ילד קטן ומסוכן
על יחסו של אייזק אסימוב לטכנולוגיה, כפי שזה מתבטא באחד מסיפוריו הקלאסיים: "ילד קטן ומכוער".
בכתיבתו של אייזק אסימוב שזורה כחוט השני החרדה מפני השלכות הטכנולוגיה. אף שבמוצהר הוא ראה את עצמו תמיד כנושא דגל הקידמה המדעית, יצירותיו מספרות במקרים רבים סיפור אחר. אפילו סיפורי הרובוטים שלו, שבעיניו היו תגובה נאורה לטכנופוביה הבוטה של ז'אנר "הרובוטים הרצחניים הזוממים להשמיד את האנושות", לא ביטלו את החרדה הטכנולוגית של קודמיהם אלא רק עידנו אותה והעבירו את המוקד מהטכנולוגיה עצמה ליישומיה. הרובוטים שלו אמנם באו עם מנגנוני ביטחון והוצגו כמכשירי עזר לאנושות – ואכן היו כאלה – אך בפועל כמעט כל הסיפורים שכתב עליהם הזהירו מפני מה שקורה כשהמנגנונים האלה משתבשים. פחד אלוהים.
אותה חרדה, בצורה מעודנת אף יותר, ניכרת גם באחד הסיפורים הפחות אופייניים של אסימוב: "ילד קטן ומכוער", שאותו אנסה לנתח להלן. בסיפור זה, ילד ניאנדרטלי בן כארבע שנים, הזוכה לשם טימי, מובא אל ההווה במסגרת ניסוי מדעי של חברת "סטאזיס בע"מ". הוא מוחזק כארבע שנים בתוך בועת סטאזיס שממנה הוא אינו יכול לצאת והקשר העיקרי שלו אל העולם הוא באמצעות גברת פלובס, האחות שנשכרה להשגיח עליו. הילד, הנבון למדי, לומד אנגלית, זוכה לחבר אנושי למשחק בן גילו ואפילו לומד קרוא וכתוב. עם זאת, בחלוף הזמן הולכת ומתבררת גם העובדה שהוא נמצא במבוי סתום, ושלעולם לא יזכה לחיים אנושיים נורמליים.
זהירות: טכנולוגיה
המדע ב"ילד קטן ומכוער" בפירוש אינו רע, אך גם אינו טוב בהכרח. בעיקר, הוא מועיל. טכנולוגיית הסטאזיס מאפשרת לקדם מאוד את הידע האנושי ולהביא מחצבים ובעלי חיים מן העבר הפרהיסטורי לצורך בחינה מדוקדקת בהווה. כל עוד המדע עומד בפני עצמו, הוא נקי מאידיאולוגיה וממוסר – הוא פשוט קיים. הבעיה נוצרת בנקודות המגע שלו עם בני אדם, שם הוא הופך מסוכן ולעתים אף בלתי מוסרי.
בטימי עצמו אין כל סכנה, כמובן. פרט לכיעורו הוא ילד רגיל ואפילו קצת יותר עדין ופגיע מן המקובל. יחד עם זאת, הוא עצמו נתון בסכנה מתמדת, קורבן מן הרגע הראשון שהוא בא במגע עם אנשי ההווה. הוא נכנס אל ההווה בבכי: "מרווח של דממה, באורך של נשימה אחת ואחריו קול צרחותיו של ילד קטן ומבועת מבית הבובות. אימה! אימה נוקבת!" * – וכך גם יוצא ממנו בסוף הסיפור: "כעת שניהם בכו. גברת פלובס התייפחה, 'אבל זה לא נכון (…) אף אחד, אף אחד לא ייקח אותך ממני'".
בפני חברת סטאזיס בע"מ, שהביאה את טימי אל ההווה, עומדים שני מכשולים עיקריים. הראשון הוא מדעי – איך לחצות את המחסום שמונע להגיע לתקופות קרובות יותר ואל תוך ההיסטוריה המתועדת; השני, והמשמעותי יותר מבחינת העלילה, הוא משאבים: כסף, מקום ואנרגיה. עבור מנהל החברה, ד"ר ג'רלד הוסקינס, האילוצים הללו הם חזות הכול ומטשטשים כל שיקול אחר – ובכלל זה טובתו של טימי.
הילד, ככל הדגימות האחרות המובאות מן העבר, אינו יכול לצאת לעולם מבּוּעת הסטאזיס. המגבלה אינה פיזית – ניתן להכניס ולהוציא עצמים מן הסטאזיס ללא כל קושי. אבל כשמדובר בפרט שהובא מן העבר, יש לכך מחיר גבוה. כבר בניסוי הסטאזיס הראשון מבהיר ד"ר הוסקינס שכל הוצאה של עצם מן הסטאזיס תגרום לאובדן עצום של אנרגיה שהוא צבר במעברו מן העבר – כמות אנרגיה שיכולה להחשיך את וושינגטון כולה, כהגדרתו. טימי כלוא משום שהאנרגיה הזו עולה מיליוני דולרים והוצאתם תעכב מאוד את התרחבות החברה. השיקול הזה גובר על הכל.
