ספיידרמן 2

הוא מסכן. הוא מאד מסכן. הוא כל-כך מסכן.

ולא אוהבים אותו. אף אחד לא אוהב אותו. הוא גלמוד ערירי ו… כן – מסכן.

ולא רק שלא אוהבים אותו, אלא שגם מי שפעם אהבו אותו יוצאים נגדו.

והוא מסכן!

אין ספק, ספיידרמן הוא לא גיבור העל הראשון שהתלבט והתחבט בנוגע לתפקידו כמציל האנושות בכלל, ועל השפעת תפקיד זה על חייו הפרטיים בפרט. גם סופרמן עשה את זה פעם, אך הסתפק בעשר דקות בערך, ולא מרח את זה על פני סרט שלם.

איה הוא הגיבור הכל כך אמריקאי שעיני כל היו נשואות למרומי הבתים כדי לזכות בהצצה חטופה בדמותו? היכן מי שהעניק לאמריקאים את הנחמה לה היו זקוקים אחרי מאורעות האחד-עשר בספטמבר? איזה ארכי-רשע הצליח להתנכל לו והביא לנו במקומו את היצור המתפלש והיבבני הזה, הגולומי כל כך. הרי אפילו מתחרי כוכב נולד (2) מצליחים להפגין יותר בטחון עצמי ונחישות מזה של האיש שפעם, בסרט הקודם, היה ספיידי שלנו.

אבל הוא אנושי, תגידו? ובכן, אנושיות הינה דבר חשוב, אבל כשמדברים על סרט שעוסק בסופר גיבור חשיבותה מוגבלת עד זניחה. מדובר בסרט קיץ, אחרי הכל, וסרטי קיץ צריכים לעסוק בכיף, כיף ועוד קצת כיף – בהחלט לא להעמיס את עצמם בהטפות מוסר ובסבל קיומי הגובל במועקה.

למרות כל הידה-ידה שמסביב, יש גם קצת סיפור בעסק. פיטר פארק עסוק בתיזוז בלתי נלאה בין עבודה ללימודים ולא ממש מצליח באף אחד מהם. גם חייו הפרטיים נמצאים על פי תהום, והכל משום שעליו למלא את ייעודו האמיתי והסודי כגיבור-על מציל עולם. והעניינים, כמובן, הולכים ומידרדרים.

כחנון במוצאו, הגיבור של פיטר פארקר הוא דוקטור אוטו אוקטביוס – מדען מוכשר במקצועו, ומטיף ופייטן לעת מצוא. ניסוי שעורך אוקטביוס משתבש והוא הופך לדוקטור אוקטופוס בעל זרועות המתכת. מעין מיסטר הייד של המדען אוהב האדם. והעניינים רק מוסיפים להדרדר. וכשפיטר, שכבר ציינו שאיש לא אוהב אותו, מאבד מכוחותיו ומחליט כי לא עוד יהיה ספיידי אלא יסתפק בחיים של סטודנט, צלם ומאוהב כרוני, העניינים באמת יוצאים משליטה. כצפוי מסרט הוליוודי המכבד את עצמו, אנחנו מגלים שלא רק שהאהבה תנצח, אלא גם שהיא היא – ולאו דווקא ארס העכביש – בסיס כוחו של הגיבור. ולא יזיק אם נוסיף לכך גם קורטוב של זעם טהור.

קטעי האקשן בסרט נהדרים. הם זורמים וקולחים ושוטפים מכל הכוונים. הם אפילו לא דיסניים במהותם (טוב, אולי קצת) ונוטים אפילו לאלימות מוגברת, מהסוג שעשוי לגרום להרמת גבה ולתהות האם הסרט באמת מיועד גם לילדים. אבל הבעיה האמיתית איתם היא שהם פשוט מעטים מדי ולא מצליחים לכסות על שטף האומללות המציף את הסרט.

מבין השחקנים בלט דווקא ג' ק' סימונס בתפקיד עורך העיתון ג'יי ג'ון ג'יימסון. האיש פשוט נראה כאילו יצא מהסדרה המצויירת שרצה פעם בערוץ המזרח התיכון, ומן הסתם מדפי הקומיקס המקורי. הסרט הקודם היה כנראה כייפי מכדי שנשים לב אליו.

האחרים לא התבלטו במיוחד. קשה להאשים בכך את טובי מגוואייר, שלקח על כתפיו את תפקיד המעצבן האולטימטיבי או את קריסטין דאנסט שהתפקיד פשוט קטן מדי עליה. מאלפרד מולינה נגנבה ההצגה על-ידי ארבע זרועות מתכת תבוניות שהשתלטו לא רק על הדמות ששיחק אלא על התפקיד כולו. הנחשיות המתפתלת, "והמודעות" המופגנת שלהן הצליחה ליצור נבל ראוי ביותר, אולם גם זמן המסך שלו הוטבע באותו נחשול דביקות מדובר.

בנוסף לכל הסרט נדבק בטרנד המתהווה של סרטי 2004 – זכוכיות מתנפצות. הרבה זכוכיות מתנפצות. אני לא ממש הצלחתי להבין את מוקד המשיכה. זה אומנם מקפיץ, עושה המון רעש ומקנה אווירת שוד ושבר, אבל לי, משום מה, זה עושה רק רע.

שחקנים: טובי מגוואיר, קריסטין דאנסט, אלפרד מולינה.
במאי: סם ריימי.