריך להיכנס לפרטים מכל חלקי הסיפור. כמעט כל הביקורות שפרסמנו על סיפורי האוסף בחודשים האחרונים כללו ספוילרים, בוטים יותר או פחות, וכך יהיה גם להבא. אתה מוזמן לראות בזה אזהרת ספוילר כוללת על הפרויקט כולו.
ולגבי סעיף 2 – הרוע אינו מבחין בין אנשים נבונים לטיפשים, והנזק שגורמים אנשים נבונים רעים עולה לא פעם על כל מה שאידיוט מרושע יכול לעולל.
הבסיס הרעיוני של הסיפור לא היה של קורנבלות (עדיף ב-ת כי המקור TH), אלא של חוקרים מתקופתו.
למעשה זהו הטיעון המוצלח ביותר נגד ההשקפה שאינטיליגנציה היא תכונה תורשתית (רעיון של גולטון, ממציא ה'אאוגניקה' הזכורה לרע, ובכלל מדען שחלק מהרעיונות שלו היו רק רעיונות ולא יותר מזה. משום מה חלקם נחשבים עד היום לאמיתיים), שלא מוזכרת משום מה ע"י טועני ההשפעה התורשתית.
הסיפור עצמו כסיפור, הוא מהגדולים שנכתבו. חבל שאין התייחסות לאיכות הכתיבה ולא רק הרעיון.