התוהו המזדחל / ה"פ לאבקראפט

"התוהו המזדחל", ספרו של לאבקראפט, מגיש לנו 23 סיפורי אימה קצרים שנכתבו בין השנים 1920 ל-1935 וככל הנראה היו יפים לשעתם. לרוע המזל, הם לא עמדו יפה במבחן השנים.

בכל מה שאינו קשור לתוכנם של הסיפורים, הספר דוקא עומד יפה במבחן. את הפן החיובי של הספר ניתן לראות בהשקעה הרבה הניכרת ברוב צדדי ההפקה של הספר: הכריכה היפהפיה, הכיתוב המפתה על גב הספר, רמת ההגהה הגבוהה ואף תרגום טוב שמתמודד בהצלחה עם שפה התיאורית הגמלונית והארכאית בה נכתבו הסיפורים. הבעיה היא בסיפורים עצמם.

הספר נפתח בסיפור קצר המהווה כמעין סיוט או חלום בלהות הזורק אותנו לעולם אחר, או מעין ממד אחר מאיים ונורא אך גם בלתי ברור. אולם הסיפור הנ"ל אינו מעיד על שאר הסיפורים שבקובץ ותפקידו באוסף זה אינו ברור לחלוטין. שאר הסיפורים באסופה זו הינם סיפורי אימה המתארים בשפה ארכאית ומסורבלת מעין תבנית קבועה של סיפור – תיאור של אדם או של מקום בלתי נעימים, התגלגלות האדם לאותה סיטואציה או מקום בלתי נעים אשר מובילים לסוף טרגי מאיים או מזוויע המסתיים בסצנה תיאורית מאוד המתאימה יותר למדיום ויזואלי מאשר לספר.

לצערי, כדי לקבל את אמצעי ההפחדה בסיפורים של לאבקראפט, יש צורך בדמיון יצירתי ויכולת להתעלם מהבלתי אפשרי. רוב הסיפורים נבנים על עיניים צהובות, דמויות מעוותות, קולות מאיימים בחשכה וכו'. יתכן כי אם הייתי ניחן בדמיון מפותח יותר הייתי נהנה מהסיפורים או חש אימה ככוונת המחבר, אך לצערי לא כך היה הדבר.

הסיפורים חוזרים על עצמם, וככל שמתמשכת הקריאה קל יותר לצפות את סופם מראש. השימוש המסיבי והמייגע בשמותיהם של אלים עתיקים ושל שדים מיתולוגיים אינו נושא עמו כיום את המטען הרגשי שנשאו, ככל הנראה, שמות אלו בעבר בעת כתיבת הסיפורים הללו. בהיעדר אותו מטען, חלקם נראה נלעג למדי בעיניהם של קוראים בני זמננו. כיום, בעידן הויזואלי, לאחר סדרות קולנועיות כגון "סיוט ברחוב אלם" "המומיה" "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ודומיהם, יש צורך בתחכום רב בהרבה כדי להרטיט את לבנו, ובוודאי בהשוואה לתיאורי האימה הכמעט סטריליים בהם משתמש לאבקראפט. הסיפורים הקצרים בקובץ יכולים לכל היותר לאכלס סצינה בת דקות ספורות ב"זוועתון" על מרקע הטלביזיה, אך אין די בהם כדי לבנות עלילה רווית מתח וזעזוע או להזדהות עם הדמויות בסיפור.

שלא כמו הסיפורים הקצרים ביותר, כמה מהסיפורים הארוכים שבאוסף מצליחים לטוות לנו עלילה ולבנות מעט מתח. אולם גם הם לא עונים לציפיות, ורובם מסתיימים בסוף סתמי, צפוי ומאכזב.

גם סגנון הכתיבה של לאבקראפט בעייתי. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפור "ארתור ג'רמין". חמישה מתוך שבעת העמודים של סיפור קצר זה מתארים שושלת יוחסין מסובכת שאינה תורמת דבר לסיפור, וזאת כאשר מוקד הסיפור, שיא הסיפור – מותו של אדם בלהבה – הוצג לקוראים כבר בתחילתו ואין בו כדי להפתיע. אדרבה, את ההפתעה עצמה – ה"גילוי" כי התאבדותו של מושא הסיפור נובעת מכך שהוא גילה כי הינו נין נכדו של מאן דהו שאישתו היתה קופה – ניתן לתאר רק כ"מגוחכת".

