קיים תיעוד רב לחברותם של הרופא היהודי בן המאה השמונה-עשרה דיוויד מונטיפיורי ובן-הפיות טום ברייטווינד. נוסף על יומניו האישיים של מונטיפיורי ומסמכיו המשפחתיים, תיאורים רבים של מפגשים עם מונטיפיורי וברייטווינד תועדו בידי כותבי מכתבים, יומנים ומאמרים מהמאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה. נראה כי מונטיפיורי וברייטווינד נקלעו, בזמן זה או אחר, למחיצתם של כל האישים הדגולים של התקופה. הם דנו בעבדות עם בוזוול וג'ונסון, שיחקו דומינו עם דידרו, השתכרו עם ריצ'רד ברינזלי שרידן, ובהזדמנות מפורסמת אחת הפתיעו את תומס ג'פרסון בגנו שבמונטיצ'לו.[1]
בכל זאת, אף שהתיאורים מתקופתם של מונטיפיורי וברייטווינד מרתקים, הדיוקן הברור ביותר שיש בידינו לחברות יוצאת הדופן הזאת הוא זה שנובע במחזות, הסיפורים והשירים שהחברות העניקה להם השראה. בתחילת המאה התשע-עשרה היו סיפורי "טום ודיוויד" נפוצים עד אין קץ, הן כאן והן בפיירי הקטנה, אך במחצית השנייה של המאה ירדה קרנם באירופה ובארצות הברית. בין האירופאים והאמריקאים התפשטה האופנה לראות בפיות יצורים קטנים וחסרי ישע. טום ברייטווינד – שהיה קולני, אנוכי והתנשא לגובה של שישה רגל – לא היה כלל וכלל מסוג הפיות שארתור קונן דויל וצ'רלס דודג'סון קיוו למצוא בפאתי הגינות שלהם.
הסיפור הבא פורסם לראשונה בבלקווד'ס מגזין (אדינבורו: ספטמבר 1820) והודפס מחדש בסילנוס רוויו (פיירי הקטנה: אפריל 1821). מבחינה ספרותית אין בסיפור הזה כל ייחוד. הוא סובל מכל הפגמים המוכרים של כתיבה בינונית מראשית המאה התשע-עשרה. אף על פי כן, אם קוראים אותו בתשומת הלב הראויה, עולות ממנו עובדות רבות וחשובות על הגזע החידתי הזה, ובמיוחד על מערכת היחסים המטרידה בין הפיות לילדיהם.
פרופסור ג'יימס סת'רלנד
מכון מדעי השִׁי
אוניברסיטת אברדין
אוקטובר 1999
סמטת הנעל בעיר לונדון מאופיינת בעיקול מתון שמתמשך לרוב אורכה, ורוב האנשים לא העלו מעולם בדעתם לתהות מדוע זה כך. עם זאת, לו רק היו מרימים את מבטם (דבר שאינם עושים אף פעם), היו רואים את החומה העתיקה של מגדל עגול עצום בגודלו, ומיד מבינים כי הסמטה מתעקלת כדי לאפשר את קיומו של המגדל.
המגדל הוא רק אחד מאלה ששומרים על ביתו של טום ברייטווינד. עוד בשחר ימי צעירותו אהב טום לטייל ולראות הכול. לכן, כדי שיוכל לעשות זאת בנוחות, הוא מיקם כל מגדל בחלק אחר בעולם. מתוך מגדל אחד אפשר לצאת אל סמטת הנעל; מגדל אחר תופס את רוב שטחו של אי קטן באמצע אגם סקוטי; שלישי משקיף על יופיו המדכדך של מדבר אלג'ירי; רביעי עומד ברחוב הטבע הקמל בעיר בפיירי הקטנה; וכן הלאה. בהתלהבות אופיינית העניק טום לבית התמוה הזה את השם Castel des Tours saunz Nowmbre, שמשמעותו טירת אין-ספור המגדלים. דיוויד מונטיפיורי ספר את אין-ספור המגדלים בשנת 1764. היו ארבעה-עשר.
בבוקר אחד ביוני בשנת 1780, הקיש דיוויד מונטיפיורי בדלת המגדל שבסמטת הנעל. הוא שאל את השוער היכן נמצא טום, ונענה שאדונו בספרייה.
בשעה שדיוויד הלך לאורך המסדרונות האפלוליים והמהדהדים ועלה בזריזות בגרמי מדרגות אבן עצומים, הוא בירך בעליצות את החולפים על פניו ב"בוקר טוב! בוקר טוב!" אך התשובה היחידה שזכה לה הייתה הנהונים ספקניים ומבטים סקרניים, משום שלא משנה כמה הרבה לבקר בבית, הדיירים לא הצליחו להתרגל אליו. פניו לא היו מסנוורים ביופיים ולא מעוותים ודוחים. גזרתו נעדרה גם היא כל ייחוד. ארשת פניו לא הביעה בוז מצמית ולא עניין שאין לעמוד בפניו, אלא רק מצב רוח מרומם ונטייה לחשוב טובות על כולם. בעיני דיירי הפיות של Castel des Tours saunz Nowmbre הייתה זו תעלומה של ממש מדוע ירצה מישהו לעטות על פניו הבעה כזאת.
טום לא היה בספרייה. בחדר נכחו תשע נסיכות פיות. תשעה ראשים מדהימים ביופיים פנו בתיאום מושלם ולטשו בדיוויד מבט. תשע שמלות משי היממו את העין בצבעיהן השונים. תשעה בשמים שונים התמזגו באוויר והקשו על החשיבה.
הן היו אחדות מנכדותיו של טום ברייטווינד. הנסיכה קָרִיטָס, הנסיכה בֵּלוֹנָה, הנסיכה אַלְבָּה פֶּרְפֶקְטָה, הנסיכה לַכְּרִימָה והנסיכה פְלָאמִיפֵרָה היו קבוצת אחיות ראשונה; הנסיכה דבש-דבורי-הבר, הנסיכה קינה-מעבר-לנהר, הנסיכה נשיקה-על-פני-קבר-אהבת-אמת והנסיכה ציפור-אחת-ביד היו קבוצה נוספת.
"הו דוד בן ישראל!" אמרה הנסיכה קריטס. "כמה מקסים לחלוטין!" והושיטה לו את ידה.
"אתן עסוקות, הוד מעלתכן", הוא אמר, "חוששני כי אני מפריע לכן".
"לא ממש", אמרה הנסיכה קריטס. "אנו כותבות מכתבים לדודניות שלנו. מכתבי נימוס, זה הכול. שב, דוד בן ישראל".
"לא ציינת שאנו כותבות רק לדודניות שלנו", אמרה הנסיכה דבש-דבורי-הבר. "לא הבהרת זאת. לא הייתי רוצה שהרופא היהודי יעזוב ובראשו המחשבה שאנו כותבות לאי אלו דודנים אחרים".
"מובן כי רק לדודניות שלנו", אמרה הנסיכה קריטס.
"איננו מכירות את דודנינו", יידעה הנסיכה פלאמיפרה את דיוויד.
"איננו יודעות אפילו את שמותיהם", הוסיפה הנסיכה קינה-מעבר-לנהר.
"וגם לו ידענו, לא היינו חולמות לכתוב להם", ציינה הנסיכה אלבה פרפקטה.
"אם כי נאמר לנו שהם נאים ביותר", אמרה הנסיכה לכרימה.
"נאים?" אמרה הנסיכה קריטס. "מניין עלה בדעתך רעיון שכזה? הרי מובן שאינני יודעת כלל אם הם נאים או לא. אין לי כל עניין לדעת. לעולם אינני חושבת על דברים כאלו".
"נו באמת, יקירתי!" השיבה הנסיכה לכרימה בצחקוק שברירי. "אמרי את האמת, אנא ממך! כמעט שאינך חושבת על שום דבר אחר".
הנסיכה קריטס נעצה באחותה מבט מרושע.
"ולמי מבין הדודניות שלכן אתן כותבות?" שאל דיוויד במהירות.
"אל איגריין…"
"נימואה…"
"אליין…"
"ומורגנה".
"נערות מכוערות", ציינה הנסיכה קריטס.
"אין זו אשמתן", אמרה הנסיכה דבש-דבורי-הבר בנדיבות.
"והאם הן ייעדרו זמן רב?" שאל דיוויד.
"הו!" אמרה הנסיכה פלאמיפרה.
"הו!" אמרה הנסיכה קריטס.
"הו!" אמרה הנסיכה דבש-דבורי-הבר.
"הן גורשו הרחק מכאן", אמר הנסיכה בלונה.
"לנצח…" אמרה הנסיכה קינה-מעבר-לנהר.
"…ועוד יום", הוסיפה הנסיכה פלאמיפרה.
"חשבנו שכולם יודעים זאת", אמרה הנסיכה אלבה פרפקטה.
"סבא גירש אותן", אמרה הנסיכה נשיקה-על-פני-קבר-אהבת-אמת.
"הן העליבו את סבא", אמרה הנסיכה ציפור-אחת-ביד.
"סבא אינו מרוצה מהן כלל וכלל", אמרה הנסיכה קינה-מעבר-לנהר.
"הן נשלחו לגור בְבית", אמרה הנסיכה קריטס.
"לא בית נחמד", הזהירה הנסיכה אלבה פרפקטה.
"בית גועלי!" אמרה הנסיכה לכרימה בעיניים נוצצות. "שיש בו אך ורק משרתים זכרים! משרתים מגעילים ומטונפים עם אצבעות עבות וכעורות ושיער על פרקי האצבעות! משרתים שלא יפגינו כלפיהן כל הערכה!" על פניה של לכרימה עלתה הבעה ידענית ומשועשעת. "אף שייתכן כי הם יפגינו כלפיהן משהו אחר!" היא אמרה.
קריטס צחקה. דיוויד הסמיק.
"הבית נמצא ביער", המשיכה הנסיכה ציפור-אחת-ביד.
"לא יער נחמד", הוסיפה הנסיכה בלונה.
"יער גועלי!" אמרה הנסיכה לכרימה בהתרגשות. "יער לח ואפל עד מאוד, מלא בעכבישים ודברים מבחילים, מרופשים ומצחינים ש…"
"ומדוע שלח אותן סבכן אל היער הזה?" שאל דיוויד במהירות.
"הו! איגריין התחתנה", אמרה הנסיכה קריטס.
"בסתר", אמרה הנסיכה קינה-מעבר-לנהר.
"חשבנו שכולם יודעים את זה", אמרה הנסיכה נשיקה-על-פני-קבר-אהבת-אמת.
"היא התחתנה עם נוצרי", הסבירה הנסיכה קריטס.
"המורה שלה לצֶ'מְבָּלוֹ!" אמרה הנסיכה בלונה והחלה לצחקק.
"כמה יפה הייתה נגינתו", אמרה הנסיכה אלבה פרפקטה.
"כמה יפות היו…" החלה לומר הנסיכה לכרימה.
"רימה! את מוכנה לחדול?" אמרה הנסיכה קריטס.
"דודניות", אמרה הנסיכה דבש-דבורי-הבר במתיקות, "כאשר אתן תגורשו ליער לח ואפל, אנו נכתוב לכן".
"באמת תהיתי, אתן יודעות", אמרה הנסיכה נשיקה-על-פני-קבר-אהבת-אמת, "כשהיא התחילה ללכת לשיעורי צ'מבלו כל יום. משום שלא הייתה לה אהבה כה גדולה למוזיקה לפני שהגיע מר קרטרייט. ואז הם החלו לסגור את הדלת – זה ציער אותי מאוד, עליי לומר, היות שהצ'מבלו חביב עליי ביותר. ולכן, אתן יודעות, נהגתי להתגנב אל הדלת כדי להאזין, אך לעיתים חלפה אפילו רבע שעה בלי שאשמע אפילו תו יחיד, פרט אולי לצליל צורם ומשונה כאילו אחד מהם נשען בטעות על כלי הנגינה. פעם אחת עלה בדעתי להיכנס לראות מה הם עושים, אך כשניסיתי לפתוח את הדלת, גיליתי שהם סובבו את המפתח במנעול…"
"הסי, נשיקה!" אמרה הנסיכה קינה-מעבר-לנהר.
"רק קוראים לה נשיקה", הואילה להסביר הנסיכה לכרימה לדיוויד. "היא לא באמת נישקה אף אחד מעולם".
