שערי אנוביס \ טים פאוורס
מאת המערכת
פרק 1
"אם כן, בזרם שוטף זה שאין לו מעצור, מה לדברים אשר חולפים במהרה, ולהם יקבע אדם מחיר גבוה? יהא זה בדיוק כאילו יתאהב אדם באחד הדרורים העפים להם, והוא כבר חלף הרחק מראות".
– מרקוס אאורליוס כשהנהג קירב את המכונית לשפת המדרכה, בלם לעצירה מהירה אך חלקה וכיבה את הפנסים, גחן ברנדן דויל קדימה במושב האחורי והביט במגרש החצץ המגודר שאליו הגיעו. זרקורים בוהקים האירו את המגרש, והוא שמע מכונות כבדות עובדות בסביבה.
"למה אנחנו עוצרים כאן?" שאל בחוסר תקווה קל.
הנהג ניתר בקלילות מהמכונית ופתח את דלתו של דויל. אוויר הלילה היה קר. "כאן נמצא מר דארו", האיש הסביר. "אני אשא את זה", הוא הוסיף ונטל את מזוודתו של דויל.
דויל לא דיבר במהלך הנסיעה של עשר הדקות מנמל התעופה היתרו, אבל כעת גברה עצבנותו על רתיעתו מלהודות כמה מעט ידע על המצב. "אה, הבנתי משני האנשים שפנו אלי בפולרטון – קליפורניה, כלומר – שלעבודה הזאת יש קשר כלשהו לסמואל טיילור קולרידג'", הוא אמר בחוסר ביטחון כששניהם התקדמו בכבדות לעבר השער בגדר החוליות. "האם אתה יודע… מה זה בדיוק?"
"מר דארו יסביר הכול, אני בטוח", אמר הנהג, שנראה נינוח הרבה יותר כעת, לאחר שחלקו במירוץ השליחים כמעט הסתיים. "משהו שקשור להרצאה, אני סבור".
דויל עצר. "הרצאה? הוא הריץ אותי ששת אלפים קילומטרים בלילה ללונדון" – והציע לי עשרים אלף דולרים, הוסיף לעצמו – "רק כדי לתת הרצאה?"
"אני באמת לא יודע, מר דויל. כפי שאמרתי, הוא יסביר –"
"האם אתה יודע אם זה קשור בצורה כלשהי לתפקיד שאליו שכר את סטירפורת' בנר?" דויל לחץ.
"אני לא מכיר את מר בנר", אמר הנהג בעליזות. "בבקשה, בוא איתי, אדוני, כל זה מתוזמן באופן דחוק למדי".
דויל נאנח וחזר ללכת, אינו חש מעודד בהבחינו בסלילי גדר התיל התלויים לאורך ראש הגדר. כשהתבונן מקרוב, ראה פיסות נייר קטנות וזלזלים של מה שעשוי להיות דבקון לבן קשורים במרווחים קבועים לאורך הגדר. הוא החל לחשוב שהשמועות על יוזמות המחקר הבין-תחומיות של דארו – ימב"ד – היו נכונות. "ודאי הייתי צריך להזכיר זאת קודם לכן", קרא אל הנהג, מתלוצץ רק למחצה, "אבל אני לא יודע להפעיל לוח ויג'ה".
האיש הניח את המזוודה על העפר ולחץ על כפתור בעמדת השער. "אני לא חושב שזה נחוץ, אדוני", אמר.
בצידה השני של הגדר מיהר לעברם שומר במדים. טוב, אתה כבר בתוך העניין, דויל אמר לעצמו. לפחות אתה שומר לעצמך את שכר הטרחה של חמשת אלפים דולר, גם אם אתה דוחה את הצעתו… מה שהיא לא תהיה.
דויל היה אסיר תודה שעה קודם לכן, כאשר הדיילת העירה אותו כדי שיהדק את חגורת המושב שלו, מכיוון שהוא חלם שוב על מותה של רבקה. בחלקו הראשון של החלום הוא תמיד היה זר בעל ידע מוקדם. מנסה נואשות למצוא את ברנדן ואת רבקה דויל לפני שהם עולים על האופנוע, או לפחות לפני שדויל מאיץ את ההונדה הישנה במעלה ביץ' בולברד אל הכביש המהיר של סנטה אנה – ותמיד נכשל, מכוניתו צווחת בפנייה מעבר לפינה האחרונה בדיוק כשהאופנוע הישן מאיץ, נוטה אל הפנייה ונעלם מעבר לעיקול המוסתר בנוף. בדרך כלל הוא כפה על עצמו להתעורר בשלב זה, אבל הפעם הוא שתה כמה כוסיות וויסקי סקוטי, וייתכן שלא יצליח בכך.
הוא הזדקף במושבו ומצמץ אל התא המרווח ואל האנשים במושבים האחרים. האורות דלקו, ומבעד לאשנב הקטן נראתה רק חשכה מנוקדת – שוב היה לילה, אף שהוא זכר שראה את השחר מעבר למישורי קרח רק כמה שעות קודם לכן. טיסה במטוס סילון הייתה מבלבלת דייה, סבר דויל, גם בלי קפיצות מעל הקוטב שנטלו ממך את היכולת לנחש איזה יום זה. בטיסתו האחרונה לאנגליה הייתה חניית ביניים בניו יורק, אבל מובן שימב"ד מיהרו מדי בשביל זה.
הוא התמתח במושבו, ספר וכמה ניירות החליקו מעל המגש המתקפל שלפניו וחבטו-רפרפו על הרצפה. גברת מעברו השני של המעבר קפצה, והוא חייך בהתנצלות נבוכה כשהתכופף להרימם. בעודו ממיין את הניירות ומבחין במרווחים הריקים ובסימני השאלה הרבים ששרבט, הוא תהה בעגמומיות אם אפילו באנגליה – הוא בהחלט עמד לנצל את טיול החינם הזה כדי להמשיך במחקריו – יצליח להשיג מידע כלשהו על המשורר שאת הביוגרפיה הממצה שלו ניסה לכתוב במשך שנתיים. קולרידג' היה קל, הוא חשב כאשר תחב את הניירות חזרה לתיק בין רגליו; וויליאם אשבלס היה תעלומה ארורה.
הספר שנפל היה ספרו של ביילי חייו של וויליאם אשבלס. הוא נחת פתוח וכמה מהדפים מושחמי הגיל נקרעו. הוא הניח אותם חזרה בזהירות, סגר את הספר בעדינות, הבריש אבק מעל אצבעותיו ובהה בכרך.
זו תהיה לשון המעטה, חשב ללא נחמה, לומר שחייו של אשבלס תועדו בצמצום. וויליאם האזליט כתב הערכה קצרה על עבודתו ב-1825, וכבדרך אגב סיפק כמה פרטים על האיש. וידידו הקרוב של אשבלס ג'יימס ביילי כתב את הביוגרפיה הזהירה שנחשבה – באין כל דבר
אחר – הדיווח המקובל. דויל הוסיף לעלילה כמה מכתבים, יומנים ודיווחי משטרה מאירי עיניים, אבל בחייו הרשומים של המשורר עדיין היו פערים רבים.
באיזו עיר בווירג'יניה, למשל, חי אשבלס מלידתו ועד 1810? אשבלס טען בהזדמנות אחת כי הייתה זו ריצ'מונד, ובאחרת – נורפולק, אבל שום רישומים שלו לא הופיעו באף אחד משני המקומות. דויל שיער שהמשורר הבעייתי שינה את שמו כאשר הגיע ללונדון, והוא חיפש את שמותיהם של תושבי וירג'יניה שנעלמו בקיץ 1810 בגיל עשרים וחמש. היה קל להתחקות אחר חייו של אשבלס בלונדון – אף שהביוגרפיה של ביילי, שהייתה גרסתו של אשבלס עצמו, הייתה מוטלת בספק – ומסעו הקצר לקהיר ב-1811, אם כי בלתי מוסבר, היה לפחות מתועד רשמית.
מה שחסר, חשב דויל, הוא הפרטים – וכמה מהאזורים הלא מפורטים גירו את סקרנותו. לדוגמה, היה הקשר האפשרי שלו עם מה ששרידן כינה "שיגעון הקופים המרקדים": המספר המפתיע – על-פי הדיווחים הסבירים שישה, על-פי המופרזים שלוש-מאות – של יצורים מכוסי פרווה, שהופיעו בנפרד בלונדון ובסביבותיה בין 1800 ל-1810; בהיותם בני אדם בבירור, הם התעלו אפילו על ההלם שבהופעותיהם הפתאומיות והמיוסרות, בכך שהיו נופלים במהירות לרצפה ומתים בעוויתות קשות. מדאם דה-סטאל ציינה שבהיותו שיכור, סיפר לה פעם אשבלס כי ידע על המכה המוזרה יותר מכפי שיעז לומר, והיא יכלה לומר בוודאות שהוא הרג אחד מהיצורים בבית קפה ליד רחוב ת'רדנידל שבוע לאחר הגיעו ללונדון… אבל לאכזבתו של דויל, שם הסתיימו העקבות. נראה שאשבלס מעולם לא השתכר דיו כדי לספר לדה-סטאל את הסיפור – שכן היא ודאי הייתה מעבירה אותו הלאה – ומובן שהביוגרפיה של ביילי לא התייחסה לנושא כלל.
ומה היו נסיבות מותו בדיוק? אלוהים יודע, חשב דויל, שלאיש היו אויבים רבים, אבל מי מהם השיג אותו בשנים-עשר באפריל 1846? גופתו נמצאה בביצות במאי, מרקיבה אך ניתנת לזיהוי, ונקבע כי נהרג בנעיצת חרב בבטנו.
לעזאזל, חשב דויל, מביט בעצב בספר שבחיקו. אנו יודעים יותר על חייו של שיקספיר. ואשבלס היה בן זמנם של אנשים מתועדים ביסודיות מזעזעת כלורד ביירון! נכון, האיש היה משורר שולי, שיצירתו המועטה והקשה הייתה נשכחת לחלוטין במקום להיות מודפסת לעיתים נדירות באנתולוגיות שלמות, אלמלא כמה הערות ממעיטות בערכה שהעירו האזליט וורדסוורת'. ועם זאת חייו של האיש היו צריכים להותיר יותר את חותמם.