באותה מידה ניתן גם למצוא בסיפור זה דוגמאות לשפה המסורבלת בה נכתבו הספורים והרצון של הכותב לתאר עד זרא רגשות, לדוגמה השפה בה נוקט הסופר בכדי לתאר את הרעיון הזוועתי ואת אותה קירבה משפחתית בין גיבור הסיפור חמישה דורות לאחור, כותב לאבקראפט ""והצעתו המתלוצצת של מ. וורהייוון על אודות דמיון מסוים לפנים המצומקות שיוחס באימה חיה, מבעיתה ולא טבעית ללא אחר מאשר ארתור ג'רמין הרגיש, בן בן בן נכדם של סר וויד ואישתו הלא ידועה" (עמ' 39).

דוגמאות נוספות לארכאיות וסרבול השפה ניתן למצוא בכל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל, למשל חלק ממאפייני הכתיבה בספר הם התיאורים ארוכים שבמקום להפעיל את הדמיון מתארכים להם עד כדי שעמום וגיחוך. לאחר הקביעה בתחילת משפט שאנשי אינסמאות' אינם ניתנים לתיאור, למשל, מגיע תאור מייגע זה – "יש משהו באנשי אינסמאות' שלא אוכל לתאר, אבל גורם לך צמרמורת. תראה מעט מזה אצל סרג'נט, אם תיסע באוטובוס שלו. לכמה מהן יש ראשים צרים ומשונים, אפים שטוחים, עיניים בולטות וחודרות שאינן נסגרות לעולם ועורם אינו רגיל, מחוספס ופצוע, צדי צווארם מכווצים או מקומטים, הם גם מקריחים בגיל צעיר מאוד. הזקנים נראים הכי נורא…" ("הצל שמעל אינסמאות'", עמ' 198).

עוד תיאורים ארוכים שמנסים גם "להסביר" לנו מה לחוש ניתן למצוא למשל בסיפור "קריאתו של קת'ולהו" – "גובה הפסל, שהועבר מיד ליד ונבחן בקפדנות, היה בין תשעים ואחת סנטימטרים למטר וארבעה, וכישרון הכנתו היה ניכר. הוא ייצג מפלצת אנושית למראה, אך ראשו היה דמוי תמנון וגדוש שוטונים, גופו קשקשי ודמוי גומי, טפרים עצומים היו על הרגליים הקדמיות והאחוריות וכנפיים ארוכות וצרות מאחורי גבו. היצור שנראה היה מוטבע בחותם אכזריות נוראה ולא טבעית, היה נפוח גוף ורכן ברשעות על הדום מכוסה בכתב לא ניתן לפענוח. קצות הכנפיים נגעו בבסיס הדום, שבמרכזו ניצב היצור, והטפרים הארוכים והמעוקלים של הרגליים האחוריות אחזו בקצה והגיעו עד לרבע משטח ההדום. הראש התמנוני היה כפוף כך שקצות השוטונים נגעו בקצה הכפות הקדמיות העצומות, שאחזו בברכיים הרכונות, המראה הכללי היה של חיות נוראה שאותה העצימה חוסר הידיעה באשר למוצאו" (עמ' 128). ניתן למצוא אין ספור תיאורים דומים לכל אורך הספר, וככל שהקריאה מתקדמת הם הופכים מתישים עד אין קץ.

עניין מסוים לחיוב ניתן למצוא בסיפור "הצבע מחוץ לחלל", הסיפור עצמו מתאר מודד קרקעות שמגיע למקום מסוים ושם הוא לומד על תופעה שהתרחשה בקרבת מקום – נפילת מטאוריט. את תוצאות הלוואי של הנפילה הזאת יגדירו היום כקרינה רדיואקטיבית: דיירי האיזור חולים, יש מוטציות בחיות ובצמחיה, הצמחייה גוועת וכך גם החיות ויירי הבית הסמוך למקום הנפילה משתגעים. הסיפור מערבב מצד אחד מדע מתקדם ואף עתידי (הסיפור נכתב ב-1927) ומאידך מוסיף מאפיינים של סיפור אימה וכשפים. ככזה הוא יחודי ואף מעניין, אך שוב, כיום אין הסיפור אטרקטיבי, חדשני או מעניין במיוחד.

אילולא רציתי לכתוב ביקורת על הספר הנ"ל, המבטיח כה רבות ומקיים כה מעט, הוא היה זוכה להיכנס לקטגוריה המפוקפקת המכילה מעט מאוד ספרים: קטגוריית הספרים שהתחלתי לקרוא אך לא סיימתי. יכול להיות שלספר הנ"ל יש ערך היסטורי, ייתכן שהוא מהווה אבן דרך ספרותית בהתפתחות הפנטסיה, אבל הערך הזה לבדו בודאי אינו מצדיק את ההתמודדות המפרכת עם "התוהו המזדחל".