"אך אינני מבין לגמרי", אמר דיוויד. "אם הנסיכה איגריין נישאה ללא רשותו של סבה, אזי מובן שזה רע מאוד. על ילדים להיוועץ תמיד בהוריהם בנוגע לעניינים חשובים, או באלו שממלאים את מקום ההורים. כך גם על ההורה – או במקרה הזה, הסב – להתחשב לא רק בהיבטים הכלכליים של נישואין ובמעמדם של הכלה או החתן לעתיד, אלא גם באופיים של הילד או הילדה ובסיכוייהם לחוות אושר עם האדם המדובר. על נטיות הלב של הילד להיות שיקול בעל חשיבות עליונה…"
בשעה שדיוויד הרהר בקול רם על מגוון החובות ההדדיות וסוגי האחריות השוררים בין הורים לילדים, הנסיכה דבש-דבורי-הבר נעצה בו מבט מעורב של סלידה ואי-אמון, הנסיכה קריטס פיהקה בקול והנסיכה לכרימה ביצעה פנטומימה של אישה המתעלפת משעמום.
"אך אפילו אם הנסיכה איגריין עלבה כך בסבה", אמר דיוויד, "מדוע העניש את אחיותיה יחד איתה?"
"מאחר שהן לא עצרו בעדה, כמובן", אמרה הנסיכה אלבה פרפקטה.
"מאחר שהן לא סיפרו לסבא על מעשיה", אמרה הנסיכה קינה-מעבר-לנהר.
"חשבנו שכולם יודעים זאת", אמרה הנסיכה ציפור-אחת-ביד.
"מה קרה למורה לצ'מבלו?" שאל דיוויד.
הנסיכה לכרימה פקחה את עיניה הסגולות-כחולות הגדולות ורכנה קדימה בלהיטות רבה, אך ממש באותו רגע דיבר קול במסדרון.
"…אך לאחר שיריתי בעורב השלישי ומרטתי את נוצותיו ופשטתי את עורו, גיליתי שהיה לו לב מיהלום טהור בדיוק כפי שאמרה האישה הזקנה – כך שאחר הצהריים לא התבזבז לחלוטין".
לטום ברייטווינד היה מנהג מגונה להתחיל לדבר זמן רב לפני כניסתו לחדר, כך שהאנשים שאליהם פנה שמעו רק את סוף הדברים שרצה לומר להם.
"מה?" אמר דיוויד.
"לא התבזבז לחלוטין", חזר טום.
גובהו של טום היה כמטר ושמונים, ויופיו היה מרשים אפילו יחסית לנסיך פיות (ראוי לציין כי בחברת בני הפיות, המעמדות הגבוהים הקפידו על פי רוב להיות יפים יותר מפשוטי העם). עורו בהק בבריאות שהייתה כה מופלאה עד כי נדמה היה כאילו קורן ממנו זוהר של ממש, תופעה מטרידה משהו למראה. לאחרונה חדל לחבוש פאה ובמקום זאת חשף את שערו הטבעי, שהיה ארוך וחלק וצבעו חום-ערמוני עשיר. עיניו היו כחולות, והוא נראה (כפי שנראה בשלושת או בארבעת אלפי השנים האחרונות) כבן שלושים. הוא הביט סביבו, זקף גבת פיות מושלמת אחת ומלמל בחמיצות, "אלון ואפר, כמה נשים נמצאות בחדר זה!"
נשמע רשרושן של תשע שמלות משי, נקישה קלושה של דלת, משב אחרון של בושם, ולפתע פתאום לא היו נסיכות כלל.
"אז היכן היית?" אמר טום, השתרע בכיסא והרים עיתון. "ציפיתי לבואך כבר אתמול. האם לא קיבלת את הודעתי?"
"לא יכולתי לבוא. היה עליי לדאוג למטופלים שלי. למעשה גם הבוקר איני יכול להישאר זמן רב. אני בדרכי לבקר את מר מוֹנְקְטוֹן".
מר מונקטון היה ג'נטלמן זקן ועשיר שגר בלינקולן. הוא כתב לדיוויד מכתבים שתיארו כאב משונה בצידו השמאלי, ודיוויד השיב בעצות לגבי תרופות וטיפולים.
"לא שהוא מאמין כהוא זה במה שאני אומר לו", אמר דיוויד בעליצות. "הוא מתכתב גם עם רופא באדינבורו ועם מין מכשף בדבלין. ואז ישנו הרוקח בלינקולן שמבקר אותו. כולנו סותרים זה את זה אך אין לזה כל חשיבות כי הוא אינו בוטח באיש מאיתנו. כעת הוא כתב שהוא גוסס ובעקבות מקרה חירום זה אנו מזומנים אליו לטפל בו אישית. הרופא הסקוטי, הקוסם האירי, הרוקח האנגלי ואנוכי! אני בהחלט מצפה לזה! אין עוד דבר מהנה או מאלף כמו חברתם של עמיתים והשיחה עימם, הלא כן?"
טום משך בכתפיו.[2] "הזקן באמת חולה?" הוא שאל.
"איני יודע. מעולם לא ראיתי אותו".
טום פנה להביט בעיתון, הניח אותו שוב ברוגז, פיהק ואמר, "סבורני שאצטרף אליך". הוא חיכה שדיוויד יביע את התלהבותו לשמע החדשות.
איך לכל הרוחות, תהה דיוויד, מתכוון טום לשעשע את עצמו בלינקולן? שיחות רפואיות ארוכות שאין ביכולתו להשתתף בהן, ג'נטלמן זקן, חולה ונרגן, וצביונה המעופש והמהוסה של מרפאה! דיוויד עמד לומר משהו כגון זה, כשעלה בדעתו כי, למעשה, אולי אין זה רעיון כה נורא שטום יבוא ללינקולן. דיוויד היה בנו של רב ונציאני מפורסם. עוד בנעריו היה רגיל לפלפולים סוערים על עקרונות צודקים ודרכי הישר עם שלל יהודים חמורי סבר. הדיונים האלה עיצבו את אישיותו, ולכן הניח באופן טבעי כי מידה מתונה של אותו דבר תיטיב גם עם אחרים. בקצרה, הוא היה סבור שאם רק אנשים ידברו באריכות מספקת ויביעו את עצמם היטב, הם יוכלו בדרך ההתפלמסות להוציא את בני שיחם טובים ומאושרים. מתוך כוונה זו הוא שם לו למנהג להתווכח עם טום ברייטווינד פעמים מספר בשבוע – אך ללא השפעה ניכרת לעין. אך כעת היו לו דברים רבים לומר על גורלן המר של כלת המורה לצ'מבלו ואחיותיה, ורכיבה ארוכה צפונה הייתה ההזדמנות המושלמת לומר אותם.
על כן הובאו הסוסים מהאורוות, ודיוויד וטום עלו עליהם. הם לא רכבו זמן רב כשדיוויד החל לדבר.
"מי?" שאל טום, בחוסר עניין מסוים.
"הנסיכות איגריין, נימואה, אליין ומורגנה".
"הו! כן, שלחתי אותן לגור ב… איך קוראים ליער בצידו המרוחק של רחמו-עליי? מה השם שהצמדת לו? לא, איני זוכר. בכל מקרה, שם".
"אבל גירוש נצחי!" קרא דיוויד באימה. "הנערות האומללות! כיצד מסוגל אתה לשאת את המחשבה על סבלן?"
"עיניך הרואות, אני נושא אותה בקלות", אמר טום. "אבל תודה על הדאגה. אם להודות על האמת, אני אסיר תודה לכל הזדמנות להפחית את מספר הנשים בביתי. אני אומר לך, דיוויד, הבנות האלו לא מפסיקות לדבר. מובן שגם אני מדבר הרבה. אך, אני תמיד עושה דברים. יש לי הספרייה שלי. אני נותן החסות לשלושה תיאטראות, שתי תזמורות ואוניברסיטה. יש לי אינספור עיסוקים בפיירי רבתי. אני מעסיק סוכני בית, מגיסטרים ומשגיחים בכל הקרקעות הרבות שאני ריבונן, והם מתייעצים עימי חדשות לבקרים. אני מעורב ב…" טום מנה במהירות על אצבעותיו הלבנות והארוכות. "שלוש-עשרה מלחמות שמתנהלות כרגע בפיירי רבתי. במקרה אחד, מורכב במיוחד, חברתי הן לבהמת אבן הריחיים והן לאויבתה, הגבירה מאַפְּרִינְיִי, ושלחתי צבאות לשתיהן…" טום עצר כאן והזדעף לכיוון אוזני הסוס שלו. "משמעות הדבר, אני מניח, היא שאני במלחמה עם עצמי. למה שאעשה דבר כזה?" נראה שהוא שוקל את העניין לרגע או שניים, אך משנוכח כי אינו מתקדם כלל, נענע בראשו והמשיך. "איפה הייתי? הו, כן! אז מובן שיש לי דברים רבים לומר. אבל הבנות האלה אינן עושות דבר. שום כלום! קצת רקמה פה, קצת שיעורי מוזיקה שם. אה! והן קוראות רומנים אנגליים! דיוויד! האם אי פעם הצצת ברומן אנגלי? ובכן, אל תטרח. כל מה שתמצא שם אלה קשקושים על בנות עם שמות מגונדרים שבאות בבריתות נישואין".
"אבל זה בדיוק העניין", אמר דיוויד. "אין לילדים שלך תעסוקה ראויה. מובן שהם יעסיקו את עצמם במעשי קונדס. למה ציפית?"
דיוויד הִרבה להטיף לטום על תחומי האחריות של הורים, דבר שהרגיז את טום, שראה בעצמו אות ומופת להורה בן פיות. הוא סיפק בנדיבות את צרכיהם של ילדיו ונכדיו ורק במקרים קיצוניים דאג שיוציאו מי מהם להורג.[3]
"על נשים צעירות להישאר בבית בשקט עד אשר הן נישאות", אמר טום. "מה היית עושה אחרת?"
"אני מודה שאיני מסוגל לחשוב על כל שיטה אחרת לוויסות התנהגותן של צעירות נוצריות ויהודיות. אך כשמדובר בהן חולפות אך שנים ספורות בין כיתת הלימוד לטקס הנישואין; עבור נשי פיות, התהליך הזה עשוי להימשך מאות שנים. כלום אין ברשותכם דרך אחרת לנהל אותן? המוכרחים אתם לחקות את הנוצרים בכל דבר אשר אתם עושים? באמת! אתם אפילו מתלבשים כאילו הייתם נוצרים!"
"וגם אתה", השיב טום.
"וקיצרת את גבות הפיה הארוכות שלך".
"לפחות עדיין יש לי גבות", ענה טום. "היכן הזקן שלך, יהודי? האם משה חבש פאה אפורה קטנה?" הוא טפח בבוז על פאתו של דיוויד המלאה סלסולים מסודרים.
"אינך אפילו מדבר את שפתך שלך!" אמר דיוויד ויישר את הפאה שלו.
"וגם אתה לא", אמר טום.
דיוויד השיב מיד כי יהודים, בניגוד לפיות, רחשו כבוד לעברם, דיברו עברית בתפילותיהם ובמגוון רחב של אירועים טקסיים. "אך אם נשוב לבעיית בנותיך ונכדותיך, מה עשית כשהיית בבְּרוּ?"
הייתה זו שאלה חסרת רגישות. המילה "ברו" הייתה פוגענית ביותר עבור טום. כל מי שנוהג להתלבש בפשתן לבן וצחור ובמעיל כחול כשמי חצות, שמטפח להפליא את ציפורניו, ששערו בוהק כמו מהגוני ממורק – בקצרה, כל מי שטעמיו אנינים ומנהגיו מעודנים, סולד מכל תזכורת לכך שהעביר את אלפיים או שלושת אלפי שנות קיומו הראשונות בחור אפל ולח, שם לבש (כאשר טרח להתלבש) חצאית מצמר גס ולא צבוע וגלימת עור ארנב מעופשת.[4]
"בברו", אמר טום, מגלגל בעוקצנות את המילה על לשונו כדי להראות שלא היה זה נושא שנהוג להעלות בחוגים מנומסים, "לא הייתה כל בעיה. ילדים נולדו וגדלו בבורות מוחלטת לגבי זהות אביהם. לי אין מושג קלוש מי היה אבי. ומעולם לא הסתקרנתי לגלות".
בשעה שתיים כבר הגיעו טום ודיוויד לנוטינגהמשייר,[5] מחוז המפורסם ביער שבעבר השתרע על כל שטחו. כמובן, בתקופה מאוחרת זו, היער התכווץ לכדי מאית מממדיו המקוריים – אך עדיין שכנו בו אי אלו עצים עתיקים להפליא וטום היה נחוש בדעתו להביע את רחשי כבודו כלפי אלו מביניהם שהחשיב לידידיו הקרובים, ולהפגין בוז שחש כלפי אלו שהתנהגו אליו בגסות[6]. טום בירך את ידידיו במשך זמן כה רב, עד כי דיוויד החל לחשוש לגורלו של מר מונקטון.