מעבר למעבר, מבעד לחלונות, ראה את אורות לונדון המנצנצים עולים כשהמטוס הענקי הנמיך, והחליט שהדיילת לא תביא לו עוד משקה כה סמוך לזמן הנחיתה. הוא הביט סביבו, שלף בחשאי את בקבוק הכיס שלו מכיס מקטורנו, חלץ את הפקק ומזג אינץ' של לפהורייג לכוס הפלסטיק שבה הגיע המשקה האחרון שלו. הוא סילק את בקבוק הכיס, מתפלל שהיה יכול גם לקצוץ ולהצית את אחד מסיגרי אפמן הממתינים בכיס הנגדי.
הוא לגם מהוויסקי החמים וחייך – לפהורייג עדיין היה טוב להפליא, אם גם לא הפלא שהיה כאשר בוקבק ב-45.7% אלכוהול. למעשה, חשב, סיגרי אפמן החדשים מהרפובליקה הדומיניקנית אינם קרובים אפילו למה שהיו כאשר גולגלו באיים הקנריים.
ואף אחת מהנשים הצעירות שאיתן יצאתי מאז רבקה לא הייתה מעניינת כלל.
הוא פתח בצליפה את הספר הישן והביט בתחריט השער, דיוקן פסל הראש של תורוואלד: המשורר שקוע העיניים והמזוקן הביט בו מן התמונה, גובהו המרשים ורוחב כתפיו מרומזים בבירור על-ידי כישרון הפסל. ואיך היה זה בימיך, וויליאם? חשב דויל. האם הסיגרים, הוויסקי והנשים היו טובים יותר?
לרגע דימה דויל שגיחוכו הלעגני הקלוש של אשבלס היה מכוון אליו… וברגע של סחרור כה עז, עד שכמעט הפיל את ספלו ולפת את משענות מושבו, נראה שאשבלס באמת הביט בו מהתמונה ומעבר למאה וחמישים שנה, בשעשוע מלגלג.
דויל ניער את ראשו בחדות וסגר את הספר. כך אתה יודע שאתה עייף, אמר לעצמו: כשבחור שמת כבר מאה שנה נראה כאילו הוא עומד לקרוץ אליך מתוך תמונה. זה מעולם לא קרה עם קולרידג'.
הוא תחב את הספר לתיקו ליד הספר שנועד לשמש לו מליץ יושר: האורח המקורב קמעה, ביוגרפיה של סמואל טיילור קולרידג' מאת ברנדן דויל. הוא רצה להמשיך במחקר ממושך של משוררי האגם, אבל הביקורות על האורח ומכירותיו גרמו לעורך שלו בדפוס האוניברסיטה של דווריס להציע לו לחקור: "שטח כלשהו מוכר פחות. אני הערצתי", המשיך העורך, "את שני המאמרים שלך בPMLA-, שבמידה מסוימת של הצלחה פענחו את השירה המעורפלת של וויליאם אשבלס. אולי ביוגרפיה של המשורר המוזר הזה תיראה למבקרים – ולספרני הקולג'! – עבודה פורצת דרך יותר".
נו, חשב דויל כשסגר את תיקו, אלא אם כן אתדרדר לבדיון מוחלט, נראה שזו תהיה עבודה קצרה כהוגן.
המטוס הנמיך לנחיתה, וכאשר הוא פיהק, נתפוקקו אוזניו. שכח את אשבלס בינתיים. מה שדארו משלם לך עשרים אלף תמורתו חייב להיות קשור לקולרידג'.
הוא לגם עוד לגימה מהוויסקי וקיווה בלהט שהעבודה אינה קשורה גם ללוח פלאנשט, בלוחות וויג'ה או בכל דבר שכזה. הוא ראה פעם ספר שירים שכביכול הכתיבה רוחו של שלי באמצעות מדיום, והוא חשד למחצה שהעבודה בימב"ד עשויה להיות יוזמה דומה. הוא תהה גם, אם עשרים אלף דולר יספיקו כדי לגרום לו לזנוח את יושרו המקצועי וליטול חלק ביוזמה כזו. הוא רוקן את הכוס בדיוק כשהמטוס עמד לנחות.
האזכורים הרבים של הימב"ד באחרונה בהחלט היו צירוף מקרים מוזר. לפני חודש הם הציעו עבודה לסטירפורת' בנר, סטודנט המחקר המצטיין ביותר בספרות אנגלית שאי-פעם היה לו. דויל זכר שהופתע לשמוע מבנר שימב"ד עדיין קיימת. דויל ידע על החברה, כמובן – מחברה צנועה בשנות השלושים היא הפכה – בהנהגתו הממולחת של מייסדה הססגוני – לעמוד תווך של התעשייה המדעית האמריקנית, המתחרה ב-IBM ובהאניוול. הם היו גדולים מאוד בדברים, כמו תוכנית החלל וחקר תת-ימי, ובשנות השישים מימנו מחזות של שיקספיר בטלוויזיה ללא הפסקות לפרסומות. אבל החברה נעלמה מעין הציבור בשנות השבעים, ודויל קרא במקום כלשהו – בנשיונל אנקוויירר, הוא חשב – שג' קוקרן דארו חלה בסרטן, ולאחר שמיצה את כל אפשרויות הריפוי המדעיות, הפנה את משאבי ימב"ד לתורת הנסתר בתקווה למצוא תרופה בתולדותיו המפוקפקות של הכישוף. ניוזוויק רק ציין שימב"ד פיטרה את רוב עובדיה וסגרה את מרכזי הייצור שלה, ודויל זכר מאמר בפורבס, שכותרתו הייתה משהו כמו "ימב"ד בצרות", והוא דן בחוסר הערך הפתאומי של מניותיה.
ואז הם פנו אל בנר והציעו לו תפקיד בשכר גבוה, אם כי לא מוגדר. לילה אחד, אגב שתיית קנקן בירה סיפר בנר לדויל על כל המבחנים שעבר כדי להתקבל: מבחני ערנות בתנאי תשישות והסחה, סבולת גופנית וזריזות, הבנה מהירה של בעיות לוגיות מורכבות… ואפילו כמה מבחנים שנראו לדויל בעלי טעם רע, שכן נראה כי מטרתם הייתה להעריך חוסר מעצורים. בנר עבר את כולם, ואף שסיפר לדויל שהתקבל לתפקיד, התחמק מכל השאלות על התפקיד עצמו, אם כי עשה זאת באופן ידידותי.
ובכן, דויל חשב בעוד הגלגלים, שנשמעו מרוחקים מבעד לבידוד, צווחו על מסלול הנחיתה, אולי אני עומד לגלות את מה שבנר לא הסכים לספר לי.
השומר פתח את השער ולקח את מזוודתו של דויל מהנהג, שהנהן בנימוס וחזר אל הב-מ-וו המהמהמת. דויל נשם עמוק וצעד פנימה, והשומר נעל את השער מאחוריו.
"ברוך הבא, אדוני", דקלם האיש בקול רם כדי להישמע מעל שאגת מנועי הדיזל. "בוא אחרי, בבקשה".
המגרש היה גדול מכפי שנראה מהרחוב, והשומר הוביל אותו במסלול מתפתל כדי להימנע ממכשולים מאיימים. טרקטורים צהובים וגדולים נעו ממקום למקום, מנפצים אבנים בגודל ראש בצמיגי גלגל הרחיים שלהם ומטרטרים בשאגה מרושעת, כשהם עורמים חצץ לערמות גדולות ודוחפים אותן למקום כלשהו הרחק בחשכה; החצץ, הבחין דויל, היה טרי, קצות האבן השבורים עדיין לבנים ומדיפי ריח חריף. והיו שם גם אנשים עסוקים, מניחים כבלי חשמל עבים, מתפעלים מכשירי מדידה וקוראים מספרים זה לזה במכשירי קשר. טבעת הזרקורים יצרה חצי תריסר צללים לכל עצם.
השומר התנשא לגובה שש רגליים ופסע בצעדים ארוכים. דויל הנמוך יותר, שנאלץ לרוץ מדי פעם כדי להשיגו, התנשם והתנשף בתוך זמן קצר. מה הדחיפות הארורה, תהה בכעס; אף שבו בזמן הבטיח לעצמו כי יתחיל שוב לבצע כפיפות בטן ושכיבות סמיכה בבקרים.
קרון אלומיניום ישן וחבוט עמד בשולי המגרש, מחובר אל הפעילות בכבלים ובקווי טלפון. אל קרון זה היו מודעות פניהם. השומר ניתר על שלוש המדרגות ונקש על הדלת. כאשר מישהו בפנים צעק: "יבוא!" הוא ירד ונופף לדויל להתקדם. "מר דארו ידבר איתך בפנים".
דויל עלה במדרגות, פתח את הדלת ונכנס. בקרון היו מפוזרים ספרים ומפות. כמה נראו ישנים דיים להשתייך למוזיאון, ואחרים היו חדשים לחלוטין; כולם היו בבירור בשימוש, המפות מכוסות נקודות מצוירות בעיפרון וסיכות צבעוניות, והספרים, אפילו העתיקים והשבריריים שבהם, מונחים פתוחים בחוסר זהירות ומסומנים בדיו.
איש זקן התרומם מאחורי אחת ערמות הספרים הגבוהות יותר, וממאות תמונות בכתבי עת ובעיתונים לאורך השנים זיהה דויל, מתרשם בניגוד לרצונו, את ג' קוקראן דארו. דויל היה מוכן לרצות איש זקן עשיר אך חולה וסנילי, אבל כל מחשבה מסוג זה התאדתה לנוכח מבטו החודר ובעל ההומור המקפיא של האיש.
אף שהשיער היה לבן ודליל והלחיים מעט חלולות מכפי שנראה בתמונות מהעת האחרונה, דויל לא התקשה להאמין כי זה האיש אשר היה חלוץ ביותר תחומי מחקר מדעי מכפי שדויל יוכל לאיית, ואשר ממפעל יריעות מתכת בעיר קטנה בנה אימפריה כלכלית שגרמה לג' פירפונט מורגן להיראות רק מצליח. "אתה דויל, אני מקווה", הוא אמר, והקול העמוק המפורסם לא נפגם כלל.
"כן, אדוני".
"טוב". דארו התמתח ופיהק. "סלח לי, שעות ארוכות. שב בכל שטח פנוי שתצליח למצוא. קוניאק?"
"בסדר". דויל התיישב על הרצפה לצד ערמת ספרים בגובה הברכיים, שעליה הניח דארו לאחר רגע שני ספלי נייר ובקבוק של הנסי. האיש הזקן התיישב בשיכול רגליים בצידה השני של הערמה, ודויל הבחין בזעזוע כי דארו לא נאלץ להחניק אנקה בהתיישבו על הרצפה. הרבה כפיפות בטן ושכיבות סמיכה, נשבע.