מערכת היחסים בין ד"ר הוסקינס לטימי מורכבת. עבור הוסקינס, טימי הוא הניצחון הראשון שלו, ולכן הוא רוצה להשאיר אותו אצלו כמה שיותר. יחד עם זה, רצונו זה אינו חד-משמעי. לשאלת כתבים כמה זמן יחזיק בו הוא עונה כבר בתחילת הסיפור, "עד שנזדקק לשטח יותר משנזדקק לו. אני מתאר לעצמי שדי הרבה".
נראה גם שהוסקינס מחבב את הילד, גם אם בעיקר מסיבות סנטימנטליות. הוא גם הראשון שרואה בו בן אנוש אמיתי, ולא "ילד-קוף" כפי שמכנים אותו הכתבים. כבר במפגש הראשון, כשהוא נוכח ברתיעתה של גברת פלובס מן הילד הקטן והמכוער, הוא מסביר לה באורך רוח שהאדם הניאנדרטלי הוא תת-זן של הומו ספיינס ושהוא אינו חיה אלא יצור אנושי לכל דבר ועניין. גם מאוחר יותר, כשגברת פלובס מבקשת שיביאו לטימי חבר למשחק, הוסקינס מפגין מעורבות אישית ראויה לציון ורצון טוב ובוחר להביא דווקא את בנו הקטן. ניכר שהוא רוצה בטובתו של הניאנדרטלי הקטן שלו.
אך לאהדה הזאת כלפי הילד יש גבול. כשמושגת פריצת דרך מדעית נוספת שמאפשרת לחברה להתרחב, הוסקינס אינו מהסס להבהיר לגברת פלובס שבקרוב יצטרכו להחזיר את טימי אל התקופה הניאנדרטלית כדי לפנות את המקום שהמגורים שלו תופסים. כל נימוקיה על כך שמדובר בגזר דין מוות לילד נופלות על אוזניים ערלות. השטח משמעותי עבורו יותר מהילד הקטן והמכוער. דינו של טימי נחרץ.
תפיסתו של הוסקינס היא תפיסה א-מוסרית בעליל. "גם לילד אסור לייחס חשיבות מוגזמת", הוא מסביר לגברת פלובס שתוהה מדוע החלל שהילד תופס חשוב יותר מהאנושיות שלו. ובהמשך:
"איננו יכולים לחכות עוד. טימי עוצר את ההתרחבות שלנו! טימי עלול לגרום לפרסום שלילי; אנחנו נמצאים על ספם של דברים גדולים, ואני מצטער, גברת פלובס, אך איננו יכולים להניח לטימי לחסום את דרכנו. אסור לנו. אסור לנו. אני מצטער, גברת פלובס".
באמירה זו ד"ר הוסקינס מבטא מקצת מייסורי המצפון שלו, וכך גם בחלקים אחרים של אותו ויכוח, אך הוא אינו מניח להם להסיט אותו ממטרתו: קידום המדע התיאורטי. "אני מתעניין רק בהבטים התיאורטיים – טבעו של הזמן, הטכניקה של גילוי מֶזוֹנִי בין-זמני וכדומה. הייתי מחליף את הכול תמורת שיטה לזיהוי עצמים קרובים יותר בזמן", הוא מצהיר באוזניה בשלב מוקדם יותר של הסיפור.
בנוסף לכך, הוסקינס מונע גם משאפתנות אישית ומרצון עז לקדם את מפעל החיים שלו – חברת "סטאזיס בע"מ". כל עוד טובתו של טימי אינה מתנגשת עם שאיפות אלה, הכל טוב ויפה והוא יכול להצטייר כאידיאליסט וכאדם חביב – והוא אכן כזה. אך כשמתעוררת סכנה קלה שבקלות לטובתה של החברה כל יתר השיקולים נדחקים הצידה, והוסקינס אומר לגברת פלובס, "אני לא יכול להרשות לעצמי שיודלף סיפור מעוות על רשלנות ועל ניאנדרטלים פראיים, כביכול, ויסיח את הדעת מהצלחתו של מיזם ימי הביניים". מוסר? טובת הילד? לאלה אין שום מקום במערכת השיקולים שלו.
יש לציין שד"ר הוסקינס בפירוש אינו "האיש הרע" בסיפור. אין כזה, אלא הרוע טמון בנסיבות ובמבנה המערכת ובהתנגשות שלהם עם מגבלות הטכנולוגיה. הוסקינס עצמו מוצג בצורה אוהדת למדי ובשלב כלשהו גברת פלובס אפילו מתאהבת בו. יותר משהוא רע, הוא התגלמות המדען השקוע מדי בעולמו: נעים הליכות, שופע רצון טוב – ואינו מסוגל לראות את ההיבטים הבלתי מוסריים במעשיו.
