החיים כל כך טובים / ג'רום ביקסבי

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

כשסיפור נפתח בכותרת המבטיחה "החיים כל כך טובים". צריך להיות ברור לכל הקוראים הערניים, שאם הם מחפשים סיפור לשיפור מצב הרוח, לא זה המקום. הקורא המיומן יידרך מיד – האומנם החיים כל כך טובים? אחרי הכול, במבט ראשון, העולם שבו מתרחש הסיפור הוא פשוט. אין בו גיבורים או הרפתקאות, אלא אנשים בשר ודם; הוא לא מתרחש בחלל החיצון או בעולם פנטזיה, אלא בכפר אמריקאי רגיל כמעט לחלוטין. ואנחנו כבר יודעים: החזות הרוגעת של המערכה הראשונה תתנפץ הרבה לפני המערכה השלישית.

הסופר ג'רום ביקסבי פרסם את הסיפור במקור ב-1953. שמונה שנים לאחר מכן הוא עובד לפרק באותו שם בסדרה "אזור הדמדומים" – בימינו היה מגיע בוודאי ל"מראה שחורה". רוב סיפורי המדע הבדיוני המוקדמים נכתבו בנוסחה קבועה: "הטכנולוגיה פותרת בעיות אך גם יוצרת בעיות – קונפליקט! גבר לבן, לרוב מהנדס, פותר את הקונפליקט בזכות גישתו הרציונלית וחריפות שכלו! (ולפעמים יש גם איזו אישה יפה ברקע)"; אך ביקסי פעל אחרת: הוא כלל לא נגע בטכנולוגיה ובעיקר לא הציע פתרון – אלא רק תחושת חוסר אונים חובק כל.

הסיפור מתחיל באחר צהריים רוגע של יום קיץ חם בכפר הזעיר פיקסוויל (אוכלוסיה: 46 תושבים) השוכן במערב התיכון של ארה"ב. כל אחד עוסק בעבודתו ואנתוני בן השלוש משחק בחצר. הוא מתעלל בחולדה בלי לגעת בה – בדרך כלשהי הוא מאלץ אותה לאכול את זנבה. דודתו בינתיים יושבת במרפסת ומפטפטת עם השליח מהמכולת. הם מסכימים שהיום נהדר, הכל טוב, והחיים מצוינים עד שהדודה מתלוננת כמה חם, והשליח נדרך. אסור לומר ליד אנתוני אף מילת תלונה, כי אנתוני ינסה לעזור בדרכו הייחודית – אם הוא מחבב אותך. אם אתה ברשימת האנשים שהוא פחות מחבב, מוטב לא לחשוב מה עלול לקרות. השליח קופץ על אופניו ובורח כל עוד נפשו בו, אבל מאוחר מדי – אנתוני כבר קלט את המחשבה, ונותן לו דחיפה קלה.

אנתוני הוא כל יכול. לכוחותיו אין חוקים או מגבלות – הוא קורא מחשבות ומשתלט על מחשבותיהם של אחרים. הוא מתעתק לאן שהוא רוצה, מזיז עצמים קטנים וגדולים ואפילו משפיע על מזג האוויר. יש לו עוצמה אלוהית, והוא בסך הכל בן שלוש. בני שלוש רגילים, נטולי כוחות על-טבעיים, בודקים את העולם ואת גבולותיהם וכועסים מאוד כשהחיים לא מתנהלים בדיוק באופן שהיו רוצים. לאנתוני אין מגבלה כזאת – כל מה שהוא רוצה, קורה.

משפחתו של אנתוני ושכניהם בכפר למדו מהר מאוד לערבל את מחשבותיהם כשאנתוני בסביבה, ובעיקר לא להתלונן או לעשות שום דבר שירגיז אותו – אבל הרי כל מי שמכיר בני שלוש יודע שכבר בטוח יותר ללכת בשדה מוקשים. הסיפור ממשיך בהכנות למסיבת הפתעה שהקהילה מארגנת לאחד השכנים, שבמהלכן כולם חוזרים ומשבחים בלי הרף את החיים – הכל נפלא, הכל נהדר, מזג האוויר מושלם. לא צריך יותר כלום, באמת. אנשי הכפר מקפידים לא להתלונן על שום דבר, במיוחד אחרי שאנתוני ראה את השכנה שהוא מחבב מתאבלת על בעלה שהלך לעולמו, והחליט שהפתרון הוא להקים את המנוח מקברו ולהביא אותו לשכנה.

