דוקטור נֶשֶך

ברגע שהמעלית הגיעה לקומת הקרקע, בשלל קולות שהזכירו לנעמה סרט אסונות המתרחש במפעל פלדה, שלושה מאמרים שחברו לכוחות הרשע והכבידה חמקו מאחיזתה וניסו לצנוח לקרקע. ביד אחת היא עצרה אותם ובשנייה מנעה מהתיק שעל כתפה להחליק תוך שהיא מגששת בתוכו בניסיון לוודא שלא שכחה את הטלפון באוטו. בעווית של ייאוש היא שלחה רגל אל דלתות המעלית כדי למנוע מהן להיסגר.

"רודולף נורייב היה גאה בך", אמר קול מאחוריה.

"רודולף נורייב היה גאה, נקודה", ענתה בלי להביט. משהצליחה להציל את רכושה ולפלס את דרכה למעלית היא התפנתה להביט בשותפה למסע. מבט מהיר גילה שהוא בסוף שנות ה-30 לחייו, לבוש בג'ינס וחולצת טריקו מקומטת קשות ופניו מעוטרים בזיפי זקן שהיא חשדה שהעידו יותר על חוסר זמן בבוקר מאשר על מודעות לאופנה.

"אריאל", אמר, "אבל כולם קוראים לי ריקי". השכל הישר עמד לו לא לנסות ללחוץ את ידה. "לאיזו קומה?"

"שש. תודה".

"בריאות הציבור? ראש בריא למיטה חולה".

היא נתנה בו מבט קר כשיצא בקומה 3 והפטיר, "בהצלחה עם דוקטור נֶשֶך".

המשרד שנעמה מצאה את עצמה בו היה קצת גדול יותר מתא המעלית העתיקה, אבל לא בהרבה. ארונות התיוק האפורים לאורך הקירות צמצמו את שטח המחיה בו לגודל של קופסת נעליים, שבמרכזו היה שולחן. מצדו האחד של השולחן ישב דוקטור שצברג ולידו ערמת דפים מסודרת למשעי, ומעברו האחר נעמה, שחיפשה נואשות את מולקולת החמצן היחידה שנותרה בחדר.

"ימי ראשון הם העסוקים ביותר", אמר דוקטור שצברג, ונעמה שאיבדה את חוט המונולוג שלו לפני נצח לא היתה בטוחה אם זו הצהרה כללית או שיש לה הקשר מיידי כלשהו. "אז מספר מקרי הנֶשֶך הגדול ביותר, לאחר סוף השבוע. יש לכך שלוש סיבות עיקריות…" נעמה שוב התנתקה.

תנועה מעבר לשולחן משכה את תשומת לבה. דוקטור שצברג הרכיב את המשקפיים התלויים על שרוך לצווארו ולקח את הטופס העליון מהערמה שלשמאלו. הוא הניח את הטופס לפניו והגיש לנעמה עותק. "זהו טופס הדיווח התקני", אמר. "נעבור עליו עכשיו יחד, כדי שתהיי בקיאה בו כשתצטרכי למלא אותו ללא סיועי". הוא הביט בה מעבר למשקפי הקריאה שלו והוסיף, "הטופס ממוחשב, כמובן. הדפסתי אותו לנוחותנו כדי שנוכל ללמוד אותו ביסודיות".

נעמה העיפה מבט בטופס. הוא נראה פשוט למדי – פרטי החולה, תיאור המקרה, החיה שאיתה החולה בא במגע, פרטי החיה (אם יש), תיאור הפציעה (אם היתה), תופעות מיוחדות אחרי המגע וכן הלאה. עשרות שאלות שדוקטור שצברג התעקש שיעברו עליהן בזו אחר זו. מקור הכינוי שהעניק לו הבחור במעלית התברר לה בפעם השלישית שהוא חזר על הביטוי "משך וחומרת הנשך". בשלב מסוים, כשהתבהר לה שהוא מתכוון לפרט כל וריאנט של נשיכה ("מקרה נשך") שאי פעם שזפו עיניו היא שקעה בניסיון לתכנן טופס אקסס שיאפשר לה לעקוב אחרי המקרים ולהפיק סטטיסטיקה בזמן אמת שלהם. טבלאות אקסל היו הרבה יותר סימפטיות מילדים זבי חוטם ושריטות זבות מוגלה, והיא הבינה אותן הרבה יותר טוב.

נעמה דפדפה וגילתה בסוף קבוצת הדפים שלושה עמודים נוספים, שנראו כאילו הודפסו במכונת כתיבה ושוכפלו שוב ושוב עד שהפכו כמעט בלתי קריאים. בראשם היה כתוב "דיווח מיוחד, לשכת בריאות, מחוזא".

"מה זה?" שאלה.

פיו של דוקטור שצברג, שנקטע באמצע תיאור הצבע והסמיכות של הפרשה כלשהי, התהדק לקו דק של הסתייגות. הוא הנמיך את משקפיו ונעץ מבט מחמיר בדפים. "אלה אינם מעניינך. הם לא אמורים להימצא שם כלל. קשה לי להאמין שתזדקקי להם אי פעם. אצטרך לדבר עם גילה כדי שתסביר איך הגיעו לשם". הוא לקח את הטפסים המשוכפלים שלפני נעמה, קיפל אותם בקפדנות והטמין אותם במגרה שנעל לאחר מכן. "ועכשיו בואי נחזור להפרשות נפוצות בעקבות נשיכת תן".

כשהצליחה להיחלץ מהמשרד, בחרה נעמה לוותר על האסון-התעשייתי-בדמות-מעלית ולרדת את שש הקומות ברגל. היא סקרה את המקומות ברחוב שהציעו משהו לאכול, ולבסוף בחרה בחור בקיר עם שלושה שולחנות קטנים בחזיתו שמכר פלאפל.

"יש לך אינסטינקטים בריאים של רופאה. הפלאפל של זוני הוא התרופה הטובה ביותר לחשיפה לדוקטור נשך".

נעמה נשאה את מבטה מהפיתה וראתה את ריקי עומד מעל השולחן הקטן שלה. "מדיצינלי בלבד", אמרה. "וזה גם המקום היחיד באזור שנראה כאילו לא מעסיקים בו אי-קולי כטבחים". היא החוותה והוא התיישב על הכיסא מולה.

"אז את הקורבן החדש?"

"סליחה?"

"התמחות, נכון? את עושה את החצי שנה שלך בלשכה המחוזית בהתמחות בבריאות הציבור. רוצה להציל את העולם מעצמו".

"העולם הזה לא שווה שיצילו אותו מעצמו. אני בעסק בשביל הכסף".

"בבריאות הציבור?"

"רק שם". היא ניגבה את הפה ושתתה את שארית המיץ מהכוס החד-פעמית. הוא היה צהוב, אבל גם אם היה לו אי פעם טעם מובחן כלשהו, הוא נכנע מזמן להסתערות של גדודי הסוכר. היא התחילה להרגיש שוב כמו בן אדם.

"אז מה את באמת עושה?" ריקי הוציא מפית מהמתקן וקיפל אותה בהיסח הדעת לריבוע קטן.

"וירוסים. מוטציות גנטיות והסתגלות. התקן שמצאו לי הוא בבריאות הציבור, אז אני מרצה את העונש עד שאוכל לחזור למעבדה".

"טוב, זה לא אמור להיות יותר מדי גרוע. רק לנשום עמוק ולעבור את זה. אני שרדתי".

היא סקרה אותו שוב במבט בוחן.

כפי שריקי הבטיח, השבועות הבאים הפכו לשגרה. מדי כמה ימים היתה נעמה בתורנות נשך, שהורכבה ממצעד של אמהות מודאגות מזה שהילד ראה פרפר חשוד ממרחק שמונה מטרים, מילדים שנראו כאילו זאבים חולי כלבת נסים מפניהם ומשלל חתכים ומוגלות שכיסו למרבה האימה רק חלק קטן למדי מהתיאורים של דוקטור נשך. כמה פעמים היא שלחה כלבים וחתולים להסגר, ופעמים רבות יותר רצתה לשלוח להסגר את בעליהם.

והיה גם יעקב. יעקב היה מה שאיילת, שותפתה לחדר במעונות, כינתה "אחד המטורפים השפירים של ירושלים", אם כי הוא לא היה ירושלמי. הוא גר בדירה שהורישו לו הוריו ואסף מוספי ספורט של עיתונים. פעם בשבועיים, יום אחרי מולד הירח ויום אחרי הירח המלא, הוא צץ במרפאה להראות לה את הנשיכות החדשות שקיבל מהעיתונים. הוא היה מספר לה על עיתונאים או חוקרים שבאו לשאול אותו על מאורעות ספורט מן העבר, והיא העמידה פנים שהיא מאמינה לו בשעה שהעמידה פנים שהיא ממלאת את הטופס המקוון. באחת מישיבות זוני המשותפות לה ולריקי היא שאלה אותו על יעקב, ולהפתעתה ריקי הבטיח שיעקב אינו מגזים. בתחום הספורט בארץ הוא היה סמכות שאין שנייה לה, אבל איש לא ציטט אותו מעולם בשמו כמקור.