"אך אמרת שאין הוא חולה באמת", אמר טום.
"זה לא מה שאמרתי כלל! אך בין שהוא חולה ובין שלא, מחובתי להגיע אליו מהר ככל האפשר".
"בסדר, בסדר! כמה כעוס אתה!" אמר טום. "לאן אתה הולך? השביל ממש שם".
"אבל הגענו מהכיוון השני".
"לא נכון. ובכן, אולי. איני יודע. אך שני השבילים נפגשים בהמשך הדרך ולכן כלל לא משנה באיזה נבחר".
השביל של טום הידלדל עד מהרה לכדי משעול צר וקלוש שהוביל אל גדותיו של נהר רחב ידיים. עיירה קטנה ואומללה למראה שכנה על הגדה הנגדית. הדרך הופיעה מחדש בצידה השני של העיירה, ובאופן משונה נראה שהתרחבה וצברה ביטחון כשיצאה מהעיירה והתקדמה למקומות שמחים יותר.
"כמה מוזר!" אמר טום. "היכן הגשר?"
"נראה שאין כזה".
"אז כיצד אנו אמורים לחצות?"
"יש מעבורת", אמר דיוויד.
שלשלת ברזל ארוכה נמתחה בין עמוד אבן על גדת הנהר לבין עמוד נוסף בגדה הנגדית. גם בצידו השני של הנהר נחה סירה באה בימים, שטוחת תחתית, שחוברה לשלשלת בשתי טבעות ברזל. איש מעבורת בא בימים הופיע, אחז בשלשלת ומשך את הסירה לאורך הנהר. טום ודיוויד העלו את הסוסים על הסירה, ומפעיל המעבורת הבא בימים משך אותם בחזרה לצד השני.
דיוויד שאל את מפעיל המעבורת לשמה של העיירה.
"ת'וֹרְסְבִּי, אדוני", אמר האיש.
ת'ורסבי, כך גילו, הייתה בסך הכול מספר רחובות שלאורכם בתים מטים לנפול שגגותיהם שבורים וחלונותיהם מלוכלכים ומאובקים. עגלה ישנה ננטשה באמצע הדרך שנראתה כרחוב הראשי. היה שם מבנה שוק ומין רחבת שוק, אך עשבים ודרדרים צמחו שם למכביר, ורמזו כי חלפו כמה וכמה שנים מאז השוק האחרון. הם ראו רק מבנה אחד שהתאים למגורי ג'נטלמן: בית גבוה בעיצוב מיושן הבנוי אבן גיר אפורה ולו ארובות וגמלונים רבים וגבוהים. למרות עיצובו הקרתני, בית זה, לפחות, היה מקום מכובד למראה.
הפונדק היחיד בת'ורסבי נקרא "גלגל המזל". הציור על השלט הראה כמה אנשים כבולים לגלגל אדיר ממדים שסובבה אלת המזל, שהוצגה כאן בדמות גבירה ורודה בהירה שלבשה כיסוי עיניים ותו לא. בהתאם לאווירת הנכאים ששררה בעיירה בחר האומן לפסוח על הדמויות המקובלות שייצגו מזל טוב, ובמקום זאת צייר את כל האנשים הכפותים לגלגל כשהם נמחצים למוות או מושלכים מהגלגל אל מותם.
בעידודם של מראות שכאלו רכבו היהודי ובן הפיות ברחובות ת'ורסבי בדהרה קלה. דרך המלך הופיעה זה עתה באופק כשדיוויד שמע קריאת "רבותיי! רבותיי!" ואיתה קול צעדים מהירים. הוא עצר את סוסו והסתובב לראות במה אמורים הדברים.
איש רץ לקראתם.
היה זה יצור בעל מראה חריג עד מאוד. עיניו היו קטנות וכמעט נטולות צבע. אפו היה בצורת לחמנייה קטנה, ואוזניו הוורודות והעגולות עשויות היו להיחשב נאות אצל תינוק, אך לא הלמו אותו בשום צורה. יותר מכל אלה, מה שהיה מוזר במיוחד היה האופן שבו עיניו ואפו הצטופפו יחדיו במעלה פניו, כמו הסתכסכו עם הפה, שהקים מושבה נפרדת במרכז הסנטר. לבושו היה מרופט מאוד, ומרבד דק של זיפים חיוורים כיסה את ראשו החשוף.
"לא שילמתם את האגרה, רבותיי!" הוא קרא.
"איזו אגרה?" שאל דיוויד.
"אגרת המעבורת, כמובן! האגרה על חציית הנהר".
"כן. כן שילמנו", אמר דיוויד. "שילמנו לאיש שהעביר אותנו את הנהר".
האיש המשונה למראה חייך. "לא, רבותיי!" הוא אמר. "שילמתם את העמלה, את שכר איש המעבורת! אולם האגרה היא עניין שונה לחלוטין. כל מי שחוצה את הנהר חייב בה. התשלום הוא למר וִינְסְטֶנְלִי ואני גובה אותו. איש וסוס חייבים בשישה פני. שני אנשים ושני סוסים חייבים בתריסר פני".
"כוונתך לומר", אמר דיוויד בתדהמה, "שעלינו לשלם כפול כדי להגיע למקום האומלל הזה?"
"אין אגרה, דיוויד", אמר טום בקלילות. "הנוכל הזה בסך הכול מקווה שניתן לו תריסר פני".
האיש המשונה למראה המשיך לחייך, אף על פי שעיניו לבשו מבע זדוני למדי. "האדון רשאי לעלוב בי אם זה רצונו", הוא אמר. "עלבונות הם בחינם. אך ברצוני, אם יותר לי, ליידע את האדון שאינני נוכל כלל וכלל. אני עורך דין. הו, כן! פרקליט אשר עם לקוחותיו נמנים אנשים רבים, מכאן ועד סָאוּתְ'וֶול הרחוקה. אך עיסוקי המרכזי הוא בתור סוכן הקרקעות והעסקים הנמצאים ברשות מר וינסטנלי. שמי, אדוני, הוא פְּיוּלי וִיטְס!"
"עורך דין?" אמר דיוויד. "הו, אני מבקש את סליחתך!"
"דיוויד!" קרא טום. "הראית אי פעם עורך דין שנראה כך? הבט בו! נעליו השפלות מפורקות לחתיכות. יש חורים גדולים במעיל הקבצנים שלו ואין פאה על ראשו! מובן מאליו שהוא נוכל!" הוא רכן מסוסו הגבוה. "אנו עוזבים כעת, נוכל. להתראות!"
"אלו הבגדים המרושלים שלי", אמר פיולי ויטס בקדרות. "הפאה שלי והמעיל הטוב שלי נותרו בבית. לא הספקתי ללבוש אותם לאחר שפיטר דוקינס הגיע וסיפר לי כי שני ג'נטלמנים חצו את הנהר במעבורת ועמדו לעזוב את ת'ורסבי בלי לשלם את האגרה – שדרך אגב, עדיין עומדת על תריסר פני, רבותיי, ואודה לכם עד מאוד אם תשלמו אותה".
על יהודי אדוק להיפטר מכל חובותיו ללא דיחוי – גם אם הם נגרמו אלו מבלי משים; אין זה ראוי שג'נטלמן ידחה דבר שכזה; ומאחר שדיוויד חשב את עצמו לשני הדברים גם יחד, הוא רצה מאוד לשלם לפיולי ויטס תריסר פני. בני הפיות, לעומת זאת, רואים דברים באור אחר. טום היה נחוש בדעתו לא לשלם. טום היה מעדיף לסבול שנים של עינויים מאשר לשלם.
פיולי ויטס צפה בהם מתווכחים הלוך ושוב. לבסוף הוא משך בכתפיו. "תחת הנסיבות, רבותיי", הוא אמר, "כמדומני מוטב שתדברו עם מר וינסטנלי".
הוא הוביל אותם לבית האבן הגבוה שהבחינו בו לפני כן. חומת אבן תמירה הקיפה את הבית ונמצאה שם חצר אבן קטנה שהייתה חשופה למדי למעט שני אריות אבן קטנים. אלו היו פסלים גסים למדי, בעלי עיניים עגולות ומופתעות, נהמות שחשפו שיניים משולשות, ורעמות משונות שדמו יותר לעלווה מאשר לפרווה.
משרתת יפת מראה פתחה את הדלת. היא העיפה מבט חטוף בפיולי ויטס ובדיוויד מונטיפיורי, אך משלא מצאה שם שום דבר מעניין, מבטה נדד אל טום ברייטווינד, שלטש את עיניו באריות.
"בוקר טוב, לוסי!" אמר פיולי ויטס. "האם אדונך ישנו?"
"היכן עוד יהיה?" אמרה לוסי, בלי להסיר את מבטה מטום.
"שני הג'נטלמנים הללו מסרבים לשלם את האגרה, ועל כן הבאתי אותם לכאן ללבן את העניין עם מר וינסטנלי. הודיעי לו שאנו כאן. והזדרזי נא, לוסי. זקוקים לי בבית. אנחנו הורגים היום את החזיר המנוקד".
למרות דרבונו של פיולי ויטס, לא נראה שלוסי מסרה מיד את ההודעה אל אדונה. רגעים מספר לאחר מכן שמע דיוויד מין מלמול בנימה חקרנית בוקע מחלון פתוח מעל ראשו, ולאחר מכן את קולה של לוסי המצהיר, "ג'נטלמן יפה ביותר! הו, גבירתי! הג'נטלמן היפה ביותר שאי פעם ראית!"
"מה קורה פה?" שאל טום, לאחר שתשומת ליבו התנתקה לאיטה מן האריות.
"המשרתת מתארת אותי לגבירתה", אמר דיוויד.
"הו", אמר טום ותשומת ליבו התעופפה משם שנית.
פנים הופיעו לרגע בחלון.
"הו, כן", בקע שוב קולה של לוסי. "ואיתו הגיעו מר ויטס ואדם נוסף".
לוסי הופיעה שוב והובילה את טום, דיוויד ופיולי ויטס מבעד לסדרת חדרים ומעברים ריקים להפליא, אל חדר גדול באחורי הבית. היה מוזר לגלות שבניגוד לחדרים האחרים, החדר הזה רוהט במלואו בשטיחים אדומים, מראות מוזהבות וכלי חרסינה כחולים-לבנים. ועם זאת היה קודר מעט. הקירות צופו עץ כהה והווילונות הוסטו למחצה על פני שני חלונות גבוהים ויצרו מעין אור דמדומים. הקירות עוטרו בתחריטים, אך במקום להפיג את הקדרות הם רק הגבירו אותה. הדיוקנאות הציגו דמויות היסטוריות נכבדות, שנראה כאילו כולן סבלו ממצב רוח מחרידכשהתיישבו מול הצייר. היו כאן יותר מבטי זעף, רוגז ומרמור מכפי שדיוויד ראה זה זמן רב.
בפינה הרחוקה של החדר שכב ג'נטלמן על ספה עמוסת כריות. הוא לבש חלוק בוקר מכותנה עם רקמה אלגנטית בצבעי ירוק ולבן, ונעל נעלי בית טורקיות פתוחות. על כיסא לצידו ישבה אישה מכובדת, ככל הנראה מרת וינסטנלי.
מאחר שלא היה מי שיעשה זאת במקומם, נאלצו טום ודיוויד להציג את עצמם (טקס מביך במקרה הטוב). דיוויד אמר למר ומרת וינסטנלי את מקצועו, וטום הצליח להביע רק באמצעות הדרך שבה אמר את שמו כי הוא אדם בעל חשיבות שאין לה שיעור.
מר וינסטנלי בירך אותם וקיבל אותם באדיבות רבה אל ביתו (שאותו כינה בית מִיקֶלְגְרֵיְב). עם זאת, תמוה היה בעיניהם שלא טרח לקום מן הספה – מה גם שלא הניע אף אחת מידיו או רגליו ולו במעט. קולו היה רך וחיוכו עדין. תווי פניו היו נעימים ורגילים, ועורו בהיר באופן חריג – גון עור של אדם אשר כף רגלו לא יצאה כמעט מעולם מפתח ביתו.
מרת וינסטנלי (שקמה ממקומה וקדה) לבשה שמלת משי פשוטה, שחורה כפטל, ששוליה עוטרו בפס דקיק של תחרה לבנה. שערה היה כהה ועיניה כהות. היא הייתה עשויה להיות יפהפייה, לו רק הייתה מחייכת מעט.