"אני מניח שהעלית השערות בנוגע לתפקיד הזה", אמר דארו, מוזג את הברנדי, "ואני רוצה שתיפטר מכל מסקנה שהגעת אליה. זה לא קשור לאף אחת מהן". הוא הושיט לדויל ספל. "אתה יודע על קולרידג', נכון?"
"כן", ענה דויל בזהירות.
"ואתה מכיר את תקופתו? מה התרחש בלונדון, באנגליה, בעולם?"
"טוב למדי, אני חושב".
"וכשאני אומר יודע, איני מתכוון לכך שיש לך ספרים על זה או שתדע לחפשם בספרייה של יו-סי-אל-אי. אני מתכוון לכך שאתה יודע 'תם בראש שלך, שהוא נייד יותר. התשובה עדיין כן?"
דויל הנהן.
"ספר לי על מרי וולסטונקרפט. האם, לא זאת שכתבה את פרנקנשטיין".
"היא הייתה מהפמיניסטיות הראשונות וכתבה ספר שנקרא, מה זה היה? הגנה על זכויותיהן של נשים, אני חושב, ו –"
"עם מי היא התחתנה?"
"גודווין, חותנו של שלי. היא מתה בליד –"
"האם קולרידג' באמת העתיק משלגל?"
דויל מצמץ. "אה, כן. כמובן. אבל אני חושב שוולטר ג'קסון בייט צודק בכך שהוא מאשים בזה יותר את –"
"מתי הוא התחיל להשתמש באופיום?"
"כשהוא היה בקיימברידג', אני חושב, תחילת שנות התשעים של המאה השמונה-עשרה".
"מי היה ה –" דארו החל, אבל צלצול טלפון קטע אותו. האיש הזקן קילל, ניגש אל הטלפון ובהרימו את השפופרת, החל במה שהיה בבירור ויכוח מתמשך על חלקיקים וציפוי עופרת.
הן מנימוס והן מחוסר עניין הפגין דויל סקרנות בנוגע לערמת ספרים קרובה – ורגע לאחר מכן הפך עניינו אמיתי, ובזהירות רבה הוא הרים את הכרך העליון.
הוא פתח אותו, וחשדו חסר האמונה למחצה אומת – זה היה יומנו של לורד רוב, שדויל התחנן לשווא במשך שנה להעתק מצולם שלו מהמוזיאון הבריטי. לא היה לו מושג איך דארו השיג בעלות עליו. אף שדויל מעולם לא ראה את הכרך, הוא קרא תאורים עליו וידע מה הוא. לורד רוב היה קרימינולוג חובב, ויומנו היה המקור היחיד לכמה מסיפורי הפשע הצבעוניים יותר ולעיתים הבלתי מתקבלים על הדעת של תחילת המאה השמונה-עשרה; היו בו סיפורים על חולדות מאומנות להרוג, על נקמות מעבר לקבר ועל אחוות חשאיות של גנבים וקבצנים, והוא אף הכיל את התיאור המפורט היחיד של לכידתו והוצאתו להורג של הרוצח הלונדוני האגדי למחצה ג'ו פני כלב, שעל-פי השמועה היה איש זאב שיכול להחליף גוף עם כל מי שבחר, אבל לא היה יכול להיפטר מקללת הליקנתרופיה. דויל רצה לקשר את הסיפור הזה עם שיגעון הקופים המרקדים, לפחות בהערת שוליים ספקולטיבית שנועדה בעיקר להראות עד כמה לעומק הכין הכותב את שיעורי הבית שלו.
כשדארו סיים לשוחח בטלפון, סגר דויל את הספר והחזירו לערמה, מזכיר לעצמו לבקש אחר כך מהאיש הזקן העתק שלו.
דארו התיישב שוב בצד ערמת הספרים, שעליה היו הספלים והבקבוק, והמשיך מהמקום שבו עצר. בעשרים הדקות הבאות הוא ירה שאלות לעבר דויל, קופץ מנושא לנושא ולעיתים רחוקות נותן לו זמן לפרט – אם כי לעיתים דרש כל פרט שדויל ידע על עניין מסוים; שאלות על סיבות המהפכה הצרפתית ועל תוצאותיה, חיי האהבה של יורש העצר הבריטי, דקויות לבוש ואדריכלות, הבדלים בניבים האזוריים. בזכות זיכרונו הטוב ומחקריו האחרונים על אשבלס הצליח דויל לענות כמעט על כולן.
לבסוף נשען דארו לאחור והוציא חפיסת סיגריות נטולות פילטר מכיסו. "עכשיו", אמר בעודו מצית אחת מהן ושואף ממנה עמוקות, "אני רוצה שתזייף תשובה".
"לזייף אחת?"
"נכון. נניח שאנחנו נמצאים בחדר מלא אנשים, וכמה מהם יודעים על ספרות יותר ממך, אבל אתה מוכרז כמומחה הבית, כך ש'תה חייב לפחות להיראות כאילו אתה יודע הכול. מישהו שואל אותך: 'מר דויל, באיזו מידה, לדעתך, הושפע וודסוורת' מהפילוסופיה המובעת במחזות של, אני לא יודע, סר ארקי מלרקי?' מהר!"
דויל הרים גבה. "ובכן, אני חושב שזו טעות לנסות לפשט את יצירתו של מלרקי בדרך זו; כמה פילוסופיות עולות כשאנו עוקבים אחר הבשלת הגותו. רק מאמציו המאוחרים מאוד יכלו למשוך את וודסוורת', וכפי שפלטשר וקנינגהם מציינים בקונקורדיום שלהם, אין כל עדות מוצקה לכך שוודסוורת' קרא למעשה את מלרקי. אני חושב שכשאנחנו מנסים לקבוע אילו פילוסופיות השפיעו על וודסוורת', יהיה זה פורה יותר להתייחס –" הוא עצר וחייך באי-ודאות אל דארו. "ומכאן הייתי יכול לקשקש בלי סוף עד כמה הוא הושפע מעניין זכויות האדם במהפכה הצרפתית".
דארו הנהן, מצמצם את עיניו מבעד לעשן המסתלסל. "לא רע בכלל". אמר. "היה כאן בחור אחר הצהריים – נוסטרנד מאוקספורד, הוא עורך מהדורה חדשה של מכתבי קולרידג' – והוא נעלב מהרעיון של זיוף תשובה".
"נוסטרנד כנראה אתי יותר ממני", אמר דויל מעט בנוקשות.
"כנראה. האם היית מכנה את עצמך ציני?"
"לא". דויל החל להתרגז. "תראה, שאלת אותי אם אני יכול לבלף תשובה לשאלה, והייתי צריך לאלתר משהו. אבל איני מורגל לטעון שאני יודע דברים שאיני יודע. בדפוס או בכיתה אני תמיד מוכן להודות – "
דארו צחק והרים את ידו. "עצור, לא התכוונתי לזה. נוסטרנד טיפש, ואני אהבתי את הבלוף שלך. כוונתי הייתה, האם אתה ציני? האם אתה דוחה רעיונות חדשים אם הם דומים לרעיונות שכבר החלטת שהם שטויות?"
הנה מגיעים לוחות הוויג'ה, חשב דויל. "אני לא חושב כך", הוא אמר באיטיות.
"ואילו טען מישהו שיש לו הוכחה לכך שהאסטרולוגיה פועלת, או שיש עולם אבוד בתוך כדור הארץ, או שכל הדברים שכל אדם אינטליגנטי יודע שאינם אפשריים אכן אפשריים? האם היית מקשיב?"
דויל הזעיף את פניו. "זה תלוי במי שטוען זאת. אבל סביר להניח שלא". נו, טוב, חשב – אני עדיין מקבל חמשת אלפים דולר וכרטיס חזור.
דארו הנהן בסיפוק. "אתה אומר את מה שאתה חושב, זה טוב. מזויף זקן אחד שדיברתי איתו אתמול היה מסכים שהירח הוא אחד מכדורי הגולף התועים של אלוהים אילו אמרתי זאת. דלוק על העשרים אלף. טוב, בוא ננסה אותך. הזמן קצר, ואני חושש שאתה מומחה קולרידג' הסביר ביותר שנמצא".
האיש הזקן נאנח, העביר את אצבעותיו בשערו המידלדל ונעץ בדויל מבט קשה. "את הזמן", הוא אמר בכובד ראש, "אפשר להשוות לנהר הזורם תחת שכבת קרח. הוא מותח אותנו כמו עשבי מים משורש לקצה, מלידה למוות, מפותלים סביב כל אבן או זיז שייקרו בדרכנו; איש אינו יכול לצאת מהנהר בגלל תקרת הקרח, ואיש אינו יכול לפנות אחורה כנגד הזרם". הוא עצר כדי למעוך את הסיגריה שלו על כריכה מרוקנית עתיקה.
דויל היה מאוכזב מאמירות שטחיות ומעורפלות אלה, שכן ציפה שאמונתו תימתח על-ידי גילויים מדהימים. כנראה היו כמה גלגלי שיניים שחוקים בראשו של האיש הזקן אחרי הכול. "אה", אמר, חש שנדרשת ממנו תגובה כלשהי, "תפישה מעניינת, אדוני".
"תפישה?" עכשיו היה זה דארו שהתרגז. "איני עוסק בתפישות, ילד". הוא הצית עוד סיגריה ודיבר בשקט אך בכעס, כמעט לעצמו. "אלוהים, קודם אני ממצה את כל המבנה של המדע המודרני – תנסה לתפוש את זה! – ואחר כך אני מבלה שנים בסחיטה של טיפות האמת מתוך… כתבים עתיקים מסוימים, ובוחן את התוצאות ועורך אותן בשיטתיות, ואז אני צריך להפחיד, לאלץ, ובשני מקרים אפילו לסחוט את הבחורים במעבדות הכרונו שלי בדנבר – אנשי תאוריית הקוונטים, בשם אלוהים, אמורים להיות המדענים המבריקים וגמישי המחשבה ביותר שעובדים כיום – אני צריך לאלץ אותם אפילו לשקול את העדויות המוזרות אבל האמפיריות לעזאזל, ולגרום להם לאלץ את זה לצורה מעשית כלשהי – הם עשו את זה, בסופו של דבר, וזה דרש המצאת שפה חדשה לגמרי, המורכבת מגאומטריה לא אווקלידית, מתחשיב טנסורים ומסמלים אלכימיים – ואני מקבל את הממצאים, את התגלית הארורה החשובה של הקריירה שלי, או של מישהו מאז 1916, אני מצמצם את כל העסק למשפט אחד באנגלית פשוטה… עושה לאיזה מרצה מכללה מושתן טובה ונותן לו לשמוע את זה… והוא חושב שאמרתי 'החיים הם רק חלום' או 'האהבה מנצחת הכול'". הוא נשף מלוא הריאות עשן בנשיפה ארוכה ומלאת גועל.
