משחקי תודעה

כשאנחנו חושבים על עצמנו, הספירה פשוטה. "אני" מסתכם תמיד באדם אחד ותודעה אחת. במציאות שבה אנו חיים, אנחנו מוגבלים תמיד לגופנו האחד ולמוחנו היחיד. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש חלק מישות גדולה יותר, למשל באמצעות מדיטציה או קשרי הגומלין עם אנשים אהובים שהופכים חלק בלתי נפרד מחיינו – אך גם אז, בסופו של דבר אנחנו בודדים בגופנו וכבולים אליו עד מותנו.

אך במדע הבדיוני התחומים האלה עשויים להתערער, ולפעמים נשברים לגמרי. המדע הבדיוני אוהב לאתגר את גבולות התודעה. הוא מאפשר למהות שלנו לזלוג מתוכנו לתוך מכונות, להיטמע בגופים אחרים ואף פותח לנו דלת לשלב את תודעתנו בתודעות אחרות עד לבלי הפרד. כך "אני" הופך לחלק ממשהו גדול יותר.

לחרוג מגבולות הגוף

הגבול הראשון שעלינו לפרוץ הוא עורנו, וכאן עולה השאלה אם אפשר ליצור אדם שאינו מוגבל לתחום גופו? במידה מסוימת, אפשר לומר שאנחנו עושים את זה כבר כיום באמצעות מכונות: כשאנחנו נוהגים במכונית, אנו נעזרים במנוע, במרכב, בדוושות ובהגה כדי ליצור יישות חדשה, גדולה מאיתנו, שפועלת בעולם לפי רצוננו. מכשירים כאלה יכולים לאפשר לנו לא רק לנוע בעולם אלא גם לעצב אותו, כפי שעושה לפרנסתו כל נהג טרקטור.

אך למה להסתפק במכוניות וטרקטורים? בז'אנר המכה (Mecha) היפני אנו פוגשים רובוטי ענק, בגודל של בניינים רבי-קומות, שבתוכם יש מפעיל אנושי. דוגמה לכך ראינו לפני כמה שנים בשובר הקופות ההוליוודי "פסיפיק רים", שגיבוריו לוחמים בתוך רובוטי ענק שנבנו כדי לבלום פלישה של מפלצות ענק מיְקום אחר. כוחם ואומץ ליבם לא יעמדו להם לבדם מול האויבים המפלצתיים, אבל כשהם חלק מישות גדולה יותר של אדם-מכונה, הם הופכים לנשק מטיל מורא.

דמות שחרגה אף יותר מגבולות עורה היא הלווה, גיבורת "הספינה המזמרת" של הסופרת אן מק-קפרי, שאיבדה לחלוטין את גופה כדי להפוך למשהו גדול יותר: ספינת חלל שמחוברת למוחה האנושי של הלווה. כיצור אנושי שלובש גוף של ספינת חלל, היא הופכת ליותר מאדם – יישות עם רגשות ואישיות וחיבה עמוקה למוזיקה, אך גם מכונה עם תפקודים לא אנושיים בעליל כמו תפעול שוטף של מערכות הספינה. ספרים וסיפורים אחרים משלבים בני אדם בתוך שלל מכונות אחרות, כגון ציפור מכנית (סיפורו של העיט הזהוב, דיוויד ד' לוין) או שועלה מכנית ("ציד מוצלח", קן ליו).

האם זה הגבול? אם אדם יכול להיות חלק ממכונה גדולה, למה שלא יגדל עוד יותר ויאמץ אל ישותו אחוזה שלמה? זה מה שקורה בסולריה, עולם שהגה סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב. מדובר במושבה אנושית שלקחה את האינדיבידואליזם עד כדי אבסורד – עולם שלם שמאוכלס בידי כמה אלפי אנשים בלבד. הם חיים שם בבדידות מזהרת – כל אחד באחוזה פרטית של אלפי קמ"ר, בלי לפגוש כלל בני אדם אחרים שלא באמצעות הולוגרמות ומסכים.