זהירות: אנשים
המדענים עצמם אינם מקור הסכנה היחיד הנשקף מיישומי הטכנולוגיה. הבעיה השנייה טמונה בחברה האנושית עצמה, שמפגינה תפיסת עולם פשטנית, רצופה דעות קדומות ואינה מסוגלת להתמודד עם פירות הטכנולוגיה ולקבל אותם אליה.
מסיבת העיתונאים שבה מוצג טימי בפני העולם הרחב היא האות שיבשר על העתיד. היא מתחילה בעשרות עיתונאים הצובאים על "בית הבובות" שבו הוא חי ומצלמים כאחוזי תזזית את הילד המבוהל. בהמשך, אחרי צאתם, מכנה אותו אחד העיתונאים "ילד קוף", כינוי שיידבק אליו כל ארבע השנים הבאות.
החברה האנושית אינה יכולה לקבל אליה את הילד הניאנדרטלי. הגבול הניצב בפני טימי אינו רק גבול פיסי – קירות חדריו – אלא גם גבול חברתי. פרט לגברת פלובס ולד"ר הוסקינס, טימי אינו מתקבל כבן אנוש על ידי איש. עבור כולם, אפילו אשתו של ד"ר הוסקינס ונערה שמובאת בנקודה קריטית בעלילה כדי להשגיח עליו, הוא "ילד-קוף" ותו לא. אפילו ג'רי הוסקינס, חברו למשחק, לוקה באותה מחלה חברתית. למרות חודשים ארוכים שבהם שיחק איתו, לכאורה כשווה לו, טימי ממשיך להיראות בעיניו כיצור נחות: קוף או אפילו "חיה".
מזעורו של טימי לפחות מאדם הוא הדבר שמאפשר להתייחס אליו כאל רכוש שניתן להיפטר ממנו ולהתעלל בו. החוקרים מתייחסים אליו כאובייקט במקום כסובייקט – הם תוקעים בו מחטים, מוציאים מגופו נוזלים, כופים עליו דיאטות משונות וניסויים פסיכולוגיים, והכל בלא כל מחשבה על סבלו. אותה גישה גם מאפשרת לד"ר הוסקינס לשכנע את עצמו שאין כל רע בהחלטה שפירושה המעשי יהיה מותו של הילד.
הוסקינס נמנע מלהיאבק בדעות הקדומות נגד טימי, ואף נותן לדעת הקהל להנחות את פעולותיו. הסיקור השלילי שייגרם בעקבות ההנחות השגויות הללו מפחיד אותו יותר מכל:
"בסופו של דבר זה יביא לפרסומים על אחות רגשנית שהרסה את הכול עבור ילד-קוף".
"ילד-קוף!" אמרה גברת פלובס בחימה חסרת אונים.
"כך יקראו לו הכתבים", אמר הוסקינס.
וכך, החברה האנושית של ההווה אינה מסוגלת להתמודד עם תוצרי המדע המתקדם, כפי שאלה מתגלמים בדמותו של טימי, וגם לא את המדע שאפשר את הבאתו. חוסר היכולת הזה ניכר בבירור בפשטנות של הסיקור העיתונאי וברצונם של העיתונאים למצוא כינויים קליטים כמו "ילד-קוף". אסימוב אומר זאת במפורש במהלך מסיבת העיתונאים: "הכתבים כתבו משפטים כאחוזי תזזית בעוד הוסקינס ממשיך בדיבורו. הם לא הבינו והיו משוכנעים שגם קוראיהם לא יבינו, אך זה נשמע מדעי וזה היה העיקר".
החברה האנושית, כפי שהיא מיוצגת על ידי העיתונאים ודמויות נוספות, אינה מסוגלת להתמודד עם המדע המודרני ואפילו לא לתפוס אותו. ללא הבנה לא תיתכן ביקורת עניינית על מעשי המדענים או מחשבה מעמיקה על ההשלכות המוסריות שלהם. עבור כולם זולת שניים, טימי אינו אדם – הוא ילד-קוף חסר זכויות וערכו היחיד נמדד במונחים מדעיים. איש פרט לגברת פלובס אינו דואג לזכויותיו ואף לא מבין שיש לו כאלה.
ד"ר הוסקינס, יש לציין, משוכנע לחלוטין שהחברה אינה מסוגלת להבין את המדע שלו ומפגין שוב ושוב את זלזולו בה. זלזול זה, לצד תלותו בסיקור העיתונאי כאמצעי למשוך תקציבים לחברה, יגרום בסופו של דבר גם לו להפוך את טימי ל"פחות מאדם" ולגזור את דינו. "מוטב שילך כבר עכשיו ויעניק למחפשי הסנסציות כמה שפחות אחיזה עבור הזבל שלהם", הוא אומר לקראת הסוף.