היה זה אחד מימי יעקב האלה, בשעה שהעמידה פנים שהיא ממלאת טופס שלא תגיש מעולם על חתכי הנייר החדשים שלו, כשמשפחת אלרואי הגיעה. לשם שינוי לא היתה זו אם היסטרית או אב חשדן שגוררים אחריהם ילד אומלל. הם התייצבו בהרכב מלא – אב, אם ושני ילדים שדמו להפליא זה לזה בשערם הבהיר ובפניהם הרחבים. אמת ידו של הילד הצעיר, שהיה בן עשר, נחבשה בתחבושת נקייה שהדיפה ריח של חומרי חיטוי וניחוח צמחי כלשהו. כשהסירה את התחבושות ראתה נעמה מתחת לשכבות העליונות שלה עלים מבריקים של צמח בלתי מזוהה. צמחים לא היו השטח שלה, אבל העלים נראו שטופים ונקיים.

היא העיפה מבט לכיוון המשפחה החרדה. "מי שם את זה?"

"אני", אמרה האם. "זה בשביל נגד זיהום ו… איך אומרים? גנגרין?"

"נמק", מלמלה נעמה בעודה ממשיכה להוריד את התחבושת. היא היתה נקייה וכיסתה על פצע נשיכה ברור, שהיה נקי, יבש ומשוח בחומר חיטוי.

"את גם חבשת את הפצע?"

"כן. עשיתי קורס זה… עזרה ראשונה במד"א".

"עשית עבודה טובה". נעמה תהתה על המבטא הקל של האם. היא התיישבה מאחורי השולחן, ביקשה את כרטיס קופת החולים של האם ופתחה טופס דיווח חדש. "אתם יודעים איך הוא… סליחה, איך קוראים לילד?"

"אילן".

"תודה". היא פנתה לילד. "איך קיבלת את הנשיכה?" שבועות השגרה הצליחו לגמול אותה כמעט לגמרי מלחשוב על החולים כעל "מקרי נשך" ולדבר אליהם כבני אדם.

"זאב". אמר הילד בעיניים פעורות ורציניות.

"זאב?"

"זאב".

היא פנתה אל האם. "באמת נשך אותו זאב?"

התשובה הגיעה מהאב דווקא. "אם הוא אומר זאב, הוא יודע. אנחנו במשפחה מכירים זאבים כבר מאות שנים".

נעמה תלתה בו מבט לרגע. המבטא שלו דמה לזה של האם, אם כי היה פחות מודגש. "אתה יודע מה בדיוק קרה שהוא נשך אותו?"

"הם התאבקו. אתמול בלילה".

"התאבקו?!" היא שוב הביטה באילן. הוא נראה רחב וחזק לגילו, אבל לא כמישהו שנוהג להתאבק עם חיות בר תחת הירח המלא.

"כן. הזאב, הוא חבר של רנארד".

"רנארד?" נעמה ניסתה נואשות למצוא מדרך רגל הגיוני כל שהוא בבליל הזה.

"רנארד זה זאב צעיר, הוא החבר של אילן. הוא קורא לו רנארד. זה בדיחה". האב חייך חיוך רחב, ונעמה לא טרחה לבקש הסבר.

"הוא עושה את זה הרבה? מתאבק עם זאבים?"

"זה תלוי בו. וברנארד. בדרך כלל הוא בעיקר מאכיל אותו".

במוחה של נעמה צץ חיזיון בלתי קרוא של אילן וזאב צעיר עומדים זה מול זה במרכז זירת היאבקות אולימפית, לבושים בבגדי גוף ומחכים לשמוע את האות להתחיל. היא נענעה בראשה. היא שותה יותר מדי קפה, או לא מספיק.

"והזאב החדש…?"

"מבוגר. אותו אנחנו לא מכירים. אתמול היה פעם ראשונה שראינו אותו. הוא הגיע עם רנארד".

"ואילן התאבק אתו?"

"כן!" אמר האב ופרע את שער ראשו של הילד. אי אפשר היה לפספס את הגאווה שבקולו. האח המבוגר מאחור הנהן.

נעמה פנתה בחזרה לתיק הרפואי הפתוח על המחשב שלה. דמיונה המשתולל תיאר עכשיו את המשפחה כולה כחבורת לוצ'דורס מקסיקנים עומדים לצד זירה מוכנים להחליף זה את זה, כשבפינה הנגדית מסתופפת להקת זאבים. אולי זה לא הקפה, אולי הקוליפורמים של זוני מתחילים סוף סוף להשפיע.

"אני רואה שכבר הייתם בלשכה בצפון ונתנו לו חיסון טטנוס וכלבת. למה בכל זאת באתם הנה?"

"לא מכירים הזאב", אמרה האם בקול שקול, "צריך לוודא שלא גארו".

"סליחה?"

"אנחנו לא מכירים את הזאב", חזר האב. "לא ראינו אותו לפני אתמול. צריך לוודא שהוא לא גארו. הרופאים בלשכה במחוז צפון לא ידעו למה אנחנו מתכוונים. אמרו לנו שאולי דוקטור ריקי עשת בלשכה במחוזא יכול לעזור לנו".

"ריקי… אני מצטערת. שלחו אתכם לחדר הלא נכון. אני דוקטור נעמה אביסרור. תנו לי שתי דקות ואני אמצא את ריקי. אתם יכולים לשבת בינתיים".

נעמה לא הבחינה במבטיהם הסוקרים את המשרד הזעיר. אילן ואמו ישבו בשני הכיסאות היחידים שהיו מול שולחנה. האב והבן האחר נצמדו כמיטב יכולתם לארונות התיוק והעמידו פנים שהם אינם חשים בצפיפות. נדרשו לה שלוש שיחות טלפון לאתר את ריקי, שכהרגלו השאיר את הנייד במשרד שלו ויצא לנדוד ברחבי בניין הלשכה המתפורר.

כשהגיע לבסוף, קצר נשימה, בחולצת פלנל מכופתרת בהחמצה של כפתור אחד מעל חולצת הטריקו הנצחית ועט תחוב מאחורי כל אוזן, הוא רק אמר, "תודה, אני אטפל בהם".

נעמה, מסוחררת ממהומת הכניסה שלו ומהמהומה שנוצרה בניסיון לדחוס שישה אנשים בתוך קופסת הנעליים, לקחה את התיק שלה ויצאה. רק במסדרון, מאחורי הדלת הסגורה, היא נזכרה לכעוס.

"הנידון למוות אכל ארוחה משביעה".

ריקי נחנק לרגע על השווארמה שלו, ואז בלע וחייך. "היי, שבי".

"אתה מתכוון להסביר לי מה בדיוק קרה שם?" נעמה נשארה לעמוד.

"איפה?"

"אל תיתמם. הבוקר עם משפחת אלרואי. אני רוצה להבין למה בדיוק היה צריך אותך ואיך מצאתי את עצמי מהצד הלא נכון של הדלת כשהמטופל שלי נשאר בפנים".

"זה בסך הכל עוד מקרה נשך. ממתי אכפת לך כל כך?"

"מאז שמסלקים אותי מהחדר!"

נעמה שמטה את התיק על השולחן, פעולה שהעיפה את הכוס החד-פעמית עם שאריות מיץ הסוכר בצבע אדום לחיקו של ריקי. הוא קילל ומיהר להוריד את חולצת הפלנל לפני שגם חולצת הטריקו שלו תירטב. נעמה התעלמה מכך והתיישבה . "אז מה בדיוק הסיפור? ולמה אסור לי לדעת מה קורה?"

"נעמה, אני אומר לך, תעזבי את זה".

"אריאל, אני אומרת לך, יש לך שלושים שניות להתחיל לדבר".

"או שמה יקרה?"

"הממ… שאלה טובה". נעמה הטתה את ראשה. "אני חושבת שאני צריכה להתייעץ עם דוקטור נשך. בגלל שיצאתי באמצע הטיפול, אני לא בטוחה שכל הטפסים מולאו כראוי".

ריקי נעץ בה מבט ארוך. "את לא תעשי את זה. הדבר האחרון שאת רוצה זה שדוקטור נשך יחזור לחטט במקרים שלך".

היא רכנה קדימה ונעצה בו מבט רושף. "לא, זה הדבר הלפני אחרון. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שיעלימו ממני מידע, או שיגידו שאני צריכה 'לעזוב את זה'. לטובתי, כמובן".