הסולריאנים הופיעו לראשונה ברומן "שמש עירומה" (1957), אך כשאסימוב חזר אליהם בשנית בספרו "המוסד והארץ" (1986) הם הפכו לדבר חדש: יישות שגודלה כגודל האחוזה שלה. באמצעות הנדסה גנטית הם הפכו את עצמם להרמפרודיטים – זכר ונקבה בגוף אחד – והשתילו במוחם אונה נוספת שמספקת אנרגיה לאחוזה כולה. במהלך העלילה אחד הסולריאנים מת, והאחוזה כולה מתה איתו. התגשמות האוטופיה של החופש המוחלט המושג באמצעות הרחבת גבולות הגוף הופכת לחלום בלהות.

נפש בריאה בגוף אחר

כעת דמיינו לעצמכם שיכולתם ליצור כפילים שיאפשרו לכם להיות בשני מקומות או יותר בעת ובעונה אחת. הכפילים האלה יוכלו לעבוד במקומכם במשרד בזמן שאתם יוצאים לבלות. הם יוכלו לחוות במקומכם הרפתקאות מסמרות שיער או מין חריג בלי שתצטרכו להסתכן בעצמכם, ואם תשרדו את ההרפתקה תוכלו להשתיל מחדש את הזיכרונות במוחכם בלי לאבד דבר. איך תתפקד חברה אנושית שקיימת בה טכנולוגיה כזאת?

לכפילים האלה קראה המתרגמת של "אנשי הכבשן" (2004), ורד טוכטרמן, "כנלים" (במקור ditto). הסופר, דיוויד ברין, יצר טכנולוגיה דמוית "גולם" ששינתה את מבנה החברה ויצרה מציאות שבה אנשים עובדים וחווים באמצעות שליח, ולא בעצמם.

אפשרות אחרת היא לבנות לעצמכם גוף חדש לגמרי, עם יכולות משודרגות. כך אפשר לקחת קשישים חולים שאין להם מה להפסיד ולחדש את נעוריהם כלוחמי-על בגופים משופרים עם עיני חתול, עור בעל יכולת החלמה פלאית ושלל תוספות אחרות ("מלחמת האדם הזקן", ג'ון סקאלזי); או גזע אנושי מהונדס לחיים נטולי כבידה בתחנת חלל, עם ידיים תחתונות במקום רגליים לשיפור יכולת האחיזה (סדרת ה"וור", לויס מקמאסטר בוז'ולד); והגדיל לעשות סופר המדע הבדיוני ג'ון וארלי, שרבים מסיפוריו עוסקים בהחלפת גופים, למשל כדי לסגל אנשים לעבודות כרייה של כספית בכוכב חמה, להפוך מאישה לגבר וחוזר חלילה או פשוט לצרכים אופנתיים.

לפעמים התודעה פשוט מחליפה גוף. זה יכול לקרות בין שני אנשים כמנוע עלילתי (הסרט "עימות חזיתי", בכיכובם של ג'ון טרבולטה וניקולס קייג'), בהחלפת גופים סדרתית באמצעות קסמים בניסיון לברוח מאויבים או מהמשטרה, בהעברת תודעות של סוכנים מהעתיד לתוך גופם של אנשים מההווה במטרה למנוע שואה עולמית (סדרת הטלוויזיה "הנוסעים בזמן") ואפילו בערבוב אקראי של כל אוכלוסיית העולם, כפי שעשה הסופר הישראלי יואב בלום בספרו "הקבוע היחידי".

גרסה מעניינת של הרעיון הזה הציע במאי הקולנוע והטלוויזיה ג'וס וידון בסדרה "בית הבובות" מהשנים 2010-2009. בעולם הזה יש אנשים שמוסרים את גופם למוסד סודי, שמוחק את תודעתם לתקופה קצובה ומשתיל בהם, כל פעם מחדש זהויות אחרות. כך יכולים בעלי הון לשכור לעצמם "בובה" שתגלם כל דמות שירצו – זונת צמרת, סוכן חשאי, רוצחת שכירה וכן הלאה. בסוף השימוש, האישיות המושתלת נמחקת והבובה נשארת "לוח חלק", בלי לדעת מה עשתה ועם מי נפגשה. הדברים משתבשים כמובן, ואחת מהבובות מתחילה לשמר זיכרונות ולפתח זהות עצמאית.

