מִפתחים בחול / רוג'ר זילאזני

אני לא מאוהדי זילאזני הגדולים. "אדון האור" הוא לדעתי יצירת מופת ששום דבר אחר שזילאזני כתב לא מגיע לקרסוליה. סדרת "אמבר" כתובה היטב אך לא הצלחתי לראות את הגדולה שאחרים רואים בה, ועם כל הכבוד המגיע לסדרה – לטעמי היא ארוכה מדי לפחות בחמישה ספרים. ספרים אחרים שלו הם קריאים ומהנים בדרך כלל, אך הטעויות הגסות ברקע ההיסטורי והמיתולוגי של "מסכתו של לוקי" שאותו אני מכיר גרמו לי לחשוד גם בעיבודיו של זילאזני ושותפיו לכתיבה למיתולוגיות אחרות. על רקע זה לא ציפיתי לגדולות ונצורות מ"מפתחים בחול", אך בכל זאת התאכזבתי.

העלילה מסוכמת היטב בגב הספר "פרד קסידי… הוא סטודנט נצחי נונשלאנטי ומשעשע [אני אישית לא נתקלתי בתכונה זו שלו בספר. אהוד], אוהב להלך על גגות ולא לוקח את החיים ברצינות. מצוד פתאומי שמתפתח סביבו, ובו מעורבים אנשי משטרה ומאפיה בצד חייזרים מחוץ לגלקסיה, מאלץ אותו לשנות את טעמו. פרד מצטרף למחפשים אחר חפץ קטן וסמלי שמשמעותו לא ברורה, אבל חשיבותו בעיני החייזרים גדולה לעין ערוך". ויש עוד כמה מלים על התעלומה המתבקשת של פענוח מהותו של אותו חפץ ומי אלה הרוצים בו. יש רק להוסיף ולומר שכל זה נעשה במסגרת צירופו של כדור-הארץ לברית גלקטית של בריות תבוניות.

עלילה זו נמתחת באופן מייגע למדי על פני כמאתיים עמודים, ואני חייב להודות שהגעתי בשלום לסוף הספר יותר מפאת העצבים על המחבר מאשר בשל כתיבתו המרתקת. כמעט מביך להיווכח בספר במספרם הרב של האלים הקופצים מתוך מכונות אלה ואחרות או הפעמים שבהן הגיבור ניצל ברגע האחרון. בכלל, נראה שזילאזני השתמש ביצירה הזו כתרגיל בכתיבה, שבו יוכל ליצור וריאציות שונות על נושא חוזר. כמעט כל אחד משנים עשר הפרקים פותח ביקיצתו של הגיבור במצב שהוא: א. מסוכן; ב. לא ברור לגיבור איך הוא הגיע אליו; ג. שניהם גם יחד. המשכו של כל פרק כזה הוא תהליך של היזכרות המוביל אל סוף הפרק, כך שנוכל להתקדם ליקיצה המפתיעה הבאה.

שתי נקודות אור היו יכולות להציל את הספר – האחת משעשעת והאחרת מעניינת.

הנקודה המשעשעת היא מאבקו של הגיבור בשלטונות האוניברסיטה. תנאי הצוואה של דודו מאפשרים לו לקבל קצבה כל עוד הוא לא סיים את לימודיו והשיג תואר. וכך הוא עמל קשה כדי למרוח תואר ראשון על פני שלוש-עשרה שנים, כשהוא מחליף חוג ראשי מסמסטר לסמסטר ומקפיד לעולם לא לקחת מספיק נקודות כדי לגמור את התואר. האוניברסיטה מצידה תעשה הכל כדי להעניק לו את התואר. לא במפתיע, זו בדיוק ההכנה הדרושה למצב המביך והמסוכן שבו הוא מצא את עצמו.

הנקודה המעניינת היא הפוליטיקה של ארגונים בין-גזעיים ובין-כוכביים, שהיא במידה מרובה המניע של העלילה. אם זילאזני רק היה טורח לפתח את הנושא במקום לפטור אותו בכמה עמודים בודדים לקראת סוף הספר – זה היה יכול להיות ספר מרתק באמת.

בהרהור לאחור נראה לי שהספר היה תרגיל לא גמור שזילאזני כתב לעצמו, והוא שלף אותו ממגירה מאובקת בלחצו של מוציא לאור שרצה זילאזני חדש למלא תקופה מתה במכירות. אפילו תהליך ההתבגרות שעובר על הגיבור הוא קלוש ומלאכותי.

לסיום, מילה על התרגום. הוא סביר. בקושי. התרגום מלא "אינגליזמים" למיניהם הזרועים להם להכא ולהתם, ואי שם בנבכי הדפים (אין לי כוח לחפש איפה) מסתתרת אחות ל"פקסימיליה של חיוך" המפורסמת, הפעם זו "פקסימיליה של אבן".

בסך הכל – ספר מיותר שלא עומד ברמה הרגילה של זילאזני. לא שווה להוציא עליו 70 שקלים, מזל שקיבלתי אותו במתנה.