היזהרו מהפתעות

הסיפור ממשיך למסיבת ההפתעה ובהדרגה אנחנו מבינים שפיקסוויל מבודדת מהעולם החיצון – ולא סתם מנותקת אלא מרחפת אי שם בחלל. מעבר לשדות יש אַיִן ומה שנזרק אליו לא חוזר. אי אפשר לקנות אוכל פרט למה שמגדלים לבד ושמצליח לשרוד רק אם אנתוני לא החליט שהוא רוצה שלג פתאומי באמצע הקיץ. וזה אכן מה שקורה בסוף הסיפור – הדודה הרי התלוננה שחם לה, ואנתוני אוהב אותה! עקב הבידוד, את מה שנשבר או נקרע אפשר רק לנסות לתקן, כי אי אפשר לנסוע לעיר ולקנות. גם המתנות שהאורחים מביאים ליום ההולדת הן תוצרת בית או חפצים שנמצאו בבוידם ועוברים משכן לשכן.

הסיבה לכך שפיקסוויל שטה אי שם ביקום היא כמובן אנתוני. ביום שנולד הרופא ראה מה הוא וצרח. התינוק המבוהל לקח בתגובה את הכפר לאי שם. מאז, התושבים מבועתים, כי גם את המעט שנשאר להם אנתוני יכול לקחת. אי אפשר להשתלט עליו, אי אפשר לעצור אותו, אפשר רק לחשוב שהכל טוב והכל נפלא כדי שלא יהיה גרוע יותר.

מסיבת ההפתעה נגמרת כמובן רע מאוד, כי חתן השמחה מתעקש לשיר, ואנתוני לא אוהב ששרים. וזהו. אין ניצחון, אין פתרון. אנחנו יודעים שפיקסוויל תדעך לאיטה, כי היא מנותקת משאר העולם ואנתוני עושה כל מה שמתחשק לו. גם תושבי פיקסוויל יודעים את זה, ואין דבר שהם יכולים לעשות בנדון.

"אין שום טעם לתהות בעניין הזה. אין שום טעם לכל דבר שהוא – חוץ מאשר לחיות כפי שהם חייבים לחיות. חייבים תמיד, תמיד לחיות, אם יניח להם אנתוני". (ע' 520)

תבוסת ההיגיון

הסיפור הוא אנטיתזה מוחלטת לסיפורים משנות ה-40 שהופיעו בתחילת הקובץ והיללו את ניצחון המדע וההיגיון על האקראיות שביקום. תושבי פיקסוויל האומללים חיים ומתים לפי גחמותיו של עולם שאין אקראי ממנו, עולם שנשלט בידי פעוט ענק ואין בו מבוגר אחראי שיכול להרים אותו, צורח ומשתולל, ולמנוע ממנו להרוס את כל מה שבסביבתו. אין בסיפור הזה רגע אחד של חסד: סיפורי מדע בדיוני או פנטזיה פועלים לרוב לפי היגיון פנימי. הגיבורים נתקלים באינספור קשיים ותלאות, אבל מצליחים בדרך כלל להתגבר עליהם, בין שמצאו פרצה בחוקיות הפנימית של המדע או הקסם ובין ש הם פועלים לפי הכללים.

"החיים כל כך טובים", לעומת זאת, הוא אימה מזוקקת, מהסוג שמרבים למצוא בסיפורים של סטיבן קינג והרלן אליסון. האימה הזאת נולדת דווקא מהיעדרם המוחלט של גבולות וחוקיות – פחד קמאי מכוחות אדישים לקיומנו, גחמניים ורבי עוצמה, שאין לאדם הרגיל סיכוי מולם.

הסיפור נכתב שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם השנייה ובעיצומה של מלחמת קוריאה והמלחמה הקרה. אלה שנים שהציגו מצד אחד קפיצה טכנולוגית ושגשוג, עם טלוויזיה בכל בית, מכונות כביסה וטיסות מסחריות, ומהצד השני איום קיומי מתמיד ותחושה שהעולם התהפך.

אין לי יומרות לפרש למה התכוון הסופר – אימה היא אימה, והסיפור הקצר הזה נשאר איתי מאז שקראתי אותו לראשונה אי אז בשנות ה-80. אפשר לפרש אותו כאזהרה מההשלכות של טכנולוגיה שיצאה משליטה ועוצמה חסרת גבולות; אפשר לראות בו מניפסט אנטי-דתי, שכן לאנתוני יש עוצמה של אל ושיקול דעת של בן שלוש, וכל התפילות והבקשות לא יועילו, ואף עלולות לחזור למתפלל "בהפוכה". אפשר לקרוא בו תובנות שמתעוררות אחרי כמה ימים מתישים במיוחד עם פעוט דעתני. ואפשר פשוט להצטמרר מהסיפור בהנאה ולשמוח שאחרי גיל שלוש מגיע גיל ארבע.