המציאות הווירטואלית פותחת גם היא אפשרויות מרתקות להעברת תודעה. קחו לדוגמה את ג'יימי, ילד צעיר שחי בתוך משחק מחשב שעיצב למענו אבא שלו. בהדרגה הוא מגלה שהוא אינו אלא העתק של ג'יימי האמיתי, שמת ממחלה קשה, ונותר לעד בן 12, בעוד אחותו הצעירה ממשיכה לגדול ולהתפתח. הסופר וולטר ג'ון ויליאמס השתמש בדמותו של ג'יימי בסיפורו "העולם של אבא" כדי להתבונן באופן שבו הורים מעצבים את ילדיהם, ובדרך שבה הילד ממשיך לשמור למרות הכל על זהות אישית וחופשית אפילו כשאביו יכול – באמצעות שינוי פשוט בקוד או במאגרי הנתונים – לשנות אותו כאוות נפשו.

זו כמובן רק דוגמה אחת מתוך שדה רחב ומגוון של תודעות ממוחשבות בעולם המדע הבדיוני. ז'אנר הסייברפאנק הירבה במיוחד לעסוק בזה, כחלק מדיון מורכב בטכנולוגיה ובמשמעויות שלה. דוגמה ידועה ומוכרת היא אנשים ששולחים "אווטארים" – ייצוגים וירטואליים של עצמם – לפעול בשליחותם בנבכי רשתות המחשבים (למשל "סנוקראש", ניל סטיבנסון), או שפועלים בתוך המחשב באמצעות ייצוג נאמן של עצמם (הסרט "מטריקס"), נכנסים בעצמם למחשב (הסרט "טרון") ואפילו מתעמתים עם תוכנות ורשתות שפיתחו תודעה עצמאית (ג'יני, מסדרת "אנדר" של אורסון סקוט קארד).

תודעה משותפת

ולבסוף, מי קבע שהזהות שלנו נבדלת? אולי אפשר לשלב יחד תודעות לישויות גדולות יותר?

הרעיון הזה, שמכונה לא פעם "תודעת כוורת" נשמע מפחיד, אפילו דיסטופי – ישות גדולה שמאיימת לבלוע לתוכה את זהותנו האינדיבידואלית ולהטמיע אותנו בתוך קולקטיב ענק, כמו גזע הבּוֹרְג המפורסם מסדרות הטלוויזיה וסרטי הקולנוע של "מסע בין כוכבים". בדרך כלל תודעות הכוורת האלה הן האיום האולטימטיבי, במיוחד בסרטים ובסדרות שצמחו בתרבות האמריקאית, המקדשת את הפרט הבודד.

אבל אולי האיום הזה לא כל כך נורא. ב"המוסד והארץ" וב"פאתי המוסד" שקדם לו הציג אייזק אסימוב לא רק את סולריה, אלא גם את גאיה – כוכב לכת שלם שכולו ישות אחת – כל אדם, כל יצור חי עד לחיידק הזעיר ביותר, ואפילו העצים, הסלעים וליבת כוכב הלכת הם חלק בלתי נפרד מתודעה עולמית עצומה. לפי אסימוב, ישות חובקת כל כזאת חייבת להעריך את החיים מעל לכל דבר אחר ולשמור עליהם בכל מחיר, מתוך הכרה בתלות ההדדית של כל חלקיה. ומי יודע? הוא מציע את האפשרות שאולי בעתיד גאיה תגדל ותתפתח לתודעה אחת שחובקת את גלקסיית שביל החלב כולה – גלקסיאה.