זהירות: ידע
טימי הוא אמנם ילד ניאנדרטלי, אך הוא גם ילד אנושי תאב ידע ששואל כל הזמן שאלות. לשאלות הללו יש מחיר, והן עלולות לעלות לו בחייו, ואילו הידע שהוא מקבל בהווה לא יהיה רלוונטי עבורו אם יוחזר לזמנו.
לימודיו של טימי הם אחד מהמנועים העיקריים של עלילת הסיפור. דרכם צומח הקשר בינו לבין גברת פלובס, ומהם נובע האיום שלו על ד"ר הוסקינס, ובסופו של דבר אובדנו.
כבר בתחילה, עם חטיפתו מן העבר, טימי נדרש ללמוד את הדברים הבסיסיים ביותר הנחוצים להישרדותו בהווה. עליו ללמוד איך ישנים במיטה, איך שותים חלב מקערה ואיך משתמשים בשירותים. זה המשבר הראשון שהוא וגברת פלובס צולחים, וזה גם המקום שממנו נוצקו היסודות של הקשר העז ביניהם.
יכולת הלימוד של טימי היא אחד הדברים שהופכים אותו אנושי, אך גם גורמת בעיות רבות. בלי שגברת פלובס מבינה זאת, הכישורים שהיא מעניקה לו אינם אלה שלהם יזדקק אם יוחזר אל העבר. כשיחזור לא תהיה לו השפה, שלא זכה לתרגל כלל בארבע שנות חייו בהווה, הוא לא ידע איך להשיג אוכל, לצוד, שום דבר הנחוץ להישרדות בתקופה הפרהיסטורית.
בלי לחשוב על ההשלכות, גברת פלובס נאבקת להעניק לטימי את החינוך האנושי הטוב ביותר שרק ניתן. היא מלמדת אותו בעצמה כל מה שהיא יכולה, וכשהיא רואה שהיא מבינה את מגבלותיה היא נלחמת על כך שיביאו לו חבר למשחק, גם במחיר עימות עם ד"ר הוסקינס. לאחר מכן, אחרי שלימדה אותו קרוא וכתוב, היא יודעת מה חייב להיות השלב הבא:
"נרגשת כמעט עד אובדן חושים, עלה בדעתה שאולי מצאה את התשובה לאומללותו של טימי. אם טימי אינו יכול לצאת אל העולם, יש להביא את העולם אל שלושת חדריו של טימי – את כל העולם בספרים ובסרטים ובקול. יש לחנך אותו ככל שרק יוכל לתפוס. העולם היה חייב לו את זה".
חזון יפה, אך לא רלוונטי, כפי שמתברר לה כשהיא ניגשת לספר על כך לד"ר הוסקינס ומגלה שסדר העדיפויות שלו השתנה. תפנית במחקר הסטאזיס מאפשרת לחברה לפנות לכיוונים חדשים ומעניינים, וחינוכו של טימי לא משתלב בהם בשום צורה.
כביכול, אומר לנו אסימוב, אולי בהשראת פצצת האטום (הסיפור פורסם במקור ב-1958, בשיא המלחמה הקרה ו-13 שנה אחרי הירושימה ונגסקי), הישרדות קודמת לידע. הידע הנחוץ לנו כדי לשרוד חשוב יותר מכל לימוד ושינון מתקדמים יותר. ועוד, הוא רומז אולי, ההישרדות והמדע המתקדם עומדים בשני קצוות מנוגדים וסותרים. מסר זה, יש לציין, מופיע בצורה הרבה יותר מפורשת גם בכמה מסיפוריו האחרים שעסקו ישירות באיום הגרעיני.
וכך אנו מגיעים אל סוף הסיפור. גברת פלובס נתפסת רגע לפני שהיא מוציאה את טימי מהסטאזיס, ומתירים לה חמש דקות להיפרד ממנו לפני שיוחזר לזמנו. בפגישה אחרונה זו הם מבהירים זו לזה שהיחסים ביניהם הם של אם ובנה, וגברת פלובס מגיעה להחלטה המכריעה – לצאת עם טימי לזמנו ולהגן עליו:
"אני יודע שקוראים לך גברת פלובס, אבל – אבל לפעמים אני קורא לך בלב 'אמא. זה בסדר?"
"כן. כן. זה בסדר גמור. ואני לא אעזוב אותך יותר ושום דבר לא יפגע בך. אני אשאר איתך ואטפל בך תמיד. קרא לי אמא, כדי שאשמע אותך".