דויל חש את פניו מאדימות. "ניסיתי להיות מנומס, מר דארו, ו –"
"אתה צודק, דויל. אתה לא ציני. אתה סתם טיפש".
"למה אתה לא הולך פשוט לעזאזל, אדוני?" אמר דויל בנימה שאילץ אותה להישמע רגילה. "תחליק לשם על נהר הקרח הארור שלך, אוקיי?" הוא קם על רגליו ושפך לפיו את שארית הברנדי שלו. "ואתה יכול לשמור לעצמך את החמשת אלפים דולר, אבל כן אקח את כרטיס החזור ואת ההסעה לנמל התעופה". דארו עדיין הזעיף את פניו, אבל עור הגוויל סביב עיניו החל להתקמט. אך דויל היה נרגז מכדי לשבת שוב. "תזמין את נוסטרנד הזקן חזרה הנה וספר לו על עשבי המים ושאר החרא שלך".
דארו נעץ בו מבט למעלה. "נוסטרנד יהיה בטוח שאני מטורף".
"אז תעשה את זה, זו תהיה הפעם הראשונה שהוא יהיה צודק בנוגע למשהו".
האיש הזקן גיחך. "הוא יעץ לי לא לגשת אליך, דרך אגב. אמר שאתה טוב רק בארגון מחדש את המחקר של אחרים".
דויל פתח את פיו כדי למחות בזעם, אך רק נאנח. "הו, לעזאזל", אמר. "אז לקרוא לך מטורף תהיה אמירתו הנכונה השנייה".
דארו צחק בעונג. "ידעתי שלא טעיתי בנוגע אליך, דויל. שב, בבקשה".
זה היה חסר נימוס מדי לעזוב כעת, כשדארו ממלא מחדש את כוסו של דויל, כך שהוא ציית, מחייך מעט במבוכה. "אתה באמת מצליח להוציא אדם משיווי משקלו", ציין.
"אני איש זקן שלא ישן שלושה ימים. היית צריך לפגוש אותי לפני שלושים שנה". הוא הצית עוד סיגריה. "תנסה לדמות את זה; אילו יכולת לעמוד מחוץ לנהר הזמן, על גדתו, ולראות מבעד לקרח, היית יכול ללכת במעלה הזרם ולראות את רומא ואת נינווה בגדולתן, או ללכת במורד הזרם ולראות את מה שהעתיד צופן".
דויל הנהן. "אז עשרה מיל במעלה הנהר תראה את קיסר נדקר, ואחד-עשר מיל למעלה תראה אותו נולד".
"נכון! בדיוק כמו שכשאתה שוחה במעלה נהר, אתה מגיע לקצות עשבים נגררים לפני שאתה מגיע לשורשיהם. עכשיו שים לב, זה החלק החשוב – לפעמים ניקב משהו חורים בכיסוי הקרח המטאפורי. אל תשאל אותי איך זה קרה, אבל לאורך כשש מאות שנים.
מפוזרים… מקבצי ירייה של פערים כשל רובה ציד, שבהם תגובות כימיות נורמליות מסוימות אינן מתרחשות, מכונות מורכבות אינן עובדות… אבל המנגנונים הישנים שאנחנו קוראים להם קסם פועלים". הוא נעץ בדויל מבט לוחמני. "נסה, דויל. רק נסה".
דויל הניד בראשו. "תמשיך".
"באחד הפערים האלה טלוויזיה לא תעבוד, אבל שיקוי אהבה רקוח היטב כן. אתה מבין אותי?"
"אני עוקב אחריך. אבל לא היו שמים לב לפערים האלה?"
"כמובן. האוגדנים ליד החלון מלאים בגזירי עיתונים ובמובאות יומן החל מ-1624, שמאזכרים מקרים שבהם נראה שקסם עבד; ומאז תחילת המאה יש בדרך כלל איזו הערה בגיליון אותו היום על הפסקת חשמל או על הפרעה בשידורי הרדיו באותו אזור. בסוהו יש רחוב שכמה אנשים עדיין קוראים לו בית קברות למכוניות, מפני שבמשך שישה ימים
ב-1954 שבקה חיים כל מכונית שנסעה לתוכו, והיה צריך לגרור אותה משם על-ידי סוסים! ואחר כך היא התניעה בלי בעיות ברחוב הסמוך. ומדיום מדרגה שלישית במשרה חלקית שחיה שם ערכה את מפגש שבת אחר הצהריים של תה וסיאנס האחרון שלה באותו שבוע – איש לעולם לא ידע מה קרה, אבל כל הגברות נמצאו מתות וקרות כקרח, לאחר שהיו מתות במשך פחות משעה בחדר חמים, ובכל פרצוף הייתה הבעה נדהמת של אימה מבועתת. העיתונות זלזלה בסיפור, ועצירת המכוניות יוחסה לציטוט, הצטברות חשמל סטטי, סוף ציטוט. והיו מאות דוגמאות דומות. אני נתקלתי באלה כאשר ניסיתי… להשיג משהו שהמדע לא הצליח, וניסיתי לגלות אם, מתי והיכן הקסם עשוי לעבוד. גיליתי ששדות הקסם האלה נמצאים כולם בלונדון או סביבה ומפוזרים לאורך ההיסטוריה בעקומת פעמון, ששיאה נמשך מ-1800 עד 1805 בערך; היו בבירור הרבה מהם בשנים אלו, אף שהיו קצרים מאוד במשך וקטנים בשטח. הם נהיו רחבים ונהיו שכיחים פחות רחוק יותר משנות השיא. עדיין איתי?"
"כן", אמר דויל בתבונה. "רחוק כל-כך אחורנית כתחילת המאה השבע-עשרה? אז הפערים היו צריכים להיות נדירים, אבל ארוכים. והם הואצו והתקצרו עד שנקשו כמו תקתוקי מונה גייגר ב-1802, נניח, ואז האטו ונהיו רחבים שוב. האם הם נעלמים לגמרי בקצות העקומה?"
"שאלה טובה. כן. המשוואות מראות כי המוקדם ביותר התרחש
ב-1504, כך שהעקומה נמשכת כשלוש-מאות שנים בכל כיוון, שש-מאות שנים בסך הכול. בכל אופן, כשהבחנתי בדפוס הזה, הוקסמתי כל-כך, עד שכמעט שכחתי את מטרתי המקורית. ניסיתי לדרבן את אנשי המחקר שלי לעבוד על התעלומה. הא! הם ידעו לזהות סניליות כשראו אותה, והיו כמה ניסיונות לאשפז אותי. אבל חמקתי מהרשת ואילצתי אותם להמשיך לתכנת את מחשביהם על-פי עקרונות שנלקחו מבסונוס ומידורגיוס וארנסטוס בורגרביוס; בסוף הבנתי את הפערים. הם היו – הנם – פערים בחומת הזמן".
"חורים בקרח שמכסה את הנהר". הנהן דויל.
"נכון – דמיין חורים בתקרת הקרח הזאת; אם חלק מחייך, חתך כלשהו בעשב הנגרר באורך שבעים שנה שהוא אתה, יימצא מתחת לאחר החורים, יהיה אפשר לצאת מזרם הזמן בנקודה זו".
"לאן?" שאל דויל בזהירות, מנסה לא להכניס לקולו נימת חמלה או לעג. מה, לארץ עוץ, חשב, לגן עדן או לממלכת הצמחים הטהורים.
"לשום מקום", ענה דארו בחוסר סבלנות. "לשום זמן. אתה יכול רק להיכנס שוב דרך פער אחר".
"ולמצוא את עצמך בסנאט הרומי צופה בקיסר נרצח. לא, סליחה, החורים מגיעים רק עד 1500; טוב, לצפות בלונדון בוערת ב-1666".
"נכון – אם יש אז פער. ושם. אינך יכול להיכנס חזרה בנקודות שרירותיות, רק בפער קיים. ו –" הוא אמר ברמז של גאוות המגלה, "אפשר לכוון לפער אחד ולא לאחר – זה תלוי בכמות של… כוח ההינע שאתה משתמש בו ביציאתך מהפער. ואפשר לאתר במדויק את מקום הפערים בזמן ובמרחב. הם מתפשטים החוצה ממקורם – מה שזה היה עשוי להיות – בדגם ניתן לצפייה מתמטית בתחילת 1802".
דויל נבוך לגלות שכפות ידיו לחות. "ההינע שהזכרת", הוא אמר בהרהור, "זה משהו שאתה יכול ליצור?"
דארו גיחך בטורפניות. "כן".
דויל התחיל להבין את המטרה של המגרש ההרוס בחוץ, של כל הספרים האלה ואולי אפילו של נוכחותו שלו. "אז אתה יכול לסייר בהיסטוריה". הוא חייך באי-נוחות אל האיש הזקן, מנסה לדמיין את ג' קוקראן דארו, אפילו זקן וחולה, משוחרר באיזו מאה קודמת. "חושש אני ממך, ספן עתיק".
"כן, זה באמת מחזיר אותנו לקולרידג' – ואליך. האם אתה יודע איפה היה קולרידג' בערב יום שבת, אחד בספטמבר 1810?"
"אלוהים אדירים, לא. וויליאם אשבלס הגיע ללונדון רק… שבוע אחר כך. אבל קולרידג'? אני יודע שהוא גר בלונדון באותה תקופה…"
"ובכן, בשבת בערב שהזכרתי הרצה קולרידג' על אראופגיטיקה של מילטון במסבאת הכתר והעוגן בסטראנד".
"הו, נכון. אבל זה היה ליסידאס, לא?"
"לא. מונטגיו לא נכח, והוא טעה".
"אבל המכתב של מונטגיו הוא האזכור היחיד של ההרצאה הזאת". דויל זקף את ראשו. "אה… לא?"
האיש הזקן חייך. "כשימב"ד נוטלת על עצמה משימת מחקר, היא יסודית. לא שניים מהאנשים שהגיעו, פקיד של מוציא לאור ומורה, הותירו יומנים שהגיעו לידי. זה היה אראופגיטיקה. המורה אפילו רשם חלק די גדול של ההרצאה בקצרנות".
