המפגש

הסרט "המפגש" עוקב אחרי ד"ר לואיז בנקס (איימי אדמס), בלשנית שנקראת לחקור את שפתם של חייזרים מסתוריים המופיעים לפתע בכדור הארץ. במהלך הסרט מנסה לואיז לפענח את צורת התקשורת המשונה של החייזרים ולהבין את הסיבה שהביאה אותם לכדור הארץ, על רקע ההשלכות של המפגש הזה על חייה האישיים, כשבעורפה נושפת סכנה של קונפליקט בינלאומי.

הסרט מבוסס על הסיפור הקצר "סיפור חייך" מאת טד צ'יאנג, אשר הופיע בקובץ הסיפורים "סיפורי חייך ואחרים". בתור מעריצה גדולה של הסיפור, השמועה על הסרט שהופק על פיו עוררה בי ציפייה גדולה, אך גם חשש – איך ישפיע עליו העיבוד שלו למסך הגדול?

התשובה, אחרי שצפיתי בסרט, מעורבת. "המפגש" הוא סרט מדע בדיוני טוב ומעניין. העיצוב שלו מרהיב, המשחק של איימי אדמס מעולה, והוא מוסיף לסיפור של צ'יאנג רבדים שאפילו לא ידעתי שחסרו בו. בה בעת הוא מרדד רבים מהקונפליקטים והרעיונות שהופיעו בסיפור הקצר, ומוסיף במקומם טוויסט עלילתי ועלילת "הצלת העולם" שלא תורמים דבר.

בסופו של דבר אני מאמינה שחטאו הגדול ביותר הוא ההנחה שמדע בדיוני הוא ז'אנר על אנשים בחלליות, חייזרים מאיימים והצלת העולם בעזרת טריקים מגניבים של מסע בזמן, ולא סוגה שעוסקת גם ברעיונות פילוסופיים וסיפורים אישיים קטנים. התפיסה הזאת מונעת מ"המפגש" להיות סרט מבריק באמת, שמאתגר את צופיו ומשאיר בהם חותם אמיתי.

פחד מהול בהשתאות

כדי להבין למה זה ככה צריך להיכנס לעומק למבנה ולפרטים של הסרט והסיפור גם יחד. אתחיל בצדדים הטובים, וראשית באסתטיקה של הסרט. העיצוב של "המפגש" יוצא מן הכלל, מהשנייה הראשונה שבה אנו פוגשים את חלליות החייזרים – ההפטפודים – המשונות והמרהיבות, המזכירות את אבני סטונהנג' כמו גם את האובליסק מ"אודיסיאה בחלל" של קובריק, ועד לפגישות עם ההפטפודים עצמם. בשעה שתיאורי החלליות והמפגש בסיפור קצר לא הותירו עלי רושם רב, בסרט הם היו גולת הכותרת.

הקצב האטי של תחילת הסרט, ששם דגש רב על הסצנות הראשונות שבהן לואיז וצוות המדענים נכנסים לראשונה לחללית, העניק משקל רב לנושא מרתק שלא הופיע כלל ב"סיפור חייך ואחרים" – ההתמודדות עם האחרות והזרות של ההפטפודים. כל דבר בעיצובים שלהם זועק "שונה" ו"חייזרי". התגובה של לואיז אליהם, אותו פחד מהול בהשתאות שנראים היטב על פניה של אדמס בסרט, מאפשרים לנו לחוות את המפגש בצורה חזקה מאוד ורגשית. למעשה, מדובר באחת ה"פגישות עם חייזרים" הטובות ביותר שראיתי.

אותה אחרות היא גם הקו שינחה את שאר הסיפור, כשלואיז תגלה את האופן השונה בו ההפטפודים תופסים את המציאות, ותפיסת המציאות שלה תשתנה בהתאם.

גם נושא השפה של ההפטפודים, גולת הכותרת של "סיפור חייך", מוצג בסרט היטב. אף שמדובר בסרט מדע בדיוני מיינסטרימי, "המפגש" לא חושש לדבר על הנושא המדעי שבמרכזו – בלשנות. אמנם שמעתי מידידיי הבלשנים שהדיוק המדעי שלו איננו מושלם, אך גם כך אחוזים נכבדים מהסרט מתרכזים בפענוח של שפת ההפטפודים. זמן רב מוקדש כדי לספר לצופים על עבודתה של לואיז ואיך בנויה שפת ההפטפודים, וכך להעביר את הרעיון המרכזי העומד מאחורי הסיפור הקצר.