פיולי ויטס הסביר כי מר ברייטווינד סירב לשלם את האגרה.
"הו לא, ויטס! לא!" קרא מר וינסטנלי מיד. "אין על הג'נטלמנים האלה לשלם שום אגרה. נשגבות השיחה עימם תהיה תשלום מספק, אני בטוח בכך". הוא פנה לטום ודיוויד. "רבותיי! מסיבות שאסביר לכם בעוד רגע אני מטייל אך לעתים רחוקות. למען האמת, איני מרבה לצאת מחדר זה ולפיכך בימים כתיקונם זמינה לי רק חברתם של גברים ממעמד וחינוך נחותים, כדוגמת ויטס. אני מתקשה לבטא את אושרי למראכם כאן!" הוא בחן את פניו הכהים והבלתי אנגליים של דיוויד בעניין קל. "מונטיפיורי הוא שם איטלקי, כמדומני. אתה איטלקי, אדוני?"
"אבי נולד בוונציה", אמר דיוויד, "אך למרבה הצער, העיר ההיא הקשתה את ליבה כלפי יהודים. משפחתי חיה כעת בלונדון. עם הזמן, אנו מקווים להיות לאנגלים".
מר וינסטנלי הנהן מעדנות. אחרי הכול, לא היה בעולם דבר טבעי יותר מאנשים המבקשים להיות אנגלים. "ברוך גם אתה בבואך, אדוני. אני שמח לומר כי העובדה שדתו של אדם שונה משלי אינה משנה לי כקליפת השום".
מרת וינסטנלי רכנה קדימה ומלמלה דבר מה באוזנו של בעלה.
"לא", ענה מר וינסטנלי בשקט, "לא אתלבש היום".
"האם אתה חולה, אדוני?" שאל דיוויד. "אם יש דבר מה שביכולתי…"
מר וינסטנלי צחק כאילו הצעתו הייתה משעשעת ביותר. "לא, לא, רופא! לא תוכל להרוויח את משכורתך בקלות כזו. לא תוכל לשכנע אותי כי אני חש ברע כאשר אין זה נכון". הוא פנה לטום ברייטווינד בחיוך. "נשגב מהבנתו של הזר שישנם דברים חשובים יותר מכסף. הוא לעולם אינו מסוגל להבין לחלוטין שיש עת לחדול מעסקים".
דיוויד הסמיק. "לא התכוונתי…" החל לומר.
מר וינסטנלי חייך ונופף בידו כדי לציין מה דלה היא חשיבותו של הדבר שדיוויד התכוון אליו. "לא נפגעתי כהוא זה. לא הכברתי ציפיות ממך, דוֹטוֹרֶה". הוא נשען לאחור על הכריות. "רבותיי, אני אדם שאולי יגיע להישגים יוצאי דופן. בתוכי נמצאת היכולת לבצע גדולות. אך נבצר ממני להגשים אף את המועט שבמאוויי בעקבות מצבה הייחודי של עיירה זו. ראיתם את ת'ורסבי. ייתכן שאף הזדעזעתם מחזותה הבזויה ומבטלנותם המפתיעה של תושביה. ראו את ויטס! בעיירות אחרות, עורכי דין הם אנשים מכובדים. עורך דין בעיירה אחרת לא ישחט את חזירו במו ידיו. עורך דין בעיירה אחרת ילבש מעיל קטיפה. לא יהיו כתמי רוטב על חולצתו".
"בדיוק", אמר טום, והעיף מבט מלא בוז בעורך הדין .
דיוויד חש שאט נפש מכך שיש אנשים שמדברים על עובדיהם בגסות רוח כזאת והסתכל בוויטס כדי לראות כיצד נשא את היחס. אך ויטס רק חייך, ודיוויד כמעט העלה בדעתו שהוא רפה שכל, אלמלא הזדון בעיניו.
"ועם זאת", המשיך מר וינסטנלי ואמר, "לא אסכים שתחשבו כי האשמה בהופעתו המרושלת ובמזגו נטול החריצות נעוצה כל כולה בוויטס לבדו. חייו של ויטס הרי נגועים בקשייה של ת'ורסבי, שנגרמו עקב מה? כמובן, היעדר גשר!"
פיולי ויטס נגע במר וינסטנלי במרפקו. "ספר להם על יוליוס קיסר".
"הו!" אמרה מרת וינסטנלי וזקפה את מבטה בבהלה. "איני חושבת כי הג'נטלמנים האלו חפצים שיטרידו אותם בסיפורים על יוליוס קיסר. הם ודאי שמעו עליו די והותר על ספסל לימודיהם".
"נהפוך הוא, גבירתי", אמר טום, בנימה קלה של תוכחה, "אני, למשל, לא אשתעמם לעולם מסיפורים על ג'נטלמן מפואר ואמיץ זה. אנא המשך, אדוני".[7] טום נשען לאחור, ראשו נח על ידו ועיניו ננעצו בגזרתה הנאה של מרת וינסטנלי ובפניה המתוקים.
"עליכם לדעת, רבותיי", החל מר וינסטנלי לומר, "כי חקרתי בעברה של העיירה הזו ונראה שקשיינו החלו עם הרומאים – שאותם אתם יכולים לראות כמיוצגים בחדר הזה על ידי יוליוס קיסר. דיוקנו תלוי בין הדלת לאגרטל היקינטונים ההוא. הרומאים, כפי שאתם יודעים בוודאי, בנו באנגליה דרכים שהיו מפורסמות הן באיכותן המצוינת והן באורחן הישר. למעשה, בקרבת ת'ורסבי עוברת דרך רומאית. לו רק פעלו הרומאים לפי עיקרון הקו הישר שלהם עצמם, ודאי שהיה עליהם לחצות את הנהר כאן, בת'ורסבי. אך הם ויתרו על כך בקלות יתרה. הייתה בעיה כלשהי – ביצתיות מסוימת באדמה, כמדומני – ועל כן הם סטו מנתיבם וחצו את הנהר בנְיוּאַרְק. בניוארק הם בנו עיירה עם מקדשים ושווקים ואיני יודע מה עוד, בעוד שת'ורסבי נותרה ביצה שוממה. היה זה המאורע הראשון מיני רבים שבו ת'ורסבי סבלה מכישלונותיהם המוסריים של אחרים".
"הליידי אָן לַטְרֵל", הציע פיולי ויטס.
"הו, מר וינסטנלי!" אמרה אשתו בצחוק קטן ומאולץ. "עליי למחות. אכן, אין לי ברירה אלא למחות. מר ברייטווינד ומר מונטיפיורי אינם חפצים להטריח את עצמם במעשיה של הליידי אן. אני בטוחה שאין להם כל עניין בהיסטוריה".
"הו! אדרבה, גבירתי!" אמר טום. "לא ייאמנו הדברים שנחשבים היום להיסטוריה. מלכים אשר זכורים יותר בזכות נאומיהם הארוכים והמשמימים מאשר בזכות כל מעשה אחר שהם ביצעו בשדה הקרב, ממשלות המלאות בזקנים מנופחים בעלי שיער מאפיר, שלכולם מראה זהה – למי אכפת מדברים כגון אלה? אך אם את מדברת על היסטוריה מציאותית, היסטוריה אמיתית – ובזאת כוונתי כמובן לתיאוריהם מלאי החיים של גיבורי ימים עברו – הרי אין דבר שמשמח אותי יותר!"
"הליידי אן לטרל", אמר מר וינסטנלי, בלי לשים לב כלל לשניהם, "הייתה אלמנה עשירה שגרה באוסינגטון". (מרת וינסטנלי השפילה את מבטה אל ידיה השלובות בחיקה). "תמצאו תמונה של הליידי בין שולחן הכתיבה הקטן ההוא ושעון המטוטלת. היה ידוע ברבים שבכוונתה לתרום לצדקה סכום כסף נכבד לבניית גשר במקום זה ממש. הגשר הובטח, ובציפייה להבטחה זו נבנתה העיירה ת'ורסבי. אך ברגע האחרון היא שינתה את דעתה ובנתה צ'נטרי. אם יורשה לי, מר מונטיפיורי, אני מניח כי אינך יודע מה זה? צ'נטרי הוא מין קפלה שכמרים עורכים בה מיסות למתים. מנהגים שכאלה – אוי לבושה – היו נחלתם מלאת האמונות הטפלות של אבות אבותינו".
"המלכה אליזבת", אמר פיולי ויטס, קורץ לעבר דיוויד וטום. האופן בו נקם במר וינסטנלי על כל ההערות והעלבונות שספג מידו הלך ונעשה ברור. נראה בלתי סביר להניח שמר וינסטנלי היה נוטה לנאומים טיפשיים כה רבים לולא דרבו אותוויטס.
"אכן, המלכה אליזבת, ויטס", אמר מר וינסטנלי בשביעות רצון.
"המלכה אליזבת!" קראה מרת וינסטנלי בבהלה. "הו! אך היא הייתה אדם כה בלתי נעים! אם מוכרחים אנו לדבר על מלכות, יש מספר דוגמאות מכובדות הרבה יותר. מה לגבי מטילדה? או אן?"
טום רכן, ככל שהיה מסוגל בלי להעיב על נוחותו, לכיוון מרת וינסטנלי. פניו חשפו כי היו לו דעות רבות בהחלט על המלכה מטילדה והמלכה אן וכי ברצונו לחלוק אותן איתה באופן מיידי, אך בטרם הספיק להתחיל אמר מר וינסטנלי, "תוכל למצוא את אליזבת, מר ברייטווינד, בין החלון למראה. בתקופתה של אליזבת התפרנסו אנשי ת'ורסבי מייצור קלפי משחק. אך המלכה נתנה מכתב הרשאה מלכותי לייצורם הבלעדי של קלפי משחק לגבר צעיר. הוא כתב פואמה המהללת את יופייה. היא הייתה אז, כמדומני, בת שישים וחמש. כתוצאה מכך, לא הורשה איש באנגליה זולת הגבר הצעיר ההוא להכין קלפי משחק. הוא התעשר ואנשי ת'ורסבי איבדו הכול".
מר וינסטנלי המשיך בתיאור תולדות הגשר בת'ורסבי והאנשים שהיו עשויים לבנות אותו ולא עשו זאת, או שפגעו בעיירה בדרך זו או אחרת. אשתו ניסתה לחפות על טיפשותו כמיטב יכולתה בכך שמחתה במרץ בכל פעם שהציג דמות חדשה, אך הוא לא העניק לה כל יחס שהוא.
את עיקר סלידתו הוא שמר לאוליבר קרומוול, שתמונתו הייתה תלויה במקום של כבוד מעל האח. אוליבר קרומוול שקל את ת'ורסבי כמקום ללחום בו קרב חשוב, אך בסופו של דבר הכריע נגד זאת, ובכך מנע מת'ורסבי את הכבוד להתפוצץ לעיי חורבות בידי שני המחנות הניצים.
"אך כמובן", אמר דיוויד לבסוף, "דרך הפעולה הטובה ביותר שלכם היא לבנות את הגשר בעצמכם".
"אה!" חייך מר וינסטנלי. "זה נשמע הכי הגיוני, האין זאת? ואכן דיברתי עם שני ג'נטלמנים שנוהגים להלוות כסף לג'נטלמנים אחרים עבור המיזמים שלהם. מר בלקוול מלונדון ומר קרומפילד מבאת'. מר ויטס ואנוכי תיארנו לשניהם את הרווחים שיצטברו אצלם אם יבנו את הגשר שלי, את כמויות הכסף המפליאות ממש שיישתכרו מכך. אך לבסוף שניהם סירבו לתת לי הלוואה". מר וינסטנלי הרים את מבטו אל עבר מקום ריק בקיר, כאילו היה שמח לראות אותו מעוטר בדיוקנאותיהם של מר בלקוול ומר קרומפילד, ובכך ישלים את מוזיאון הכישלונות שיצר.
"אבל הסכום היה גדול ביותר", אמרה מרת וינסטנלי. "אינך מספר למר ברייטווינד ולמר מונטיפיורי עד כמה גדול עד מאוד היה הסכום. איני חושבת שאי פעם בימי חיי שמעתי מספר כה גבוה".
"גשרים הם יקרים", הסכים דיוויד.
אז מרת וינסטנלי, שנראה כי חשבה שנושא הגשרים מוצה עד תומו, שאלה את דיוויד אי אלו שאלות על עצמו. היכן למד רפואה? כמה מטופלים היו לו? האם טיפל גם בגברות ולא רק באדונים? מהשיח המקצועי הוסט דיוויד עד מהרה לשיחה על אושרו המשפחתי – על אשתו ועל ארבעת ילדיו.