"אמא", אמר טימי בשביעות רצון, והצמיד את לחייו ללחייה.
וכך, מתברר, אהבת אם, היצר האנושי הבסיסי ביותר, היא גם התגלמות המחשבה המוסרית החסרה במדע המודרני. האנושיות, קובע אסימוב, טמונה באמהות, לא במדענים. כל עוד המוסר האמהי לא ישולב כהלכה במחשבה המדעית, נגזר עליה להוביל לאבדון.
* כל הציטוטים מהסיפור מופיעים בתרגומי. ר"ש.
כשקראתי אותו כילד, לא ממש ראיתי את הזווית הזאת, למרות שאני מאוד מבין כעת שיש בזה משהו.
בעיני, אגב, מי שהיום נושא (או יותר נכון נשא עד לאחרונה) את דגל הפחד מהטכנולוגיה הוא מייקל קרייטון – כל ספר שלו מתחיל בקטסטרופה חדשה שהמדענים, ביהירותם, מפילים עלינו.
אמנם המדע עוזר גם לפתור את הבעיות אבל אותו הלך רוח מרחף מעל המון טכנולגיות חדשות בימינו ועוזר ללבות את הפחד מהמדע.
בדיוק סיימתי לקרוא את הספר!
נהדר בעיני, המדע, למעשה הקידמה האנושית, מתוארת שם כחסרת רגש מוסרי. (אם כי הדמויות אינן חד מימדיות…) כל הרעיון של לחטוף יצור חי מזמנו, ממשפחתו כדי לחקור אותו בכלוב סגור תוך התעלמות מוחלטת מרצונו אינה מוסרית. סיום הספר חזק ביותר – אישה מודרנית שנחשבת לאלה וילד ניאנדרטלי שיכולים לשמש כמתורגמנים בין הזנים השונים של האנושות וליצור מציאות שונה לחלוטין מזו שהם הגיעו ממנה…
תודה רבה על המאמר המרתק.
ריצ'ל – רק שימי לב שהמאמר הוא על הסיפור הקצר, לא על הספר (שהבנתי שהוא פחות מוצלח) שכתב רוברט סילברברג על פיו. בסיפור אין אישה שנחשבת לאלה או אופציה לתרגום בין הזנים השונים. השניים פשוט חוזרים לעבר, והסיפור נגמר בלי שידוע מה קרה להם לאחר מכן.
הספר באמת פחות מוצלח מהסיפור הקצר
מצד אחד הנסיון לתת את שתי זויות המבט, של החברה הניאנדרטלית שאיבדה ילד בצורה מסתורית ושל החברה המודרנית שלא מצליחה לקבל אותו הוא מעניין
אבל איכשהו הסיפור מאבד מהעוצמה שהיתה לו כסיפור קצר עם סוף פתוח.
המם…
אני לא חושבת שהסיפור הזה טכנופובי. אני בהחלט מסכימה עם כך שאסימוב מדגיש שוב ושוב בסיפוריו שהרגש חייב להיות משולב במדע כדי להגיע למיצוי אמיתי של יכולות המין האנושי. ניתן לראות את זה החל מ"רובי" ועד לסיום סדרת המוסד. אבל אני לא רואה את ההבט הטכנופובי של הסיפור, רק את הידיעה הברורה שמי שמפעיל את המכונה חייב להיות אנושי.
ד"א – האם המשפיעה על המדע נמצא גם ב"בני הפיזיקאי", מזווית קצת שונה.
כמעט בכל סיפוריו המוקדמים של אסימוב קיים קונפליקט על רקע טכנולוגי. למרות זאת – הפרשנות שמדובר בטכנופוביה לא נראית לי נכונה. זו טכניקה ליצור מתח וסיפור, לדעתי. ב"שקיעה" למשל האויב הוא הבורות והפנאטיות. גם בילד הקטן והמכוער הבעייה היא לגמרי לא במדע וגם לא בטכנולוגיה, אלא באנשים הפגומים (הוסקינס) שעוסקים בו. המסקנה "אסימוב טכנופוב" נראית לי far fetched.
הגישה של אסימוב היא למיטה הבנתי "סיכוי וסיכון" – תמיד קיימת סכנה בטכנולוגיה, ותמיד אנשים חכמים ומפוכחים (קאלווין למשל) ידעו איך להמנע מהסיכון ולנצל את הסיכוי. "טוני" למשל מביא סיכוי – עוזרת בית מושלמת – אבל רק קאלווין רואה את הסיכון, שהוא כלל לא טכנולוגי – בכלת הבית עשויה להתאהב בטוני. הרבה מסיפורי הרובוטים האחרים הם חידות למעשה, המוגשות לאדם נבון דיו על מנת לפתור את הקונפליקט ולהציל את המצב – אם זה המחשב שמגלה שעל-חלל הוא מוות זמני ומתחרפן, או הרובוט שנשלח להביא איזו מתכת על פני מרקורי ומתחרפן, או כל רובוט מחורפן אחר. אבל הרוע הוא תמיד באדם – המפקח במערות הפלדה, ליביג בשמש העירומה וכך הלאה. המכונה מוצגת כאפשרות להציל את המין האנושי מעצמו, אפשרות שהיא מחרידה לא פחות משהיא מבורכת.