"נעמה – "

"ריקי!" שיסעה אותו. "אל תזיין לי את השכל. דוקטור נשך יהיה רק יריית פתיחה. אתה יודע מה ההתמחות האמיתית שלי? בירוקרטיה. אני מכירה את המערכת הבירוקרטית של המשרד יותר טוב משאתה מכיר את מה שיש לך בפיתה. אני יודעת בדיוק איזה שאלות לשאול ואת מי.

"תבין", היא נשענה לאחור בכיסא, "זה לא עניין של ראש הפירמידה. אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות זה שאין מה להציק לבוסים – להם יש בוסים משלהם והם יודעים מתי לשתוק. אבל תמיד אפשר להגיש לפקידה זוטרה באגף רישום שאילתה על מסמכים להמשך טיפול במקרה מסוים; או לפנות לרואה חשבון מדרג נמוך באגף גבייה בקשר לתשלום על ביקור בלשכה במחוז אחרי ביקור דומה במחוז צפון. אין להם זמן לקרוא את כל המזכרים מהבוסים, אבל הם יודעים שהם נשפטים על תפוקה. לשאלות כאלה יש נטייה לשרוד במערכת. שום דבר לא הורג אותן. כמו הרפס – אי אפשר לדעת מתי הן יחליטו להתפרץ מחדש".

היא שילבה את ידיה. "אז מה בדיוק קרה שם היום?"

ריקי הביט בה שוב בשתיקה. לבסוף השליך את הפיתה הלא גמורה שלו לפח וקם. "בואי". אמר. הוא הלך לכיוון הכניסה ללשכה, ונעמה בעקבותיו. "רק שנייה", אמר כשכבר התקרבו לדלת, נעצר ורץ להביא את חולצת הפלנל ששכח על הכיסא.

ריקי נעצר לפני השולחן של טובה, המזכירה הראשית של הלשכה. טובה שלטה בלשכה בקול רך, יד ברזל וקילומטרים של צמר. אם קיבלת צעיף מטובה, עתידך בלשכה כנראה מובטח. היא הביטה בחולצת הפלנל הצרורה בידו. "שוב טפטפת טחינה על החולצה?"

"מה? לא, מיץ. אנחנו למחלקה".

טובה חייכה את חיוכה המתוק ואמרה, "אין לה הרשאה". מסרגותיה הצביעו על נעמה. קצותיהן נראו הרבה יותר חדים מכפי שנעמה חשבה שהם צריכים להיות.

"אני מפעיל נוהל שבע נקודה שלוש".

טובה בחנה אותו למשך שניות אחדות, ולבסוף חייכה שוב אל ריקי. חיוכה בעליל לא כלל את נעמה. "ודאי, תיכנסו". והיא לחצה על מפסק מתחת לשולחנה.

ריקי הלך לקצה המסדרון ופתח את ארון האחסון של כלי הניקוי. הוא הזיח את הקיר האחורי שלו וחשף מאחוריו דלת מתכת שבה שובץ מנעול מספרים. הוא הקיש צירוף של שבע ספרות, וסגר את הקיר מאחוריהם כשהדלת נפתחה.

כל סרט וכל סדרת ריגול שראתה בחייה חלפו במוחה של נעמה. "באמת, ארון כלי ניקוי? לא מצאתם קלישאה יותר גדולה?" אמרה.

ריקי התעלם ממנה ועבר במסדרון הקצר. בניגוד לציפיותיה לא קידמו את פניה סוללת מחשבי על ומשרדים מצוחצחים, וגם לא גברים מסוקסים, לא מגולחים למשעי, נושאים אקדחים בנרתיקים תחת בית השחי. יותר מכל הזכירה הסביבה את הלשכה שלפני הדלת המשוריינת – רהיטים זולים נוטים להתפרק, אנשים עסוקים יתר על המידה ועיצוב אפור בירוקרטי. ריקי הוביל אותה לחדר שהזכיר את המשרד שלה והושיב אותה מאחורי שולחן זול שהציפוי שלו מתפורר בקצוות. "שבי. אני כבר חוזר".

"לאן בדיוק אתה הולך?"

"לוודא שלא נהיה אסירים Y ו-Z".

רק אחרי שיצא היא הבחינה שבצד הזה של הדלת לא היתה ידית, אלא רק לוח מקשים. לרגע שקלה לנסות לפרוץ את הדלת בבעיטה, אבל נזכרה מהר מאוד שהיא לא לארה קרופט ואלה ממש לא הנעליים המתאימות. במקום זה היא שקעה חזרה בכיסא וניסתה לחשוב על קללות יצירתיות במיוחד. ריקי חזר אחרי כמה דקות, שפוף ונזוף למראה, ובעקבותיו גבר מבוגר כסוף שיער עם הבעת פנים שהיתה מעדיפה לא לפגוש בסמטה חשוכה. "נעמה, זה פרופסור פיין. פרופסור פיין, דוקטור נעמה אביסרור. היא קיבלה הבוקר את – "

פרופסור פיין לא חיכה לסוף המשפט, אלא גרר את הכיסא לאחור והתיישב מולה. הוא הניח על השולחן ערמת טפסים – נדמה שאיש בלשכה אינו מסוגל להסתובב בלעדיהם. ריקי נצמד לקיר וניסה להיטמע בתוך מפסק החשמל.

פיין אמר, "את מתמחה בלהיות קוץ בתחת, או שזה תחביב אצלך?" הוא נעץ בה מבט, ולפני שנעמה הספיקה למצוא תשובה הולמת, המשיך, "לא חשוב. לפני שאני אומר לך עוד מילה אחת את צריכה לחתום על הטפסים האלה".

"ואם לא?"

פיין העיף מבט בריקי, שמצא פתאום עניין רב בנעליים שלו. הוא פנה אליה חזרה. "אם לא, אני אדאג שיבטלו את מענק המחקר שמשלם את המשכורת שלך. זו הבטחה. הטפסים האלה מצהירים שלא תגלי לאיש את מה שתלמדי מאנשי מחוזא, זה הכל. תחתמי, או צאי ולכי לעדכן את קורות החיים שלך".

נעמה הציצה לעבר ריקי, שלא פגש את מבטה. לבסוף חתמה על הטפסים אחרי שרפרפה עליהם במהירות.

"ברוכה הבאה למחוזא", אמר פיין. "אני מקווה שלעולם לא נתראה שוב". הוא אסף את הטפסים ועזב.

"חכה, מה זה בכלל מחוזא?" שאלה נעמה. הדלת נטרקה.

"מחוזא זו טעות". התשובה נשמעה מפיו של ריקי. הוא התיישב מולה. "מחוזא היה אמור להיות 'מחוז א', קיצור ל'מחוז ארצי' שהיה אמור לטפל בבעיות בריאות יוצאות דופן בכל הארץ, אבל במסמכי ההקמה שלו היתה טעות הקלדה ואף אחד לא תיקן אותה".

"כן… זאת לא תשובה. יש לך שלושים שניות להתחיל להסביר לי מה לעזאזל הולך כאן לפני שאני מתקשרת לדוקטור נשך ומציעה לו להעביר לך קורס רענון בנוזלים והפרשות". ריקי לא הגיב, ולאחר כמה שניות של שתיקה נעמה הוסיפה, "בבקשה?"

ריקי נשען לאחור, סקר אותה לרגע ואמר, "בסדר, נעמה, אבל די עם המשחקים. את באגף סודי של לשכת הבריאות, מאחורי דלת שמוסתרת בארון. לך זה אולי נראה כמו משהו מסרט מצויר, אבל במחוזא מתעסקים בחיים ומוות ברמות שאת לא מודעת להן עדיין".

כתפיה של נעמה נפלו והיא התנועעה בכיסאה. "אבל בכל זאת תסביר לי מה זה מחוזא?"

"אני מגיע לזה! אבל צריך קצת הקדמה. בואי נראה… זה התחיל במלחמת העצמאות, כשכמה קברים של חללים אלמונים התגלו פתוחים. הם נקברו במהירות בזמן הקרבות ובהתחלה חשבו שחיות בר הגיעו אליהם או שערבים חיללו את הקברים. רק אחרי שהתקבלו דיווחים אמינים שסיפרו שאותם אנשים נראו בחיים התחילה חקירה רצינית. הוקם צוות מיוחד של חיל הרפואה, משרד הבריאות וקופת חולים כללית שפעל תחת ההנחה שקביעת מותם של האנשים האלה בשדה הקרב נעשתה ברשלנות ובחופזה. מה שהתברר היה… שונה."

"שונה באיזה מובן? תסביר כבר!"

ריקי נאנח. "סבלנות. אני מתחיל להצטער שהבאתי אותך הנה". למראה פניה שקדרו הוא הרים יד מרגיעה. "אני צוחק! בכל מקרה, החקירה העלתה שכל החללים היו בני עיר קטנה ברומניה. מאז אנחנו מטפלים בכל הדיווחים המוזרים שמתקבלים – נשיכות לא מוסברות, אנשים שטוענים שהם… נדבקו על ידי ישויות שלא מהעולם הזה, דיבוקים וכאלה".