"מתי גילית את זה?" דויל שאל במהירות. הרצאה של קולרידג' שלא התפרסמה! אלוהים אדירים, חשב בגל של קנאה מרה, אילו היה לי את זה לפני שנתיים, היה האורח המקורב קמעה שלי מקבל ביקורת שונה.
"לפני כחודש. רק בפברואר קיבלתי תוצאות מוצקות מצוות דנבר, ומאז ימב"ד משיגה כל ספר או יומן אפשריים המתייחסים ללונדון
ב-1810".
דויל פרש את ידיו לצדדים. "למה?"
"מפני שאחד מפערי הזמן האלה הוא ממש מחוץ לקנסינגטון, חמישה מילים מהסטראנד, בערב של אחד בספטמבר 1810, ושלא כמו רוב הפערים הקרובים למקור ב-1802, פער זה נמשך ארבע שעות".
דויל נשען קדימה כדי למזוג לעצמו עוד ספל ברנדי. התרגשותו הייתה כה גדולה, עד שהוא ניסה להחניקה בכך שהזכיר לעצמו שמה שנדון כאן היה בלתי אפשרי, אם כי מרתק. תיצמד לזה בשביל העשרים אלף, יעץ לעצמו, ואולי בשביל הסיכוי שתניח את ידיך על יומנו של רוב או על פנקסו של המורה. אבל הוא לא שיטה בעצמו – הוא רצה להשתתף בזה. "ויש פער נוסף כאן ועכשיו, כמובן?"
"כאן בהחלט, אבל לא בדיוק עכשיו. אנחנו" – דארו הביט בשעונו – "עדיין כמה שעות במעלה הזרם ממנו. הוא בעל גודל אופייני לאחד במרחק כזה מהמקור – הגבול במעלה הזרם הוא הלילה, הגבול במורד הזרם הוא בערך הזריחה של מחרתיים. ברגע שדנבר איתרו את הפער הזה, קניתי את כל האזור שהשדה יכסה ועסקתי ביישורו. איננו רוצים לקחת שום בניינים חזרה, נכון?"
דויל נוכח שגיחוכו ודאי נראה זומם בדיוק כמו זה של דארו. "לא, אנחנו לא".
דארו נאנח ברווחה ובסיפוק. הוא הרים את הטלפון בדיוק כשהתחיל לצלצל. "כן?… רד מהקו הזה ותשיג לי את למונט. מהר". הוא רוקן את ספלו ומילא אותו מחדש.
"אני חי פה כבר שלושה ימים על קפה, ברנדי ווופלים", הוא ציין בפני דויל. "לא רע מרגע שהקיבה שלך מתר- טים? תפסיק לנסות להשיג את ניומן וסנדובל. תשדר לדלמוט ותגיד לו להסתובב ולהחזיר אותו ישר לשדה התעופה. השגנו את איש קולרידג' שלנו".
הוא החזיר את השפופרת למקומה. "מכרתי עשרה כרטיסים, במיליון דולר כל אחד, כדי להיכנס להרצאה של קולרידג'. נערוך את הקפיצה מחר בערב בשמונה. תהיה ישיבת תדרוך עם כיבוד בשש ושלושים לעשרת אורחינו, וכמובן בשביל זה אנחנו צריכים סמכות מוכרת בנושא קולרידג'".
"אני".
"אתה. אתה תישא נאום קצר על קולרידג' ותענה על כל שאלה שהאורחים ישאלו עליו או על בני זמנו או זמניו, ולאחר מכן תתלווה אל החבורה בקפיצה ואל מסבאת הכתר והעוגן עם כמה שומרים, שיוודאו ששום נשמה רומנטית לא תנסה לערוק. תרשום רשימות בהרצאה ותחזור הביתה ל-1983. תדון בה ותענה על כל שאלה נוספת". הוא זקף גבה בחומרה לעבר דויל. "אתה מקבל עשרים אלף דולר לראות ולשמוע משהו שעשרה אחרים משלמים תמורתו מיליון כל אחד. עליך להיות אסיר תודה על כך שמאמצינו להשיג אחד מבני-הסמכא הבולטים יותר על קולרידג' נכשלו".
לא מנוסח באופן מחמיא מאוד, חשב דויל, אבל "כן", הוא אמר. ואז הכתה בו מחשבה. "אבל מה בנוגע… למטרתך המקורית, הדבר שהמדע לא הצליח לעשות, הסיבה שבגללה מצאת את הפערים האלה מלכתחילה? האם זנחת אותה?"
"הו". דארו לא נראה מעוניין לדון בכך. "לא זנחתי אותה. אני עובד על זה משתי זוויות בימים אלה. שום קשר לפרויקט הזה".
דויל הנהן בהרהור. "יש פערים במורד הזרם מאיתנו?"
מסיבה לא מובנת החל האיש הזקן להתרגז שוב. "דויל, אני לא מבין מה זה משנה. כן. יש אחד, הוא באורך ארבעים ושבע שעות בקיץ של 2116, והוא האחרון מבחינה כרונולוגית".
"טוב". דויל לא התכוון להתגרות בו, אבל רצה לדעת למה דארו לא התכוון לעשות את מה שנראה לדויל מובן מאליו. "אבל האם ה… דבר שאתה רוצה לעשות… לא יכול להיעשות בקלות בשנה ההיא? אני מתכוון, אם המדע יכול כמעט לעשות זאת ב-1983, למה שעד 2116…"
"זה מרגיז מאוד, דויל, לאפשר למישהו להעיף מבט בפרויקט שעבדת עליו קשה זמן ממושך, ולקבל ממנו הצעה מבריקה לדרכי פעולה, שכבר לפני זמן רב שקלת ופטרת כבלתי ניתנות לביצוע". הוא הפריח עשן מבין שיניו. "איך אני יכול לדעת לפני שאני מגיע לשם, אם העולם יהיה אפר רדיואקטיבי ב-2116? או איזו מדינת משטרה איומה עשויה להתקיים אז?" תשישות וברנדי ודאי חתרו תחת האיפוק של דארו, שכן היה נצנוץ בעיניו כאשר הוסיף: "וגם אם הם יוכלו וירצו לעשות זאת, מה הם יחשבו על אדם מלפני יותר ממאה שנה?" הוא קימט את ספל הנייר שלו, ומעט ברנדי זלג במורד ידו. "מה אם הם יתייחסו אלי כאל ילד?"
דויל הנבוך החזיר מיד את נושא השיחה לקולרידג'. אבל זה העניין, הוא חשב – דארו היה רב החובל של ספינתו במשך זמן כה רב, עד שהוא מעדיף לטבוע איתה מאשר למחול על כבודו ולאחוז בגלגל הצלה שהושלך מספינה של שומרוני טוב, במיוחד אם היא מפוארת משלו.
גם דארו הוא נראה להוט להחזיר את השיחה לענייני עסקים.
השמים החלו להחוויר במזרח, כאשר נהג הסיע את דויל למלון קרוב. הוא ישן עד שעה מאוחרת אחר הצהריים, ואז הגיע נהג אחר להחזירו לאתר.
המגרש היה מיושר כתבנית אפייה, וכל הטרקטורים נעלמו; אנשים ניקו את זבל הסוסים באתים ובמטאטאים. הקרון עדיין עמד שם, נראה תלוש לאחר שכבלי הטלפון והחשמל הוסרו ממנו. קרון נוסף, גדול דיו להיקרא בית נגרר, חנה לידו. דויל הבחין בגלגלות ובכבלים במרחקים קבועים לאורך ראש הגדר וביריעת ברזנט שמוטה בבסיס הגדר לכל היקפה. הוא גיחך. האיש הזקן ביישן, חשב.
שומר פתח את השער והוביל את דויל אל הקרון החדש, שדלתו הייתה פתוחה. דויל נכנס פנימה. בקצה הרחוק של החדר – המצופה עץ אגוז והמכוסה שטיח – דיבר דארו, שלא נראה עייף מכפי שנראה אמש, אל גבר בלונדיני גבוה. שניהם היו לבושים בסגנון קדם-העוצרות: מעילים ארוכים, מכנסיים הדוקים ומגפיים; הם לבשו אותם בטבעיות כזו, עד שדויל חש לרגע מגוחך בחליפת הפוליאסטר-כותנה שלו.
"אה, דויל", אמר דארו. "אני סבור שאתה כבר מכיר את הקב"ט שלנו".
האיש הבלונדיני הסתובב, ולאחר רגע זיהה דויל את סטירפורת' בנר. שערו הארוך לשעבר של האיש הצעיר נקצץ וסולסל, ושפמו הדליל – שמעולם לא היה בולט במיוחד – גולח.
"בנר!" קרא דויל בסיפוק בחצותו את החדר. "חשדתי שאתה קשור לפרויקט הזה". ידידותו עם הצעיר הצטננה בחודש או בחודשיים האחרונים, מאז גיוסו של בנר לימב"ד, אבל הוא היה נלהב לראות פנים מוכרות.
"עמיתים סוף-סוף, ברנדן," אמר בנר בחיוכו הרחב.
"אנחנו קופצים בעוד מעט פחות מארבע שעות", המשיך דארו, "ויש הרבה מה לעשות לפני כן. דויל, יש לי תלבושת תקופתית בשבילך, ומאחורי הדלתות בקצה יש חדרי הלבשה. אני חושש שישגיחו עליך, אבל זה חשוב שכולם יתלבשו על-פי התפקיד בלי להתחמק".
"נישאר רק ארבע שעות, לא?" דויל שאל.
"תמיד ייתכן, דויל, שאחד מאורחינו יברח, למרות מאמצי בנר ובחוריו. אם אחד בורח, איננו רוצים שיישא איתו כל עדות לכך שהוא ממאה אחרת". דארו הניף את ידו מעלה, כאילו הודף את שאלתו הבאה של דויל. "ולא, בני, הבורח המשוער לא יוכל לספר לאנשים איך תסתיים המלחמה או איך לבנות קדילק או כל דבר אחר. לפני שנצא יבלע כל אורח כמוסה של משהו שאותו נכנה נוגד-פגיעה-בין-זמנית. נפב"ז. בבקשה אל תתחיל לצעוק, דויל, אבל מדובר בעצם במינון קטלני של סטריכנין המוכל בכמוסה המכוונת להתמוסס לאחר שש שעות. לאחר שנחזור, יוצפו דרכי העיכול שלהם בתמיסת פחם פעיל". הוא חייך בקור. "הצוות פטור, כמובן, או שלא הייתי מספר לך את זה. כל אורח הסכים לתנאים אלה, ואני חושב שרובם ניחשו את משמעותם".
