סנוקראש / ניל סטיבנסון

ניל סטיבנסון נחשב לאחד מסופרי המדע הבדיוני הבולטים כיום בארצות הברית, מעין שריד של זרם הסייברפאנק שצמח ונבל אי שם בשלהי שנות ה-80 ובתחילת הניינטיז. ספרו "סנוקראש", שיצא כעת לאור בפעם הראשונה בעברית, פורסם כבר ב-1992, לכן אפשר אולי להאשים אותו שלא הלך רחוק מדי בתיאור הטכנולוגיה של העולם העתידני שלו, אבל מוטב לנתק אותו מכל הקשר נבואי ולא לראות בו חלק מציר הזמן הליניארי האמיתי.

העתיד שאותו הוא מתאר הוא במידת מה עתיד שכבר קורה. ואם בכל זאת רוצים להתעקש על האספקט הנבואי צריך לזכור שספרו פורסם שבע שנים לפני שיצאה לאקרנים טרילוגיית "המטריקס". בדיוק מכאן נובעת העוצמה של הרומן; הוא מתאר מציאות מטריקסית לעילא, שבה אנשים איבדו לגמרי את האחיזה בממשי, מהממשי עצמו נותרה רק פלטפורמה של כרעי תרנגולת והמציאות היחידה הרלבנטית היא המציאות הווירטואלית.

רוחו של פיליפ ק' דיק מרחפת על כל דפי הספר, דרך הנושאים הטכנולוגיים והפילוסופיים שהוא בוחן. רואים את ההילה שלו שורה על על המציאות או המולטי-מציאות בספר, על הסם החדשני והקטלני "סנוקראש" שהעניק ליצירה את שמה, וכן "השמש השחורה" – פלטפורמה וירטואלית על שם מסדר פרה-נאצי שאליו השתייכו כמה מהנאצים הבכירים לפני שעברו לפוליטיקה מעשית.

עם זאת, כמו הרבה סופרי מדע בדיוני גם סטיבנסון "מאוהב" מדי בטכנולוגיה, ולפרקים דומה שהיא חזות הכל. שלל גאדג'טים מוכלאי שמות, בעלי שימושים חצי נהירים, מציפים את הרומן בתזזיתיות ממאירה (אגרופנים נוזליים, משקפי "רעיית לילה").

בנוסף, סטיבנסון מעמיד קשת של דמויות בעלות שמות ססגוניים, אך שטוחות כשטיח לניגוב רגליים. יכול להיות שמדובר בהחלטה מודעת, שזו דרכו למפות דמויות אנוש בתור אווטארים, אך מבחינה ספרותית זה מקשה מאוד להתמקד בעלילה עצמה – סיפור על האקר בשם הסמלי הירואי פרוטגוניסט, שיוצא למסע חקר מלא אקשן הוליבודי מהסוג שהמדע הבדיוני כל כך אוהב, שמטרתו להבין מי ומה מפיץ וירוס שפוגע בחבריו ומאיים להשתלט על העולם.

חורגת מכך דמות אחת, זו של איש העסקים חסר המצפון לכאורה ל' בוב רייף – לא בגלל מרחביו הנפשיים-רוחניים אלא בשל תפיסת העולם המצמררת שהוא מבטא. זו אמנם תפיסת עולם שגורה של אוליגרך שמצדיק עוולות מוסריות בחסות החוק – דבר שכבר התרגלנו לשמוע, גם אם בגרסאות מכובסות ומעומלנות יותר – אבל אצל רייף זה מצמרר נוכח העידן שבו אנו נמצאים – הביג דאטה.