"ערפדים? אתה רוצה להגיד לי שהם היו ערפדים? ברצינות?"

ריקי משך בכתפיו. "הייתי מראה לך תמונות, אבל אי אפשר לצלם ערפדים. את מוזמנת לשאול את פרופסור פיין, הוא היה בצוות המקורי".

"פיין? אין סיכוי. הוא בן כמה, שישים? שישים וחמש? הוא עוד לא נולד אז".

"ברוכה הבאה למחוזא. יש הטבות מסוימות לשירות כאן. כלומר, אם אתה מצליח להישאר בחיים".

היא נשמה עמוק, ספרה עד עשר, ופלטה את האוויר לאטה. "נגיד שאני מאמינה לך ואתם לא עולים יחד לגג להסניף גז מזגנים בכל הפסקת צהריים, מה הקשר שלי לזה? ולמה אני כאן ולא בקבר לא מסומן ברמת חובב?"

ריקי הביט היישר בעיניה. "אנחנו תמיד מחפשים אנשים נוספים, אינטליגנטיים ואמינים, ונראה לי שאת יכולה להתאים". הוא חייך. "טוב, לפחות גבולית. וגם בגלל משפחת אלרואי, משפחת לה-רוּאָה למעשה. הם אמרו לך – הם רוצים לוודא שזה לא היה גארו. זאב-אדם. הוא הופיע בליל ירח מלא, הם לא ראו אותו קודם והם מכירים זאבים".

"לה-רוּאָה… מכירים… מה?!"

"את זוכרת מאיפה הם בארץ?"

"משהו בצפון, הפנו אותם מהלשכה שם".

"מעיליא, זה לפחות הכתובת הרשומה שלהם. למעשה הם גרים ביער לא רחוק. הבית שלהם נמצא שם כבר כמעט 800 שנה, מאז ששאטו דה-רוּאָה, מבצר המלך, הוקם במעיליא. הם צלבנים, והם מכירים זאבים עוד מצרפת. גם זאבי-אדם".

ראשה של נעמה הסתחרר. היא הרגישה שהדם אוזל מפניה. "איפה החולצה שלך? אני חושבת שאני צריכה לסחוט ממנה מיץ סוכר של זוני".

"כן, גם אני הרגשתי ככה כשסיפרו לי, אבל אי אפשר להתעלם מהראיות. ניסיתי". ריקי רכן קדימה בכיסאו. ההבעה על פניו התרככה, אהדה וחמלה נגלו בה. "תראי, דיברתי קודם עם פיין, אמרתי לו שיהיה קשה להוריד אותך מזה. הוא אישר לי לצרף אותך זמנית לחקירה הזאת. אני יוצא צפונה עוד שעה, יש משהו שאת צריכה שאין עלייך כאן?"

נעמה ישבה הלומת רעם. המחשבות הסתחררו בראשה משך חצי דקה, או שמא נצח. לבסוף אמרה, "אני צריכה נעליים אחרות".

ריקי הנהן והוביל אותה מבעד לדלת לחדר ציוד בקצה המסדרון. מאחורי דלפק ישב אפסנאי משועמם למראה שקיבל את פניו של ריקי בזעף. מאחוריו התמשכו מדפים שעליהם תיקי עזרה ראשונה בגדלים שונים ועמוק יותר הסתמנו צורות פחות מובנות על המדפים. "היי ירון, אני צריך ערכת שדה שתיים… לא, שלוש, וזוג נעליים מספר…?" הוא הפנה את מבטו לנעמה.

"שלושים ושמונה".

האפסנאי תלה בו מבט שבו צרורה כל תוגת העולם על המחשבה שיצטרך לקום, ואז גרר את עצמו למדפים, הוריד אחת מערכות העזרה הראשונה וממקום לא ידוע חזר עם זוג סניקרס לנשים בצבע סגול מזעזע – וצרור טפסים.

ריקי פתח את הערכה וגנח. "בחייך, ירון, זה ציוד פרה-היסטורי. אני חושב שהצלבים כאן היו של ון-הלסינג בעצמו!"

"תזכיר לי מה קרה למאבחן שדה דגם 17 שיצא אתך לשטח בפעם האחרונה?"

"בחייך! אלה היו החבר'ה מדנב IX, אתה יודע בדיוק כמוני שהם יוצרים היזון חוזר במאבחנים החדשים!"

"אני גם יודע שזה היה השבע-עשרה היחיד שלנו. תחתום. גם על הנעליים".

ריקי גנח שוב, אבל לא אמר דבר והעמיס על כתפו את התיק הכבד למראה. הוא מסר לנעמה את הנעליים ואמר, "בואי". הם יצאו מארון הציוד חזרה ללשכה, עברו על פני טובה שזקפה גבה למראה נעמה אבל הואילה לכלול הפעם גם אותה בחיוכה, וירדו אל מגרש החניה הצמוד..

הם נסעו בדממה במשך כחצי שעה, בזמן שנעמה ניסתה לעכל את מאורעות הבוקר. לבסוף היא שאלה, "אז יש לאוטו שלך כוחות מיוחדים?"

ריקי קימט את מצחו. "מה?"

"נו, מכונית של סוכנות חשאית לטיפול בחייזרים וכאלה. בטח יש לה משהו מיוחד".

"כן, כוח האמונה. אני מאמין בכל לבי שהחלודה תחזיק מעמד והמכונית לא תתפרק לפני שנגיע לצפון וחזרה".

נעמה חייכה. אחרי כמה דקות נוספות אמרה, "מה הלחץ? למה אנחנו כל כך ממהרים?"

"צריך להגיע לפני הלילה, לפני זריחת הירח".

"למה?"

"אתמול היה ירח מלא. יש סיכוי שהוא יופיע גם הלילה".

"זאבי אדם לא משתנים רק בליל ירח מלא?"

"תלוי. יש שני מינים עיקריים, כאלה שמשתנים לילה בחודש, וכאלה שמשתנים גם בלילות שלפני ואחרי. אם יש לנו מזל הוא מהסוג השני". ריקי השתתק לרגע. "בהנחה שזה באמת ליקנתרופ, ולא סתם זאב חדש".

"אתה יודע, עדיין קשה לי להאמין שזה רציני, שאנחנו יוצאים לרדוף אחרי זאב אדם", אמרה בחצי קול.

הוא הסיט את מבטו מהכביש לרגע והביט בה. "רציני בטירוף. רציני עד מוות. זה באמת קורה, ואנחנו באמת הולכים לברר אם זה היה זאב אדם, ומאיזה סוג".

נעמה הביטה בו שוב. רק עכשיו החלה להבחין בשינוי שעבר עליו בשעות האחרונות. הוא עדיין היה לבוש בג'ינס בלויים וחולצת טריקו מקומטת עם הדפס דהוי, אבל הקלילות הרגילה שלו נעלמה, כאילו נח עליו עול. היא שקעה מעט בכיסאה. את שאר הנסיעה הם העבירו בשתיקה.

כשהגיעו למעיליא, ריקי חצה את היישוב ויצא בכביש המוביל למצפה הילה, עבר את הכניסה למצפה ואחרי כמה מאות מטרים פנה ימינה לכביש צר, שהפך במהרה לדרך עפר. המכונית התנודדה, גנחה ושקשקה בשביל העפר, ונעמה אמרה, "אם הם לא יודעים לייצר בולמי זעזועים, האיטלקים האלה לפחות צריכים להמציא איזה קדוש פטרון שיגן עליהם מפניך".

ריקי חייך, והחנה את המכונית בצל כמה עצים שגבלו במטע קטן. "טיול שנתי! מכאן ממשיכים ברגל. נא להצטייד בכובע, מימיה, נעליים נוחות וערכת שדה שלוש של מחוזא לגילוי וזיהוי סיכונים פוטנציאליים. אנא שימו לב שכל הסעיפים בביטוח החיים שלכם הנוגעים ליצורים שלא מעלמא הדין בטלים ומבוטלים. בהצלחה". ריקי הביט בה, וכשראה שאינה מגיבה החיוך שלו נמוג.

הוא החליף את הסנדלים שלו בזוג טימברלנד שנראו כאילו ננשכו על ידי להקת זאבי אדם, וכשנעמה התייצבה לפניו בנעליה החדשות אמר, "יש לנו יתרון טקטי. הצבע הזה ישתק כל יצור חי לכמה שניות. זה ישאיר לי זמן", והוא פתח את תא המטען ושלף רובה של חיצי הרדמה מעל הגלגל החלופי, "זמן להכניס לו חץ במקום אסטרטגי. זזנו".