ואולי לא, חשב דויל. פתאום שוב נראה לו כל הפרויקט טירוף, והוא דימה את עצמו בבית משפט, מנסה להסביר למה לא דיווח למשטרה על כוונותיו של דארו.
"והנה נאום שתוכל לשאת בתדרוך", דארו המשיך, מושיט לדויל דף. "תרגיש חופשי לשנות או לשכתב אותו – ואם תספיק לשנן אותו עד אז, אהיה מרוצה מאוד. עכשיו אני משער ששניכם תרצו להחליף חוויות, כך שאפנה לעיסוקי בקרון שלי. הצוות לא יורשה לשתות בתדרוך, אבל איני רואה כל נזק בכך שתשתו קצת עכשיו". הוא חייך ויצא, נראה נאה כשודד ים בבגדים הארכאיים.
לאחר צאתו פתח בנר ארון שהתגלה כארון משקאות. "אהה", אמר, "הם היו מוכנים לקראתך". הוא הוציא בקבוק לפהוריג, ולמרות דאגותיו היה דויל מרוצה לראות שזה הסוג הישן של 45.7% בבקבוק זכוכית שקוף.
"אלוהים, תמזוג לי קצת. נקי".
בנר הושיט לו כוס מהמשקה וערבב קלואה וחלב לעצמו. הוא לגם וגיחך אל דויל. "אני חושב שמעט משקה חיוני בדיוק כמו ציפוי העופרת; לא תתפוס אותי עומד בדרכה של כל הקרינה הזאת בלי קצת חיזוק בבטן".
דויל עמד לדרוש טלפון כדי להתקשר למשטרה, אבל הדברים הקפיצו אותו. "מה?"
"תהליך ההמרה הטכיוני. הוא לא הסביר לך איך תעבוד הקפיצה?"
דויל חש ריק. "לא".
"אתה יודע משהו על תאוריית הקוונטים? או על פיסיקה תת-אטומית?"
לא במודע הרימה ידו של דויל את הכוס והערתה מעט וויסקי לפיו. "לא".
"גם אני לא יודע על זה מספיק. אבל בעיקרון, כולנו נתייצב בדרכו של מטח קרינה בתדירות גבוהה בטירוף, הרבה מעל תדירויות של קרני גמא – לפוטונים אין מסה, כך שאתה יכול לשלוח גדוד שלהם מיד אחרי הקודם, בלי שהם ידרכו זה על עקביו של זה – וכשהמטח יפגע בנו, ימנעו תכונות הפער המוזרות את מה שהיה קורה בדרך כלל. איני יודע מה, היה קורה בדרך כלל, אבל זה ודאי היה מחסל אותנו". הוא לגם את המשקה שלו בעליזות. "בכל אופן, מכיוון שנהיה בפער, נהפוך לטכיונים של כבוד – זו הדרך היחידה שבה הטבע יכול ליישב את הסתירות המעורבות בעניין".
"אלוהים", קרא דויל בצרידות, "נהפוך לרוחות. נראה את קולרידג' באמת – נראה אותו בגן עדן". צופר מכונית הריע בכביש, נשמע מרוחק מכפי שדויל ידע שעליו להיות, והוא תהה לאן נסעה לה איזו נשמה תמימה, ואיזה קושי פעוט גרם לה לצפור. "בנר, תקשיב לי, אנחנו חייבים לצאת מכאן ולקרוא למשטרה. אלוהים, בנאדם –"
"זה באמת בטוח", קטע אותו בנר, עדיין מחייך.
"איך אתה יודע? הבנאדם ודאי מטורף עם תעודות, ו –"
"תירגע, ברנדן, ותקשיב. האם אני נראה בסדר? האם הגדר עדיין עומדת? אז תפסיק לדאוג, מפני שערכתי קפיצת סולו לפער קצר ב-1805 לפני שעתיים".
דויל לטש אליו את עיניו בחשדנות. "באמת?"
"שאני אמות במקום אם לא. הם הלבישו אותי כמו – תתאר לעצמך, איש קו קלוקס קלאן שמעדיף גלימות מתכתיות ולא צריך חורי עיניים – ואחר כך העמידו אותי על משטח מוגבה ליד הגדר, בזמן שערכו את מכונות התופת שלהם בצידה השני. ואז ווווש! – רגע אחד הייתי כאן והיום, וברגע הבא הייתי באוהל בשדה ליד איזלינגטון ב-1805".
"באוהל?"
חיוכו של בנר הפך לעיוות תוהה. "כן, זה היה מוזר, נחתי במין מחנה צועני. הדבר הראשון שראיתי כשקרעתי מעלי את הברדס היה פנים האוהל הזה, והוא היה מלא עשן קטורת וחפצים בעלי מאפיינים מצריים, והיה שם טיפוס זקן וקירח דמוי גופה שנעץ בי מבט מופתע. נבהלתי ורצתי החוצה, מה שלא היה קל בגלימה ההיא, וראיתי נוף כפרי אנגלי, בלי כבישים מהירים או עמודי טלפון, כך שזו כנראה באמת הייתה 1805. היו שם הרבה סוסים, אוהלים וטיפוסים צועניים, וכל הצוענים הסתכלו בי, אבל הפער הסתיים בדיוק אז – תודה לאל שלא רצתי אל מחוץ לשדה – והוו הנייד חטף אותי חזרה לכאן ועכשיו". הוא צחקק. "אני תוהה מה הצוענים חשבו כשנעלמתי סתם ככה, והחלוק נפל ריק".
דויל לטש בו את עיניו למשך שניות ארוכות. אף שתמיד היה ידידותי, בנר מעולם לא היה אמין – אבל זו לא הייתה דרכו האופיינית לשקר. האיש לא היה שחקן טוב, והסיפור הזה, בייחוד נימת התהייה בנוגע לאיש הזקן באוהל, סופר בשכנוע חסר מאמץ. הוא נוכח, מסוחרר, כי האמין לו.
"אלוהים", אמר בכמעט לחישה מלאת קנאה, "איזה ריח היה לאוויר? מה הייתה תחושת הקרקע?"
בנר משך בכתפיו. "אוויר צלול ואדמת דשא. והסוסים נראו כמו סוסים. הצוענים היו די נמוכים, אבל אולי צוענים תמיד ככה". הוא טפח לדויל על גבו. "אז תפסיק לדאוג. חוקני הפחם ישמרו על האורחים בריאים, ואני לא אניח לאיש מהם להתחמק. אתה עדיין רוצה לקרוא למשטרה?"
"לא". בהחלט לא, דויל חשב בלהט. אני רוצה לראות את קולרידג'. "סלח לי", אמר, "אני צריך להתחיל לעבוד על הנאום הזה".
בשש ועשרים החליט דויל שהוא זוכר בעל-פה את נאומו החדש. הוא פתח את דלת המשרד הקטן שדארו הניח לו להשתמש בו, ונכנס לחדר הראשי.
אנשים לבושים בהידור נעו בקצה המרוחק של החדר, מופרדים ממנו על-ידי תריסר כיסאות ריקים ושולחן מרכזי גדול. בנברשות דלקו מאות נרות, והתאורה הרכה והנעימה בהקה מהספינים המלוטשים ומשורות הכוסות על השולחן; באוויר החמים הוא קלט קלושות את ריחם של פלפלים ושל אומצות נצלות.
"בנר", קרא בשקט, כשראה את הצעיר הגבוה נשען בעייפות על קיר ליד השולחן, פותח קופסת טבק להרחה ומעלה קומץ של אבקה חומה אל אפו.
בנר הרים את מבטו. "לעזאזל, ברנדן – אפצ'י! – לעזאזל, הצוות כבר אמור להיות לבוש. לא משנה, האורחים בחדרי ההלבשה, אתה יכול להחליף בגדים בעוד כמה דקות". בנר סילק את קופסת הטבק ועיווה את פניו בחוסר סבלנות כלפי בגדיו של דויל בעודו הולך לכיוונו. "הוו הנייד שלך עליך לפחות?"
"ודאי". דויל משך את שרוול חולצתו כדי להראות לו שרצועת העור מהודקת ונעולה במנעול קטן סביב זרועו המגולחת. "דארו שם אותה עלי לפני שעה. בוא תקשיב לנאום שלי, בסדר? אתה יודע מספיק על –"
"אין לי זמן, ברנדן, אבל אני בטוח שהוא בסדר. האנשים הארורים האלה, כל אחד מהם חושב שהוא המהרג'ה של העולם".
איש מיהר אליהם, לבוש כמו בנר בסגנון תחילת המאה התשע-עשרה. "זה שוב טרף, המפקד", הוא אמר בשקט. "סוף-סוף גרמנו לו להתפשט, אבל יש לו תחבושת על הרגל, והוא לא מוכן להוריד אותה, וזה ברור שיש לו משהו תחתיה".
"לעזאזל, ידעתי שאחד מהם יעשה דבר כזה. אנשים עשירים! בוא איתנו, דויל, אתה צריך ללכת בכיוון הזה בכל מקרה".
כשצעדו לרוחב החדר, נכנסה דמותו המרשימה של דארו דרך הדלת הראשית, ונתיביהם הצטלבו בדיוק כאשר אדם מוצק ושעיר, שלא לבש דבר פרט לתחבושת אלסטית סביב ירכו, פרץ בסערה מתוך אחד מחדרי ההלבשה.
"מר טרף", אמר דארו, מרים את גבותיו הלבנות והעבות, וקולו העמוק קטע והשתיק את כל האחרים, "אין ספק שלא הבנת כראוי את דרישות הלבוש".
כמה אנשים צחקו למשמע דבריו, ופניו האדומות של טרף הפכו לאדומות כהות. "דארו, התחבושת הזאת נשארת, מבין? אלה ההוראות של הרופא שלי, ואני משלם לך מיליון דולר ארורים, ושום פליט מבית משוגעים לא עומד –"
רק מפני שבאותו הרגע הוא חייך חיוך עצבני אל בנר, ראה אותו דויל שולף סכין קטנה משרוולו; אבל כולם ראו אותו מסתער קדימה בזינוק סייפים מוארך ורב-חן, מחליק את חלקו השטוח של הלהב אל מתחת לתחבושת המריבה, ממתין המתנה תאטרלית ואז מצליף בו לצד וחותך בחתך נקי את כל שכבות הבד מלמעלה למטה.
קומץ נאה של חפצים מתכתיים נוצצים נחבט בשטיח. במבט זריז זיהה דויל מצית קוליברי בים סנסור, שעון קוורץ של סייקו, פנקס זעיר, אקדח אוטומטי בקוטר 0.25 ולפחות שלושה לוחות זהב טהור של אונקיה אחת.
