השלישי / ישי שריד

לספרות העברית יש מסורת ארוכת שנים של דיסטופיות פוליטיות. על פי מוסכמות הז'אנר, הסופר או הסופרת לוקחים מגמה אחת שמדאיגה אותם במיוחד בתקופתם ומקצינים אותה כדי להמחיש את הסכנה הטמונה בה "אם לא נתעשת בזמן". התוצאה היא חברה טוטליטרית קיצונית שאיבדה את כל האיזונים והמנגנונים הדמוקרטיים והרב-תרבותיים שמאפשרים לישראל לתפקד כמדינה דינמית ורבת גוונים. מכל הגוונים האלה נותר ממד אחד, מאיים ומפחיד, שממנו הסופר מבקש להזהיר את הקוראים. ברוב המקרים אלה יהיו הדת (למשל "מלאכים באים" של יצחק בן-נר), המיליטריזם או בשילוב של שניהם בלאומנות הדתית.

ישי שריד בחר לשלב את כל השלושה יחד בספרו "השלישי", שראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת עם עובד. במציאות שהוא מתאר, התקפה גרעינית על ישראל בעתיד הלא רחוק הביאה לתגובת נגד קיצונית בדמות החייאתה של מלכות יהודה – מדינה דתית הכפופה לכל כללי ההלכה, כולל הקמתו מחדש של בית המקדש. מכאן גם נגזר שם הספר, הקרוי על שם הבית השלישי.

כמקובל בז'אנר, החל מקלאסיקות כמו "1984", הגיבור הוא אדם תמים, שמגלה בהדרגה את השקרים והסיאוב הסובבים אותו. המספר הוא יהונתן, בנו הצעיר והנאיבי של המלך יהועז. הספר כתוב כקטעי יומן שהוא כתב בשבי "העמלקים" – השם שהוא נותן מתוך בורות לצבא הערבי שכבש את המדינה והחריב את הבית השלישי. בשונה משני אחיו הגדולים, דוד גיבור המלחמה ויואל הציני והמפוכח המשמש כממלא מקום הכוהן הגדול, יהונתן לא הכיר את העולם לפני הקמת ממלכת יהודה. והוא מאמין אמונה עיוורת בצדקת הדרך ובמיתוסים על אביו הגיבור, שנענה לטענתו לצו אלוהים, גבר על העמלקים וקומם את בית המקדש.

יהונתן הוא אדם שבור. עוד בהיותו ילד הוא נפגע מרימון יד שהשליכו מתנקשים על אביו ונותר מסורס. בעיניו ובעיני הסובבים אותו הוא כישלון שיש להסתיר אותו ולהרחיק מעמדות השפעה, אך כיוון שהוא בכל זאת נסיך הוא ממונה לתפקיד אחראי אך בלתי מזיק בבית המקדש, תחת אחיו יואל. כל שנדרש הוא עיקום קל של החוק האוסר על אנשים שאינם שלמים בגופם לעסוק במלאכת הקרבת הקורבנות.

עיקום החוק הזה הוא רק הרמז לבאות. בהדרגה מגלה יהונתן עובדות שרומזות שהאמונה הטהורה שלו עטופה בשקרים רבים. אחיו דוד, הגיבור והכל יכול, הוא למעשה מצביא חסר כישורים, ואילו אביו איננו צדיק כמו שהתעמולה מציגה אותו: הוא בדה את הנבואה שאיתה גייס את ההמונים למהפכה, וכיום הוא מחלל את מצוות הדת כשהשיקולים הפוליטיים דורשים את זה. כשמגיעה לבסוף נבואת החורבן האמיתית, מפי יהונתן עצמו, המלך יהועז מתכחש לה ומעדיף להמשיך בדרכו המובילה לחורבן בטוח.

הגילויים האלה לא משנים את יהונתן כמעט בכלל, והוא דבק באמונתו הדתית ובאמונתו בצדקת הדרך גם כשהכל סביבו מתפורר. כך שריד יוצר פער גדל והולך בהבנת המציאות בין המספר, הבוּר והחלש, לבינינו הקוראים, שמבינים טוב ממנו את המציאות ואת טבע האדם. כך הוא גם מצליח לעורר אהדה כלפי דמות ראשית שעולם הערכים שלה שונה כל כך מזה של רוב הקוראים, וכמובן של הסופר עצמו.