בספריו האחרונים הגישה הזו הגיעה לידי הטפה ממש, וכמו רוב ההטפות – נטולת השראה למשעי.
ובגלל זה נזהרתי לא לקרוא לאסימוב "טכנופוב".
אסימוב חשדן כלפי הטכנולוגיה. החשד שלו לא נובע מבעיה אינהרנטית במדע עצמו, אלא ממה שקורה במגע בינו לבין בני האדם. בגלל זה בכמה וכמה סיפורים שלו הוא מציג כאידיאל את הוצאתה של קבלת ההחלטות מהידיים האנושיות והעברתה לידי רובוט (דאניל אוליבאו) או מחשב (מולטיווק, למשל ב"זכות בחירה").
מבחינה הזאת, אסימוב הוא מאוד בן תקופתו – גם הוא וגם רבים מסופרי תור הזהב האחרים הושפעו מאוד מהשינויים החברתיים העמוקים שחלו במחצית הראשונה של המאה העשרים, וכמובן מפצצת האטום ומהקטל הרב שאפשרה הטכנולוגיה במלחמת העולם השנייה. לפחות באופן חלקי, המדע הבדיוני נולד מתוך ריאקציה לשינויים הללו, וביטאו את החרדה מפניהם. לא יהיה נכון לקרוא לחרדה הזאת "טכנופוביה", אבל היא עדיין חרדה, שקשורה קשר הדוק לטכנולוגיה ולחשש מפני מה שהאנשים יעשו בה ומה שהיא עושה לאנשים.
גם המסקנה שלו בסדרת המוסד היא שבסופו של דבר אי אפשר לבטוח במדעני הטבע, וצריך להשאיר את הפיקוח על האימפריה החדשה שתקום בידי מדעני החברה של המוסד האחר.
אהבתי את המסקנה שלך בסוף.
אבל אפשר לראות במסקנה זו את הקיצון השני – אם תשולב האהבה האמהית במדע, אולי לא תהיה קידמה בכלל, כי אילו שאלת אותה מלכתחילה האם להביא ילד מ"שם" היא היתה מתנגדת.
אולי, אבל אסימוב לא מוביל אל המסקנה השנייה אלא רק קורא לשלב את המוסר במדע ולרסן אותו… במידה מוגבלת.
רמי,
אני תמיד ראיתי את סיפורי הרובוטים (הראשונים) מזוית אחרת לגמרי.
"חוקי הרובוטיקה" הם טובים.
הבעיה היא כאשר בני אדם מתערבים. ברוב הסיפורים הבעיה עם הרובוטים נבעה מזה שמישהו שיחק קצת עם החוקים. מישהו עיגל פינות כדי למצוא מוצא מבעיה.
אני חושב שהגישה היא לא טכנופובית, אלא גישה פסימית לגבי היכולת שלנו כבני אדם להשתמש בטכנולוגיה כראוי.
ונקודה נוספת לגבי הכתבים והחברה, אסימוב הוא מאד אמריקאי, ובחברה האמריקאית יש קו מאד ברור של אנטי מדע אנטי מדענים ובורות מסויימת אפילו כערך. סופרי מד"ב רבים חשבו (וחושבים) שהציבור מטומטם. (ראה לדוגמא מילר בהמנון לליבוביץ' "אני פשוטון" או נפילת המלאכים של ניבן)
ארן – אם תקרא שוב את המאמר תראה שבשום מקום לא טענתי שאסימוב טכנופוב ושחזרתי כמה פעמים על כך שהבעיה של אסימוב הייתה עם בני האדם המשתמשים בטכנולוגיה ולא עם "רוע" כלשהו שטבוע בטכנולוגיה מעצם מהותה.