"תכננת לקנות את הילידים בחרוזי זכוכית, אה?" דארו אמר, נד ראשו לאות תודה כלפי בנר, אשר הזדקף לעמידה בצד דויל וסילק את הסכין. "כפי שאתה יודע, זה מפר את תנאי ההסכם שלנו – אתה תקבל החזר של חמישים אחוז, והשומרים ילוו אותך מיד לקרון מחוץ למגרש, שבו תוחזק במאסר בתנאי מותרות עד עלות השחר. וברוח של אכפתיות ידידותית", הוסיף בחיוך הקר שדויל ראה אי-פעם, "אני מציע לך בכל תוקף לצאת בשקט".
"טוב, יש תוצאה טובה אחת מכל זה", אמר בנר בקלילות, כאשר טרף הוצא עירום מן החדר, "וזה שחדר הלבשה אחד פנוי עכשיו. תיכנס, ברנדן".
דויל צעד קדימה, ממלמל "סלחו לי" אל כמה אנשים, ונכנס לחדר ההלבשה שהתפנה זה עתה. שומר ישב על שרפרף בפנים, ועל פניו ניכרה הקלה על כי לא היה זה טרף החוזר לחדר.
"אתה דויל, נכון?" האיש אמר, מזדקף לעמידה.
"כן".
"בסדר, אם כך, תוריד את הבגדים".
כשהוא מכניס את בטנו מעט פנימה, הסיר דויל בצייתנות את בגדיו ותלה את חליפתו בזהירות על קולב שהשומר הושיט לו. הייתה דלת בחלקו האחורי של חדר ההלבשה, והשומר מיהר דרכה, נוטל עמו את חפציו של דויל.
דויל נשען על הקיר, מקווה שלא ישכחו אותו. הוא ניסה לגרד את זרועו תחת רצועת העור, אבל זו הייתה הדוקה מכדי שיוכל להחדיר אצבע מתחת לה. הוא נכנע והחליט להתעלם מהגירוד שגרמה לו האבן הירוקה המגולפת שמתחת לרצועת העור. וו נייד, כינה אותה דארו והניח לדויל להסתכל בה לפני שכוסתה ברצועה שתהדק אותה אליו. דויל הפך את האבן הירוקה באצבעותיו, מבחין בסמלים החרוטים בה – הם נראו כמו תערובת של היירוגליפים ושל סימונים אסטרולוגיים.
"אל תסתכל בה באי-שביעות רצון כזאת, דויל", דארו אמר. "זה מה שיחזיר אותך ל-1983. כשהפער של 1810 יסתיים, יקפוץ הדבר הזה חזרה אל הפער שממנו בא, שהוא כאן ועכשיו. וכל עוד הוא במגע עם בשרך, הוא ייקח אותך חזרה איתו. אם תאבד אותו, תראה את כולנו נעלמים ותישאר תקוע ב-1810; ולכן עליו להיות נעול עליך".
"אז כולנו פשוט ניעלם משם לאחר ארבע שעות?" דויל שאל, בעוד דארו סיבן וגילח את זרועו. "מה יהיה אם לא חישבת נכון את אורך הפער, וכולנו ניעלם באמצע ההרצאה?"
"אנחנו לא ניעלם", אמר דארו. "אתה חייב להיות בתוך הפער ובמגע עם הוו, והפער הוא במרחק חמישה מילים מהפונדק שאנחנו הולכים אליו". הוא הניח את האבן על זרועו של דויל וכרך את רצועת העור הרחבה סביבה. "אבל לא טעינו בחישוב, ויש לנו שולי זמן נוחים כדי לחזור אל שדה הפער אחרי ההרצאה. ואנחנו מביאים שתי כרכרות", הוא אמר בזמן שהידק את הרצועה ונעל אותה במנעול הקטן, "אז אל תדאג".
כשהוא נשען עירום על קיר חדר ההלבשה, חייך דויל לעצמו בראי. מה, שאני אדאג?
השומר חזר ונתן לדויל מערכת לבוש, שלא תגרום להרמת גבות
ב-1810; הוא הורה לו איך ללבוש אותה ועזר לו לקשור את הלולאה הקטנה בחזית הצעיף.
"אינך זקוק לתספורת, אדוני, האופנה בנוגע לאורך השיער היא כמו היום בערך, אבל אבריש אותו קצת למטה כאן מקדימה; נקודה קירחת היא לא משהו שצריך להתבייש בו. זהו, סגנון חצי ברוטוס. תסתכל בעצמך".
דויל פנה אל הראי, הטה את ראשו וצחק. "לא רע", אמר. הוא לבש מעיל ארוך חום עם שתי שורות כפתורים; בחזית הוא הגיע רק לגובה החגורה, אבל בגב השתלשל בזנבות ארוכים שהגיעו עד אחורי ברכיו. הוא לבש מכנסיים חומים הדוקים, מגפיים גבוהים מבד גס ובעלי גדילים וצעיף משי לבן, שנגלה מבין הכנפות הגבוהות של צווארון המעיל והעניק לו, חשב, אם לא מראה של יפי תואר הולל, לפחות מראה מכובד. בבגדים לא הייתה כל נוקשות של מלבושים חדשים; אף שהיו נקיים, הם בבירור נלבשו בעבר, ולפיכך חש דויל רגוע ונינוח בתוכם, ולא כאילו נתחב בכוח לתוך תחפושת למסיבה.
כאשר חזר לחדר הראשי, פסעו האורחים לעבר השולחן, שעליו עמד מבחר צבעוני של צלחות, מגשים ובקבוקים. דויל מילא צלחת, ובזוכרו שהוא "צוות", אילץ את עצמו שלא להסתכל לכיוון מבחר היינות והבירות, אלא לקחת רק כוס קפה.
"בבקשה, דויל", אמר דארו, מצביע לעבר כיסא ריק לידו. "דויל", הוא הסביר לאנשים הקרובים ביותר, "הוא המומחה שלנו לקולרידג'".
הם הנהנו וחייכו כשדויל התיישב, ואיש לבן שיער בעל עיניים חייכניות אמר: "נהניתי מהאורח המקורב קמעה, מר דויל".
"תודה לך". דויל חייך, מרוצה למשך אותן שניות שנדרשו לו כדי להיווכח שהאיש הוא ג'ים תיבודו, שההיסטוריה של האנושות רבת-המשקל – שנכתבה עם אשתו, שישבה בצידו השני של החדר – שיקפה בפרק היחיד על המשוררים האנגלים הרומנטיים עומק מחקר וסגנון נינוח, שדויל יכול רק להעריץ ולקנא בו. אבל נוכחותם כאן חיזקה את ההתרגשות מלאת התקווה שהוא חש מאז שמע את תיאורו של בנר על הקפיצה ל-1805. אם בני הזוג תיבודו לוקחים את זה ברצינות, חשב, חייב להיות סיכוי טוב שזה יעבוד.
השולחן והמזון פונו, ועשרת הכיסאות סודרו בחצי סהר לפני דוכן מרצים. דויל אמר לבנר במבוכה לסלק את הדוכן והחליף אותו בכיסא שטרף היה אמור לקבל.
דויל ישב בו והעביר את מבטו על פני האורחים. מבין התשעה הוא זיהה חמישה: שלושה, ובכללם בני הזוג תיבודו, היו היסטוריונים בעלי שם, אחד היה שחקן תאטרון בריטי ידוע, ואחת, הוא היה בטוח למדי, הייתה ספיריטואליסטית ומדיום ידועה. עדיף שהיא תיזהר עם התעלולים שלה בפער, חשב באי-נוחות, נזכר בסיפורו של דארו על הסיאנס ברחוב בית הקברות למכוניות ב-1954.
הוא נשם עמוק והתחיל. "אתם ודאי מכירים את חייו ואת יצירתו של האדם שהיה אבי הזרם הרומנטי בשירה האנגלית, אבל יציאתנו הערב דורשת סקירה מחודשת. קולרידג' נולד בדבונשייר, ב-21 באוקטובר 1772. כבר בגיל צעיר הוא הפגין את המוח המבריק ואת טווח הקריאה הרחב ששימר כל חייו, ואשר הפכו אותו – בין כה הרבה דברים אחרים – לאיש השיחה המרתק ביותר בעידן שכלל אנשים, כגון ביירון ושרידן…"
בעודו מרצה על הקריירה הלימודית של המשורר, התמכרותו לאופיום בצורת לאודנום, נישואיו הכושלים, ידידותו עם וויליאם ודורותי וורדסוורת' ומסעותיו המתמשכים אל מחוץ לארץ שהונעו על-ידי אימתו מפני אשתו, בחן דויל בתשומת לב את תגובות שומעיו. הם נראו מרוצים, מזעיפים פנים בספקנות או מנידים בראשם מעת לעת, והוא נוכח שנוכחותו הייתה פרט מותרות, כמו כלי החרסינה המשובחים שבהם הוגש האוכל, כשצלחות נייר היו מספיקות בהחלט. דארו היה יכול לשאת נאום על קולרידג' לפחות באותה יעילות, אבל האיש הזקן רצה שבר-סמכא מובהק בלימודי קולרידג' יעשה זאת.
לאחר כחמש-עשרה דקות הוא סיכם את דבריו. לאחר מכן נשאלו שאלות, שעל כולן ענה דויל בביטחון. לבסוף דארו קם מכיסאו ונעמד לצד כיסאו של דויל, תופס ללא כל מאמץ את מוקד תשומת הלב. הוא נשא עששית ונופף בה לכיוון הדלת. "גבירותי ורבותי", אמר, "השעה עכשיו חמישה לשמונה, והמרכבות שלנו ממתינות בחוץ".
בשתיקה מתוחה קמו כולם על רגליהם ועטו את כובעיהם, את מצנפותיהם ואת מעיליהם. המרחק לאלף שמונה מאות ועשר, חשב דויל, הוא מאה שבעים שנה. האם אגיע לשם לאור הנר? כן, וחזרה. הוא הבחין כמעט ללא עניין שליבו פועם בחוזקה ושנראה כי אינו מסוגל לנשום עמוק. כולם צעדו בטור אל העפר הכבוש של המגרש. שתי כרכרות, כל אחת רתומה לשני סוסים, עמדו במרחק של כמה מטרים מהקרון, ולאור המנורות המהבהבות שעליהן ראה דויל שכמו בגדי התקופה שכולם לבשו, הן היו נקיות ובמצב טוב, אבל בבירור לא חדשות.