מעלה נוספת של המעבר למדיום חזותי הוא בהצגת הלשון עצמה. שפתם הכתובה של ההפטפודים, שהובאה ב"סיפור חייך" רק בצורה רעיונית, מקבלת בסרט פרשנות ויזואלית יפהפיה, שאף מוסיפה למוזרות המרתקת שלה. מאוד נהניתי גם מהסצנה שנוספה בסרט ובה לואיז מסבירה לקולונל מדוע עליה לעבור תהליך לימוד ארוך עד שתוכל לשאול את ההפטפודים מה הם מחפשים בכדור הארץ.

כוחה של הספרות

למרות היתרונות הללו, הרבה פרטים חשובים נשמטו במעבר ממדיום למדיום. בלטה בעיניי במיוחד העובדה שהדגש שנתן הסיפור להבנת הקשר בין צורת השפה של ההפטפודים לתפיסת המציאות שלהם לא הובהר במלואו בסרט. לואיז אמנם זרקה משהו לעמיתיה על כך ש"כדי לכתוב משפט בהפטפודית חייבים לדעת מראש את סופו", הדגש המלא על הייחוד של השפה ההפטפודית והמשמעות הפילוסופי שלו נותר מחוץ לסרט.

חסר במיוחד הקטע המופלא בסיפור שבו המדענים מבינים שההפטפודים תופסים את העולם הפיזיקלי אחרת מאיתנו, מה שמסביר גם את שפתם וגם את תפיסת הזמן השונה שלהם. אני יכולה להבין מדוע יוצרי הסרט חששו להעיק על צופיהם בהסברים פיזיקליים, אבל הצגה נכונה של הרעיונות הללו יכלה בעיניי דווקא לרתק אותם חזק יותר למסך.

אחד השינויים הגדולים ביותר שנעשו במעבר של הסיפור לקולנוע הוא ה"פלאשבקים" שמציגים את הקשר של לואיז עם בתה. בעוד שב"סיפור חייך" הקורא מודע יודע מהרגע הראשון שבתה של לואיז נולדה אחרי המפגש עם ההפטפודים, בסרט זה הפך לטוויסט עלילתי שמתגלה רק ברגעים האחרונים. הבעיה היא שטוויסט עלילתי מוצלח אמור בדרך כלל להתגלות לצופים ולדמות באותו הזמן, בעוד שכאן מדובר בפרט שברור לדמות מהרגע הראשון, אך לא לצופים. כך הוא הופך למניפולציה בלבד, ולא לחלק מהוותי מהסיפור.

מאחר שהסרט מנסה להסתיר את העובדה שהפלשבקים לבתה של לואיז הם מהעתיד, איננו יכולים באמת לראות את ההשפעה של ה"חזיונות" הללו על על הגיבורה. מה עובר עליה כשהיא חוזה בילדה? האם היא חוששת שהיא משתגעת? איך היא מסבירה את החזיונות הללו? ומתי לראשונה היא מבינה שאולי מדובר בדמות בתה מהעתיד? אף שלואיז עוברת את התהליך החשוב הזה ממש מול עיני הצופים, איננו רואים אותו באמת, פרט לאי אלו הבעות מבולבלות על פניה של אדמס. כך אבד תהליך חשוב מאוד של פיתוח הדמות, והוקרב למען טוויסט עלילתי "מגניב".

גם הקונפליקט שחווה לואיז בעקבות הידיעה שבתה שטרם נולדה תמות צעירה מוצג בסרט ממש בחטף. מהם הגורמים שמביאים אותה ללדת את הבת בכל זאת? מהם הטיעונים בעד ונגד? הסצנה האחרונה של הסרט אמנם ממחישה שלואיז חוותה קונפליקט בנושא, אך איננו מרגישים אותו במלוא עומקו ומורכבותו.

הסרט אף בוחר לענות בצורה שונה על השאלה מדוע לואיז לא מנסה לעצור את מותה של בתה אחרי שהיא נולדת. ב"סיפור חייך", הבת מתה בתאונת טיפוס, שלואיז יכלה למנוע לכאורה בקלות בזכות הידע המקדים שלה. בשל כך, בחירתה נובעת ישירות מתפיסת המציאות השונה שרכשה בעקבות המפגש עם ההפטפודים, וההבנה שלרעיון של רצון חופשי אין משמעות. הסרט, לעומת זאת, נמנע מהקונפליקט הזה בכך שהוא "הורג" את הבת מסרטן בלתי ניתן לריפוי. ללואיז אין כל דרך למנוע את מות בתה, והבחירה היחידה שנותרת לה היא אם ללדת אותה מלכתחילה.

הבחירה הזאת כנראה קלה הרבה יותר לעיכול. אפשר למשל להסיק שלואיז רוצה ללדת את הילדה כדי לחוות את כל אותם רגעים מאושרים, גם אם היא יודעת שזה יגמר במותה. בסיפור, אין לה באמת בחירה. הילדה נולדת כי ידוע שהיא תיוולד, ומתה כי אין דרך לשנות את מה שכבר קרה בעתיד. היה לי קל יותר כנראה אילו הפתרון של הסרט לקונפליקט הזה היה נידון באופן ברור, ולא נותר פתוח לספקולציות.