"והאם אתה נשוי, אדוני?" שאלה מרת וינסטנלי את טום.
"הו לא, גבירתי!" אמר טום.
"כן", הזכיר לו דיוויד. "אתה כן נשוי, אתה יודע".
טום החווה בידו כדי להראות שהעניין היה נתון למגוון פרשנויות.
האמת היא שהייתה לו אישה נוצרייה. כשהייתה בת חמש-עשרה היו לה פנים מרושעות, עיני שקד ואופי גחמני ביותר. טום השווה אותה תכופות לחתלתולה. בשנות העשרים לחייה היא הייתה ברבור; בשלושים שועלה; ואז ברצף מהיר כלבה, צפע, קוקאטריס, ולבסוף חזיר. לאילו חיות היה משווה אותה כעת, זאת איש לא ידע. זה מכבר עברה את גיל תשעים, ואת ארבעים השנים האחרונות, או יותר, בילתה כשהיא כלואה בקבוצת חדרים בחלק נידח של ה-Castel des Tours saunz Nowmbre, לאחר שנאסר עליה להיראות בשאר הטירה, בזמן שבעלה המתין בקוצר רוח שמישהו יבוא ויבשר לו על מותה.
בשלב זה טום ודיוויד כבר הקדישו למר וגברת וינסטנלי את מחצית השעה שכפה עליהם הנימוס, ודיוויד החל להרהר במר מונקטון בלינקולן וברצונו להגיע אליו בהקדם. אך מר וינסטנלי התקשה להכיר בכך ששני ידידיו החדשים עומדים לעזוב אותו, ופתח מיד ברצף של נאומים שעמדו על כך שעליהם להישאר שבוע או שבועיים. הייתה זו מרת וינסטנלי, לבסוף, שהצליחה להיפרד מהם באופן הגיוני יותר.
עם זאת, לא היה ביכולתם לעזוב מיד. היה עיכוב כלשהו בהבאת סוסיהם, ובעודם ממתינים בחצר יצאה לוסי והביטה בהם בחשש, קודם באחד ואז בשני. "אם תואיל בטובך, אדוני, מרת וינסטנלי מבקשת לדבר איתך בארבע עיניים!"
"אהא!" אמר טום, כמי שפחות או יותר ציפה לזימון שכזה.
"לא, אדוני! לא אתה, אדוני!" קדה לוסי את התנצלויותיה. "ברצונה לראות את הרופא היהודי".
מרת וינסטנלי המתינה בחדר המיטות. החדר היה מרווח, אך הריהוט בו היה מועט. לא היה בו דבר זולת כיסא, תיבה ומיטת אפיריון גדולה עם כילת ברוקד ירוקה. מרת וינסטנלי עמדה לצד המיטה. כל מאפייניה – יציבתה הנוקשה, מבטה המתוח, הדרך שבה היא פיתלה את ידיה ללא הרף – הפגינו חוסר נוחות אדיר.
היא התנצלה על כך שהטריחה אותו.
"זו אינה טרחה", אמר דיוויד, "כלל וכלל לא. ברצונך לשאול אותי דבר מה?"
היא השפילה את מבטה. "מר וינסטנלי ואני נשואים כבר ארבע שנים, אך עדיין אין לנו ילדים".
"הו!" הוא חשב לרגע. "ואף אחד מהצדדים אינו סולד ממעשה האישות?"
"לא". מרת וינסטנלי נאנחה. "לא. מחובה זו, לפחות, בעלי איננו מתנער".
אז דיוויד שאל את כל השאלות הרגילות שרופאים שואלים בדרך כלל במקרים כאלה והיא ענתה ללא כל בושה מתחסדת.
" למיטב הבנתי אין שום בעיה", אמר לה דיוויד. "אין כל סיבה שלא תהרי. שמרי על בריאותך, מרת וינסטנלי. זוהי עצתי לך. שמרי על שמחת חיים ואז…"
"הו! אבל קיוויתי ש…" היא היססה. "קיוויתי, שבתור ג'נטלמן זר, אולי תדע דבר מה שרופאים אנגליים אינם יודעים. אין דבר שתוכל להציע אשר יפחיד אותי. אין כאב שאינני מוכנה לשאת למען ילד. אינני חושבת על שום דבר אחר. לוסי חושבת שעליי לאכול גזרים כתומים ולבנים בעלי צורות מוזרות, ושעליי לשכנע את מר וינסטנלי גם לאכול אותם".
"מדוע?"
"כי הם נראים כמו אנשים קטנים".
"הו! כן, כמובן. אני מבין. ובכן, אני מניח שאין בזה כל נזק".
דיוויד נפרד ממרת וינסטנלי בחיבה המרבית שהתירה היכרותם הקצרה. הוא לחץ את ידה בחום ואמר לה כמה גדולה תקוותו שתזכה במהרה לכל מה שליבה חפץ. הוא היה בטוח שאיש לא היה ראוי לזה יותר ממנה.
טום היה רכוב על סוסו. סוסו של דיוויד עמד לצידו. "ובכן?" אמר טום. "מה היא רצתה?"
"זהו המחסור בילדים", אמר דיוויד.
"מהו המחסור בילדים?"
"מקור ייסוריה של הליידי. הסיבה לכך שאינה מחייכת לעולם".
"ילדים הם מטרד רציני", אמר טום, ששב מיד לדאגותיו שלו.
"לך, אולי. אך לא כך מרגישה אישה אנושית. ילדים הם ממשיכינו. חוץ מזה, כל הנשים – פיות, נוצריות או יהודיות – משתוקקות למושא הולם לאהבתן. ואיני מאמין שהיא מסוגלת לאהוב את בעלה".
דיוויד אמר זאת בעודו עולה על סוסו, פעולה שאתגרה אותו דרך קבע. הוא הופתע למדי לגלות, בהגיעו לבסוף אל גב הסוס, שטום לא נראה בשום מקום.
"לאן הוא הלך עכשיו?" הוא תהה. "טוב, אם הוא מצפה ממני להמתין לו, הוא עומד להתאכזב! כבר אמרתי לו היום חצי תריסר פעמים שעליי להגיע ללינקולן!"
דיוויד החל לרכוב לכיוון לינקולן, אך ברגע שהגיע לקצה העיירה, הוא שמע קול מאחוריו והסב את פניו לעברו. הוא ציפה לראות את טום.
היה זה פיולי ויטס, רכוב על סוס שנראה כי נבחר משום דמיונו הרב אליו בכל הנוגע לרזון, חיוורון וכיעור. "מר מונטיפיורי!" אמר. "מר וינסטנלי ישמח עד מאוד אם אתה ומר ברייטווינד תסיירו בשטחו והוא מינה אותי למדריככם. ממש עכשיו דיברתי עם מר ברייטווינד, אך עליו לעשות דבר מה חשוב בת'ורסבי ואין ביכולתו לפנות לכך זמן. הוא אמר שאתה תלך גם בשבילו!"
"הו, האומנם כך אמר?" אמר דיוויד.
פיולי ויטס חייך בביטחון. "מר וינסטנלי חושב שאתם תבנו את הגשר למענו!"
"ולמה לכל הרוחות הוא חושב כך?"
"נו, באמת! אתה ודאי חושב שכולנו טיפשים גמורים פה בת'ורסבי. יהודי ולורד אנגלי משוטטים להם יחדיו! שניים מן הממזרים העשירים ביותר עלי אדמות! מובן שאתם תרים אחרי הזדמנויות להרחיב את ארנקיכם הרחבים".
"ובכן, צר לי לאכזב אותך. הוא אינו לורד אנגלי ואני אינני יהודי מהזן הנכון. ואיני סתם משוטט לי, כפי שניסחת זאת. אני בדרך ללינקולן".
"כרצונך. אך ממש במקרה נכסיו של מר וינסטנלי משתרעים משני עבריה של הדרך ללינקולן. אם תלך בה, אינך יכול שלא לראות אותם". הוא חייך וברוב טובו הציע, "אני אלווה אותך ואציין בפניך נקודות בעלות עניין".
בשדותיו של מר וינסטנלי העשבים השוטים ניצבו צפופים כמו הדגן. אי אלו אנשים רזים ונדכאים למראה, גברים, נשים וילדים, עסקו בהברחת הציפורים.
"איזו אומללות!" חשב דיוויד. "הם אכן סובלים מכישלונותיהם המוסריים של אנשים אחרים. הלוואי שיכולתי לשכנע את טום לבנות את הגשר למענם! אך איזו תקווה יש לכך? איני יכול אפילו לשכנע אותו לאהוב את ילדיו שלו".
בשעה שדיוויד שקע בהרהורים קודרים אלו, פיולי ויטס מנה את מגוון תנובות היבול בקרקעותיו של מר וינסטנלי (כך וכך סאות בדונם) ותיאר כיצד תנובות אלו יוכפלו וישולשו אם מר וינסטנלי יטרח אי פעם לרוקן את שדותיו המוצפים מים או יעשיר את האדמה בדשן.
קצת הלאה בהמשך הדרך הצביע פיולי ויטס על תלוליות מכוסות עשבייה שתחתיהן, כך אמר, נמצאת שכבה עבה של חמר. הוא תיאר כיצד היה יכול מר וינסטנלי, לו רק רצה, להקים בית חרושת לייצור כדים ואגרטלים מחמר.
"כמדומני", אמר פיולי ויטס, "שיש בימים אלה ביקוש רב לכדים ואגרטלים עשויים חרס ויש ג'נטלמנים שמרוויחים כסף רב מייצורם".
"כן", אמר דיוויד באנחה, "שמעתי על זה".
במקום אחר הם הביטו ביער דליל של עצי שדר על צלע גבעה מוכת רוחות ושטופת שמש. פיולי ויטס אמר שמתחת ליער שכב מרבץ עשיר של פחם, ומר וינסטנלי היה מסוגל, לו רק חפץ בכך, לחצוב את הפחם ולמכור אותו בנוטינגהם או בלונדון.
"אם כך, אמור לי זאת!" קרא דיוויד בזעם. "מדוע אין הוא עושה את הדברים האלו? מוכר את הפחם! מייצר את הכדים! מגדל יותר דגן! מדוע אין הוא עושה דבר?"
"הו!" אמר פיולי ויטס בחיוך זדוני. "יעצתי לו לא לעשות זאת. יעצתי לו כי אל לו לנסות דבר מכל אלה בטרם ייבנה הגשר. אחרי הכול, איך ישנע את הדגן או הכדים או הפחם אל האנשים שרוצים אותם? הוא יאבד מחצית מהרווחים לכרכרות ובעלי דוברות".
ככל שדיוויד ראה יותר מקרקעותיו המוזנחות של מר וינסטנלי, כך גברו ספקותיו בכך שרכיבה אל לינקולן היא אכן המעשה ההגון ביותר.
"אחרי הכול", חשב, "במר מונקטון מטפלים כבר שני רופאים – אם מתעלמים מהקוסם האירי. ואילו לתושבי ת'ורסבי האומללים אין כל ידיד ורע. האם לא מוטלת עליי חובה עליונה להישאר ולעזור להם, אם אוכל? לשכנע את טום לבנות את הגשר? אך כיצד לכל הרוחות אצליח לשכנע אותו?"
לשאלה אחרונה זו לא הייתה לו תשובה ברגע זה, אך בינתיים: "מר ויטס!" הוא קרא. "עלינו לשוב לאחור. גם לי יש עניין חשוב בת'ורסבי!"
מיד כשהגיעו לבית מיקלגרייב קפץ דיוויד מסוסו והחל לחפש אחר טום. הוא פסע לאורך אחד ממסדרונות האבן הריקים ובמקרה הבחין, מבעד לדלת פתוחה, במרת וינסטנלי ולוסי העומדות בגן. נראה שאחזה בהן התרגשות מסוימת והן החליפו ביניהן קריאות השתאות. דיוויד תהה במה לכל הרוחות מדובר ויצא אל הגן. הוא הגיע בדיוק כשלוסי טיפסה על ספסל אבן כדי להביט מעבר לחומה.
"הם עברו את ביתו של מר ויטס!" היא אמרה.
"מה זה? מה קרה?" קרא דיוויד.
"בדיוק ביקרו אותנו שלושה ילדים קטנים!" אמרה מרת וינסטנלי בנימת פליאה.
"הם שרו", אמרה לוסי.