"יש מקום לחמישה בכל רכב אם מצטופפים קצת", אמר דארו, "ומאחר שטרף לא יגיע, אני אתפוס את מקומו בפנים. הצוות נוסע למעלה".
בנר תפס את דויל במרפקו, בעוד האורחים, עם הרבה נפילות כובעים והסתבכויות צעיפים, החלו לטפס פנימה. "אנחנו מאחורי הכרכרה השנייה", אמר. הם הלכו לחלק האחורי של הכרכרה המרוחקת יותר וטיפסו אל שני מושבים קטנים, שבלטו מאחור בגובה מושב הרכב. אוויר הלילה היה קריר, ודויל שמח על החום מהמנורה האחורית השמאלית שתחת מרפקו. ממושבו הוא ראה עוד סוסים מובלים פנימה מהקצה הצפוני של המגרש.
המרכבה התנודדה על קפיציה, כששניים מהשומרים קפצו מעלה אל מושב הרכב, ובשומעו נקישה מתכתית בקרבתו, הציץ דויל לעבר בנר וראה קתות של שני אקדחים בולטות מתוך נרתיק עור, שהשתלשל ליד ידו השמאלית של בנר.
הוא שמע קול צליפת מושכות ונקישת פרסות על העפר, כשהמרכבה הראשונה החלה לנוע. "לאן אנחנו הולכים?" הוא שאל כשמרכבתם יצאה לדרכה. "מבחינה מרחבית, אני מתכוון".
"מעבר לגדר, האזור שבו הווילון לא מורם. אתה רואה את משטח העץ הנמוך ההוא? יש שם משאית שמוצמדת לקצה הגדר מבחוץ".
"אה", אמר דויל, מנסה לא להסגיר את עצבנותו. בהביטו לאחור, הבחין שהסוסים שראה מובלים לשם היו רתומים כעת לשני קרונות ומשכו אותם לכיוון הקצה הצפוני.
בנר עקב אחר מבטו. "המגרש, שדה הפער, חייב להיות פנוי לחלוטין לפני כל קפיצה", הוא הסביר, "כל דבר שנמצא בו הולך אחורה איתנו".
"אז למה האוהלים והצוענים שלך לא חזרו הנה?"
"לא כל השדה חוזר במסע חזרה, רק הווים ומה שהם נוגעים בו. הוו עובד כמו הגומייה על אחד מכדורי המחבט ההם – נדרשת אנרגיה כדי להכות בכדור שיקפוץ, ואם זבוב נמצא בדרך, גם הוא יעוף, אבל רק הכדור חוזר. אפילו הכרכרות האלה יישארו שם. למעשה", הוא הוסיף, והיה די אור מהמנורות כדי שדויל יוכל לראות את חיוכו, "שמתי לב בטיולי הקטן, שאפילו הבגדים נשארים שם, אף ששיער וציפורניים נשארים מחוברים. כך שטרף זכה לפחות לחלק מהכיף". הוא צחק. "זו ודאי הסיבה לכך שהוא מקבל רק חמישים אחוז החזר".
דויל שמח כעת על וילון הברזנט מסביב למגרש.
שתי הכרכרות התקרבו אל הגדר, ומבעד לחוליות השלשלת ראה דויל את המשאית, דופנה הרחבה פתוחה. במת עץ בגובה רגל בלבד, אך באורך וברוחב של יותר מתריסר רגל, הוקמה על שטח העפר שלצד המשאית אך בתוך הגדר, והיא רעמה וקרקשה כתריסר תופים כאשר הרכבים דרבנו את הסוסים למשוך אליה את המרכבות. כמה אנשים, שנראו אנכרוניסטים באימוניות של 1983, הקימו בזריזות מוטות אלומיניום ועטפו אותם בבד נוקשה וכבד, כך ששתי המרכבות נמצאו באוהל גדול דמוי קובייה. בד האוהל נצץ בעמימות באור המנורות שבתוכו, ודויל התכופף מתוך מושבו כדי להברישו באצבעותיו.
"רשת של סיבי פלדה ארוגים מצופי עופרת", אמר בנר, קולו נשמע רם יותר בחלל הסגור. "אותו חומר שהגלימה והברדס שלי היו עשויים ממנו אחר הצהריים", הוא הוסיף יותר בשקט. "גם המשאית מכוסה משלושה צדדים".
דויל ניסה להסתיר מבנר את ידיו הרועדות. "זה יהיה פיצוץ אמיתי?" שאל, מאלץ את קולו שלא לרעוד. "נחוש זעזוע כלשהו?"
"לא, אתה לא מרגיש שום דבר. רק… שינוי מקום".
דויל שמע אנשים לוחשים במרכבה שמתחתיו, ומהאחרת שמע את צחוקו של דארו. אחד הסוסים רקע בפרסתו בקול מהדהד.
"למה הם מחכים?" לחש דויל.
"חייבים לחכות שהאנשים האלה יגיעו לשער ויצאו החוצה".
אף שהכרכרות עמדו, חש דויל בחילה, והריח השמנוני והמתכתי של האוהל המוזר הפך בלתי נסבל. "לא נעים לי להגיד את זה", הוא לחש, "אבל הריח הזה הוא –"
פתאום הוסט משהו בפראות אך ללא תנועה, ותחושת העומק והחלל נעלמה מהכול, מותירה רק עמימות שטוחה לפני עיניו, מרובבת בטלאי אור נטול משמעות; מעקה התקרה שלפת היה העוגן היחיד שלו – לא היה צפון ודרום או מעלה ומטה, והוא מצא את עצמו שוב בחלום שהדיילת העירה אותו ממנו אמש, חש את ההונדה הישנה סוטה הצידה באופן מבעית על הריצוף הרטוב ושופכת אותו לתוך ערבוביה אופקית של מהירות מהממת, שומע את זעקתה של רבקה מסתיימת בבת אחת בחבטה הראשונה של האספלט…
משטח העץ נפל מתחתם למרחק קצר והתרסק, כאשר ארבעת הסוסים ושתי המרכבות נחתו עליו. האדמה לא הייתה שטוחה עוד, והעמודים התמוטטו, קוברים את הכול תחת קפליו הכבדים של הבד מצופה העופרת.
דויל קידם בברכה את הכאב, כאשר אחד העמודים הנופלים ניתר חזרה מגג המרכבה וחבט בו בכתפו, מכיוון שהוא ביסס למענו את הכאן ועכשיו. אם זה כואב, זה חייב להיות העולם האמיתי, הוא חשב בערפול וניער מעליו את הזיכרון החי של התרסקות האופנוע. הריח שכה סלד ממנו היה עז, מכיוון שחלק מהאוהל הממוטט לחץ את ראשו כנגד גג המרכבה. ודאי, הוא חשב, דבר אינו מאחד אותך עם המציאות הסובבת אותך ביסודיות רבה יותר מבחילה מוחצת.
אך בדיוק כאשר חשב שאזר די כוחות, הונף מעליו וילון העופרת, ואוויר הלילה הרענן שהוא נשם גרם לכל רעיון ההקאה להיראות מפונק ומעושה. הוא התבונן סביבו בשדה המואר באור ירח שהמרכבות עמדו בו, מוקף עצים גבוהים.
"אתה בסדר, ברנדן?" שאל בנר בפעם השנייה, נוכח דויל לדעת.
"כן, אני בסדר. אלוהים, איזו קפיצה, אה? כל השאר בסדר? ואיך הסוסים?" דויל היה גאה בעצמו על ששאל כאלו שאלות ענייניות, לא מוטרדות, אם כי היה רוצה להיות מסוגל לדבר יותר בשקט ולחדול מלהניד בראשו.
"תירגע", בנר אמר. "כולם בסדר. הנה – תשתה". הוא הבריג את ראשו של בקבוק כיס והושיט אותו לדויל.
רגע אחר כך הרהר דויל בכך שמשקה חריף היה יעיל אפילו מכאב – או קרוב לוודאי, מהקאה – כדי להגיע להשלמה עם המציאות. "תודה", הוא אמר יותר בשקט, מושיט אותו חזרה.
בנר נד בראשו, החזיר את הבקבוק לכיסו, ניתר אל המשטח השבור וצעד למקום שבו ארבעה מששת השומרים חפרו באדמה, ובידיים מכוסות כפפות קיפלו את בד אוהל העופרת; בזמן קצר מאוד הם קברו את צרור הבד המקופל ונדחקו מחדש אל מקומם במרכבות.
"היית צריך לראות את המשטח", העיר בנר, אינו מתנשף כמעט. "שלושה אינצ'ים גולחו מהתחתית שלו כשקפצנו. אילולא היינו עליו, היו הסוסים מאבדים את פרסותיהם, ולכל הגלגלים היה חסר חלק".
הרכבים הצליפו במושכות, והמרכבות התנודדו קדימה מעל הלוחות המחוצים אל הדשא. בקצב איטי הם חצו את השדה.
לאחר דקות ספורות הם הגיעו לקבוצת עצי ערבה שהסתירה אותם, ואחד השומרים קפץ אל הקרקע ורץ קדימה. בעודו כורע, הוא העיף מבט ימינה ושמאלה והחווה תנועת טפיחה של השאר-את-ראשך-למטה; לאחר כמה דקות שקשקה לידם מרכבה פתוחה בדרכה אל העיר. דויל הביט אחריה מוקסם, נדהם מהמחשבה שהזוג העליז למראה שניבט דרך ענפי הערבה יהיה בין המתים מאה שנים לפני שהוא ייוולד.
המושכות התנפנפו והרתמות צלצלו כשהסוסים התקדמו אל התעלה, ובמעט מאמץ והחלקה לאחור משכו את המרכבות לרוחבה ואל הדרך. הם פנו ימינה ויצאו לדרכם, וכעבור דקה נעו במהירות נאה מזרחה, לכיוון לונדון. עששיות המרכבות, אשר רעדו והבהבו במעבר הטלטלני בתעלה, התייצבו כעת בנדנוד סדיר קדימה ואחורה על וויהן, מטילות זהרורים צהובים על הסוסים ועל חלקי המתכת המלוטשים שעל המרכבות, אבל פרט לכך הועם אורן על-ידי אור הירח שכיסה את העצים בכפור וגרם לדרך לזהור כנתיב של אפר חיוור.
אם תצעד חיש מהר, חשב דויל, תגיע לשם לאור הנר.
(הוצאת אופוס, 2000. תרגום: ורד טוכטרמן. 374 עמודים).
שערי אנוביס – ביקורת