אן לקי, מהסופרות הבולטות במדע הבדיוני העכשווי בארה"ב, מציעה שימושים מעשיים יותר לאיחודי תודעה בטרילוגיית אימפריית הרדש ("יושרה שניונית", "חרב שניונית" ו"חמלה שניונית"). מדובר באופרת חלל שבמרכזה נמצאת אימפריה רודנית עצומה השולטת ביד רמה בכוכבי לכת רבים. אולם אדם אחד אינו יכול לשלוט על מרחבים כאלה לבדו, ועל כן השליטה הגדולה, אנאנדר מיאנאי, פיצלה את עצמה למספר בלתי ידוע של עותקים. כולם יחד הם אנאנדר מיאנאי וכולם שולטים יחד בשמה באימפריה ומעבירים את השרביט מדור לדור.

אולם אחרי מאות או אלפי שנים שבהן ההסדר הזה פעל היטב, האחדות ששמה אנאנדר מיאנאי מתערערת ומתפצלת לכמה סיעות מתחרות. התוצאה היא מלחמת אזרחים, שהיא בעצם התגלמות קטלנית של המלחמה בתוך זהותה של הרודנית.

מי שאמורה לפתור את התסבוכת היא בְּרֶק, גיבורת הסדרה. כמו "הספינה המזמרת", גם ברק היא ספינה, וגם היא אוהבת לשיר, אבל כאן מסתיים הדמיון בינה לבין גיבורת ספרה של מק'קפרי. כי לאימפריית הרדש היה במשך שנים מנגנון יעיל שהיא הפעילה בהצלחה רבה על כל אויביה המובסים. מיליוני שבויים נלקחו לטיפול שבסופו תודעותיהם המקוריות נמחקו לחלוטין. הגופים חסרי התודעה אוחסנו במשך שנים רבות עד שנלקחו לשימוש כ"שניוניות" – חיילות בספינות חלל שמהוות חלק בלתי נפרד מתודעת הספינה.

ברק הייתה גם היא שניונית, אך במהלך משימה הספינה שלה הושמדה והיא נותרה השריד היחיד שלה. בהדרגה לאורך הטרילוגיה, ובמיוחד בספר הראשון, היא מגבשת זהות אישית שמשלימה את זהותה ה"ספינתית" והופכת לסוג חדש של תודעה. בספרי ההמשך היא תשתמש בזהותה הייחודית כספינה בגוף אנושי כדי לתקשר עם בני אדם וספינות גם יחד, בניסיון להכריע כמה שיותר מהר את מלחמת האזרחים בין האנאנדריות.

ולבסוף, יכולים להיות גם שילובי זהות חלקיים, למשל באמצעות טלפתיה. זה מה שחווים נטלי וערן בסיפור זוכה פרס גפן של לילי דאי "במקום בו מאבדים ספרים", כשננובוטים שנועדו במקור לעקוב אחרי ספרים שהלכן לאיבוד מאפשרים להם לחוש ולראות בדיוק את מה שהשני או השנייה חשים ורואים. החוויה הזאת, של שילוב חלקי של התודעות של שני אנשים, או של אדם אחד עם חפציו וספריו, הוא חוויה מטלטלת – מפחידה ומפעימה בעת ובעונה אחת.

עולמות הדמיון פותחים לתודעה האנושית שבילים חדשים ללכת בהם, שבילים שרוב הזמן חסומים בפנינו בעולם האמיתי. כשהנפש אינה כלואה בגוף האחד שבו נולדה היא יכולה להיות הכל – גבר יכול להפוך לאישה, זקנה יכולה להתחיל את חייה מחדש כמכונת לחימה אימתנית, אנשים יכולים להחליף את גופם, לחלוק אותו עם אחרים, לפצל ולאחות מחדש ואפילו להשתלב בתודעה קולקטיבית גדולה.

כשדמויות בדיוניות עושות את זה, הן מאפשרות לנו להביט על עצמנו מבחוץ ולתהות מי אנחנו באמת? כשהן משתנות לנגד עינינו, הן חושפות בפנינו איךאת הדרך שבה הטבע שלנו עיצב אותנו ושרטט לנו גבולות. אבל אחרי ככלות הכל, לאמנות, שלא כמו לבני תמותה, אין גבולות.

פורסם גם בשנתון "שירת המדע 2020", הוצאת מכון ויצמן למדע