ריקי הלך בראש במעלה הרכס, וכשהגיעו לפסגה נעצר לנוח קצת. "טוב, אני אעשה עכשיו את הקטע של המדריך תיירים", אמר. הוא התייצב על גזע עץ כרות, החווה בידו וכמעט נפל. "ברוכה הבאה לממלכת ירושלים הצלבנית! צפון-צפון-מזרח לנו נמצא מבצר מונפורט. מאחוריו תוכלי לראות את היישוב גורן. מדרום-מערב עברנו את מצפה הילה ולפני כן את מעיליא, בירת הגליל הצלבנית, שבמרכזה שאטו דה-רואה, טירת המלך – מבצר צלבני מהמאה ה-12. קצת במורד המדרון נמצא ביתה של משפחת לה-רואה, שבזמן האחרון קוראים לעצמם אלרואי.

"המשפחה נמצאת כאן מאז שהמבצר הוקם, הגיעה כל הדרך מהרי הלוברון שבצרפת לפני 800 שנה. סביבנו שלל יצורים קטנים וגדולים. רובם לא מזיקים במיוחד, אבל לחלקם יש נטייה לעשות אותך מתה, או אל-מתה. תשתדלי לא לתת להם. תני לי לטפל בהם ותחשבי על עצמך כאחות רחומה בחדר ניתוח – את נמצאת כאן כדי לתת לי אזמל במקרה הצורך. אני אעבור אתך על התיק כשנגיע לבית של פול ומארי.

"ועוד משהו", קולו הרצין, "פול לא הגזים כשהוא אמר שהם מכירים זאבים. הם מכירים את היער הזה טוב יותר מכל מי שחי כאן בסביבה והם זוכרים עדיין את הלקחים של אבותיהם הצרפתים. יש סיכוי שאנחנו הולכים לפגוש משהו מאוד לא סימפטי. אם אחד מבני לה-רואה אומר לך לעשות משהו – תעשי את מה שהוא אומר".

ריקי קפץ מגזע העץ, הכתיף את התרמיל והרובה, והושיט את ידו לנעמה. היא התעלמה מהיד המושטת וקמה בעצמה. השמש החלה לשקוע במערב והצללים התארכו, וכאשר ירדו מהרכס היער במדרון היה אפל.

נעמה מעדה על שורש בולט שלא ראתה, נשענה על גזע עץ מכוסה טחב להתייצב ומיהרה לנגב את ידה בתרמיל בהבעת גועל. "לא היה לכם דגם של הנעליים האלה עם האורות שנדלקים כשדורכים?" רטנה. "לפחות הייתי רואה לאן אני הולכת".

כשראו את בית האבן נדמה היה כאילו הוא צומח מתוך הסלעים, כמו תופעה גיאולוגית נוספת של הקימוט שיצר את ההרים. סביבו היתה גדרה ובה סוסים אחדים, רפת ובה שלוש פרות, עצי פרי אחדים בבוסתן קטן ותערובת מוזרה של תחנות רוח ולוחות סולריים. חזירים, תרנגולות ואווזים הסתובבו בין הרגליים וחתול רבץ על אדן אחד החלונות. המקום הזכיר לנעמה בית חווה של דיסני מהמאה ה-12. החלום הכי ממשי שהיה לה כבר שנים.

אב המשפחה שביקרה מוקדם יותר במשרד נופף להם בברכה. הם התיישבו עם המשפחה סביב שולחן עץ גס על המרפסת, תחת הצלב שנקבע במשקוף הדלת. נעמה חייכה אל אילן, שענה לה בחיוך מבויש.

ריקי הציג אותם. "נעמה, את זוכרת את משפחת לה-רואה? פול ומארי". הוא החווה לעבר ההורים, ומארי חייכה אל נעמה בחום. "את יכולה לקרוא לי מרים", אמרה.

"את אילן כבר הכרת, וזה דן. הוא בן 15".

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" פנתה נעמה למארי כשריקי סיים.

"בטח".

נעמה הביטה באילן ואז חזרה במארי. "את לא…" היא הציצה שוב באילן והשתתקה. "לא משנה".

"את רוצה לשאול אם אנחנו לא מפחדים שאם זה היה גארו אז גם אילן נדבק", אמר פול.

"כן!" נעמה התפרצה. "איך את לא היסטרית? איך את לא מסתובבת ותולשת למישהו את הראש?!"

מארי חייכה. "לורייה", אמרה.

"מה?"

"לורוס נוביליס", אמר ריקי לצדה. "ער אציל. דפנה". והוא החווה לעבר שיח גבוה בחצר שעליו ירוקים כהים. "העלים שראית בתחבושת של אלן? עלי דפנה. הם כבר לא רק למנצחים. למעשה, זה יותר מסובך. זאת תערובת של שמנים אתריים שמפיקים מעלי דפנה ועוד כמה מרכיבים, רובם בני משפחת העריים. משפחה עתיקה מאוד, המון שימושים. חלקם טעימים –"

"עכשיו אני מתחילה להאמין שדוקטור נשך הכשיר אותך", קטעה אותו נעמה.

"יש לי יופי של מתכון לגוואקמולי אם את אוהבת". ריקי התעלם ממנה והביט לעבר הגן. "אחרים טובים לבריאות. בכל מקרה, התערובת המסוימת הזאת, אם מורחים אותה על הפצע מספיק מהר, מונעת הזדאבות. רק מארי ופול יודעים איך להכין אותה, אם כי אני חושד שהם כבר לימדו את דֶני". הוא הפנה מבט אלכסוני לבן הבכור, שפניו נשארו חתומים, אבל מארי הסמיקה מעט.

"כמה זמן בדיוק אתה מכיר אותם?"

הוא חשב לרגע, ואז פנה לפול, "מתי נפגשנו פעם ראשונה?"

פול חייך. "זה היה עם הגרגויל, והפטיש של שרל מארטל. לפני עשר שנים כמעט בדיוק. אתה זוכר את הפנים שלו כשהפטיש נפל על הרגל שלך?" הוא פרץ בצחוק וטפח על השולחן.

ריקי הסמיק עד שורשי שערותיו. "לא, הייתי עסוק מדי בצרחות", מלמל.

נעמה הזדקפה בכיסאה וחייכה, וריק הוסיף, "הכל היה באשמתך. אתה אמרת לי שהדרך הכי טובה לפרוק גרגוילים מהנשק שלהם היא לדגדג אותם!"

פול התקשה לדבר מרוב צחוק. "חבל שלא היתה לי מצלמה! אבל אתה חייב להודות שזה עבד. אם רק – "

"פול!" אמרה מארי בחומרה. "אתם יכולים להמשיך לספר שקרים אחר כך. עוד מעט הירח יעלה".

שני הגברים השתתקו והשפילו את מבטם. ריקי אמר, "היא צודקת. קח אותי למקום שבו אלן נאבק עם הזאב. נראה מה נמצא שם".

"דֶני", אמר פול, "בוא". הגברים קמו, ונעמה מיהרה להצטרף.

ארבעתם חצו את החצר וירדו במדרון שמאחורי גדרת הסוסים, עד שהגיעו לקרחת יער פנויה בין כמה עצים שאור השמש האלכסוני עדיין חדר דרכם. הם נעצרו בפאת קרחת היער ופול שאל, "מה אתה רואה, דֶני?"

הנער הצביע על עקבות רגליים קטנות שנעמה בקושי הבחינה בהן ואמר, "אלן". ואז הצביע על עקבות קלושים יותר של כפות בסמוך ואמר "רנארד". פול הנהן, ודני הלך אל מרכז הקרחת כשהוא משתדל לדרוך רק על סלעים. האחרים באו בעקבותיו. הוא השתופף סמוך למרכז, שהיה נקי מצמחייה וניכרו בו בבירור עקבות רבות של רגליים, כפות וסימנים שאפילו נעמה ידעה לפרש אותם כסימני התכתשות. תחושת ההישג הועמה קצת כשנעמה נאלצה להודות בינה לבין עצמה שהסיבה היחידה לכך היתה שהיא ידעה מראש שזה מה שאירע שם. היא ראתה דברים מובנים יותר על קירות מוזיאונים לאמנות מודרנית.

דני המשיך לסקור את הקרקע הרבה אחרי שנעמה חשבה שאין עוד מה לראות בה, ולבסוף הצביע על חלקת עפר קטנה, ריקה יחסית, ואמר, "זאב. גדול".

חיוך גדול התפשט על פניו של פול, אבל דני לא ראה אותו. הוא היה מרוכז כל כולו באדמה. הוא הצביע על נקודה רחוקה יותר. "רץ לשם, לכיוון היער, יצא מפה". הוא קם בלהיטות ועקב אחרי הסימנים הקלושים. "הוא ברח מהר!" אמר ועבר בין שני אלונים בחזרה לתוך היער. ברגע שחזרו אל מתחת לחופת העצים היער החשיך בבת אחת. דני פסע עוד כמה צעדים וכרכם את פניו כשהעקבות שאחריהם הלך נעלמו באפלה. הוא אסף בעדינות קווצת שיער משיח קוצני סמוך והושיט אותה לריקי. "זה ממנו. מקווה שזה יעזור".

