זוחלים
אבד הכלח על ההליכה. בעולם שבו כולם זוחלים, קימה על הרגליים היא מהפכה של ממש.
מאז שהייתי ילד קטן רציתי להיות כמו סבא-רבא מוני. אהבתי להשעין את ראשי על כפות ידי ולהביט אל תוך עיניו הקשוחות, השחורות, שמבט מתריס הונצח בהן.
בתמונה, שעומדת אחר כבוד על רצפת המגורים שלנו, נראה בחור צעיר בעל שיער שחור פרוע, חיוך של מיליון דולר ומוטת כתפיים שלא היתה מביישת דוב גריזלי בשיא אונו. כזאת שגורמת גם לראשו הגדול של הסב להיראות כעיוות זעיר של הטבע.
האגדות הרבות שעוברות במשפחתנו מספרות על סבא מוני שהיה מראשוני ה"זוחלים", ומכאן שרירי הכתפיים המעובים ופוזות הגחון שמונצחות בתצלומיו הרבים.
אמא שלי לקחה על עצמה, עוד כשהיתה ילדה קטנה, את האחריות על שימור מורשתו ועל חריתת כל מעלליו המופלאים של סבה בזיכרונה. לדעתה, אין מצווה גדולה מלהנחילם לדורות הבאים, מלווים בשלל פרשנויות אובייקטיביות, ביאורי חכמים, ותוספות שנצברו במהלך השנים בהם שבה וחזרה עליהם באוזני כל אורח, ולו הרגעי ביותר, שחצה את מפתן דלתנו.
"בדורות הראשונים היו מעטים בלבד שזכו לראות את האור", כך מסיחה היא בלהט, ואכן, קשה לטעות באש כבשן האידיאלים הבוערת באישוניו. חומה עדיין מורגש דרך התצלומים הישנים.
סבא מוני, לדבריה, שייך היה לאותם יחידי סגולה שסחפו אחריהם את ההמונים, עד שכעבור עשרות שנים מועטות קיבל על עצמה העולם כולו את עול הזחילה.
מכל הסיפורים הלעוסים ישנו אחד שאהבתי לשמוע במיוחד; סיפור המתאר את פריצתו של סבא מוני לבניין העירייה. הוא עוסק בתקופה בה פשתה הזחילה בקרב מעוטי היכולת, ואצל אלה הנוטים להאשים אחרים בחוסר מזלם. בעלי הממון הסתגרו מאחורי חומות אבן ושערי ברזל, מחכים לשוך הסערה. מאחר שדמגוגיה לבדה לא תפיל חומות, ראו אנשי תנועת הזוחלים את הרשויות כמטרתם הבאה.
סבא, שהיה ידוע כאיש מעשה וכאחד שמילתו חזקה בקרב המעמדות הנמוכים, נקרא למשימה.
הוא אסף עשרה מאנשי שלומו הקרובים ושילח אותם לפינות העיר השונות להפיץ את השמועה: מוני הגדול עולה אל בניין העירייה.
לא עברו אלא שעות ספורות, והרחבה מול ביתו של סבא מוני המתה ממאות מפגינים. כעבור שעה נוספת של נאומים חוצבים והנפות אגרוף מתלהמות הובל האספסוף הרוגש, בזחילה כמובן, לעבר בניין העירייה.
"הכל מתנהל לפי התוכניות", כך לפחות אמרו לעצמם מושכי החוטים בסיפורה של אמא, אלא שאנשים הם אנשים. לא כולם חדורי אמונה, לא כולם מתהדרים בחגורת כתפיים מפוארת.
לאט לאט החלו הרוחות להירגע, אך סבא זחל במרץ, בעידוד ההמונים, על פני השומרים המשתאים. עשרות אמיצים החלו להזדחל אחריו במדרגות כשפניהם לקומה העליונה, קומת ההנהלה.
נשימתם קצרה, אחדים החלו לנשור, וסבא, בראותו שתוך קומה או שתיים ישאר לבדו, היה חוזר ואוסף אותם, לוחש באוזנם להיתלות בחגורתו, בדש מעילו, במגפיו, כל מקום אליו יוכלו להושיט יד ולתפוס. וכך, כשעשרה זוחלים מסביבו, ועוד עשרה תלויים ממקומות שונים בגופו וידיו האדירות מושכות אותו מעלה, מדרגה אחר מדרגה, טיפס הבריון עד לחדרו של ראש העיר, שם נאסר מיד על ידי השוטרים שהמתינו לו, והובל לבית המעצר.
כזה היה סבא מוני.
אם הייתי צריך להמר, הייתי מנחש שאמא נושאת בקרבה משהו מאותו סבא רבא אגדי.
זכרונות הילדות המועטים והמטושטשים שלי כוללים תמיד את פניה הנוקשים, מזדקר מולי מגובה רצפה בכל מקום בו ניסיתי להתרומם. היתה זו היא ולא אבא, שלקחה על עצמה את האחריות להכניס אותי בין קפליה העדינים של התורה, ולא בצורה בה לומדים מרבית הילדים, אלא באדיקות מיסיונרית ובקשיחות של סמל טירונות.