"הו! ילדים אוהבים לשיר", אמר דיוויד. "בניי שלי, ישמעאל וג'ונה – הם מכירים שיר מבדח על חלבנית ופרה ש–"
"כן, אין לי ספק", קטעה מרת וינסטנלי את דבריו. "אולם זה היה שונה למדי! לילדים האלו היו כנפיים שבקעו מגבם. הם הפליגו באוויר בספינה מוזהבת זעירה עם סרטי משי ומידיהם נשרו עלי כותרת של ורדים".
דיוויד טיפס לצידה של לוסי והביט מעבר לחומה. הרחק בשמי התכלת, ספינה קטנה וזהובה נעלמה באותו רגע מאחורי צריח כנסייה. דיוויד הצליח להבחין בשלוש דמויות קטנות שניגנו על קתרוסים; ראשיהן היו מוטלים לאחור בשירה.
"מה הם שרו?" הוא שאל.
"אינני יודעת", אמרה מרת וינסטנלי בבלבול. "הם שרו בשפה שלא הכרתי. איטלקית, כמדומני".
בטרקלין הווילונות הוגפו כך שחסמו את אור הדמדומים הזהוב. מר וינסטנלי שכב על הספה, ידו מוטלת על עיניו.
"מר וינסטנלי!" קראה אשתו. "דבר נפלא ביותר…"
מר וינסטנלי פקח את עיניו וחייך למראה דיוויד העומד לפניו. "אה! מר מונטיפיורי!" הוא אמר.
"לוסי ואני היינו בגן ופתאום…"
"יקירתי", אמר מר וינסטנלי בנימה קלה של תוכחה, "אני מנסה לדבר עם מר מונטיפיורי". הוא חייך אל דיוויד. "האם נהנית מהרכיבה? אני מודה שהאזור הסובב את העיירה נאה למדי בעיניי. ויטס אמר שהוא מאמין כי נהנית ביותר".
"הרכיבה הייתה… מאירת עיניים. היכן מר ברייטווינד?"
הדלת נפתחה לפתע לרווחה וטום פסע פנימה.
"מר וינסטנלי", הוא אמר, "החלטתי לבנות את הגשר שלך!"
טום תמיד אהב להדהים חדרים מלאי אנשים הבוהים בו בפליאה חסרת מילים, ובמקרה המסוים הזה ודאי היה שבע רצון במיוחד.
אז החל מר וינסטנלי להביע את אושרו והכרת תודתו. "בדקתי את העניין", הוא אמר, "או שמא עליי לומר כי מר ויטס עשה זאת בשמי – ואני סבור כי תוכל לצפות להחזר על ההשקעה שלך של כך וכך אחוזים – כלומר, מר ויטס יוכל להסביר לך הכול…״ הוא החל לעלעל במהירות בכמה דפים שדיוויד היה די משוכנע שהוא לא הביט בהם עד כה מעולם.
"אתה יכול לחסוך לעצמך את הטרחה", אמר טום. "אין לי כל כוונת רווח. מר מונטיפיורי הטיף לפניי היום על חובתו של אדם לספק לילדיו תעסוקה שימושית, ועלה בדעתי, מר וינסטנלי, שאם לא ייבנה הגשר, לצאצאיך לא יהיה דבר לעשות. הם ישקעו בבטלה. הם לעולם לא יגיעו לגדלות הרוח הזו, להחלטיות הזו שהייתה יכולה להיות נחלתם".
"הו, אכן! אכן כך!" אמר מר וינסטנלי. "אם כך, כל מה שנותר לעשות הוא לשרטט תוכניות לגשר. הכנתי תרשימים של רעיונותיי. הם נמצאים במקום כלשהו בחדר זה ממש. ויטס מעריך כי העבודה תארך כשנתיים – ייתכן שאפילו פחות מכך!"
"הו!" אמר טום. "אין לי סבלנות להתחייבות ארוכה. אבנה את הגשר הלילה, בין חצות להנץ החמה. יש לי רק תנאי אחד". הוא הרים אצבע ארוכה. "אחד. מר וינסטנלי, עליך ועל כל משרתיך, וגם על מר מונטיפיורי, לצאת ולעמוד על גדת הנהר הלילה ולהיות עדים לבניית הגשר שלי".
מר וינסטנלי הבטיח לו בלהיטות כי לא רק שהוא ומרת וינסטנלי וכל משרתיהם יהיו שם, אלא גם כל אוכלוסיית העיירה.
ברגע שבו מר וינסטנלי חדל לדבר, ניצל דיוויד את ההזדמנות כדי לספר לטום כמה הוא שמח שטום עומד לבנות את הגשר, אבל טום (שבדרך כלל אהב מאוד שהודו לו על דברים) לא נראה מעוניין במיוחד. הוא יצא מהחדר כמעט מיד, ועצר רק לרגע כדי לדבר עם מרת וינסטנלי. דיוויד שמע אותו אומר בשקט, "אני מקווה, גבירתי, שאהבת את המוזיקה האיטלקית!"
מאחר שדיוויד היה מוכרח כעת להישאר בת'ורסבי עד הבוקר שלמחרת, מר וינסטנלי שלח את אחד ממשרתיו ללינקולן כדי לספר למר מונקטון שמר מונטיפיורי בדרך ויגיע לביתו ביום המחרת.
קצת לפני חצות התאספו אנשי ת'ורסבי ב"גלגל המזל". לכבוד המאורע מר וינסטנלי התלבש. למרבה הפלא, כאשר לבש בגדים הוא הצליח להיראות אפילו פחות מרשים. נראה שאווירת הטרגדיה והרומנטיקה שאפפה אותו רוב הזמן נעלמה כלא הייתה כשלבש את מעילו ומכנסיו. הוא עמד על שרפרף תלת-רגלי וסיפר לקהל המרופט והעלוב כמה אסירי תודה עליהם להיות כלפי הג'נטלמן הנהדר, הטוב והנדיב שעמד לבנות להם גשר. הג'נטלמן הזה, אמר מר וינסטנלי, יופיע בקרבם במהרה כדי לזכות בהכרת תודתם.
אך טום לא הופיע. וגם מרת וינסטנלי לא הייתה בנמצא, דבר שהכעיס מאוד את בעלה וגרם לו לשלוח את לוסי חזרה לבית מיקלגרייב להביא אותה.
מר וינסטנלי אמר לדיוויד, "הצעתו של מר ברייטווינד לבניית הגשר בלילה אחד סקרנה אותי עד מאוד. האם מדובר בגשר ברזל, תמהני? נדמה לי כי לאחרונה מישהו בנה גשר ברזל בשרופשייר. מופלא למדי. ייתכן כי ניתן להקים גשר ברזל במהירות רבה. או אולי גשר עץ? יש גשר עץ בקיימברידג'…"
בדיוק אז הופיעה לוסי, חיוורת ומפוחדת.
"הו, הנה את!" אמר מר וינסטנלי. "היכן גבירתך?"
"מה קרה, לוסי?" שאל דיוויד. "מה אירע לך, לכל הרוחות?"
"הו, אדוני!" קראה לוסי. "רצתי במעלה הרחוב הראשי כדי למצוא את גבירתי, אך כשהגעתי לשער הבית יצאו שני אריות ושאגו לעברי!"
"אריות?" אמר דיוויד.
"כן, אדוני! הם התרוצצו בין רגליי וניסו לנשוך אותי בשיניהם החדות. חשבתי שאם הם לא יהרגוני בנשיכות, הם לכל הפחות יגרמו לי למעוד!"
"אילו מין שטויות הן אלו!" קרא מר וינסטנלי. "אין אריות בת'ורסבי. אם גבירתך בוחרת להיעדר מהתרחשויות הלילה, הרי שזו הבעיה שלה. אם כי למען האמת איני מרוצה מהתנהגותה כלל וכלל. אחרי הכול, זהו כנראה האירוע החשוב ביותר בתולדות ת'ורסבי". הוא פנה והלך משם.
"לוסי, כמה גדולים היו האריות האלה?" שאל דיוויד.
"מעט גדולים יותר מכלב ספנייל, אני מניחה".
"ובכן, זה משונה ביותר. אריות הם לרוב גדולים יותר. האם את אכן בטוחה…"
"הו! אין זה משנה מה גודלם של יצורים איומים אלו!" קראה לוסי בקוצר רוח. "היו להם שיניים ונהמות שלא יביישו חיות גדולות מהם פי שלושה! ולכן, שאלוהים יסלח לי! נבהלתי וברחתי משם! ומה יהיה על גבירתי המסכנה אם תצא מהבית והאריות יזנקו עליה! ומה אם לא תראה אותם בחשכה עד שיהא זה מאוחר מדי!" היא החלה לבכות.
"הס, נערתי", אמר דיוויד. "אל פחד. אני אלך ואמצא את גבירתך".
"אך לא היו אלה רק האריות", אמרה לוסי. "העיירה כולה מוזרה. פורחים פרחים בכל מקום וכל הציפורים מזמרות".
דיוויד יצא מהפונדק מהדלת הקדמית ומיד נחבט ראשו בדבר מה. היה זה ענף. ליד '"גלגל המזל" ניצב עץ. בבוקר היה גודלו סביר, אך לפתע פתאום הוא גדל עד כדי כך שהסתיר את רוב הפונדק.
"זה משונה!" חשב דיוויד.
העץ היה עמוס תפוחים.
"תפוחים ביוני", חשב דיוויד. "זה משונה עוד יותר!"
הוא הביט שוב.
"תפוחים על עץ ערמונית-הסוסים! זה המשונה מכול!"
באור הירח ראה דיוויד שת'ורסבי בהחלט נהייתה מוזרה ביותר. תאנים שכבו מכורבלות בין ענפי עצי אשור. עצי סמבוק כרעו תחת משקלם של רימונים. ענפי קיסוס כמעט נקרעו מהקירות ממשקל האוכמניות שצמחו עליהם. כל מה שאי פעם היו בו אי אלו חיים התפרץ לפתע בפריון. מסגרות חלונות עתיקות ויבשות תפחו משרף והחלו להנץ זרדים, עלים, פרחים ופירות. משקופים ודלתות התעקמו עד כדי כך שלבנים נדחקו ממקומן וכמה בתים היו בסכנת התמוטטות. העגלה במרכז הרחוב הראשי הייתה לפרדס עצי שדר כסופים. גלגליה השבורים שילחו ורדים וזמירים נחו עליה וזימרו.
"מה עושה טום, לכל הרוחות?" תהה דיוויד.
הוא הגיע לבית מיקלגרייב ושני אריות קטנים מאוד יצאו בריצה קלה מהשער. באור הירח נראו מאובנים מתמיד.
"אני מניח", חשב דיוויד, "כי מאחר שאריות אלו הם יציריו של טום, הם לא יפגעו בי".
האריות פערו את פיותיהם וקול נורא למדי פרץ מגרונותיהם – כפי שעשויים להישמע גושי שיש הנקרעים לחתיכות. דיוויד פסע צעד או שניים לכיוון הבית. שני האריות זינקו אליו, נוהמים ונוקשים בשיניהם ושורטים לכיוונו בכפי האבן שלהם.
דיוויד הסתובב וברח. כשהגיע ל"גלגל המזל" הוא שמע את השעון המצלצל חצות.
מאה ושלושים קילומטר משם, בקיימברידג', הקיץ סטודנט לתואר ראשון מחלום. הסטודנט (ששמו היה הנרי קורנליוס) ניסה לחזור לישון, אך מצא שהחלום (שנסב על גשר) נתקע באופן כלשהו במוחו. הוא יצא ממיטתו, הדליק את הנר שלו, והתיישב לצד השולחן. הוא ניסה לצייר גשר, אך לא הצליח לשרטט אותו במדויק (אף על פי שידע שראה אותו לא מזמן במקום זה או אחר).
אז הוא לבש את מכנסיו, את מגפיו ואת מעילו ויצא אל תוך הלילה כדי לחשוב. הוא לא הספיק להתרחק לפני שדבר מה מוזר מאוד נקרה בדרכו. אדוארד ג'קסון, מוכר הספרים, עמד בפתח חנותו בכותונת לילה. הוא לא חבש שום פאה אפורה ומכובדת, אלא רק מצנפת לילה ישנה ושמנונית. הוא אחז בספר בידו האחת ופמוט נחושת בשנייה.
"הנה!" אמר ברגע שנחתו עיניו על הנרי קורנליוס. "זה מה שאתה מחפש!" והוא תחב את הספר לתוך ידיו של קורנליוס. קורנליוס הופתע מכיוון שהוא היה חייב לג'קסון כסף, וג'קסון נשבע שלעולם לא ייתן לו לקחת עוד ספר.
