רוב ספרי הילדים והנוער כתובים בתבנית פחות או יותר קבועה: הגיבור הצעיר מתמודד עם קשיים, גובר עליהם, מגלה בתוכו דברים שלא ידע שיש בו – ובסוף הטובים מנצחים והרעים באים על עונשם. פה ושם רואים ניואנסים על התבנית הזאת, למשל בדמות ניצחונות חלקיים במקום הצלחות חדות וחד משמעיות, אבל ביסודו של דבר התיאור הזה כולל חלק ניכר מספרות ילדים, וגם מז'אנרים נוספים כמו ספרי הרפתקאות.

ב"7 דקות אחרי חצות" פטריק נס, אחד הקולות המשמעותיים והחשובים בספרות הנוער כיום, משתמש בתבנית הזאת, ובתוך כך גם מערער את יסודותיה. הוא מציע במקומה תבנית חדשה של סיפורים – סיפורים מהחיים, כואבים, מלאי סתירות מוסריות, בלי טוב ורע מוחלטים, או שמא כאלה שהטוב והרע ורע מעורבבים בהם. בסיפורים האמיתיים שהוא שואף אליהם בספרו הנוכחי, בכל אחד יש טוב ורע והשכר והעונש פועלים אחרת – לא לפי אופי הדמויות ואפילו לא לפי מעשיהן, אלא לפי האמת שלהן.

השינוי המהותי הזה בתבנית המוכרת מתבקש לאור העיסוק של הספר בנושא כואב, מהחיים: מחלה קשה של הורה והבדידות של הילד שחווה אותה. הספר מספר על קונור, נער בן 13 שאמו חולה בסרטן ומצבה מידרדר. מאז שהחלה המחלה הוא סובל מדי לילה מסיוט שחוזר על עצמו על מפלצת מפחידה. בימים הוא סובל מדברים אחרים בבית הספר: מאז שהתגלה שאמו חולה, כולם מרחמים עליו והוא מוצא את עצמו מבודד חברתית, מבודד (מתוך בחירה) מחברתו הטובה לשעבר לילי, שעליה הוא כועס, ונתון להתעללות יומיומית מצד בריוני השכבה. המחלה הפכה אותו לילד בודד ואבוד.

למציאות הזאת חודרת לילה אחת, שבע דקות אחרי חצות, מפלצת חדשה, אמיתית, מעץ הטקסוס שליד ביתו. היא קוראת לו מהחלון ורוצה ממנו את הדבר הקשה ביותר – את האמת. היא לא דורשת אותה מיד. לפני כן עליו לשמוע שלוש מעשיות שיכינו אותו לספר בעצמו את הסיפור האמיתי שלו. כל מעשייה לוקחת אותו צעד אחד הלאה לעבר ההתמודדות הקשה עם מפלצת הסיוטים שלו ועם עצמו.

הסיפורים האלה, כאמור, אינם סיפורי אגדה קלאסיים אלא שוברים שוב ושוב את הציפיות של קונור לגבי שכר ועונש. אותן ציפיות נשברות במקביל גם בעולם האמיתי – הוא עושה במהלך העלילה מעשים רעים מאוד, בכל קנה מידה, ובמקום עונש זוכה לרחמים והבנה שאינם מגיעים לו בעיניו. הרצון בעונש מחבר אותו גם אל בריוני בית הספר שמתעללים בו, עד כדי כך שהוא ממש מחפש את ההשפלות שהוא חווה מידיהם – וגם עם זה יהיה עליו להתמודד.

כפי שאפשר להבין מהתיאור הזה, "7 דקות אחרי חצות" הוא ספר פסיכולוגי מאוד. המוקד שלו הוא ההתמודדות של הגיבור עם המפלצת שבתוכו והתהליכים הפנימיים שקונור צריך לעבור כדי להתמודד עם מחלת אמו. בעיניי נס הלך מהבחינה הזאת קצת רחוק מדי עם הקלישאות של הפסיכואליזה, וסובל פה ושם מפסיכולוגיזציית יתר – אבל רק קצת. למרות זאת, התהליך שעובר קונור משכנע ומרגש, עד כדי כך שבשתי סצנות לפחות מצאתי את עצמי בוכה עם קונור מתוך הזדהות וכאב – פעם אחת בגלל מכתב שהוא מקבל מלילי בבית הספר, והשנייה במהלך הסיפור הרביעי – זה שקונור מספר בעצמו.

פטריק נס, שמתגלה כאן כאומן של רגש וכתיבה, לא עושה את זה לבד. תורמים לו היטב האיורים הקודרים של ג'ים קיי, שמציגים בגוונים כהים של אפור מציאות שאלה הצבעים המתאימים לה. באמצעות כתמים וקולאז'ים הוא מעביר אווירה לילית מלאה קסם אפלולי, שמצליח להיראות מאיים בלי להיות מפחיד – בדיוק כמו מפלצת הטקסוס. התמונות והטקסט משתלבים יחד באופן כמעט קומיקסי לשלמות גדולה יותר.

"7 דקות אחרי חצות" הוא ספר נפלא ונורא בעת ובעונה אחת, מציאותי וקסום גם יחד. נס לא מנסה בשום צורה להקל על בני הנוער שיקראו בו, וגם לא על מבוגרים כמוני. הספר גם עצוב מאוד, באופן הולם ליצירה שנכתבה כמחווה לסופרת שיבון דאוד שנפטרה בגיל צעיר, ועל פי רעיון שלה. מבחינתי הוא היה פתיחה נהדרת לשנת 2017.

(אוקיינוס ומודן, 2017. מאנגלית: עפרה אביגד. איורים: ג'ים קיי. 215 עמודים).