בשעה שתינוקות אחרים, בהגיעם לגיל בו לומדים ילדים לעמוד – הגיל ממנו חוששת כל אם זוחלת – נעטפים ביריעת בד סביב רגליהם המונעת מהם את ההליכה עד שיבינו שהזחילה עדיפה עבורם, קיבלתי אני את היריעה המיוחדת – זאת שחבל לה בקצה. בקצהו היתה אם מטורפת, המושכת בחוזקה כל אימת שתינוקה בן השנה מנסה לעמוד על רגליו.
כך קיבלתי מודעות זחילה מוקדמת, ולצדה סנטר שטוח ולמוד חבטות.
"בוקר טוב, מריק".
"בוקר מצוין, אמא", אני משיב, מופתע כתמיד מכניסתה החרישית.
אמא העלתה את הזחילה לדרגה של אומנות.
היא לא גוררת את טלפי הגומי שלה כדרך כל אדם, אלא נעזרת בהם להניע את עצמה בזריזות ובדממה. מדי פעם, אם באמצעה של הטפת מוסר על עצלותי הרבה, אם במהלך שיעורי העשרה הכרחיים, מתנפח חזה הצמוק בגאווה, וכמו לא שמעתי את הסיפור כבר מאות פעמים, היא מספרת איך למדה לזחול כך בכוחות עצמה, מספר ישן שמצאה פעם במגירת הרצפה בבית הוריה.
אבא מזדחל לו באיטיות במסדרון, גורר אחריו צמד איברים מיותרים שהזמן ריכך.
"תרצה לאכול משהו, מותק?", היא שואלת, כבכל בוקר.
"לא תודה, יקירה. אני ממהר למשרד".
הוא תמיד ממהר, אבא. העיקר להספיק להחתים את הכרטיס בזמן, לסיים את המכסה היומית, חס וחלילה שיואט מהלכה של המכונה הבירוקרטית.
אבא הוא היפוכו המושלם של סבא מוני. כנראה יש משהו במשפט הבנלי והעתיק על הפכים נמשכים. הוא התגלמות האפרוריות והשגרה, כזה שנותן לחיים לחלוף על פניו בלא שישאיר בהם סימן, ואילו אמא היא אש להבה תזזיתית, משאירה חותם בל ימחה בכל אשר תיגע. בהבל פיה תשטח הרים ובהנף ידה תרומם נסיכים.
אך הגבר שיעמוד בסטנדרטים מעוררי האימה שהעמידה אמא למחזריה, לא נולד עדיין – ואף יהיו אחדים, למודי נפש האדם, שיגידו שלא מצאה 'דמוי סבא מוני' שיחלוק את מיטתה – ומשעצרה לרגע להביט במראה וראתה כי עלומיה חלפו, מיהרה לקפוץ על הרכבת הראשונה שעברה: אבא. ועתה, אם אקח אותה סברה אפילו רחוק יותר, היא מנסה לגדל את בנה כדי שיהיה האיש שתמיד רצתה כבעלה.
אבא מנופף לנו לשלום ממקומו ליד אשנב הכניסה, לובש בגלגול מגושם את מעיל הרוח הארוך שלו וממשיך באותה התקדמות אטית ובלתי נסבלת החוצה, למוסך.
גם אני מצאתי לא מזמן חוברת ישנה.
קובץ דפים מהוהים, קרועים בחלקם, מפוזרים בין הריסותיו של חדר בקומה השלישית של בניין ישן, שהחלטתי לבדוק באחר צהריים אחד של שעמום.
מבט ראשוני באחד הדפים שהרמתי סתם כך השמיע צופרי אזעקה בראשי. מיד התחלתי לזחול סביב בטירוף, לאסוף כל פיסה.
הכותבים האלמונים, מתחבאים מאחורי שמות עט אינפנטיליים, כתבו על הזמנים שלפני קבלת עול הזחילה. הם תיארו מין אנושי מבולבל שאיבד את דרכו, וטורף מתוחכם, להלן תנועת הזוחלים, המנצל את חולשתו הרגעית של טרפו, על מנת לפתותו אל מאורתו.
אם העולם הפנה לך את גבו, ה"זוחלים" קיבלו אותך בחיבוק חם ואוהב למשפחתם. אם התרחשו אירועים שלא ניתן היה לתרצם, הם הציעו להם סיבות. והתקווה, עליה נאמר שהיא הגרועה ברעות, באשר היא רק מאריכה את עינויי האדם, חולקה על ידם חינם אין כסף בפינת כל רחוב.
כך הצמיחה שורשים תנועה מוזרה וחריגה בנופו של המין האנושי.
האדם, שבמשך דורות אין ספור צעד על רגליו, החל לזחול על גחונו.
"נזחל עד שיודיע לנו הוא שסלח, שתם עונשנו, שחטאינו כופרו, שהננו בני חורין טהורי נפש. כל זה יקרה ברגע שיקבלו עליהם בני האדם את עונש הזחילה…", הציטוט הזה, הישר מפיו של יושב ראש תנועת הזוחלים דאז, הפך לציר הלעג המרכזי בעיתון.