הירח היה כה בהיר, שקורנליוס לא התקשה כלל לבחון את הספר לאורו. לאחר זמן מה הוא הרים את מבטו ומצא שהוא מסתכל אל תוך חצר האורווה של פונדק. שם, באלומת אור ירח, עמד ג'ופיטר, הסוס הנאה והמהיר ביותר בקיימברידג'. ג'ופיטר היה אכוף ומוכן ליציאה, ונראה שהוא המתין בסבלנות למישהו. לכן, בלי להקדיש לכך מחשבה שנייה, קורנליוס עלה על גבו. ג'ופיטר דהר משם.
קורנליוס ישב בנחת ועלעל בדפי הספר. מרוב ששקע במה שמצא שם, הוא לא שם לב כמעט למסע. פעם אחת הוא הביט למטה וראה תבניות מורכבות של כסף וכחול החרוטות בקרקע הכהה. בהתחלה הוא הניח שיצר אותן הכפור, אך אז עלה בדעתו כי החודש היה יוני והאוויר היה חמים. חוץ מזה, התבניות דמו יותר לשדות ויערות ומשעולים שטופי אור ירח כפי שהיו עשויים להיראות מגובה רב מאוד וממרחק רב מאוד. אך, תהא המציאות אשר תהא, לא נראה שהייתה לכך חשיבות גדולה במיוחד ועל כן הוא המשיך לבחון את ספרו. ג'ופיטר המשיך להאיץ תחת הירח והכוכבים ופרסותיו לא השמיעו שום רחש.
"הו! הנה זה", אמר קורנליוס פעם אחת.
ואז, "אני מבין".
וזמן מועט לאחר מכן, "אך נחוצה לכך כמות אדירה של אבן!"
דקות מספר לאחר מכן עמדו קורנליוס וג'ופיטר על גדת הנהר שמעברו השני נמצאה ת'ורסבי.
"כך!" אמר קורנליוס בשקט. "בדיוק כפי שהנחתי! הוא עדיין אינו בנוי".
לנגד עיניו של קורנליוס נגלתה המולת המלאכה הקדחתנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קורות עץ ולבנים כבירות נחו לאורך הגדה ובכל רגע נוסף הגיעו עוד סוסים שנשאו עוד קורות וגושי אבן. בכל מקום שאליו הביט התרוצצו פועלים. היו שהובילו או משכו סוסים. היו שצעקו פקודות. אחרים הביאו פנסים והניחו אותם בין ענפי עצים. המאפיין החריג ביותר באנשים הללו היה לבושם, שכלל מגוון משונה של כותונות לילה, מעילים, מכנסיים, מצנפות לילה וכובעים. בחור אחד מיהר כל כך להגיע לת'ורסבי עד כי לבש את כותונתה ומצנפתה של אשתו, אך הוא הרים את שולי שמלתו והמשיך במלאכתו בכל זאת.
בלב כל הפעילות הזו עמדו שני גברים שקועים בשיחה. "אתה האדריכל?" קרא אחד מהם וניגש אל קורנליוס. "שמי הוא ג'ון אלפרטון, סתת ראשי בנוטינגהאם. זהו מר וייקלי, מהנדס מהולל. חיכינו שתגיע ותאמר לנו מה עלינו לבנות".
"הנה, זה כאן איתי", אמר קורנליוס והראה להם את הספר (שהיה Carceri d'invenzione של ג'מבטיסטה פירנזי).
"הו! מדובר בכלא, אם כן?"
"לא, נזדקק רק לגשר", אמר קורנליוס והצביע על גשר כביר הבנוי בתוך הכלא הקודר. הוא הרים את מבטו ולפתע פתאום הבחין בקהל מסתורי ודומם בגדה הנגדית. "מי כל האנשים האלו?" שאל.
מר אלפרטון משך בכתפיו. "במקום בו אנשים חרוצים עוסקים בעבודתם, לבטח תמצא בטלנים המתאספים סביב סבים להם כדי לצפות. מוטב שלא תתייחס אליהם כלל, אדוני".
באחת בלילה הנהר כבר התמלא בכמות אדירה של פיגומי עץ. הפיגומים היו גדושים בלפידים, עששיות ונרות והטילו אור מוזר ומרצד על בתי ת'ורסבי ועל הקהל המשקיף. נדמה כאילו גחלילית שגודלה כגודל קתדרלת סנט פול התמקמה ליד העיירה.
בשתיים בלילה הנרי קורנליוס היה מיואש. הנהר לא היה עמוק מספיק כדי להכיל את גשרו של פירנזי. הוא לא היה יכול לבנות אותו גבוה כפי שרצה. אך מר אלפרטון, הסתת הראשי, לא היה מודאג. "אל חשש, אדוני", אמר. "מר וייקלי יערוך את ההתאמות הנחוצות".
מר וייקלי עמד במרחק כמה צעדים מהם. פאתו הוסטה קלות לאחד הצדדים כדי שיוכל לגרד בפדחתו בנוחות, והוא שרבט בקדחתנות בפנקס קטן.
"למר וייקלי רעיונות רבים כיצד נוכל להצליח", המשיך אלפרטון. "מר וייקלי כבר בנה ויאדוקטים ותעלות מפורסמים בצפון. הוא ניחן בכישרון יוצא מן הכלל. הוא איננו אדם המכביר במילים, אך הוא מודה כי הוא מרוצה מהתקדמותנו. הו! בקרוב נסיים!"
בארבע לפנות בוקר הגשר כבר נבנה. שתי קשתות עצומות השתרעו מעל לנהר. בקצה כל קשת ניצבו אבנים גדולות בסיתות גס. התוצאה הייתה קלאסית, איטלקית, כבירה. הגשר היה מרשים לו ניצב בלונדון; בת'ורסבי הוא חלש על הכול. האפשרות שמישהו יתבונן שוב בעיירה אי פעם הייתה קלושה; מעתה והלאה, כל מה שיראו העוברים ושבים הוא הגשר. בין הקשתות היה לוח אבן שעליו נחרטה באותיות גדולות מאוד הכתובת:
THOMAS BRIGHTWIND ME FECIT ANNO DOMINI MDCCLXXX[8]
במהלך הלילה חקר דיוויד את אנשי העיירה בניסיון להבין אם מי מהם ידע להיכן הלך טום. ברגע שנבנה הגשר הוא חצה לעבר השני והפנה את אותה השאלה לפועלים. אך עבר בהם שינוי מוזר. הם היו רדומים למחצה, או למעלה מכך, ודיוויד לא הצליח לחלץ מהם כל דבר היגיון. אחד נאנח ומלמל בקול ישנוני, "מרי, התינוק בוכה". אחר, גבר צעיר בלבוש אופנתי, הרים את ראשו השמוט ואמר, "העבר את הפורט, דאוונפילד. חן חן". ואדם שלישי בפאה אפורה וחבוטה רק מלמל משוואות מתמטיות וציטט את האורכים והגבהים של מגוון ויאדוקטים וגשרים במנצ'סטר רבתי.
כאשר היכו בנהר קרניה הזהובות והעזות של ראשית היום החדש והפכו את המים לכסף מותך, דיוויד נשא את מבטו וראה את טום צועד על הגשר. ידיו היו תחובות בכיסי מכנסיו והוא הביט סביבו בשביעות רצון. "הוא נאה מאוד, הגשר שלי, האין זאת?" אמר. "אם כי חשבתי שאולי עליי להוסיף תבליט גבוה המציג את אלוהים שולח צפרירים וכרובים ומנטיקורים וחדי קרן ואריות והיפוגריפים להשמיד את אויביי. מה דעתך?"
"לא", אמר דיוויד, "הגשר מושלם. אין צורך באף קישוט נוסף. עשית מעשה טוב למען האנשים האלה".
"האומנם?" שאל טום בחוסר עניין. "למען האמת, חשבתי על מה שאמרת לי אתמול. אין ספק שילדיי כולם שוטים ביותר ורובם חסרי תועלת, אך ייתכן שבעתיד אפגין רוחב לב ואספק להם תחומי אחריות, תעסוקה שימושית, וכולי, וכולי. מי יודע? אולי יפיקו מזה תועלת מסוימת".[9]
"זה יהיה נדיב ביותר", אמר דיוויד, ואז נטל את ידו של טום ונשק לה. "ואופייני לך עד מאוד. כשתהיה מוכן להתחיל לחנך את בניך ובנותיך לפי דגם חדש זה, הבה נשב אתה ואני יחד ונדון במה שאפשר לעשות".
"הו!" אמר טוב. "אבל כבר התחלתי בזאת!"
כשחזרו לת'ורסבי לקחת את סוסיהם, הם גילו שמשרתו של מר וינסטנלי שב מלינקולן עם החדשות שמר מונקטון מת במהלך הלילה. ("הנה, אתה רואה", אמר טום בקלילות, "אמרתי לך שהוא היה חולה"). המשרת גם דיווח כי הרוקח האנגלי, הרופא הסקוטי והקוסם האירי לא הניחו לגסיסתו של מר מונקטון להפר את שלוותו של יום נעים ביותר, שכלל שיחות, משחקי קלפים ושתיית יין-שרי בצוותא בפינת הטרקלין.
"בכל אופן", אמר טום ובחן את ארשת הפנים המאוכזבת של דיוויד, "מה דעתך על ארוחת בוקר?"
בן הפיות והיהודי עלו על סוסיהם ורכבו על הגשר. להפתעתו של דיוויד, מיד מצאו את עצמם בפיאצה ארוכה ושטופת שמש, שוקקת אנשים הלבושים במיטב האופנה שיצאו ליהנות מאוויר הבוקר ובירכו זה את זה באיטלקית. בתים וכנסיות עם חזיתות מסוגננות הקיפו אותם מכל עבר. מזרקות עם פסלים בדמות נפטון ושאר אישים אלגוריים התיזו סילוני מים בהירים לתוך אגני שיש. ורדים השתלשלו בחדווה מתוך אגרטלי אבן, וריח מעורר תיאבון של קפה ולחם טרי נישא באוויר. אך מה שהיה באמת יוצא דופן היה האור, בהיר כבדולח וחמים כדבש.
"רומא! פיאצה נאבונה!" קרא דיוויד באושר משמצא את עצמו במולדתו איטליה. הוא הביט אחורה אל הגשר לת'ורסבי ולאנגליה. דומה היה כי זגוגית מלוכלכת מאוד חצצה בין מקום אחד למשנהו. "אבל האם זה יקרה לכל מי שחוצה את הגשר?" שאל.
טום אמר דבר מה בשִׁי[10], שפה שדיוויד לא הכיר. עם זאת, משיכת הכתפיים המופרזת שליוותה את האמירה רמזה כי התרגום היה בקירוב "למי אכפת?"
לאחר אי אלו שנים של ויכוחים והפצרות מצידו של דיוויד, הסכים טום לסלוח לאיגריין על נישואיה ולשלוש אחיותיה על שהסתירו את העניין. לאיגריין ולמר קרטרייט הוענק בית בקמדן פלייס שבבאת', וקצבה למחייתם. שתיים מאחיותיה של איגריין, הנסיכות נימואה ואליין, שבו אל ה-Castel des Tours saunz Nowmbre. לרוע המזל, דבר מה קרה לנסיכה מורגנה בבית המגעיל ביער האפל והלח, והיא נעלמה לבלי שוב. למרות כל ניסיונותיו, נבצר לחלוטין מידו של דיוויד לעורר באף אחד עניין בגורלה. טום התייחס לכך כשיא שיאי השעמום, ונימואה ואליין, שהיו להוטות להימנע מכל עלבון נוסף לסבם, השתכנעו כי דרך הפעולה הנבונה ביותר היא לשכוח שאי פעם הייתה להם אחות בשם הזה.
גשר הפיות בת'ורסבי, כשלעצמו, לא הביא שגשוג לעיירה, מאחר שמר וינסטנלי עדיין הזניח כל מלאכה שהיה בה כדי להניב רווחים לעצמו או לתושבי העיירה. עם זאת, שנתיים לאחר ביקורם של טום ודיוויד, כאשר מר וינסטנלי היה בעיצומה של הצגת הגשר בפני מבקרים, נראה היה כאילו חלק מהמעקה זז באופן מסתורי ביותר ומר וינסטנלי צנח אל תוך הנהר וטבע. קרקעותיו, החמר והפחם שלו הפכו כולם לרכוש בנו התינוק, לוציוס. תחת הנהגתם הנמרצת, ראשית של מרת וינסטנלי ולאחר מכן של לוציוס, הקרקעות הושבחו, החמר נחפר, והפחם נחצב. פיולי ויטס ניהל עסקים רבים שפרחו והתעשר כקורח. לרוע המזל המצב הזה לא הלם אותו. הסיפוק העמום מהיותו עשיר לא השתווה בפני עצמו לעונג הבוהק ששאב מהרהורים על סבלם ומצבם הירוד של חבריו ושכניו.
