משחקי הכס / ג'. ר. ר. מרטין

נשמע מוזר, במיוחד כשטולקינאי כמוני אומר את זה, אך אני שונא פנטסיה. וליתר דיוק, אני שונא פנטסיה ג'נרית. אני אוהב מאד את ג'.ר.ר טולקין, מקפיד באדיקות לקרוא את ספריו של ניל גיימן, נהניתי מאד ממרווין פיק והתענגתי על סדרת מאג'יפור של סילברברג. אבל לא נהניתי מרומח הדרקון, 'כישור הזמן' גרם לי לשיעמום מתמשך ועל טרילוגיית פיונאבאר אפילו לא ארחיב את הדיבור. התנסותי בפנטסיה ג'נרית – אותה ספרות 'פוסט טולקינאית' המצייתת לכללים ברורים – גרמה לי להתרחק מכל אותן כריכות מצויירות המראות אביר עז רוח מלווה בלוחמת שופעת איברים ודלת בגדים. כותרת בנוסח: "חרב הקסם: ספר שישי של סדרת הקדירה המהבילה" תגרום לי תמיד לחפש לעצמי משהו יותר טוב, בהנחה שמדובר בספר משעמם למדי, החוזר על עצמו ולא מעורר שום עניין וריגוש.

בגלל אותה רתיעה, התעלמתי זמן רב ממשחקי הכס של ג'ורג' ר.ר.מרטין. הנחתי לתומי שמדובר בעוד גיבוב מלים בנוסח סדרת בלגריאד, שער המוות או ספר שטות אחר שמוטב לכל אדם מן הישוב שעבר את גיל 13 להתרחק ממנו אחוז בעתה. גם הכותרת: 'סדרת שיר של אש ושל קרח' לא תרמה כלל וכלל. כאמור – אני שונא ספרים כאלה.

כיוון שכל הסובבים אותי מכירים את טעמי, הופתעתי כשחבר קרוב המליץ לי על הספר הזה. "זה טוב!" הוא מחה בעוד אני הודף מעלי את ניסיונות השכנוע בזעקות שבר. "זה משהו שונה!" הוא ניסה לומר כשנמלטתי מביתו, אחוז בעתה. הרי אני שונא פנטסיה, כל הגיבורים הצעירים הללו שיש להם מורשת עתיקה והם יוצאים למסע עם מדריך חכם; כל אותם חיקויים של 'שר הטבעות' שאין בהם שמץ של מקוריות; אך כשעוד חברים המליצו לי על הספר, גם אלו שאינם חובבי פנטסיה, וכאשר הנדנודים של אותו חבר לא פסקו, החלטתי לקנות את 'משחקי הכס' ולקרוא אותו. מה שגיליתי שם דחף אותי למהר כאחוז אמוק ולהזמין במשלוח דחוף, מהיר ומיוחד את שני הספרים האחרים בסדרת 'שיר של אש ושל קרח'.

משחקי הכס הוא ספר טוב בכל קנה מידה. אתחיל בעובדה שהוא לא סיפור פוסט-טולקינאי. נער כפרי המגלה שהוא קוסם/לוחם/רקדן בלט רב עוצמה ויוצא למסע עם זקן מסתורי? לא כאן. אמנם גם משחקי הכס מתרחש בעולם 'ימי-ביינמי' עתיר חרבות, אבירים, טירות וממלכות, אך הוא חורג לחלוטין מאותה התבנית הנוסחתית המוכרת – הן בתחושה והן בעלילה. 'משחקי הכס' מהווה הוכחה חותכת כי תיתכן פנטסיה העוסקת בעולם לא מפותח טכנולוגי – שעדיין תהיה מקורית ושונה לחלוטין מכל דבר אחר שנכתב לפניה.

העלילה מספרת את סיפורן של שבע הממלכות – ממלכה גדולה המאגדת שבע ממלכות שונות, או נסיכויות, אם תרצו, שבכל אחת מהן שולטת משפחת אצולה אחרת. המספר מתמקד במיוחד במשפחת סטארק השולטת על ווינטרפל, הממלכה הצפונית. ובמאבקיה השונים.