הכותבים, שבוודאי שאבו את אומץ לבם מאלמוניותם, לא טרחו להחביא את דעותיהם מאחורי מליצות או להטמין רמזים בין השיטין. הבוז אותו חשו כלפי הזחילה וכלפי מי שאימצו אותה ניכר היטב בכל פסקה.
זה גרם לי לחשוב. סבא מוני היה גיבור, אחד שהולך בעקבות עקרונותיו באש ובמים, אבל המילים הקשות שמצאתי שם הכריחו אותי להסתכל מעבר להערצתי כלפיו. אולי בכלל לא היו אלו רעיונותיו שלו? אולי היה מישהו אחר, רב עצמה וערמומי, שמשך בחוטיו של סבא מוני והרקיד אותו משל היה בובה? אם כך היו פני הדברים, ועם כל יום שחלף גברה בי ההרגשה שאכן כך היה, הרי שאין מתאים מצאצאו של מוני הגדול לתקן את העוולה.
החלטתי שאני חייב למצוא את אותם מוחות חופשיים שעוד קיימים בעולמנו, אותם בודדים – בהנחה שלא כותרו מאז בידי המשטרה ונסגרו בתא אפל ממנו לא יצאו עוד – שטרחו להוציא את הדפים המצהיבים לקומץ קוראיהם.
אז התחלתי לעבוד בסתר. כל יום מעט, ככל שמתיר לי סדר יומי העמוס.
הצעדים הראשונים, תרתי משמע, אטיים וכואבים.
השרירים שאינם עוד, מסרבים להגיב לתרגילים, אולם מספר עצות מועילות שפורסמו בעמודים האחרונים עזרו לי להתניע מחדש את המכונה ששבקה.
"עסה את שרירי רגליך בשמן עיסוי בתחילתו של כל יום", גושי הגבינה שלי נאלצים להסתפק בקרם הידיים הריחני של אמא, וגם זאת בקמצנות, לאחר שבזמן האחרון החלו להישמע בחלל הבית רטינותיה הכבושות בדבר הידלדלותו של הקרם המונח בחדרה.
לך תבין נערים, היא בטח חושבת לעצמה, גופה מזדעזע בגועל.
"עבוד בכל יום עד שיזעק גופך מכאבים, ואז עבוד שעה נוספת", בסדר. שמענו עליכם. לא ראיתי אתכם מסתובבים פה בסביבה על זוג רגליים שריריות. אבל אני משתדל.
"למד להקשיב לגופך". פריקים.
בכל לילה שעובר – אני נוטה להתאמן בעיקר בלילות, כששאר בני המשפחה נמים – אני בוחן את התקדמותי ונדהם מחדש. אני חולם בהקיץ ובשינה על מגוון האפשרויות שיעמדו בפני.
בחלומותי אני מתנשא מעל האדמה, עומד יציב על זוג רגליים שריריות. מסביבי זוחלים המוני אנשים, מתפתלים ונעלמים מבלי להרים את ראשם, והנה מרחוק קרב ובא סבא מוני בזחילה מהירה. על גבו השרירי הוא נושא אדם שצווארו מתוח כלפי מעלה ועיניו נעוצות בי. העיניים מלאות נימים אדומים, הן מפחידות אותי. אני מפנה את מבטי הצידה ומעבר להמון אני רואה צלליות עומדות על רגליהן. הן מסמנות לי בידיהם לבוא, ואני נענה לקריאתם. בחלומי אני מרים את רגליי מהאדמה, מדלג ורץ כאחת החיות, והרוח מכה בפני.
"אמא, אני בחדר שלי. אל תפריעו לי".
"מה אתה עושה שם כל היום? זה לא בריא לילד להישאר בבית כל הזמן. צא, שחק קצת עם הילדים האחרים".
אני זוחל לחדרי ומוציא את חגורת המשקולות ממגירת הרצפה. אבא קנה לי את המשקולות ליום הולדתי האחרון. הוא אומר שעכשיו, כשאני מתחיל להתבגר, זה הזמן לחזק את שרירי הכתפיים והידיים. הוא הוסיף לקשקש עוד ועוד על בעיות תורשתיות ועל שחיקת עצם, אבל כבר לא ממש הקשבתי. רק חשבתי איך אני תופר להם בית חם ונעים על גבי חגורת הבד הרחבה שלי, מוסיף עוד כמה סקוצ'ים ויוצר לעצמי את חגורת הפאר הזו.
אני קושר אותה לרגלי הימנית, מתהפך חזרה על הבטן ומתחיל להרים.
מאה מכל צד.
גדול. מופרע אבל 😉
זהו?
העלילה חמודה
הסוף מאוד מאכזב
דווקא העלילה משאירה מקום להמשך
חבל :-/
מסכים עם אלרונד, מצפים לעוד ואין, מאכזב, העלילה מכוונת אותך כל הזמן לכיוון מסוים, בונה ציפיות, אפילו גורמת למחשבות עצמאיות לגבי המשך העלילה, ופתאום מסתיימת בלי כלום