בחודשים האחרונים שודר ב"יס" סרט דוקומנטרי מרתק שנקרא "הפנים האנושיות של הביג דאטה", ובימים האחרונים אף התבשרנו כי ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט יעמוד בראש חברה שתעסוק ב"כריית מידע" כדי למצוא מעלימי מס. למעשה מבחינה הזאת העולם שמתאר סטיבנסון הולך ומתהווה לנגד עינינו. בכל רגע נתון אנו משאירים עקבות דיגיטליות, דרך הסמרטפון, האינטרנט ועוד, וכמובן מצלמות האבטחה פזורות סביבנו בהמוניהן. כמעט כל שיחה, ובעצם כמעט כל דבר בעולם שלנו מוקלט ומתועד והופך לכמויות כבירות של מידע פסיבי ומשמים ברובו.

כורה מידע הוא אלגוריתם שמחפש בפיסות המידע הללו דפוסים למטרה מסוימת, למשל כדי לאתר מעלימי מס, טרוריסטים וכדומה. לפיסות הקוד הללו יש גם ממדים חיוביים – אפשר למשל לנבא באמצעותם היכן יפרצו מגפות ולהציל חיים.

המחיר הוא שאנו מאבדים לחלוטין את הפרטיות שלנו. סטיבנסון יורד לעומק המציאות הזאת ונותן לכך דוגמאות: "הם מעלים למאגר כמויות מטורפות של מידע חסר ערך, על סמך הסיכוי שאולי משהו מזה יהיה מועיל. הדבר משול לכתיבת מספר הרישוי של כל מכונית שאתה רואה בדרכך לעבודה, רק למקרה שאחת מהן תהיה מעורבת בתאונת פגע וברח" (ע' 114). מסר דומה עובר בדיאלוג המרתק שבין הירואי לספרן הקונגרס, שהוא בעצם רובוט.

בהחלט אפשר לפיכך לומר שסטיבנסון הבין כבר מזמן לאן אנחנו הולכים. כיום רובנו יודעים לאן הדרך הזאת מובילה – הרי אנחנו כבר שם – אבל אנו נותרים אדישים לחלוטין בתוך המטריקס המפנק שטוו עבורנו הכוחות השולטים בשעה שהם בוזזים את משאבי העולם ומשתלטים עליהם. סנוקראש היה שם כבר לפני יותר מעשרים שנה.

ויש ב"סנוקראש" עוד נקודה חשובה, וזו הפואטיקה המיוחדת של סטיבנסון, שתורגמה ביד אמן בידי יונתן בר. סטיבנסון כותב במעין "שפת רחוב פואטית" שהופכת כבר למין מסורת אמריקאית, החל בוויליאם בורוז וג'ק קרואק וכלה בצ'אק פלאניוק ודניס הופר, כשגם את פיליפ ק' דיק אפשר לכלול ברשימה. הוא משלב שפה גסה עם דימויים עשירים, בשילובים מלאי אגרסיביות, אלימות ויופי. לעתים דומה שהוא לא למד לכתוב מעולם, אלא כתיבתו נוצרה ממקום אחר לגמרי, אנטי קאנוני ואנטי ממסדי.

הדוגמאות רבות: "מהר חדש שמנסה להפעיל מיקרוגל משול לתולעת טבעתית החיה במעמקי הים שמנסה לערוך ניתוח מוח"; "המונית היא ברבור מוזיקלי עם כה צלילים נוכריים, כחמאה מתובלת בשברי זכוכית". והוא משלב את זה בשדה סמנטי הייטקיסטי-טכנולוגי: "יש הרבה חרא באוויר הלילה, כמו מגהטונות של שכבת קרקע עילית"; "צורות צבעוניות מתחילות לעוט עליו מכל הכיוונים כמו עקבים של חיה שהרגע נדרסה למוות"; ואחרון חביב: "השמיים והקרקע שחורים כמסך מחשב שדבר לא עלה עליו" – צריך לקרוא את מאמריו של פרופ' שייקה שן מאוניברסיטת תל אביב על קוגניציה וספרות רק כדי להבין למה הדימוי הזה כל כך מבריק.

 (הוצאת סיאל, 2015. מאנגלית: יונתן בר. 433 עמודים).

 ביקורת מאת רמי שלהבת

ביקורת מאת מיכאל גרוסברג

פרק ראשון