אסימוב מעולם לא היה טכנופוב, הוא העלה את השתלשלות ההגיונית של קידמה שהופכת עד מהרה לישנה, רעיון הנסיעה כביכול בזמן היה חדשני אבל ברגע שנלמד הכול הילד כבר היה חסר אפילו חשיבות סנטימנטלית, למרות היותו ראשון מסוגו, ובקשר לפחד שלו מקידמה, נראה לי שזה יותר תשוקה, שימו לב שבספרים שלו החיים הנורמאלים שאנחנו מכירים היום דוהים ונעלמים והם אלה שזוכים ליחס החשדני מצד בני אותה תקופה, הפחד מרובטים שהוא בנה הייתה המחשה בלבד לגזענות, חשדנות מול כל מה ששונה, וכמובן פחד מהמפלצת של פרנקנשטיים – הפחד מפני שהחיים שהם בנו יקומו על יוצרם, חיים שהם אומנם לא חזקים על הצד הריגשי אבל בהחלט מצויידים היטב למקרה שהם ירצו לכבוש את העולם
צר לי, נתן, הרעיון אמנם מעניין, אבל הסיפור נמצא מולי ואני לא מצליח למצוא בו שום תימוכין לרעיון שאסימוב התעניין בו בהתיישנות הקידמה. ככל שאני מבין את הסיפור, הפרשנות הזאת אינה מה שאסימוב כיוון אליו, אלא רק ככלי לדון בחוסר האתיות של המדע.
קראתי את כל ספריו של אסימוב כמה פעמים, ובכל ספר היו כמה וכמה המצאות חדשניות, אבל תמיד בספר, או לצורך העניין בסיפור שלאחריו הרעיו כבר איננו כל כך חדשני ומהפכני, כמו סידרת הרובוטים, הם התחילו כמחשבי ענק מצויידים ולאט לאט התפתחו לאותם הומנואידים מפותחים, אני קורא לזה אפקט המנגה, במנגה בדרך כלל הגיבורים תמיד נאלצים להילחם באוייב יותר גדול ממה שזה עתה ניצחו, עד שביאזשהו שלב, האוייב הראשון עד כמה שהיה מאיים, כבר איננו בריון כה גדול,
חוסר האתיקה במדע שאסימוב הביא היה רק אחת מהסיבות להתיישנות הקידמה
אתה קצת מבלבל פה. סופר שרוצה לעניין את הקוראים שלו חייב לחדש משהו בכל סיפור ולהתעדכן, ואסימוב אינו שונה מהבחינה הזאת משום סופר אחר. סיפור טוב לעולם לא יהיה שכפול של הסיפורים שקדמו לו, אלא יהיה בו משהו חדש, ולא פעם, במקרה של מדע בדיוני קשה, החידוש יהיה בטכנולוגיה.
התופעה הזאת היא חלק מהפרקטיקה של הכתיבה, לא מהמהות שלה. המהות, אצל אסימוב, טמונה בדרך כלל ביחסים ההדדיים בין בני אדם לטכנולוגיה, ודרכם בהבטחות ובסכנות הטמונות בה. יש לו, כמובן, גם סיפורים שעוסקים בנושאים אחרים, אבל זו תימה שחוזרת שוב ושוב כמעט בכולם. אנו נוכח בזה בעוצמה רבה תוך כדי תרגום הסיפורים שלו כעת.
או קיי זו טענה שאני מסוגל להבין, זה בערך (ואל תתפוס אותי על המילה) כמו ז׳ול נורם, רק שאצלו לא הייתה רתיעה מפני מודרנזציה אלא יותר בכיוון של הסכנות הטמונת בהם
רק שאלה קטנה יש לי, כשגידלו את הניאדרטל הוא היה כמו כל ילד נורמאלי מלבד העובדה שהוא היה נראה על הפנים, אז אם גוף כזה יכול להתאקלם בסביבה מודרנית. מה היה הטעם באבולציה בכלל?
שני דברים:
ראשית, ככל הידוע לי לא באמת יודעים מה גרם לאדם הניאנדרטלי להיעלם. יש כמה השערות, מבוססות יותר או פחות, והשערה שזה אולי קשור לשינויי האקלים בתום תקופת הקרח.
שנית, האבולוציה לא עובדת ככה. היא יכולה להסביר מדוע מין זה או אחר לא שרד בתנאים אלה ואחרים, אבל אין שום יכולת לנבא ממנה על יכולת השרידה של פרט בודד. ככל הנראה התכונות שלו תהיינה פחות אדפטיביות מאלה של בני אדם "מפותחים", ואפילו את זה אי אפשר יהיה ללמוד בהכרח מההתנהגות שלו בתוך בית הבובות הממוזג והמבוקר.
כמו הספר שבט דב המערות
רק רוצה לציין שאם אפשר להגיע למצב של כמעט שיוויון מוחלט עם שיפנזות (http://www.wnyc.org/shows/radiolab/episodes/2010/04/09) אז עם ניאנדרטלים זה כנראה יהיה יותר קל.
קראתי שני ספרים של אסימוב, אבל לא את זה, ואני מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה שלו.
רציתי לציין כמה דברים, בין השאר אני מכניס הרבה ספוילרים לסיפוריו השונים של אסימוב:
1. תודה רבה על המאמר היפה. הגעתי אליו רק עכשיו והוא חידד לי מעט על הכתיבה של אסימוב, למרות שקראתי את כל סיפוריו המתורגמים כבר וחלקם גם מס תםפר פעמים.