דני קם, מחה את ידיו במכנסיים ואמר, "חשוך מדי. אי אפשר להמשיך לעקוב אחריו בלילה. אולי מחר, אבל יש סיכוי טוב שלא נוכל לאתר את העקבות שלו, ובטח לא אם הוא בא מרחוק".

הוא הביט מזרחה, לכיוון שאליו הובילו עקבות הזאב, ופנה אל אביו. "אולי רנארד יוכל לעזור!"

פול הנהן. "נחזור מחר עם אלן ורנארד, נראה מה קורה".

נעמה היתה מוקסמת. הדקות האחרונות הזכירו לה את ספרי קרל מאי שגילתה פעם בפינה שכוחה בספרייה.

הם יצאו לדרך חזרה אל הבית. כעבור צעדים בודדים נעמה נעצרה ואחזה במרפקו של ריקי, "אנחנו הולכים?! חשבתי שאמרת שחשוב שנגיע עד הערב כי הוא עלול להזדאב גם הלילה!"

"מה בדיוק את מציעה לעשות?"

"אני לא יודעת! אתה זה אמור להיות סופר-סוכן-חשאי! אתה אמור לדעת מה לעשות!"

"נכון, ואנחנו נעשה את זה. נניח מלכודות, פיתיונות, נפזר מצלמות. אבל אנחנו לא הולכים לרדוף אחרי זאבי אדם בחושך ביער!"

ואכן את השעתיים הבאות עד עליית הירח הם בילו בהנחת מלכודות. בני לה-רואה התקינו מלכודות מסורתיות מוסוות להפליא – לולאות חבל תלויות מענפים מכופפים, בורות חפורים מכוסים וכן הלאה. לנוכח עיניה המשתאות של נעמה הם הדגימו איך הם מכוונים את הרגישות של המלכודות כך שרק בעלי חיים גדולים יפעילו אותן. "במקרה הכי גרוע", אמר פול, "יהיה לנו ארנב לארוחת ערב מחר!"

ריקי הוציא מהערכה שלו שלל מכשירים מכניים ופיזר אותם ברחבי היער – מצלמות לראיית לילה, אקדחים קטנים עם חיישני תנועה, טעונים בחיצי הרדמה וכן הלאה. השמיים הלכו והחשיכו עד שהאור המוחזר מהפסים הסגולים מחזירי האור על הסניקרס הסגולים של נעמה היה הדבר הבולט ביותר ביער.

"את סגולה בדוקה למציאת הדרך הביתה ביער", העיר ריקי.

"בוא נעשה ניסיון – אני אבעט בך ונראה אם תצליח להתקדם בכיוון הנכון".

הוא הרים ידיים והניח לפול להוביל אותם הביתה. הם לא שכחו להניח עוד כמה מלכודות בשבילים המוליכים לחווה.

בבית, מארי טרחה במטבח ואלן עזר לה. והריחות שעלו משם הזכירו לנעמה שהדבר האחרון שאכלה באותו יום היה כריך מהאוטומט בלשכה לפני איזה עידן קרח או שניים, והיא לא היתה בטוחה שראוי לסווג אותו כמזון.

על הקיר מאחורי שולחן האוכל היתה תלויה חרב ארוכה, ובשעה שנעמה עצרה בפתח החדר להתפעל ממנה, ריקי התיישב ליד השולחן והתחיל לשלוף מהערכה שלו שלל סמיצ'קים, גיזמואים ומכשירים שכיסו עד מהרה את כל משטח העץ. נעמה חשבה על שולחן המעבדה שלה, הנקי והמבריק, שמעולם לא היה עליו חפץ שלא הזדקקה לו באותו רגע, וכרכמה את פניה. ריקי התעלם ממנה והכניס את קווצת הפרווה שדני מצא למכשיר כלשהו בעל צג דיגיטלי ושלל כפתורים. הוא לחץ על כפתור ירוק גדול, נשען לאחור, סקר בסיפוק את הבלגן שזרע סביבו ואמר, "נקבל תשובה תוך רבע שעה".

"תשובה על מה?"

"מין וסוג, אני מקווה".

"המכשיר הזה יכול לזהות את היצור לפי השערות?"

"אם לא, אני שולח את ירון לתורנות ניקוי כלובים של שדי ריר. לזיהוי של מאה אחוז צריך הרצפת גנים וערכת שדה הרבה יותר משוכללת. אבל שילוב של תמונות מיקרוסקופיות בהפרדה גבוהה של מבנה השערה וניתוח כימי אמורים להספיק. למזהה ערכה שלוש, כפי שיש לנו כאן, יש אפליקציה של עשרות אלפי דוגמאות ויכולת להתקשר לבסיס הנתונים המרכזי במקרה הצורך. אם הוא לא יזהה אותו במקום, הוא ישלח את הנתונים בסימון דחיפות גבוה ואנשים שיושבים במעבדות בחלוקים לבנים נקיים יחזירו לנו תשובה".

היא בחרה להתעלם ממנו והלכה להתקלח. מארי הציעה לה לבחור משהו נקי מהארון שלה, ונעמה רשמה לעצמה להחזיק מעכשיו באוטו בגדים להחלפה, או לפחות זוג תחתונים, למקרי זאב-אדם-מה-שלא-יהיה. בתקווה שהם לא יחזרו לעולם.

"חד לילי", בישר לה ריקי בשובה. "בוודאות של 89 אחוזים".

"זה אומר שכל העבודה ביער היתה לשווא?"

"לא בהכרח, המזהה עשוי לטעות, ואז יהיה מעניין". הוא חייך חיוך רחב. "בכל מקרה אנחנו מתכוננים". הוא החווה בידו לעבר פול שנכנס עם רובה ציד בידו, והעמיד אותו בפינה ליד רובה חיצי ההרדמה של ריקי.

פול, ריקי ודני חילקו ביניהם את הלילה למשמרות, אך לא קרה שום דבר מרגש יותר מארוחת הערב המצוינת. נעמה וריקי חלקו את החדר של הבנים, שהוגלו למשך הלילה למקום אחר, ונעמה חלמה על גדודי ילדים קטנים, פניהם מרוחים בריבה דביקה, שרדפו אחריה וניסו לנשוך אותה. בחלומה היא ידעה בבירור שאם תניח להם לתפוס אותה היא תהפוך לאיש הבצק של פילסברי ותבלה את שארית חייה בתלישת ראשיהן של בובות פז שהקיאו רצועות של ליקריש אדום. והיא הרי שונאת ליקריש אדום.

כשהתעוררה בבוקר מצאה נעמה את דני יושב על הגג השטוח של האסם, חובק את רובה הציד של אביו ומשקיף על היער המואר. היא נופפה לו והוא חייך, התנער מתנוחתו הקפואה, וירד בזריזות.

"למה התכוונת אתמול כשאמרת שרנארד יוכל לעזור למצוא את הזאב?" שאלה כשהגיע למטה.

הוא הביט בה בהפתעה. "הוא יוכל לעקוב אחרי הזאב לפי הריח", ענה. גיחוך רחב עלה על פניו. "אבל בשביל זה צריכים לקרות קודם כמה דברים – צריך שאלן שידבר עם רנארד, ובשביל שאלן יצא לרדוף אחרי הזאב צריך שאמא תאשר לאבא שאלן יבוא. וזה יהיה הקרב הכי טוב מאז שגוטפריד מבויון פרץ את חומות ירושלים!"

לאכזבתו של דני הקרב כנראה כבר נערך והוכרע במהלך הלילה, ללא קורבנות בנפש. פול, שבכל זאת נראה מובס, לקח את ריקי לפרק את המלכודות, דני הלך לנמנם קצת ונעמה הפריעה למארי ואלן לערוך את השולחן לארוחת בוקר קלה. כשנעמה נכנסה לחדר אחרי שאכלו היא מצאה את הרצפה מכוסה במכשירים וכלים, ובמרכזם ריקי שניסה לארוז אותם בתיק הערכה, שהשיב מלחמה שערה.

"זוז", אמרה והתיישבה במקומו.

התיק היה מופת של יעילות, עם כיסים מיוחדים לכל אחד מהמתקנים, ונעמה ניצלה את ההזדמנות כדי לחקור את ריקי על טיבם. אחרי שגמרה לארוז הגישה לו את התיק ואמרה, "אתה חושב שתצליח למצוא את הדלת לבד?" הוא התעלם באצילות.

אחרי זה יצאו כולם לקרחת היער מאמש, וכשהגיעו אליה אלן שרק שריקה מסתלסלת. אחרי דקות אחדות הוא שרק שוב וזאב צעיר הופיע מבין העצים. נעמה נדרכה, אבל הזאב ניגש בטפיפה לאלן ונראה מוכן ומזומן להמשיך במקום שבו הפסיקו לפני יומיים. אלן כרע והתחיל ללטף ולגפף אותו עד שריקי כחכח בגרונו.