"לואיז מצילה את העולם"

ובכל זאת, הבעיה העיקרית של הסרט היא השרבוב של עלילת "הצלת העולם" לתוכו. בעוד הסיפור הקצר מתמקד בעיקר בתקשורת של לואיז עם ההפטפודים ובהשפעה שלהם על חייה, בסרט מצטרף לזה סיפור צד שכביכול מרחיב את היריעה: האנושות מפחדת מההפטפודים ורוצה לתקוף אותם. על כתפיה של לואיז עומדת המשימה הבלתי אפשרית לגשר בין בני האדם ולמנוע מלחמת עולם שלישית.

לקו העלילה הזה יש כמובן גם יתרונות. אהבתי למשל לראות שהסכנה לא נשקפת מהחייזרים עצמם, אלא מהפירוש שבני האדם נותנים למצב ומיחסי הכוחות הבינלאומיים העדינים. כמו כן, הבלבול בתרגום של המושגים "כלי נשק" לעומת "כלי" היה רעיון מעניין, שאף התכתב עם המוטיב הלשוני של הסיפור. אך בשורה התחתונה, עלילת המשנה הזאת הייתה זרה לרעיון העיקרי של הסרט ועוררה תחושה מאוד לא אחידה. לרגעים לא הייתי בטוחה שהתסריטאים עצמם יודעים באלו משתי העלילות הם רוצים להתמקד.

הוספת עלילת "הצלת העולם", יחד עם הטוויסט העלילתי על בתה של לואיז, היו בעיניי נקודות התורפה העיקריות של הסרט. "סיפור חייך" הוא סיפור מרתק ומלא בתוכן, שיש בו די והותר למלא סרט באורך מלא. ובכל זאת, יוצרי הסרט הרגישו צורך להוסיף טוויסט עלילתי וקונפליקט חיצוני שיהפוך את "המפגש" לסרט מדע בדיוני סטנדרטי יותר.

בעיניי ההחלטה הזאת משקפת הבנה שגויה של מהות הז'אנר ושל מה שהצופים מחפשים ומוכנים לקבל מסרטים כאלה. בשנים האחרונות חזינו בפריחה של סרטי מדע בדיוני יצירתיים, מ"בין כוכבים" ו"כוח משיכה" ועד "להציל את מארק וואטני". סרטי מדע בדיוני איכותיים מקבלים כבוד כסרטים מצליחים שאנשים רוצים לראות, ומשתלם ללהק אליהם שחקנים איכותיים. אולם נדמה שהתפיסה הקולנועית המיינסטרימית שלהם תקועה עדיין בעבר.

לפי התפיסה הזאת, סרט מדע בדיוני טוב צריך להיות סרט מתח אפי שחיי הגיבור או האנושות כולה תלויים בו על חוט השערה. אין כמובן כל רע בסרטים כאלה, אבל חסרים יותר סרטים שמשקפים מדע בדיוני אחר, שעוקב אחרי סיפורים אנושיים קטנים, מציג לצופים רעיונות חדשים ובוחן מי ומה אנחנו. אמנם צצו בשנים האחרונות כמה דוגמאות לסרטם כאלה, כמו "היא", "אקס מאכינה"  או "ירח", אך הם עדיין מיעוט די מבוטל מתוך כלל סרטי הז'אנר שיוצאים למסך הגדול.

הישועה תגיע אולי דווקא מהמסך הקטן: הסדרה המצליחה "מראה שחורה", למשל, עושה בדיוק מדע בדיוני כזה. כנראה גם "סיפור חייך" היה עובר הרבה יותר טוב כפרק בסדרה מאשר כסרט מיינסטרימי.

בסופו של דבר, הניסיון להפוך את "סיפור חייך" לסיפור אפי עם טוויסט מגניב הופך את "המפגש" לסרט בדיוני טוב, בשעה שהוא היה יכול להיות מעולה. הצפייה ב"מפגש" אולי תעורר בכם מחשבה, אבל היא רק מגרדת את פני השטח של הסיפור המשובח שעומד מאחוריו. אולם אולי דווקא בגלל הפערים ביניהם, "סיפור חייך" ו"המפגש" יכולים להיחשב כשתי יצירות שמשלימות זו את זו, בחסרונותיהן וביתרונותיהן.

Arrival
ארה"ב, 2016
במאי: דניס וילנב
שחקנים: איימי אדמס, ג'רמי רנר, פורסט ויטקר