2. הספר אכן פחות טוב מהסיפור הקצר אבל כן שווה לקרוא אותו כי הוא מוסיף זוויות ראייה נוספות ועלילה נוספת שנחמדה בפני עצמה.
3. לאלודאה, את אמנם צודקת לגבי חלק מסיפוריו שהרגש צריך להיות מעורב ולהשפיע על הטכנולוגיה, אבל יש לו דווקא מספר רב יחסית של מקומות שהוא מפריד את הרגש ככל האפשר מהטכנולוגיה המתקדמת, כמו בסיפור שהזכירו כבר על טוני הרובוט העוזר המאהב, או בסיפור שסוזן קלווין מרשה לעצמה להתאהב במישהו עקב רובוט קורא מחשבות שם היא מחליטה להרחיק את עצמה לעד מהרגש, דוגמא יותר פשוטה יש גם בסיפור על הרובוט בתחנת הכרייה באסטרואיד כאשר הוא חושב שהוא שליח האל ובסופו של דבר פועל במנותק מבני האדם כאשר הוא אפילו לא מאמין בקיומו של כדור הארץ.
4. ל'ל-ג-מ-ר-י', דבריך אינם מדויקים בכמה נקודות, ראשית המפקח במערות הפלדה לא מוצג כרע, גם הוא חושב שהוא עושה את הדבר הנכון, פשוט אסימוב מציג את הדבר הטוב כמשהו אחר (בכללי אני חושב שזה אחד הסימנים לספר טוב שה'רע' הוא לא רע, ברנדון סנדרסון מרבה לעסוק בזה), דבר נוסף אסימוב כן מאוד מתנגד לחלק מהטכנולוגיה, הוא חוזר טומאה שפצצת האטום היא דבר רע, פצצת האטום היא מוטיב חוזר ברבים מסיפוריו וברובם היא הבעיה, את השיא של זה רואים בסיפור הקצר "אש הגיהנום". כמובן כמו שהזכרת הרובוטים מהווים סכנה בדרכים שונות בסיפוריו כאשר כמעט תמיד הגורם הראשוני לבעיה הוא האדם אך לפחות בסיפור אחד זה בפרוש לא ככה, אני מדבר על סיפור קצר שלא תורגם בו חולם רובוט שהוא משה והאל אומר לו לשחרר את הרובוטים.
5. ל'kenny' מסכים באופן כולל עם מה שאמרת רק צריך לשים לב לכך שגם מדעני החברה במוסד האחר הם אנשים וגם שם מוצגות מחלוקות פוליטיות.
6. ארן, אני מסכים איתך מאוד ומזדהה עם הפסימיות לבני האנוש.
סליחה על האורך של דבריי ועל התגובה המאוחרת אבל רק עכשיו קראתי…
קראתי עכשיו את המאמר ואת התגובות שוב, עלו לי עוד מספר נקודות:
1) רמי, אחזור על כך שהמאמר מעולה. תודה.
2) אם דיברו על הרגשות ומעורבותם בפיתוח המדע, מעניין אותי איך תתייחס ל'בני המדען'. שם אמנם הרגש לא גורם למדע אבל הוא מוצג כדבר חשוב שאין לנטוש ברדיפת המדע ובסופו של דבר ההכרה ברגש ו'כיבוד הורים' מאפשר להגיע לפתרון הבעיה.
3) רמי אני מסכים עם האמירה שבד"כ הבעיה בטכנולוגיה נובעת מהאדם שמשתמש בה (אדם רע עם כוח חדש ועצמתי יצליח להרע יותר). הבאת דוגמה להסטת הבחירה מהאדם לרובוט מ'זכות הצבעה'. נראה לי שזו לא דוגמא טובה. שם המחשב על פי השאלות לאדם פרטי מחשב מה היו התוצאות אם בני האדם היו בוחרים כרגיל.
לעומת זאת סיפור שממחיש את זה בצורה הטובה ביותר לדעתי הוא 'הוכחה'. שם הרובוטים מוצגים כ'בני אדם אידיאלים' וברור מהסיפור שרובוט ינהל יותר טוב.
"בני, הפיזיקאי" הוא סיפור שוביניסטי מאוד שאני מאוד לא אוהב. אבל אני מסכים שהמסר שלו הוא שטוב להקשיב לאמא.
יש הרבה סיפורים שבהם אסימוב עוסק בעליונות המחשב/הרובוט על בני האדם במה שנוגע לקבלת החלטות. זכות הצבעה הוא בהחלט אחד מהם – למה לטרוח לתת לבני אדם לבחור בעצמם אם אנחנו יכולים לתת למחשב להסיק באמצעות אלגוריתם מה הם באמת רוצים? הרעיון ביסודו נובע מחשד כלפי הבחירה החופשית האנושית.