"אלן? אתה זוכר על מה דיברנו?" אמר פול.

אלן הניח לזאב ודני הוביל אותם למקום שבו זיהה את עקבות הזאב יוצאות מהקרחת אתמול. אלן שוב השתופף ליד הזאב והתחיל ללחוש באוזנו מה שנשמע לנעמה כמו תערובת של צרפתית ויללות.

"הוא מדבר אתו?" שאלה.

"למה לא?" ריקי משך בכתפיו. "אנשים מדברים עם כלבים כל הזמן".

נעמה הביטה בו לרגע, והחליטה שבין הצלבנים, הערפדים ואנשי הזאב זה אולי הדבר ההגיוני ביותר ששמעה ביממה האחרונה.

הזאב רחרח את הקרקע והחל להתקדם לתוך היער, כשבני האדם בעקבותיו. הוא הוביל אותם מזרחה וצפונה, במורד המדרון לכיוון ערוץ הנחל וחזרה במעלה הערוץ, אך התרחק בהתמדה מהשביל שעבר בתחתיתו.

"הוא התרחק כמה שרק יכול מהשדות והשבילים", העיר פול. הוא הסביר שהנתיב עוקף את הילה ומעיליא, ואז מצפין ממזרח לגרנות הגליל לכיוון איקרית. "אני מקווה שהוא לא לוקח אותנו לגבול".

המסע לגילוי זאב-האדם החד-לילי התקדם כך: בראש זאב צעיר, שפנה מפעם לפעם אחורה במה שלא יכול היה להיות אלא תסכול על האטיות של בני האדם; אחריו הלך ילד צעיר שנראה להוט להרפתקה ולא באמת מודע לסכנה שאולי אורבת להם ומאחוריו אביו נושא רובה ציד שהשגיח בעין אחת על הזאב, בשנייה על הילד ובעין שלישית על היער; לידו נמצאו אחיו המבוגר של הילד ואמו, שנשאה גם היא רובה ציד. כולם נעו בנינוחות ביער, כחבורת לוחמי גרילה חייכנים אך מודאגים מעט; אחריהם צעד סוכן-סופר-חשאי-שלומפר שגרביו צנחו על נעליו והוא שינה את תנוחת התיק על גבו כל דקה, ולבסוף מדענית לעתיד בנעליים סגולות שהצליחה להיתקל בכל אבן, שורש בולט וענף נפול שהיו בדרך, היא הותירה מאחוריה שובל של קללות, שגווע מהר למדי להתנשפויות וחרחורים.

כשאני חוזרת הביתה, חשבה נעמה, אני נכנסת לכושר. או מתרחקת מיערות לשארית חיי.

אחרי כמה קילומטרים מפרכים הכריז פול על הפסקה, ונעמה הרעיפה עליו בלבה ברכות בשם כל הקדושים המרוקאים שסבתה נהגה למלמל את שמותיהם ברגעי התרגשות. בשלב זה כבר היתה מוכנה לתת להם ליהנות מהספק שהטילה בקיומם ולקבל שאולי הם אפילו יכולים לעזור. הם התיישבו בצל ואכלו.

אחרי ההפסקה הם המשיכו בדרכם, שהפכה תלולה יותר. הזאב הצעיר רנארד נראה להוט להתקדם וכמעט לא נעצר יותר לחפש את עקבות הריח. פול עצר אותם, שלח את אלן ורנארד לאחור, וחזר להוביל בקצב אטי יותר כשדני לצדו. לקראת ראש הרכס הם עצרו. פול החווה לאחרים לכרוע והצביע בין העצים על קרחת יער שבמרכזה עמד קרוון עם גנרטור מטרטר לידו. רנארד יילל חרש ואלן ליטף אותו.

"הוא שם?" לחשה נעמה.

"כנראה", ענה ריקי.

"מה עושים?"

ריקי פנה אל פול. "מה אתה חושב?"

"דופקים על הדלת", אמר פול, "וכשהוא פותח יורים בו. לא צריך כסף – כדורים רגילים יספיקו".

ריקי כרכם את פניו והניד בראשו. הוא פנה לנעמה, "את חושבת שתוכלי להעמיד פנים שאנחנו זוג מטיילים שנקלעו הנה במקרה?"

"אתה מתכוון למטיילת שמתה מפחד כי היא הולכת להיכנס לבית של זאב אדם באמצע שומקום שבו היחידים שישמעו אותה צורחת כשהיא תמות יהיו החבר'ה של החיזבאללה? בטח, יש לי את הנעליים המתאימות".

ריקי משך בכתפיו. "שטויות, החיזבאללה בחיים לא ישמעו אותך כאן".

הוא חיטט לרגע בארנקו, פנה לפול והושיט לו כרטיס ביקור. "אם אנחנו לא יוצאים משם עוד חצי שעה תתקשר למספר הזה. תגיד שהפעם זה כן לופוס ושאני צריך עזרה. ואז קח את מארי והילדים ועופו מפה. בלי מעשי גבורה". לאחר מכן אחז בידה של נעמה. "בואי".

ריקי ונעמה הקיפו את קרחת היער ונכנסו אליה מכיוון אחר. הם דפקו על הדלת וכשנפתחה הופיע מאחוריה גבר מקריח ושזוף, בין חמישים בערך, במכנסיים קצרים וחולצת עבודה. הוא חייך למראה הזוג הצעיר. "שלום", אמר . "מה אתם עושים באמצע שום מקום?"

"היי", אמר ריקי, "אני אריאל וזאת נעמה. אני חושב שהלכנו לאיבוד… זאת אומרת, אני די בטוח שהלכנו לאיבוד. יצאנו לפני יומיים מאילון, והלכנו למונפורט, ואז ירדנו משם וישנו בנחל, ואנחנו מנסים עכשיו להגיע לאבירים. אבל אני חושב שאיפה שהוא התבלבלנו. ואז נגמרו לנו המים, ושמענו את הגנרטור שלך. אפשר אולי למלא אצלך מים? ותוכל לכוון אותנו לכיוון הנכון?"

"בטח, בטח". הגבר זז מהדלת והחווה בידו. "בואו, תיכנסו".

הם נכנסו לחדר שבקצה אחד שלו היה מטבחון ובקצה הנגדי עמד שולחן ליד ספה צמודה לקיר, ומצדו השני שני כיסאות. "שבו, שבו". המארח החווה אל הספה. "אני יגאל. רגע, אביא לכם משהו לשתות".

נעמה העיפה מבט בריקי, שמשך בכתפיו, הוריד מגבו את התיק והתיישב על הספה. היא התיישבה לידו. יגאל ניגש לארון שמעל הכיור הקטן, פתח אותו ושלף ממנו אקדח. הוא כיוון את האקדח אליהם ושאל, "אז מה שלום הילד הקטן?"

נעמה השתנקה ונצמדה לקיר שמאחוריה. ריקי הסתובב במושבו בניסיון להציב את עצמו בינה ובין הגבר שהאקדח בידו. "אדוני, תניח את האקדח. אנחנו פשוט נמשיך…"

"באמת? באמת?" יגאל התחיל ללכת הלוך ושוב בחלק המרוחק של הקרוון. "אתם באמת תנסו להעמיד פנים שאתם סתם מטיילים? באמת? כאילו לא ידעתי שזה יקרה".

"אדוני, בחיי – "

הוא התעלם מהם והמשיך בדבריו. "אני מצטער, באמת. הכלוב לא נסגר כמו שצריך". הוא החווה ביד האוחזת באקדח לעבר חדר השינה הקטן. מאחורי הדלת הרגילה היה שער מסורג. הוא שב לפסוע.

"אבל כל השנים האלה הייתי בסדר. בסדר. לא נגעתי באף אחד. ואז לילה אחד… ומחוזא מגיעים.

"אתה מכיר את מחוזא?" שאל ריקי.

"נו, אל תיראו כל כך מופתעים. מחוזא. מחוזא. כאילו שאף אחד לא יודע מי אתם. כל הקהילה של האחרים בארץ מכירה אתם. ואת התרמילים של 'עזרה ראשונה' שלכם. עזרה ראשונה.

"אבל אדוני, אנחנו באמת רוצים לעזור לך", אמרה נעמה. "אתה רק צריך לבוא איתנו".

"לעזור? לעזור?!" יגאל כמעט צרח. "אתם לא יודעים לעזור, אתם לא יכולים לעזור, אתם לא רוצים לעזור. אתם רוצים רק לשים אותי בתא ולסמם אותי! לסמם אותי!" הוא החווה בפראות לעבר נעמה וריקי באקדח שבידו. פניו האדימו ופסיעותיו הפכו מהירות יותר. הוא התעלם מהניסיון של ריקי להתפרץ לדבריו.