הסיפור תופס אותך בגרון כבר מהפרולוג. בעמוד השני כבר הבנתי שיש כאן ספר ברמה שונה. בכשרון כתיבה נדיר בחיותו ובחזון מקיף, מרטין מצליח להוביל את הקורא במסע ארוך לתוך העולם המדהים של שבע הממלכות: מהתככים והמזימות בממלכות הדרומיות דרך קורותיה של משפחת המלוכה הקודמת ועד למעשים מבעיתים ומשונים המתרחשים בצפון. למרות שזה נשמע בנלי למדי, המקוריות של מרטין מצליחה להפתיע כל פעם מחדש; בכל פעם שניסיתי לנחש מה יקרה בעתיד, בא מרטין וסטר על פרצופי. לא אקלקל את העלילה לאיש אם אגלה מראש שכל דמות יכולה למות בספר הזה, כל דמות. בניגוד לספרים אחרים, לא רק חיילים מתים בהמוניהם אלא גם (ואולי אף בעיקר) בני האצולה, גם אלה שנראים "חסינים" ביותר מבחינה עלילתית – אלה שבכל ספר או סרט רגיל, כאשר הם נלחמים במצב של חיים ומוות אתה נרגע, כיוון שאתה יודע שהם לא יכולים למות – מסתבר שאצל מרטין אין כזה דבר "לא יכולים למות" – ראו הוזהרתם.

מרטין גם מגבה את המקוריות הרבה ואת רעיונותיו הטובים ביכולת כתיבה מרשימה וקולחת במיוחד. שפתו עשירה (לפחות במקור האנגלי) ושומרת במקביל על חיוניות ועוצמה שמצליחים למתוח שוב ושוב את הקורא האומלל, שכל מה שנותר לו לעשות זה פשוט לקרוא ולכסוס ציפורניים מרוב מתח. הסיפור מסופר בכל פעם מנקודת מבט אחרת, ונע מעיני הלורד סטארק לאלה של בנו הצעיר, חומק לעבר נקודת מבטה של חברה במשפחת המלכות הגולה או לעיניו של חבר במשפחת לניסטר. מבעד לכל אותן נקודות מבט, מרטין מראה לנו את התככים והמזימות כפי שהדמות עצמה רואה אותם. מעשה שפל ונבזי כפי שדמות אחת רואה אותו הוא מעשה סביר והכרחי בעיני דמות אחרת. נקיטת גישה זו של סיפור בידי מרטין דומה לשינוי תכוף של זוויות צילום המעניקות עומק רב והבנה יסודית של העלילה. כשרון הכתיבה של מרטין גורם לכל דמות להיות אמינה ומרתקת.

בספר זה אין קסמים, אין מכשפים ואין דרקונים. מפלצות נוסח 'דרגונים' של וויס והיקמן או 'הטרולוקים' של ג'ורדן? לא פה. כמו במציאות, מעשי הזוועה והטרור מבוצעים, למצער, בידי בני אדם שמרטין גורם לנו להבין מדוע הם עושים את זה ואפילו להזדהות עמם. למרות ההעדר המבורך של כשפים ושאר מרעין בישין, ישנה אווירה של קסם באוויר. העולם של שבע הממלכות הוא לא העולם שלנו, קל להבחין בזאת מעשרים העמודים הראשונים: חומת הקרח האדירה והמיתולוגית בצפון, עצמות דרקונים בדרום, שמועות על אלים מוזרים ותופעות על טבעיות. אך כמו אצל טולקין, גם אצל מרטין הקסם הוא לא מסחרי, הוא לא משהו שמשתמשים בו בחיי היום-יום כלאחר יד. הקסם והעל טבעי מוזכרים רק ברמז. האנשים הם מרכז הסיפור. ולמרות שמדובר בעולם שונה לחלוטין, זר לחלוטין – התככים הם אותם תככים, המניעים הם אותם מניעים והאנשים הם אותם אנשים, ומרטין מצייר אותם ביד אמן.

ספר מומלץ ביותר, גם (ואולי בעיקר) למי שאינם אוהבים פנטסיה כלל וכלל. התגברו על הבחילה, התעלמו מהעטיפה המצויירת ומכל הסטיגמות שיש לכם על הז'אנר. קראו את הספר, עכשיו. כל דקה מיותרת. ואם אתם רואים בטעות את ההמלצה של רוברט ג'ורדן על הכריכה, התעלמו ממנה – היא שקולה להמלצתו של מושון מדוכן השווארמה השכונתית על מסעדה צרפתית שלה שלושה כוכבים במדריך מישלן.