ישי שריד, בנו של מנהיג מרצ לשעבר יוסי שריד, משתמש כאמור בתבנית העלילתית הזאת כדי לבקר תהליכים פוליטיים וחברתיים שקיימים לדעתו בחברה שלנו – ובראש ובראשונה ההקצנה הדתית, הלאומנות הגוברת, רדיפת השמאל והמיעוטים, המיליטריזם והתפוררות הדמוקרטיה. הקשר להקצנה הדתית מובן מאליו, מעצם הקמת מדינת הלכה וחידוש בית המקדש. היחס למיעוטים הוא כביכול תוצר לוואי של ההקצנה הזאת, אך עומד גם בפני עצמו. את הספר מלווה כמעט לכל אורכו משפטו של מנהיג החילונים התל אביביים, שמואשם בבגידה ובכפירה, מעין נציג קולני אחרון של השמאל המובס. המיעוטים הלא יהודים גורשו כולם, וגם דיכוי הנשים מורגש היטב. המציאות בספר גברית מאוד, ויש בו רק שלוש דמויות נשיות משמעותיות. אחת היא המלכה, אמו של יהונתן, שכפופה לבעלה שמשפיל אותה ולוקח לעצמו אישה שנייה; השנייה היא אחותו יפעת, כוכבת טלוויזיה לכאורה חזקה אך למעשה חסרת כל השפעה על המציאות ועל עלילת הספר וקולה אינו נשמע כלל; השלישית – אשתו השנייה של המלך – היא הדמות הנשית היחידה שמציעה תקווה כלשהי, וגם זה רק דרך רחמה.

והמיליטריזם? ממלכת יהודה של הספר נמצאת במלחמה מתמדת נגד "העמלקים" – השם הכולל שבו מתייחסת התעמולה לכל מדינות ערב. כדי לשרוד, אומר שריד, השלטון חייב להציג ניצחונות על העמלקים, גם אם רובם מדומים או זמניים. מלחמה חדשה שבה פותחים דוד והמלך אליעז תהיה גם תחילתו של כדור השלג שיוביל לחורבן. ניכר ששריד סולד ממציאות ה"לנצח נאכל חרב" שבה אנו חיים כבר עשורים רבים ואומר שגם לנו יש אחריות למצב הזה.

כמתבקש במציאות החד-ממדית של דיסטופיה עתידנית, שריד היה חייב לנטרל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועשה את זה בצורה הכי חותכת שאפשר: גירוש של כל הערבים מתחומי הממלכה, בלי הבחנה בין הפלסטינים בשטחים לבין ערביי ישראל, והפיכת יהודה ושומרון ללב הממלכה היהודית. בממלכה היהודית הטהורה הזאת אין ערבים בכלל, אבל הקונפליקט עם הערבים שבחוץ נמשך כדרך חיים.

מי שהיעלמותה משמעותית לא פחות מהפלסטינים היא תל אביב, שהושמדה בהתקפה הגרעינית שאפשרה את המהפכה הדתית של יהועז. גם כאן מדובר במוטיב חוזר בספרות הפוליטית הישראלית, שמרבה להציג קונפליקט בין החילוניות והארציות התל אביבית לבין הדתיות והקדושה של ירושלים. כאן, כדי שירושלים תשתלט, היה שריד חייב למחוק לחלוטין את תל אביב, ואיתה את מישור החוף כולו, המייצגים את הנורמליות של חיי החולין. הפתרון אינו מציאותי, כמובן, אבל סמלי מאוד.

"השלישי" הוא רומן פוליטי דיסטופי סוחף ומרתק. מטבעו של הז'אנר נחוץ מאמץ לא קטן כדי לקבל את הנחות היסוד שלו, אבל שריד מקפיד רוב הזמן לא להטיף ומניח לעלילה, ובעיקר לדמותו המרתקת של יהונתן, להוביל את הסיפור. דווקא בממד הפוליטי הוא מצליח פחות – המציאות שהוא מצייר אמנם מעניינת ונבנית היטב על יסודות מהמסורת ומהדת היהודית, אבל היא רחוקה מדי מהמציאות היומיומית שלנו ולא מצליחה בעיניי להציג איום ממשי על עולמי כקורא שחי במציאות המפחידה-דיה של ימינו.

זו כמובן לא בעיה – אחרי הכל מדובר בספר קריאה, לא במניפסט פוליטי. מה ששריד עושה במקום זה הוא לתאר מציאות בדיונית מגואלת בדם – דם הקורבנות בבית המקדש, ששחיטתם מתוארת שוב ושוב בפירוט גרפי מהפך קרביים, ודם הקורבנות האנושיים של המשטר – הצעירים שנשלחים למלחמות מיותרות על ידי שלטון מושחת. בנקודה הזאת הספר מתחבר היטב ברוחו למציאות החיים המדממת שבה אנו חיים במדינה כבר עשורים רבים. האם המציאות הזאת תביא ל"חורבן בית שלישי" כפי ששריד מאיים? אני אופטימי יותר ממנו, אבל מודה לו על קריאה מרתקת.

(הוצאת עם עובד, 2015. 259 עמודים).