ועל כן, לא נותר דבר לעשות זולת להעיר דבר או שניים על אופיו של לוציוס וינסטנלי. אם יותר לי, אניח כי הקורא לא יופתע במיוחד לגלות שהוא היה אדם בלתי שגרתי בעליל, נאה להפליא ובעל מזג משונה ביותר. הוא התנהג יותר כמו מלכהּ של ת'ורסבי מאשר כבעל הקרקעות שלה, ושלט על אנשי העיירה בתערובת של חן לא מהימן, גחמנות מייגעת ורודנות מוחלטת שלא תהיה זרה כהוא זה לכל מי שהכיר ולו במעט את טום ברייטווינד.
מלבד זאת, היו לו כמה כישרונות יוצאי דופן. מובאה מיומנו של כומר מקיץ 1806 מתארת איך הכומר ושותפו למסע הגיעו לגשר ת'ורסבי (כך נקראה העיירה כעת), רכובים עלסוסים, ונתקלו בעיירה שהייתה כה דוממת, כה שקטה עד אימה, עד כי לא נותרה בידיהם הברירה אלא להניח שכל ברייה באזור מתה או ברחה משם. בחצר פונדק "הגשר החדש" מצא הכומר סייס ושאל אותו מדוע העיירה שקטה כקבר.
"הו!" אמר הסייס. "הנמך את קולך אם תואיל, אדוני. לוציוס וינסטנלי, ג'נטלמן אצילי ומלומד ביותר – הנה, ממש שם נמצא ביתו – השתכר אמש וכעת ראשו כואב. בבקרים שאחרי סביאתו הוא אוסר על הציפורים לשיר, על הסוסים לצהול ועל הכלבים לנבוח. על החזירים לאכול בדממה. על הרוח להיזהר ולא לרשרש בעלים ועל הנהר לזרום בנחת על הקרקעית ולא להשמיע רחש".
הכומר האנגלי העיר ביומנו, "…נראה שהעיירה כולה לקתה באותו שיגעון מוזר. כל התושבים מתנהלים ביראה ממר לוציוס וינסטנלי. הם מאמינים שהוא מסוגל לחולל נפלאות ואף עושה זאת כמעט על בסיס שעתי"[11].
אך אף על פי שאנשי גשר ת'ורסבי התגאו בלוציוס, הוא עורר בהם אי-נוחות. לקראת אמצע המאה התשע-עשרה הם נאלצו להודות שהיה בו דבר מה מעט משונה; אף שחלפו כארבעים שנה מאז יום הולדתו השלושים, לא נראה כי הזדקן ולו ביום אחד. בנוגע ללוציוס עצמו, היה זה בלתי נמנע שבסופו של דבר ישתעמם מת'ורסבי, אפילו אם דאג שתעורר בו עניין בכך שגרם לגברות נעלות להתאהב בו, שינה את מזג האוויר שיתאים למצבי רוחו ובנוסף – כפי שעשה פעם אחת – גרם לכל הכלבים והחתולים לדבר אנגלית רהוטה בשעה שאנשי העיירה יכלו רק ליילל ולנבוח זה על זה.
בבוקר אביבי בשנת 1852 עלה לוציוס על סוסו, רכב על גשרו של אביו ומעולם לא נראה עוד.
מאנגלית: יהל בן שלום
כל הזכויות שמורות © סוזנה קלארק, 2001
[1] דיוויד מונטיפיורי האומלל היה מבועת לחלוטין כשהבין שהוא נמצא באחוזה של ג'נטלמן אחר בלי שהוזמן, והתנצל שוב ושוב. הוא אמר לתומס ג'פרסון כי הם שמעו רבות על יופיה של אחוזת מונטיצ'לו, עד כי לאהצליחו לעצור את הדחף לבוא ולחזות בה. ההסבר האדיב כמעט הצליח לפייס את הנשיא (שנטה לרגוז). לרוע המזל, טום ברייטווינד החל מיד לתאר את כל האופנים הרבים שבהם התעלו גניו שלו על גניו של תומס ג'פרסון. תומס ג'פרסון גירש את שניהם משטחו ללא דיחוי.
[2] נסיכי פיות אינם נוטים לתור אחרי חברתם של נסיכי פיות אחרים, ובזדמנויות הנדירו שבהן שבו הם כן נפגשים, מפתיעה התדירות שבה אחד מהם מוצא את מותו – באופן פתאומי, מסתורי ובכאב מייסר.
[3] בני פיות מתעלים אפילו על נוצרים ויהודים בהתלהבותם מתינוקות וילדים צעירים, ולשם הגדלת המשפחה אינם בוחלים בגניבת ילד נוצרי יפה או שניים.
אולם בעניין זה, כמו בעניינים כה רבים, בני פיות לא שוקלים כמעט בכלל את ההשלכות של מעשיהם. הם מתרבים או גונבים את ילדיהם של אנשים אחרים, ועשרים שנה לאחר מכן הם נדהמים לגלות שביתם מלא בגברים ונשים בוגרים. הבעיה היא איך לכלכל את כולם. בניגוד לבניהם ובנותיהם של נוצרים ויהודים, ילדי פיות לא נהנים מהידיעה שיום יבוא והם יירשו את הונם, קרקעותיהם וכוחם של הוריהם, מאחר שסביר מאוד להניח שההורים האלה לא ימותו לעולם. זוהי קושיה שמעט מאוד בני פיות מצליחים למצוא לה פתרון מספק ואין פלא כי בשלב כלשהו רבים מילדיהם מורדים. במשך יותר משבע מאות שנה, טום ברייטווינד היה מעורב במלחמה אכזרית ועקובה מדם נגד בנו בכורו עצמו, אדם בשם הנסיך רִיאָלוֹבְּרָן.
[4] במשך מאות ואלפי שנים היה הברו מקום המגורים הנפוץ של גזע הפיות. הוא המקור לכל ארמונות הפיות שקוראים עליהם בסיפורי העם. למעשה, נראה שנטייתם של סופרים נוצרים להאדיר את הברו רק גברה במרוצת המאות. תיארו אותו בין השאר כ"ארמון פיות מזהב ובדולח, בלב הגבעה" (ליידי וויילְד, אגדות עתיקות, כשפים מיסטיים ואמונות טפלות של אירלנד, וורד את דאוני, לונדון, 1887). כרוניקן נוסף של היסטוריית הפיות כתב על "גבעת תלולה ומכוסת דשא, עגולה כאגן חביצה… לאגם קטן על פסגתה הייתה רצפת בדולח, ששימשה כצוהר". (סילביה טאונסנד וורנר, ממלכות האלפים, צ'אטו את וינדוס, לונדון 1977).
למען האמת, הברו היה בור או סדרת בורות המקושרים זה לזה שנחפרו בתוך תל, בדומה למחילת ארנב או מאורת גיריות. אם לנסח מחדש את מילותיו של סופר ילדים עתיר דמיון, לא היה זה חור נוח, אף לא היה חור חולי, יבש וחשוף; היה זה חור מגעיל, מזוהם וטחוב.
בני פיות, הידועים בחוסנם, לא התקשו לעמוד בתנאי הלחות, האפלה והמחסור באוויר, אך לא היה זה נדיר שילדים נוצרים שנחטפו והובאו לברו מתו מחוסר אוויר.
[5] בשלהי המאה השמונה-עשרה משך הזמן הצפוי למסע מלונדון לנוטינגהמשייר היה כיומיים-שלושה. נראה שטום ודיוויד הגיעו תוך שעות ספורות: זה, כנראה, אחד היתרונות של הבחירה בנסיך פיות רב-עוצמה כשותף למסע.
[6] בני הפיות שנולדו בשמונה מאות השנים האחרונות לערך – שהם מלומדים, משכילים ומתרועעים משחר ילדותם עם נוצרים – אינם מתקשים יותר להבחין בין החי לדומם, בדומה לנוצרים. אך בעיני בני דורות קדומים יותר (למשל, טום),ההבדל רחוק מלהיות מובן.
אי אלו תיאורטיקנים ופרשני קסם ציינו כי בני פיות אשר מחזיקים באמונה העתיקה הזו בנשמות של אבנים, דלתות, עצים, אש, עננים וכו', מיומנים בקסם יותר מבני הדור הצעיר, וקסמם על פי רוב עז יותר.
התקרית הבאה מדגימה באופן ברור כיצד יכולים בני פיות לפתח בנסיבות המתאימות יראת כבוד משונה כלפי עצמים רגילים לחלוטין. בשנת 1697 אירע ניסיון התנקשות בחייו של זקן מהמגדל הלבן, אחד מנסיכי הפיות הפחותים. מבצע הניסיון היה בן פיות בשם בְּרוֹק (על פניו היו פסים של פרווה לבנה ושחורה). ברוק התרשם עמוקות ממה ששמע על הנשק החדש והנהדר שהמציאו הנוצרים כדי להרוג זה את זה. לפיכך הוא נטש כל אמצעי קסום להריגת הזקן מהמגדל הלבן (שבאמצעותו היה לו סיכוי מסוים להצליח), ורכש במקום זאת אקדח וכדורים (שבאמצעותם לא היה לו כל סיכוי להצליח). ברוק המסכן ניסה את מזלו, נתפס, והזקן מהמגדל הלבן כלא אותו בחדר אבן ללא חלונות עמוק בתוך האדמה. בחדר השכן נעל הזקן את האקדח, ובחדר נפרד את הקליע. ברוק מת אי-אז בתחילת המאה העשרים (בתום שלוש מאות שנה ללא דבר מאכל, טיפת משקה או מראה השמש, אפילו בני פיות נחלשים). האקדח והכדורים, בתורם, עדיין נמצאים שם, והזקן עדיין מחשיב אותם אשמים במעשה בדיוק באותה מידה, וראויים לעונש על רשעותם. בני פיות אחרים שחפצו להרוג את הזקן מהמגדל הלבן החלו לחרוש מזימות מורכבות לגניבת האקדח והכדורים, שזכו לחשיבות משונה בעיני אויביו. בקרב בני הפיות ידועה היטב העובדה כי למתכת, אבן ועץ אופי עקשן; האקדח והכדורים נשלחו להרוג את הזקן בשנת 1697 והמחשבה כאילו נחישותם התערערה במהלך המאות שחלפו, היא מופרכת ואף בלתי נתפסת לגישתם של בני הפיות. ברור למדי לאויביו של הזקן כי יום אחד האקדח והכדורים יגשימו את מטרתם.
[7] טום ברייטווינד לא היה היחיד מבני מינו שנצר בלהט את זכרו של יוליוס קיסר. בני פיות רבים טוענים כי הם צאצאיו, ואגדה נוצרית מימי הביניים אף גורסת כי אוֹבֵּרוֹן (מלכם הדמיוני לחלוטין של בני הפיות) היה בנו של יוליוס קיסר.
[8] תומס ברייטווינד יצר אותי, שנת אדוננו 1780.
[9] למרות דעתו השלילית של טום על צאצאיו, חלק מבניו ובנותיו התעקשו להצליח למדי במשלח היד שבחרו ללא כל עזרה ממנו. מספר שנים לאחר שהתרחשה המעשייה הזו, פחות או יותר במקביל, אי אלו ג'נטלמנים מלומדים באו לידי מספר תגליות חשובות בנוגע לחשמל. ביניהם היה אדם ביישן ומתבודד שגר בעיירה דרזדן שבסקסוניה. שמו של האדם הזה היה הנסיך ולנטיין ברייטווינד. טום גילה עניין רב כשנודע לו כי אדם זה היה בנו, שנולד בשנת 1511. טום אמר למרים מונטיפיורי (אשתו של דיוויד), "למיטב זכרוני זוהי הפעם הראשונה שמי מילדיי הגיע להישג הראוי במידה כלשהי לציון. חלקם בזבזו סכומי כסף ראויים לציון וחלקם ניהלו נגדי מלחמות שנמשכו פרקי זמן ראויים לציון, אך זה הכול. אין בנמצא דבר ששימח אותי או הפתיע אותי יותר מכך. מספר אנשים ניסו לשכנע אותי כי אני זוכר אותו – אבל אני לא".
[10] שפתם של בני הפיות מהברו.
[11] יומניו של האב ג'יימס האברס-גאלסוורת'י, 1804-23.