"עשרים וחמש שנה בלי אף נשיכה! אף נשיכה!" הוא צעק שוב ורכן לעברם כשהוא מנופף באקדחו. "ואז לילה אחד. ילד אחד. ואתם כאן. עם החצים שלכם והכלובים שלכם. לא תיקחו אותי לכלובים שלכם! לא תיקחו!"

"אנחנו לא – " פתח ריקי, והשתתק כשיגאל נעצר מולם. הוא הרים את האקדח וכיוון אותו אליהם. עיניו התרוצצו הלוך ושוב ביניהם, אבל ידו הייתה יציבה.

"ילד קטן. ילד. מה הוא עושה בחוץ בלילה ביער? הוא לא יודע שמסוכן? יש כל מיני חיות". הוא חידש את פסיעתו הקדחתנית. "לא אני – אני לא נוגע באף אחד. אף אחד! באתי הנה, עזבתי הכל, יש לי דלת וסורגים. ויש לי תרנגולות ללילה. לילה בחודש. אחד. ואז אתם באים. עם המזרקים, והמבחנות, והמכשירים. אתם לא תתקעו בי את המזרקים שלכם! לא תתקעו!"

נעמה הביטה כמכושפת ביגאל, שהתרוצץ בחדר, נופף בידיו והתיז טיפות רוק משפתיו כשדיבר. מפעם לפעם הביט בהם, ועם המבט כיוון אליהם גם האקדח לפני ששב לפסוע. היא חשה את המתח והתסכול קורנים מריקי היושב לצדה. ראשיהם נעו מצד לצד כשעקבו אחריו, ובמוחה עלתה מחשבה לא קרואה שהם נראים כמו קהל במשחק טניס.

בפעם הבאה שיגאל עבר ליד השולחן בהתרוצצותו הקדחתנית, נעמה בעטה בכל הכוח בכיסא שמולה. הכיסא ניתז, החליק על הרצפה, נפל ורגליו הסתבכו ברגליו של יגאל – שנפל אחורה וראשו נחבט בשפת השיש של המטבחון בקול מחליא.

"זוזי!" ריקי דילג ממקומו תוך שהוא מנסה ביד אחת לשלוף אקדח חצים מכיס הירך של המכנסיים וביד השנייה לדחוף את נעמה מתחת לשולחן. הוא מעד לרגע כשהקיף את השולחן, ירה ביגאל ובעט באקדח שנפל על הרצפה. נעמה צפתה בהתרחשויות בעיניים פעורות. הדם הלם באוזניה.

ריקי כרע ליד יגאל והניח שתי אצבעות על צד צווארו. "את מופרעת! מה עשית?"

"על לא דבר", מלמלה נעמה בחצי קול. היא ניגשה אל ריקי. "מה מצבו?"

"אין דופק". ריקי ניסה להטות את ראשו של יגאל לאחור והראש נשמט הצדה ברפיון. דם כיסה את אצבעותיו כשמישש את עורפו של יגאל. "המפרקת שלו נשברה. אין מה לעשות בשבילו עכשיו".

מרה עלתה בגרונה של נעמה. היא איבדה חולים בזמן הסטאז', אבל מעולם לא הרגה אדם. העובדה שהוא עמד כנראה להרוג אותם לא הקלה עליה. היא חשה את התשישות נופלת עליה כשהאדרנלין, הקורטיזול, הנוראפינפרין ושאר המטעמים החלו להתנקז מדמה. היא צנחה על הכיסא שלידה.

"מה עכשיו?"

"עכשיו…" ריקי הביט בשעון. "שיט, קודם כל צאי וספרי לפול מה קרה. אני מכיר אותו. לא משנה מה אמרתי לו, אם הוא יחשוב שמשהו לא בסדר הוא ינסה לפרוץ פנימה כמו איש ימ"מ על קוקאין. אני אתקשר למחוזא שישלחו אמבולנס".

נעמה מיהרה לעבר הדלת. היא שמחה להשאיר מאחוריה את הגופה ולצאת לאוויר הצח.

כמה שעות לאחר מכן הם היו שוב במכוניתו המתפוררת של ריקי, בדרכם דרומה. קצת אחרי עתלית נעמה אמרה, "עצור!"

ריקי הציץ לרגע לעברה ומיד סטה לשוליים. היא פתחה את הדלת והקיאה. הוא הוציא בשתיקה בקבוק מים והעביר לה אותו. נעמה שטפה את הפה כמה פעמים ולבסוף שתתה מעט מים. היא התיישבה חזרה בכיסא ובהתה דרך החלון. רעש התנועה על כביש החוף ותקתוק איתות החירום היו הקולות היחידים שנשמעו.

"אני יודע שזה לא עוזר, אבל את הצלת את החיים שלנו", אמר ריקי אחרי זמן מה.

"אני לא יודעת", השיבה נעמה. "אולי בכל זאת יכולנו לשכנע אותו לבוא מרצון".

ריקי נאנח. "את ראית איך הוא התנהג. לא היה שום סיכוי". הוא השתתק לזמן מה, ואז אמר, "הוא היה חולה".

"מה?"

"תחשבי על זה כאילו הוא היה חולה, כאילו היה בו טפיל שגרם לו לעשות מעשים נוראים פעם בחודש".

"אבל הוא אמר שאף פעם הוא לא נשך אף אחד!"

"כן… אנשים משקרים. גם אנשי זאב. ואם הוא לא נשך, יש סיכוי טוב שהוא היה נושך מתישהו מישהו אחר, ואז אולי זה לא היה מישהו כמו לה-רואה, שיודעים להתמודד עם זה, אלא איזה ילד מסכן ממעיליא או מאבירים". הוא השתתק שוב. כעבור רגע הישיר אליה את מבטו , "תחשבי על זה כרפואה מונעת".

נעמה פנתה להביט בו.

"תראי, את בבריאות הציבור, נכון?"

היא הנהנה.

"אז יגאל הוא כמו נשא. אם לא היינו מנטרלים אותו הוא היה מפיץ את הטפיל הזה לאחרים".

נעמה שקלה את הדברים. אם תספר לעצמה את זה מספיק פעמים, אולי תוכל לישון מתישהו, חשבה.

ריקי התניע את האוטו והם המשיכו בנסיעה.

אחרי עוד כמה זמן נעמה הפרה את השתיקה, "זה תמיד ככה?" שאלה. "הפעולות שלכם?"

"לא, בדרך כלל אנחנו מחדירים צוות בחליפות שחורות דרך הגג ולוכדים אותם ברשת לייזר מחושמלת".

"ריקי!"

"לא, זה לא ככה בדרך כלל". הוא נשמע עייף כפי שהיא הרגישה. "זה גם לא היה אמור להיות ככה הפעם, אבל אני הייתי אידיוט. רוב הזמן אנשי זאב לא באמת מזיקים, והם חסרי מגן. היינו צריכים לחזור למחוזא ולדווח. הם היו שמים עליו תצפית, מפקחים עליו ולוכדים אותו אחרי שהיה להם וידוא מוחלט. היינו מנטרלים אותו. מנסים לטפל בו. חוקרים אותו. אבל מה זה משנה לך? הייתי חושב שאחרי היום כל מה שתרצי לעשות לזה לחזור למעבדה ולשכוח ממחוזא".

"אני לא יודעת…"

"את רצינית?" הוא הציץ בה לרגע. "את שוקלת ברצינות להצטרף למחוזא?"

"היי, זה היה רעיון שלך. איך קראת לי? 'גבולית'?"

הוא הציץ בה לרגע ומיהר להסב את מבטו. היה נדמה לה שהוא הסמיק, אבל באור הכתום תאורת הכביש המהיר היא לא הייתה בטוחה. "אולי קצת יותר מגבולית. ברצינות, אנחנו משתדלים לא להגיע למצבים כמו היום, אבל לפעמים זה עלול להיות מסוכן".

נעמה משכה בכתפיה. "זה עדיף על תורנויות נשך. ואולי אני אוכל לעזור גם במעבדה – עוד לא ראית אותי מכינה טבלת אקסל".

"עדיין תצטרכי לעשות תורנויות. צריך לשמור על ההסוואה. ונצטרך להכשיר אותך. נכון שהראית היום קור רוח, אבל – "

"אתה חושב שבאמת יקבלו אותי? פיין לא נראה בדיוק מתלהב".

"אמרתי לך, אנחנו תמיד מחפשים אנשים, ופיין יודע לזהות אנשים טובים. תחשבי על זה, ואם מחר בבוקר את עדיין מעוניינת תגידי לטובה כשאת מגיעה שאת צריכה לדבר עם פרופסור פיין על האפידמיולוגיה של סרטן החלחולת".

נעמה התרווחה במושב המכונית, וחשבה לרגע שאולי היא מספיק מטורפת כדי לעשות את זה.