כמה מעלות הצידה

שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "לכל אחד יש כוכב" מהאלבום "מכאן הדרך".

זה לא שלקובי לא היה חוש כיוון. הוא בהחלט כיוון את עצמו – בנחישות, אפילו בעקביות, מאז שהיה קטן. הבעיה הייתה לאיזה כיוון.

סבתא שלו, חנה, נהגה לומר שקובי הוא כמו מצפן לא מכוון. במקום שיצביע לקוטב הצפוני, המחוג של קובי נטה כמה מעלות ימינה, או אולי שמאלה. אף אחד חוץ מקובי לא באמת ידע.

כשקובי היה בן שישה חודשים, סבתא חנה השאירה אותו על השטיח בסלון והלכה למטבח לדקה אחת, מקסימום שתיים, להכין לעצמה תה. כדי שלא ישעמם לתינוק היא הניחה מולו במרחק מעודד זחילה רעשן שקוף עם גולות מתקשקשות, דובון פרווה שנעים ללטף וחללית "מטטרון" קטנה עם סמל רשמי של צה"ל. אבל כשחזרה, קובי לא היה על השטיח. הוא גם לא היה בסלון, ולא בשאר החדרים שבבית. בסוף הוא התגלה בחצר, טועם רגבי אדמה ועשבים יבשים ומחייך. התרנגולות שהתגודדו סביבו נראו מופתעות כמעט כמו סבתא חנה, שאת אנחת הרווחה שלה שמעו בשכונה כולה. אבל איך, היא שאלה בקול, את קובי ואת התרנגולות ואת עצמה, איך תינוק, שהבוקר עוד בקושי זחל, הסתובב ככה? איך הוא חצה את המסדרון, ודחף לבד את דלת הרשת, ויצא לחצר בעצמו, והכול בזמן שדרוש כדי להכין תה עם לימון?

בגיל ארבע קובי הגיע איכשהו לצומת גולני. הוא התגנב למושב האחורי של טנדר של שכן שיצא בבוקר למילואים, ואלמלא הכריז פתאום שיש לו פיפי – כנראה גם היה מסתנן פנימה לבסיס.

בגיל עשר קובי הגיע איכשהו לשמורת טל. באחת מהפסקות האוכל בטיול השנתי של כיתה ו' הוא עלה על אוטובוס של בית ספר אחר. התלמידים שם היו בני 15, וזרים גמורים, אבל עד החניון אף אחד מהם לא טרח לדווח.

בגיל 19 וקצת קובי הגיע איכשהו לחלל. הפעם הוא עשה את זה בדרך הרשמית והארוכה. וזה היה לא פחות מפתיע.

המורים של קובי בחטיבת הביניים המליצו לו בכלל ללמוד מכונאות. הוא היה היה ילד די משונה, עם רעמת תלתלים לא מסורקת וחולצות שרוולים ארוכות מדי, והציונים שלו לא היו בשמיים, כמו שאומרים. אבל היה לו כישרון ברור אחד – הוא עשה קסמים עם מכשירים. כשהשלט של המזגן התקלקל, כולם בכיתה ידעו שצריך להעביר אותו אחורה, לקובי. מכונות שמחו למלא את רצונו, גם כשהוא לא תאם בדיוק את כוונות היצרן. אבל קובי התעקש להירשם למגמת מדעי החלל.

בתמונות סיום המחזור, שלוש שנים אחר כך, קל לזהות את קובי. גם בגלל התלתלים, והשרוולים המשתרכים, שנראים ארוכים מדי למזג האוויר הקיצי. אבל בעיקר כי הוא היחיד שלא מסתכל אל הצלם.

הוא הסתכל הצידה, לכיוונה של דבורה.

האם דבורה ידעה שקובי אוהב אותה? לא בטוח. המשפטים המעטים שהחליפו כשלמדו יחד במגמה עסקו בחישוב מסלולים וכוחות כבידה. ואז בית הספר הסתיים, והתלמידים התגייסו בזה אחר זה לחיל האוויר והחלל. לא הרבה אחר כך כבר אי אפשר היה להגיד כלום. ספינת אימונים גדולה איבדה את הקשר עם מרכז הבקרה האווירית בראש העין, כשבתוכה עשרים ושמונה חניכים, ודבורה אחת.

קובי היה בטירונות כשזה קרה. מהתלתלים שלו נשארו קוצים בלבד, ואת השרוולים הכריחו אותו לקפל. בחדשות ברדיו, אנשים חשובים התדיינו ביניהם בשאלה "נעדרים או נופלים".

בעמדת השמירה בלילות קובי היה מרים את ראשו לשמיים ומחפש סימן למשהו נופל.

הוא נראה שקט ומרוכז מתמיד בתקופה ההיא. כל פקודה שקיבל הוא מילא כלשונה, כל המלצה הוא אימץ בלי ערעור. הוא סיים את הטירונות, ואת הקורס הבסיסי, ואחר כך קורס מתקדם, בלי לסגור אפילו שבת אחת כעונש. כשכבר הזמינו אותו לשיחה אישית עם מפקד הקורס, היה זה כדי לרמוז לו שהוא בעל פוטנציאל לקצונה. אם רק ימשיך ככה, אמרו לו, אין מה לדאוג.

אבל סבתא חנה דווקא דאגה. בדיוק בגלל זה. הילד הולך ישר מדי, אמרה. אתם לא רואים שהוא איבד כיוון?

בשעת בוקר מוקדמת באוקטובר יצא קובי לטיסת הסולו הראשונה שלו כצוער, בכלי טיס זעיר ליחיד מסוג "שרף". על מה שקרה אחר כך הדעות חלוקות.

"תקלה טכנית או טעות אנוש", תהו הפרשנים בחדשות, כאילו אין עוד כיוונים אפשריים. אבל איש מהם לא ראה באיזו נחישות, באיזו עקביות אפילו, קובי פירק את לוחות הבקרה והרכיב אותם מחדש. והם גם לא ראו את החיוך על פניו באותו רגע קצרצר שלפני ההאצה, כשהתמקד בנקודה הזעירה, הכמעט בלתי נראית, שנצנצה רק לכבודו בעומק השמיים.

הסיפור נכתב בהשראת השיר "לכל אחד יש כוכב" מהאלבום "מכאן הדרך" של דני סנדרסון, 2017